ד.א. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

התובע נפגע בפניו כאשר ניסה לפתוח את תריס המשאית על מנת להתחיל בפריקתה. פסק הדין שלהלן יעסוק בשאלת תחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על המקרה, ובשיעור נזקיו של התובע.

עובדות המקרה

1. התובע, יליד 10.12.73, עבד אצל הנתבעת 2 (להלן: "המעבידה") כנהג משאית. המשאית בה נהג הייתה מבוטחת אצל הנתבעת 1 (להלן: "המבטחת").

2. על פי עדות התובע, ביום 15.4.08 הוביל התובע במשאית סחורה לאחד מלקוחות המעבידה. יחד עמו היה אדם נוסף, שתפקידו היה "עוזר נהג". כשהגיעו אל הלקוח, החנה התובע את המשאית, ירד ממנה, וניגש אל אחורי המשאית כדי להתחיל בפריקה. בשלב ראשון, הוא הוריד את ה"רמפה" כך שזו תהיה מונחת על הכביש. בשלב שני, נעמד התובע על הרמפה, ובאמצעות הכוח המכני של הרכב הרים אותה כך שתהיה במפלס רצפת ארגז המשאית. בשלב שלישי, ובעודו עומד על הרמפה, החל התובע לפתוח את התריס, שהיה חלק מהדופן האחורית של המשאית. פתיחת התריס נדרשה כדי לאפשר כניסה אל ארגז המשאית על מנת להתחיל בפריקה. פתיחת התריס נעשתה ללא ניצול הכוח המכני של הרכב, אלא באמצעות משיכתו כלפי מעלה. בשני צדי התריס היו מותקנים שני "סטפרים", שנועדו לעצור את התריס. תוך כדי הרמת התריס, ניתק אחד הסטפרים, וכתוצאה מכך התריס פגע בפניו של התובע. מעוצמת המכה, הוא נפל.

3. המבטחת חולקת על תיאור התאונה כפי שהובא לעיל, וכפי שנמסר על ידי התובע הן בכתב התביעה, הן בקדם המשפט הראשון, הן בתצהיר העדות הראשית, והן בחקירה הנגדית. המבטחת מפנה בהקשר זה לתיאורי התאונה מתוך התיעוד הרפואי. כך בתעודת חדר מיון נכתב "בזמן עבודה לדבריו נחבל על ידי דלת של המשאית." בתעודה רפואית מיום 15.6.08 נרשם "מלפני חודש וחצי עבר תאונת דרכים במסגרת עבודתו (קיבל מכה בפנים במשאית ונפל אחורה)." בדו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 18.10.12 נרשם מפי התובע "מנגנון התאונה: נחבל מדלת ברזל (רמפה של משאית) בפנים." במאמר מוסגר יצוין כי באותו דו"ח ממש, בעמוד הקודם, נרשם "תריס הרמפה של המשאית פגע לו באף." וכך נרשם גם בפרוטוקול הדיון של הוועדה הרפואית לעררים.

4. למען שלמות התמונה נצטט גם אזכורים למנגנון התרחשות התאונה מתיעוד רפואי אחר. כך, ביום 1.6.15, לאחר שהוגשה התביעה, פנה התובע שוב לחדר מיון, ושם נרשם כי "ב- 2008 היה מעורב בתאונת עבודה – עבד בתור נהג חלוקה של קוקה קולה, עמד על הרמפה, התריס של המשאית עף לו על הפנים, קיבל מכה למצח ושורש האף. נפל על סוף של הרמפה...". בהפניה לבדיקת סי.טי. מיום המחרת נרשם ש"תריס משאית עף לו על הפנים", בתעודת חדר מיום 30.9.15 נרשם "אחרי נפילה חבלת ראש לפני 7 שנים..." וכך נרשם גם בטופס הבקשה לרשיון לשימוש בקנביס רפואי מאותו היום, ובטופס הפניה למרפאת כאב מיום המחרת.

5. המבטחת גם מצביעה על כך שטופס בל/250 לא הוגש על ידי התובע (והוא לא נמצא גם בתיק המל"ל שהוגש על ידי הנתבעות). כאשר נשאל התובע מדוע לא הגיש את הטופס הנ"ל, השיב שהוא קיבל אותו מידי המעביד ומסר אותו בחדר המיון כדי לקבל טיפול רפואי, ולא נשאר לו העתק (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 7 – 12).

6. על מנת לנסות ולהפריך את גרסת התובע לנסיבות התאונה, הטיחה המבטחת בתובע שוב ושוב את הטענה שהממונה עליו בשעת התאונה, מר שמעון חזות, לא אישר את גרסתו להתרחשותה (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 2 – 6, עמ' 5 ש' 26 – 30, עמ' 7 ש' 3 - 11), אלא שהממונה לא זומן להעיד.

7. על מנת לסתור את טענות התובע, זימנה הנתבעת 1 לעדות את מר שמעון סרבגולה, מנהל הפצה אצל הנתבעת 2. לאחר שסיים התובע עדותו, ומר סרבגולה נתבקש להעיד, השאלה הראשונה שהפנתה אליו המבטחת הייתה "ניסינו לקבל פרטים לגבי האירוע, ודיברנו עם מר חזות, שהוא שימש כמנהל צוות של חברת קוקה קולה, והוא הפנה אותנו אליך, הוא אומר שאין לו שום פרטים לגבי האירוע הזה." אלא שמר סרבגולה לא היה נוכח בשעת התאונה, לא היה ממונה על התובע בתקופה הרלוונטית, ועדותו לא יכולה הייתה לשפוך אור על נסיבות התאונה.

8. המעבידה עצמה לא הגישה ראיות כלל. עוזר הנהג שהיה עם התובע בשעת התאונה לא זומן להעיד. התובע טוען שאינו זוכר את שמו. יש לציין שהתביעה הוגשה כמעט 7 שנים לאחר האירוע, דבר שיכול אולי להסביר מדוע התקשו הצדדים לאתר עד ראיה זה, שבמועד התאונה הועסק דרך חברת כוח אדם.

9. בנסיבות אלה, אין לנו אלא את עדות התובע, שהיא עדות יחידה של בעל דין. בניגוד לטענת המבטחת, עדות התובע מקבלת חיזוק מתיאור התאונה כפי שנמסר כמעט בזמן אמת לצורך קבלת טיפול רפואי. אמנם, מטבע הדברים התיאור בתיעוד הרפואי לקוני, ולא מפורט, אולם הוא אינו סותר את התיאור המפורט שנמסר במסגרת ההליך שבפני, כאשר כל פרט נבחן בזכוכית מגדלת על מנת לבחון את תחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד – 1974 (להלן: "חוק הפיצויים") על המקרה. כך למשל בחדר המיון נרשם שהתובע נפגע מדלת המשאית. בהחלט ייתכן שהתובע אמר שהוא ניסה להיכנס למשאית ונפגע מהתריס, ומי שרשם את דבריו הניח שאם התובע נפגע בכניסה למשאית, הרי שהוא נפגע מדלת.

10. בבחינת תיאור תאונה בתיעוד הרפואי יש להביא בחשבון שהתיעוד הרפואי נעשה לצורך מתן הטיפול, ולא לצורך התביעה. על כן ברישום התיאור מושם דגש על פרטים שנראים לרושם כיכולים להשפיע על האבחנה, ולא דווקא על הפרטים הנראים לנו חשובים לצורך בחינת תחולת חוק הפיצויים. למעשה, התיעוד הוא פרפרזה על דברי התובע, והפרפרזה נעשתה על ידי מי שאינו מודע לחשיבות הפרטים שנמצאים במוקד דיוננו. לפיכך, כל עוד התיאור ברישום הרפואי תואם בקווים כלליים את התיאור שמסר התובע בעדותו, יש לראות בכך משום חיזוק לעדות. במקרה שלפני, כאמור לעיל, לא מצאתי סתירה בין התיאורים.

11. בנסיבות אלה, איני מוצאת סיבה שלא ליתן אמון בתיאור התובע.

    טענות הצדדים

12. התובע סבור שהתאונה היא תאונת דרכים, כמשמעות מונח זה בחוק, שכן היא אירעה תוך כדי הכניסה לרכב, אף שהכניסה הייתה לצורך פריקה. לחלופין, במידה וייקבע שהתאונה אינה תאונת דרכים, טוען התובע שיש להטיל את האחריות לתאונה על המעבידה, מכוח פקודת הנזיקין.

13. לטענת המבטחת, התאונה אינה תאונת דרכים, שכן אירעה תוך כדי ביצוע פעולת לוואי לפריקה.

14. המעבידה, כמובן, סבורה שהאירוע הוא תאונת דרכים. לחילופין, טוענת המעבידה שלא התרשלה, ושאף התובע לא הצביע על רשלנות כלשהי מצדה.

    סיווג התאונה כתאונת דרכים – דיון והכרעה

15. הגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים מצויה בס' 1 בו:

    " "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..."

    המחלוקת שבפני היא האם היה במקרה דנן "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שימוש ברכב מנועי מוגדר בהמשך ס' 1 לחוק:

    "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

16. כאמור לעיל, התאונה אירעה תוך כדי פתיחת התריס לשם פריקת המשאית. פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, הן פעולת לוואי של הטעינה:

    "השאלה שעלינו להכריע בה היא, אם סגירת הדופן (או הדלת) האחורית של המשאית, אשר נפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, מהווה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. לדעתי, התשובה לכך חיובית. אין ספק, שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על-ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם פעולת הטעינה. מדובר בפעולות המהוות חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל-כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה." (בג"ץ 7617/97 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלשעאר נה(1) 861 (1999) (להלן: "פרשת אלשעאר"))

    פסק דין זה אושר גם ברע"א 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (20.12.10). ולמעשה, התובע אינו חולק על הקביעה לפיה בפתיחת התריס נעשתה פעולת לוואי לפריקת המשאית.

17. אלא שבמקרה דנן, פתיחת הדופן האחורית של המשאית נעשתה לצורך כניסה אליה, ומתוך כוונה שהכניסה תהיה שלב ראשון בפריקתה. לטענת התובע, מתקיים במקרה דנן שימוש מוכר ברכב – הכניסה לתוכו, וכי די בשימוש זה כדי להחיל על המקרה את חוק הפיצויים. לטענת המבטחת, הכניסה לרכב, כמו כל שימוש אחר בו, צריכה להיות "למטרות תחבורה". כיוון שהתובע מעיד על עצמו שנכנס לצורך פריקה, הכניסה לכשעצמה לא תביא לסיווג האירוע כתאונת דרכים. בכך מסתמכת המבטחת על רע"א 8548/96 יחיאל פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, נא(3) 825 (1997) (להלן: פרשת פדידה), בו נפסק שלא כל תאונה שנגרמת תוך כדי כניסה לרכב היא תאונת דרכים:

    "עם זאת, תיקון מס' 8 לחוק, אשר התקבל בסופו של דבר, סטה מהצעת החוק בעניינים מספר. בין השאר, שונתה ההגדרה המוצעת של "שימוש ברכב מנועי", וכיום היא כוללת גם כניסה לרכב או יציאה ממנו. המסקנה המתחייבת משינוי זה היא שעל-פי החוק, מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב כניסה לרכב מנועי, או יציאה ממנו, עשוי להיחשב בנסיבות מתאימות, "תאונת דרכים". אך כאמור, החוק קבע בהגדרה הבסיסית גם תנאי נוסף כדי שמאורע כזה ייחשב תאונת דרכים: השימוש כאמור ברכב – עלייה או ירידה ממנו – חייב להיות למטרות תחבורה. לפיכך, כאשר מוכיח נפגע, לדוגמה, כי נגרם לו נזק עקב עלייה לרכב על-מנת להסיעו, או לבצע בו כל פעולה למטרות תחבורה, או עקב ירידה ממנו בסיומה של נסיעה – ייכלל המאורע שבו נפגע במסגרת תאונת דרכים. לא כן, כאשר מתברר שהעלייה לרכב או הירידה ממנו לא היו קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב."

18. מה דינה של תאונה שאירעה תוך כדי כניסה לרכב לצורך פריקתו, האם כניסה כזו היא "למטרות תחבורה"? האם במקרה זה גוברת הרישא של ההגדרה, דהיינו מדובר בכניסה לרכב, או הסיפא הממעטת שלה, דהיינו מדובר בפריקה? התאונה שבפני אינה האירוע ראשון בו מתעוררת השאלה, והלכה בשאלה זו נקבעה בהרכב מורחב ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה, נט(3) 541 (2004) (להלן: "הלכת אוסם"), לפיו כאשר כניסה לרכב או ירידה ממנו נעשית לצורך פריקה או טעינה, יראו את האירוע כתאונת דרכים, ויחול על נסיבות המקרה חוק הפיצויים:

    "ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (פרשת אלשעאר), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה... גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק."

19. מיותר לציין שהלכת אוסם לא נסתרה מעיני באת כוחה המלומדת של המבטחת. אלא שלטענתה, הכניסה לצרכי פריקה שוללת את היות הכניסה בגדר שימוש מוכר, שכן היא לא נעשתה לצרכי תחבורה. אלא שלא היא, אף שפעולת הפריקה אינה מוכרת על פי החוק, אין בכך ללמד שהיא פעולה שאינה לצרכי תחבורה. כך בהלכת אוסם:

    "מודל זה מתיישב עם התפיסה, שהובעה כאמור עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, ולפיה פעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי (פרשת קדר [7], בעמ' 497). קביעת החריג הסטטוטורי אינה גורעת מתפיסה זו ואינה משנה מאופיין התחבורתי של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך אף שפעולות הטעינה והפריקה, כשהרכב עומד, אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק הפיצויים, לא תתאיין נפקותן של פעולות אחרות, המהוות שימוש מוכר, אף אם נעשו בזיקה לטעינה ופריקה, שהיא עצמה שימוש תחבורתי ברכב."

    וכך גם בספרות:

    "יש לזכור, כי במקור טעינה ופריקה נחשבו כפעולות למטרות תחבורה, כך שהכניסה והירידה בקשר אליהן משתלבות יפה לתוך ההגדרה הבסיסית. כלומר, מאחר שהן מוגדרות כשימוש ברכב מנועי – בהבדל מטעינה ופריקה – המטרה התחבורתית עדיין קיימת". (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית; 2013), בעמ' 146)

    וכן ר' אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 190-179 (מהדורה רביעית; 2012), עמ' 238 – 239:

    "בפרשת אוסם הנ"ל נדונה שאלת ה"שימוש" המוכר של כניסה לרכב או יציאה ממנו, בעת ששימוש זה עצמו היווה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה או הפריקה. חרף העובדה כי פעולת הפריקה והטעינה כרכה בתוכה את השימוש המוכר של הכניסה או הירידה ואף חפפה אותו כפועל יוצא של הגדרת גבולות הפריקה והטעינה – נקבע כי תקום, במקרה זה, תחולה לחוק הפיצויים. באותו עניין ניתנו טעמים אחדים לבחירה במודל זה: הטעם האחד נוגע לתפיסה לפיה פעולת הטעינה והפריקה, למרות שהוחרגה מכלל השימוש ברכב, היא בעלת אופי תחבורתי (גם כשהרכב עומד), ועל כן יש הגיון בכך כי פעולות אחרות המהוות שימוש מוכר, תקמנה תחולה לחוק, אף אם בוצעו בזיקה לטעינה ולפריקה..."

20. וכך גם נפסק בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.3.14) (להלן: פס"ד המגן"), בו נקבע שגם כניסה לרכב לצורך פריקה עשויה להיחשב ככניסה למטרות תחבורה:

    "כידוע, לא כל כניסה לרכב עונה להגדרת "תאונת דרכים". הפסיקה הגדירה שימוש זה של "כניסה לרכב או ירידה ממנו" כשימוש לוואי תעבורתי, ונדרשת בחינה של מטרת השימוש בנסיבות העניין. במילים אחרות, בכדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, השאלה השנייה שדורשת מענה היא האם השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה" (פרשת פדידה; פרשת עוזר, עמ' 541; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996); ע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי, פ"ד נז(5) 733, 747 (2003)). בענייננו, אין חולק כי מטרת העלייה למשאית הייתה מתיחת הברזנט שנועד לכסות את המכולה, לאחר העמסתה. המשיבות טוענות כי משנקבע שכיסוי המכולה הוא למעשה פעולת לוואי של פריקה וטעינה ומהווה חלק אינטגראלי ממנה, משמעות הדבר היא כי פעולה זו נעשתה "למטרות תחבורה". אכן, פעולות של פריקה וטעינה הוכרו בפסיקה כפעולות בעלות אופי תחבורתי עוד בטרם תיקון 8 לחוק, ואילו גם לאחר התיקון הכירו פסקי דין של בית משפט זה בפעולות אלו כפעולות בעלות מאפיינים תחבורתיים. כך, נקבע כי גם לאחר החרגת פעולות אלו מהגדרת השימוש המוכר, אין מניעה מלקבוע כי ביצוע פעולות אלו, לצד שימוש מוכר, עונה על ההגדרה של שימוש "למטרות תחבורה"... פעולת כיסוי המטען קשורה בקשר הדוק לתהליך ההובלה שנועדה המשאית לבצע, שכן היא מבוצעת במטרה לשמור על שלמותו של המטען ולאפשר את הובלתו בבטחה. מדובר, אם כן, בפעולה עצמאית שעניינה בהגשמת ייעודה של המשאית (ראו והשוו רע"א 1300/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (22.8.2000); רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג, פס' 6 (27.3.2008); ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337, 352-351 (2004)). כניסה לרכב תובלה לשם כיסוי המטען היא אינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדם את תהליך ההובלה, וזאת בשונה, למשל, מטיפוס על סולם הרכב במטרה לתלות שלט פרסומת, או בכניסה לרכב במטרה לקחת דבר מה שנשכח בתוכו (השוו פרשת עוזר, עמ' 551; פרשת פדידה). ניתן לומר אפוא שפעולה זו מסמלת את סיום תהליך הטעינה ותחילת תהליך ההובלה (השוו פרשת אסם, עמ' 564; פרשת איזנברג, פס' 6; פרשת אליהו חברה לביטוח, עמ' 745; רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 505-504 (2002))."

21. לסיכום נקודה זו נאמר כי, הייעוד התחבורתי של המשאית הוא להוביל סחורה ממקום למקום, ועל כן הובלת הסחורה, כמו גם טעינתה על גבי המשאית ופריקתה ממנה הן פעולות שנעשות למטרות תחבורה. אלא שלא כל פעולה למטרת תחבורה היא שימוש מוכר על פי החוק, ובפרט פעולות הפריקה והטעינה, שאף שהן למטרות תחבורה הוצאו מפורשות מתחולתו. כאשר אדם נפגע תוך כדי כניסה לרכב לשם פריקה, יש לומר שהוא נפגע תוך כדי כניסה לרכב למטרות תחבורה, ועל כן האירוע הוא תאונת דרכים.

22. לא נסתרה מעיני ההלכה שנקבעה ברעא 9136/17 ‏פלוני נ' פלוני (4.3.18), אליה הפנתה המבטחת, לפיה המגמה היום היא לתת פרשנות מצמצמת למונח "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים.

    "פרשנותו של המנוח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות. תחילתה של הדרך הייתה בפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה למונח זה, פרשנות אשר נשמרה אף לאחר תיקון מס' 8 אשר נועד לצמצמה. מגמת הצמצום של הגדרת השימוש החלה עם פסיקתו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין ברע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (29.10.2007), ובהמשך התבססה מגמה זו בפסיקה של הערכאות הדיוניות כמפורט בהרחבה לעיל. פרשנות מצמצמת זו, לפיה אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק, היא הפרשנות המקובלת בפסיקת בתי המשפט בעת הזו, והיא אף עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח "שימוש" ברכב.

    אלא שאף אם רשימת השימושים המוכרים בס' 1 לחוק הפיצויים היא רשימה סגורה, הרי שכניסה לרכב כלולה ברשימה, מה גם שפסק הדין בעניין אוסם אושר גם לאחר שהחלה המגמה המצמצמת, ר' למשל בפסק הדין בעניין המגן שהוזכר לעיל. דומה שבית משפט השלום אינו מוסמך להרהר אחר הלכה שנפסקה בהרכב מורחב בבית המשפט העליון, על סמך האמירה לפיה קיימת היום מגמה מצמצמת בפירוש החוק.

23. כיוון שהתובע נפגע מתריס המשאית תוך כדי ניסיונו להיכנס אליה על מנת לפרוק את הסחורה שביקש להוביל ממחסני המעבידה אל בית העסק, האירוע הוא תאונת דרכים על פי החוק, ועל פי הלכת אוסם, ולפיכך על המבטחת מוטלת האחריות לפצותו. נוכח ייחוד העילה, דין התביעה כנגד המעבידה להידחות, וכך אני מורה.

    הנזק

24. כאמור לעיל, התובע, יליד 10.12.73, נפגע בפניו ביום 15.4.08, בהיותו כבן 35. בסעיפים שלהלן, נדון בנזקי התובע, על פי ראשי הנזק השונים.

    הנכות הרפואית

25. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובטרם הוגשה התביעה נבדק התובע על ידי וועדה רפואית של המל"ל אשר מצאה בבדיקתה

    "ירידת תחושה בדרגה קלה מעל גבה ימנית עם בליטה ללא כאבים מישוש וללא רגישות. תנועות עיניים מלוות ללא ניסטגמוס. כוח גס ותחושה שמורים. החזרים סימטריים. יציב בהליכה."

    הוועדה הפנתה את התובע לבדיקת מומחה בתחום אף, אוזן גרון, וכן למומחה בתחום רפואת עיניים, ולבסוף קבעה לו 10% נכות צמיתה, על פי ס' 29(5)(א)(I), כשהיא מקבלת את קביעת המומחה בתחום א.א.ג, לפיה אין קשר בין תלונותיו בתחום זה לבין התאונה. ערר על החלטת הוועדה נדחה, כיוון שוועדת הערר לא מצאה סימנים לשבר באפו של התובע.

26. בכתב התביעה ביקש התובע להסתמך על קביעת הנכות של המוסד לביטוח לאומי, לפי ס' 6ב לחוק הפיצויים.

27. ביום 31.3.16 עמד התובע בפני וועדה רפואית נוספת, לאחר שטען להחמרה במצבו, עקב כאבי ראש. וועדה זו מצאה שנכותו של התובע אכן הוחמרה:

    "הוועדה עיינה בחומר רפואי רב בו נמצאו פניות חוזרות למומחים בתחום הנוירולוגיה, מרפאות כאב. התובע מטופל בכדורי ליריקה במינון של 300 מ"ג ... כמו הועדה עיינה במסמכים של המרכז רפואי ת"א וברזילי בו צוינה המלצה לטיפול בקנביס רפואי. לאור האמור לעיל הוועדה מקבלת את הערר וקובעת כי חלה החמרה, ונכותו הינה בשיעור 15% לפי ס' מותאם 29(5)(א) I – II."

    בהתאם, תוקנה התביעה, ונכותו הרפואית של התובע היא 15%.

    בסיס השכר

28. מדו"ח הרציפות שצירפה המבטחת לתיק המוצגים מטעמה עולה שהתובע עבד במגן דוד אדום כמעט 4 שנים בשנים 1997-2000, למעט הפסקה קטנה באמצע. אולם משנת 2001 ועד שנת 2007 לא עבד התובע באופן רציף במקום עבודה אחד, אלא עבר ממקום למקום, למעט שנת 2005, בה עבד משך שנה שלמה בחברת שמירה ובטחון בע"מ. בכל שנת 2007, השנה שלפני התאונה, השתכר התובע סך של 41,526 ₪ (כ- 3,460 ₪ לחודש במוצע שנתי).

29. בשנת 2008 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת 2. שכרו בשלושת החודשים הראשונים בשנה זו, בניכוי מס הכנסה, עמד על 7,691 ₪ לחודש (ר' תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע). כזכור, התאונה אירעה בחודש אפריל באותה שנה. התובע לא צירף תלושי שכר משנת 2008 לאחר התאונה, אולם מדו"ח הרציפות עולה שהתובע לא עבד בחודשים מאי – יוני אותה שנה, וכי סך שכרו בשנה זו, מעבר לדמי הפגיעה ששולמו לו בגין התאונה, עמד על 75,429 ₪. במילים אחרות, לאחר תום תקופת אי הכושר סמוך לאחר התאונה, חזר התובע לעבודתו, ושכרו לא נפגע. מדו"ח הרציפות עוד עולה שהתובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת 2 גם בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2009, בשכר אף גבוה יותר.

30. התובע אינו מפרט בתצהירו דבר בנוגע לעבודתו ושכרו לאחר תקופה זו, אלא אומר באופן כללי ש"בעקבות התאונה חלה החמרה במצבי, והיו תקופות ארוכות בהן לא עבדתי כלל עקב הכאבים. עקב מצבי הרפואי נאלצתי להחליף פעמים רבות מקום עבודה". הא ותו לא. לתצהיר צורפו תלושי שכר המעידים על עבודה לא רציפה בשנים 2011 – 2014, וכן על 6 חודשי עבודה בשנת 2017, בסמוך להגשת התצהיר, בהם שכרו של התובע עמד על 8,405 ₪ לחודש. במעד שמיעת הראיות כבר עבד התובע במקום אחר (עמ' 12 ש' 22 – 23), אולם לא הוגשו תלושי שכר ממקום זה.

    הפסדי שכר לעבר

31. כאמור לעיל, התובע נעדר מעבודה למשך 3 חודשים סמוך לאחר התאונה, ולא קיבל שכר בתקופה זו. שכרו ערב התאונה עמד על 7,691 ₪ לחודש, ולפיכך, נגרם לו הפסד שכר באותה תקופה בסכום של 23,073 ₪.

32. לאחר שובו של התובע לעבודה, ובמשך תקופה של כשנה, המשיך התובע ועבד בשכר דומה לשכרו ערב התאונה, ולא נגרמו לו הפסדי שכר. לא ברור מה גרם לתובע לעזוב את מקום עבודתו יותר משנה לאחר ששב לעבודה. ייתכן שהיה זה קושי הנובע ממצבו הרפואי, שבשלב זה היה, לפי קביעת הוועדה הרפואית, 10% נכון בגין ירידה בתחושה מעל הגבה, ללא כאבים. אולם בשים לב לאופי הנכות וגובהה, סביר יותר להניח שהפסקת העבודה הייתה קשורה לדפוסי העבודה של התובע גם לפני התאונה, שהתאפיינו בתנודתיות גבוהה.

33. אותה התנודתיות שאפיינה את התובע לפני התאונה, אפיינה את דפוסי ההעסקה שלו גם לאחריה. לכך יש להוסיף את ממצאי הוועדה הרפואית, סוג הנכות, ושיעורה. הפסד השכר בעבר הוא נזק מיוחד, ועל התובע הנטל להוכיח את ההפסד, ואת הקשר שלו לתאונה. אלא שהתובע לא עמד בנטל זה. לפיכך, איני סבורה שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר, לאחר תקופת אי הכושר.

    פגיעה בכושר ההשתכרות

34. כאמור לעיל, נכותו של התובע הוערכה תחילה על ידי הוועדה הרפואית כ- 10%, בגין ירידה בתחושה במצח, ללא כאבים. לאחר מכן, הועלתה הנכות לנכות בשיעור 15% בגין תיעוד אודות פניות מרובות לרופאים בתלונות על כאבי ראש, והיזקקות למשככי כאבים, ובכלל זה בקשה לרישיון לקנביס רפואי.

35. לתצהירו של התובע צורף התיעוד שעמד בפני הוועדה הרפואית, אולם לא צורף תיעוד מאוחר יותר. מהתיעוד שצורף מחודשים ינואר עד מרץ 2016 עולה שבחודשים אלו אובחן התובע כסובל מסינוסיטיס, ועבר ניתוח לתיקון סטייה במחיצת האף. על פי קביעת הוועדה הרפואית, בעיות אף אוזן גרון מהן סובל התובע אינן קשורות בתאונה. אין תיעוד רפואי מלאחר הניתוח, וייתכן שהדבר מעיד על פתרון הבעיה.

36. בשים לב לשיעור הנכות, לעובדה שחלק ניכר ממנה קשור לירידה בתחושה במצח, פגימה אשר השפעתה על התפקוד נמוכה, אם בכלל, ובשים לב לעובדה שהתובע עובד ומשתכר בדומה לעבודתו לפני התאונה, אני סבורה שיש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות על מחצית הנכות הרפואית.

37. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות המחושב על בסיס שכרו העדכני: 8,405 ₪ * 7.5% * 193 (מקדם ההיוון עד גיל 67) = 121,662, ובמעוגל, 122,000 ₪.

38. בנוסף, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד הפרשה לחסכון פנסיוני בשיעור 12.5% מהסכום הנ"ל, דהיינו 15,000 ₪ במעוגל.

    הוצאות ועזרה

39. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי נושא בכל הוצאותיו הרפואיות של התובע. התובע צירף לתצהירו אישור המל"ל לשאת בכל הוצאה, ולא צירף קבלות. לפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש הנזק של הוצאות רפואיות.

40. התובע לא העיד על היזקקות לעזרה, ולא בכדי. בשים לב לטיב הנכות וגובהה, נראה כי התובע לא נזקק לעזרה. ולפיכך אין מקום לפיצוי גם בראש נזק זה.

    כאב וסבל

41. הפיצוי לו זכאי התובע בראש נזק זה, על פי התקנות הוא 29,216 ₪, נכון להיום.

    ניכויים

42. מתעודת עובד ציבור שהגיש המל"ל ביום 10.5.18 עולה שהתובע קיבל סך של 52,602 ₪ (דמי פגיעה, מענק נכות והשלמה למענק לאחר שהוכר ההחמרה). יש לנכות סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצועו של כל תשלום.

    לסיכום

43. התובע פתח את תריס המשאית כדי להיכנס אליה לצורך פריקתה. כיוון שהתאונה אירעה תוך כדי כניסה למשאית, האירוע מוגדר בחוק הפיצויים כתאונת דרכים. העובדה שהכניסה נעשתה לשם פריקה אינה מוציאה את האירוע מתחולת החוק, שכן הפריקה היא חלק ממטרת הנסיעה, וככזאת, נתפסת על ידי הפסיקה כמגשימה את תכליתה התחבורתית של המשאית.

44. התובע נפגע בראשו מתריס המשאית. בשבע השנים הראשונות לאחר התאונה פגיעתו של התובע הייתה מינורית, ובאה לידי ביטוי בירידה בתחושה במצח, ללא כאבים. בשנת 2015 החל התובע לפנות באופן תדיר לרופאיו בתלונה על כאבי ראש, ולפיכך הכיר המל"ל בהחמרה במצבו הרפואי, וקבע את נכותו בשיעור 15%.

45. התובע לא התמיד בעבודה קבועה, לא לפני התאונה ולא לאחריה. היו חודשים ארוכים בהם לא עבד בכלל, וכאשר עבד, לא שמר על מקום עבודה אחד לאורך זמן. התאונה, והנכות שגרמה, לא השפיעה על דפוס זה.

46. לפיכך אני מורה לנתבעת 1 לפצות את התובע בגין נזקיו כדלקמן:

    הפסדי שכר לעבר23,073₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק

    פגיעה בכושר השתכרות122,000₪

    הפסד הפרשות פנסיוניות15,000₪

    כאב וסבל29,216₪

    בניכוי תשלומי מל"ל51,082 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצועו של כל תשלום.

47. כמו כן תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך 13% מהפיצוי, בתוספת מע"מ, ובהוצאות הנתבעת 2 ושכ"ט ב"כ בסך של 7,500 ₪.

     

     

    ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.