שמואל נ' יהודה שושן

עניינה של התביעה שבפניי בהחזר תשלום כספי בסך של 1,014,328 ₪ שביצע התובע, לטענתו, במקום הנתבע, מכח הסכם עליו חתמו הצדדים, לאחר שהנתבע לא עמד בהתחייבותו.

תמצית הרקע העובדתי

1. התובע והנתבע ניהלו במשותף עסק לגידול ושיווק ירקות. תחילה התנהלו הצדדים באמצעות חשבון הבנק הפרטי של התובע, ובחלוף כשנה פתחו חשבון משותף בבנק מזרחי-טפחות, בסניף בית שאן (להלן: "הבנק"). במועד פתיחת החשבון הפקיד התובע בידי הבנק בטוחות שנועדו להבטיח את פירעון החובות שייצברו בחשבון.

    

2. בשנים הראשונות לפעילותם המשותפת עלה בידי הצדדים לייצר רווחים, אשר חולקו ביניהם באופן שווה. בהמשך החלו לצבור חובות, עד שהתובע ביקש מהנתבע לסיים את השותפות ביניהם. הצדדים פנו אל עו"ד משה כהן, עמו הייתה לשניהם היכרות קודמת בעקבות תביעה בה הוא טיפל עבורם, וביקשו שיערוך הסכם לסיום השותפות ולפירעון החובות וההלוואות שנטלו. הסכם כאמור נחתם בידיהם ביום 31.1.2012, בפני עוה"ד רעות יפרח, ביתו של עו"ד כהן (להלן: "ההסכם").

    

3. במסגרת ההסכם הצהירו הצדדים, בין היתר, כי כל אחד מהם חב במחצית החוב שבחשבון המשותף ובכלל זה גם יתרות בהלוואות ובעו"ש. עוד סוכם כי התובע סילק את חלקו ונותר לסילוק בידי הנתבע חוב לבנק בסך של "כמיליון (כולל הלוואות)" ₪, בתוך שנה מחתימת ההסכם.

    

4. להבטחת פירעון חובו התחייב הנתבע במסגרת ההסכם לשעבד את זכויותיו בנכס הידוע כמשק 52 במושב רחוב (להלן: "הנכס").

    

5. הנתבע לא עמד בהתחייבותו ולא סילק את מלוא חובו. ביום 6.6.2012 פנה הבנק אל הצדדים בדרישה לסלק את סכום החוב שבפיגור (אשר עמד באותה עת על סך של 444,940 ₪), והודיע כי ככל שסכום זה לא ייפרע בתוך 10 ימים, הוא יקזז את יתרת הפיקדונות בחשבונו הפרטי של התובע וכן יעכב כל סכום או נכס אחר אשר מוחזק אצלו (נספח ב' לתצהירו של התובע).

    

6. מאחר והנתבע לא עמד בהתחייבותו לפרוע את החוב ומחשש שמא הבנק יפרע בטוחות שהפקיד התובע להבטחת פירעון החובות בחשבון, התובע פרע את מלוא החוב, ובהתאמה, באישורו של הבנק מיום 25.11.2015 צוין כי נכון לאותו מועד יתרת החוב בחשבון המשותף כוסתה במלואה (נספח ד' לתצהירו של התובע).

    

7. לצד התביעה הגיש התובע בקשה לסעד זמני לאסור על הנתבע לבצע כל דיספוזיציה בנכס עד לסיום ההליך. הבקשה נדונה בפני כבוד השופטת ניסים שי , המותב הקודם שדן בתיק. ביום 18.1.2015 ניתן הצו במעמד צד אחד, וביום 19.5.2015 התקיים דיון בבקשה, במהלכו העידו הצדדים. בדיון זה בבקשה לצו זמני , טען הנתבע כי החזיר לתובע באמצעות שיק בסך של 100,000 ₪ וכן העביר 230,000 ₪ נוספים. בהחלטה מיום 5.7.2015 הורה בית המשפט , על יסוד הודאתו של הנתבע בחוב בסך 400,000 ₪ לתובע וכן התחייבותו בהסכם לשעבד את זכויותיו בנכס לצורך הבטחת הפירעון – על הותרתו של הצו שניתן ביום 18.1.2015 על כנו עד תום ההליך.

    

8. לשלמות התמונה יצוין כי בדיון קדם המשפט שהתקיים בפניי ביום 19.9.2017 הודיעה ב"כ התובע כי רק לאחר הגשת כתב התביעה נודע לה שהנתבע העביר לתובע 100,000 ₪ והיא מסכימה כי יש לקזז סכום זה מהתביעה. כן היא טענה כי הסכום הנוסף בסך 230,000 ₪ שלטענת הנתבע הוא העביר לחשבון המשותף לטובת כיסוי החוב, הועבר במסגרת תשלום חובות אחרים של הנתבע. ב"כ התובע התחייבה לבדוק את הדברים עם התובע ולהגיש הודעה מתאימה. בסופו של יום הודעה כאמור לא הוגשה.

    

9. בתיק זה העידו התובע והנתבע פעמיים: בדיון שהתקיים ביום 19.5.2015 בבקשה לצו המניעה (בפני כב' השופטת ניסים שי, המותב הקודם הדן בתיק) ובדיון ההוכחות שהתקיים ביום 14.3.2018. לצד עדויותיהם של התובע והנתבע , בדיון ההוכחות העידו גם עו"ד משה כהן אשר ערך את ההסכם עבור הצדדים; מר אריק מזור – מנהל לקוחות עסקיים בבנק וכן מר אמיר יהודה, בנו של התובע.

    

    

    

   עיקר טענות התובע

    

10. לטענת התובע, הוא שב ופנה אל הנתבע בדרישה שיפרע את חובו כלפי הבנק וחרף הבטחותיו שיעשה כן, הדבר לא נעשה. מאחר והנתבע לא פעל לסילוק חובו כלפי הבנק ובגלל שהתובע - בהיותו אחד מבעלי החשבון והגם ששילם את חלקו בחוב המשותף - נותר בעיני הבנק חייב יחד עם הנתבע עד לפירעון מלוא סכום החוב בחשבון המשותף, הוא פרע גם את חלקו של הנתבע ולשם כך הוא נטל הלוואות מבני משפחה ומכר משאיות שהיו לו.

     

11. התובע מדגיש כי הנתבע לא מתכחש לחתימתו על ההסכם והוא גם הודה בכתב ההגנה ובדיון בצו המניעה בחוב בסך 400,000 ₪ כלפיו. כמו כן, הוא מציין כי הנתבע טען בכתב הגנתו כי ניסה לשעבד את ביתו לבנק על מנת לפרוע את החוב וגם מעובדה זו הוא מבקש ללמוד כי הנתבע היה מודע לחוב ולא התכחש אליו.

     

12. במסגרת התביעה התובע עתר להחזר סך של 1,014,328 ₪ בתוספת עגמת נפש בסך 20,000 ₪. לצד הסעד הכספי עתר התובע לממש את השעבוד על הנכס ולהורות על רישומה של הערת אזהרה לטובת התובע, או מתן צו מניעה לאי ביצוע דיספוזיציה בנכס עד בירור התביעה (סעיף 22 לכתב התביעה).

     

    טענות הנתבע

     

13. הנתבע, בעודו לא מיוצג, הגיש כתב הגנה בו הוא הודה בחוב בן 400,000 ₪ לתובע. לטענתו, הוא ערב להלוואה בסך 620,000 ₪ ופרע 17 תשלומים בסך כולל של 234,105 ₪. בנוסף, טען הנתבע כי במהלך שנות פעילותה של השותפות נשא הוא לבדו בהשקעות והוצאות שונות בגין דלקים וביטוחים, אותן הוא אמד בסך של כ-500,000 ₪ והוא ביקש לקזז מחציתן מסכום התביעה. כמו כן, טען כי העביר 100,000 ₪ ישירות לתובע וכי יש לקזז גם אותם, וכן סיפר כי הצדדים קיבלו 30,000 ₪ במסגרת תביעה אחרת שניהלו ואשר הועברו כולם לידי התובע. בהתאמה, הוא ביקש לקזז עוד 15,000 ₪ מסכום התביעה.

     

14. עוד טען הנתבע כי בשל האמון שנתן בתובע הוא לא קרא את ההסכם לסיום השותפות לפני שחתם עליו, וכי רצה ליטול הלוואה מהבנק לכיסוי החוב, אולם בקשתו נדחתה.

     

15. לאחר ששכר שירותיו של עו"ד, הגיש הנתבע בקשה לתקן את כתב ההגנה.

     

16. בכתב ההגנה המתוקן שהגיש הנתבע נטען כי הוא סמך על התובע ולכן לא קרא את ההסכם לסיום השותפות וחתם עליו מתוך טעות והטעייה. הנתבע הדגיש כי ההסכם לא משקף את ההסכמות האמיתיות שגובשו בין הצדדים בעל פה, וכי בעת שחתם, הוא סבר שמדובר בהסכם בגין הלוואה בסך 400,000 ₪ שמתוכה הוא התחייב להחזיר לתובע 200,000 ₪ בתוך שנתיים. להפתעתו, התובע שהיה חברו ושותפו הטעה אותו, במכוון, והחתים אותו על הסכם שונה באופן מהותי מבסיס ההסכמה שהושג בעל פה.

     

17. לטענת הנתבע, עוד לפני שהחלו הצדדים בפעילות העסקית המשותפת התובע ידע כי מצבו הכלכלי בכי רע. לדבריו, הוסכם כי התובע, שהיה בעל אמצעים, יממן את הפעילות ואילו הנתבע יהיה אחראי על ביצוע העבודה השוטפת, והוא אשר ביצע בפועל את רובה המוחלט של העבודה. הנתבע הדגיש כי הרווחים היו אמורים להיות מחלוקים שווה בשווה אולם לא הוסכם בין הצדדים שגם החובות יתחלקו ביניהם.

     

18. עוד טוען הנתבע כי הסכמתו לשעבד את ביתו בעת ההיא, כאשר השותפות צוברת הפסדים ועומדת על סף פירוק, משוללת הגיון. לדבריו, הוא נמנע מלסכן את ביתו במשך כל שנות פעילותו הכלכלית, גם כאשר חווה זמנים קשים. הנתבע מבקש, אם ינתן פסק דין לחובתו, לבטל את הסעיף בהסכם לסיום השותפות שעניינו בשעבוד הנכס נוכח האמור בעדותו של עוה"ד כהן, אשר העיד שהוא אמר לצדדים עובר לחתימה על ההסכם שאין כל משמעות מעשית לשעבוד זה.

     

19. בנוסף, הנתבע שב על טענתו כי העביר לתובע 100,000 ₪ ובנוסף הזרים לחשבון המשותף סך של 230,000 ₪ במהלך השנים 2012-2015 (סעיפים 9-10 לכתב ההגנה המתוקן).

     

20. עוד טען הנתבע כי אף אם נניח שההסכם תקף, הרי שלא התמלאו התנאים שיהוו בסיס לתביעה דנן וזאת משום שבהסכם נקבע שהתובע יהא רשאי לתבוע את הנתבע בגין כל סכום שתשלומו יידרש או ייתבע בידי הבנק. לטענתו, בעת שהוגשה התביעה בידי התובע לא הייתה יתרת חוב ובהתאמה, ברי כי לא הייתה ואין כוונה מצד הבנק לתבוע סכום כלשהו מידי התובע, כך שלא השתכללו התנאים להגשת התביעה נגד הנתבע.

     

21. הנתבע מוסיף וטוען כי אישור היתרות מיום 31.1.2012, אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה, נכון ליום חתימת ההסכם והצגתו כבסיס לסכום החוב העדכני לבנק מטעה משום שהוא לא כולל תשלומים שהועברו בידיו מאז לחשבון המשותף. בהתאמה, לטענתו, התובע לא עמד בנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מקום בו הוא דורש כמיליון ₪ בהתאם להסכם, למרות שהנתבע העביר סכומים לכיסוי החוב כך שהאמור בהסכם אינו משקף את חובו האמיתי של הנתבע כלפי התובע.

     

22. עוד טוען הנתבע כי גם אם יוכח שהתובע העביר סכום של מיליון ₪ לטובת החשבון המשותף עובר לחתימה על ההסכם, ככל שנותר חוב בסך מיליון ₪ בחשבון, הרי שחוב זה אמור להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים, כך שחובו של הנתבע הינו 500,000 ₪ לכל היותר. מסכום זה יש לקזז מחצית מסך ההוצאות שהוא הוציא (250,000 ₪) ואת הסכומים שהעביר (100,000 ₪ לתובע וכ-230,000 ₪ לחשבון המשותף, וכן מחצית מסכום הפיצוי שקיבלו הצדדים בהליך משפטי אחר, בסך 15,000 ₪). בהתאמה, לטענת הנתבע, חובו כלפי התובע הינו לכל היותר 149,358 ₪.

     

    דיון והכרעה

     

23. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל, אולם לא במלוא הסכום הנתבע. להלן נימוקיי.

     

24. בהסכם עליו חתמו הצדדים ביום 31.1.2012 הם הצהירו כי "כל אחד מהם חייב במחצית החוב בחשבון המשותף לרבות יתרות בהלוואות ובעו"ש" (סעיף 2.1 להסכם); כי הנתבע מצהיר שלאחר שהוא בדק את החשבון המשותף "הוא מאשר כי צד א' [התובע – מ.ג'.מ.] סילק את מחצית חובו בחשבון המשותף..." (סעיף 2.2) ובהתאמה, הנתבע התחייב "לסלק את ייתרת ההלוואות בחשבון המשותף... וכן לסלק את היתרה בעו"ש עד ולא יאוחר מ-12 חודשים מיום החתימה על ההסכם. היתרה בחשבון המשותף לאחר שצד א' סילק את חלקו הנה כמיליון ₪ (כולל הלוואות)" (סעיף 2.3 להסכם).

    עוד סוכם בהסכם כי צד ב' להסכם (דהיינו הנתבע) "מאשר כי ידוע לו שבנק מזרחי שיעבד את זכויות צד א' להבטחת סילוק ייתרת החוב בחשבון המשותף" (צד א' בהסכם הינו התובע)

    בנוסף, נקבע בסעיף 4 להסכם כי הנתבע "מסכים הוא בהסכמה בלתי חוזרת לשעבד את זכויותיו במשק מס' 52 אשר במושב רחוב להבטחת קיומו של הסכם זה...".

     

    תוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדדים

     

25. הנתבע לא מכחיש כי חתם על ההסכם, אולם הוא מוסיף וטוען כי התובע הטעה אותו במכוון והחתים אותו על הסכם אשר שונה במהותו מבסיס ההסכמה שהושגה בין הצדדים עובר לחתימתו (סעיפים 23 ו-24 לתצהיר). מאחר והנתבע כופר בתוקפו המחייב של ההסכם, אך אינו מכחיש את חתימתו עליו, הרי שעל כתפיו מוטל נטל השכנוע להוכיח כי הסכם זה אינו תקף ואינו מחייב את הצדדים שחתומים עליו.

     

26. נפסק לא אחת כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאכן קרא אותו, הסכים לתוכנו והיה מודע למשמעות הנובעת מהחתימה עליו ולכן אינו יכול להתנער מהאמור בו. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא זוסמן עוד בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2), 113, 117 (1965), אשר קבע כי:

    "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".

     

27. בהתאם לחזקה זו נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה של חתימה ללא ידיעה, יהיה כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפט האזרחי. כך למשל, ציינה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 36/99 ניפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272, 287 (2001) כי:

     

    "טענת 'לא נעשה דבר' מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה אף שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך קרא את תוכן הדברים האמורים בו, יודעם ומבינם. ככזו, היא מרחיקת לכת ובעלת משמעות "קיומית" לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך-כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית".

     

28. באופן דומה הדגיש כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (20.3.2007), בפסקה 11, כי:

     

    "הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת... לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענו זו נדרשים לתמוך אותה 'בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה'..."

     

29. בענייננו, כאמור, הנתבע מודה שחתם על ההסכם אולם הוא מוסיף וטוען כי נתן אמון מלא בתובע ולא טרח לעיין בהסכם ולוודא כי תוכנו עולה בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אלא הסתפק בהסבר שנתן לו התובע בטרם חתם עליו.

     

30. מעדותו של עוה"ד כהן אשר הייתה אמינה עלי, עולה כי הכיר את שני הצדדים וניסח עבורם את ההסכם על פי בקשתם המשותפת [עמ' 9 לפרוטוקול מיום 14.3.2018]. עו"ד כהן סיפר כי נמנע מלתת תצהיר בתיק בעקבות פנייתו של ב"כ התובע אליו כיוון שהכיר את שני הצדדים ולא רצה לתת תצהיר מטעם אחד מהם. כן הוא העיד, כי שני הצדדים נכחו במשרדו עובר לעריכת ההסכם והכחיש שההסכם נערך על פי הנחיותיו או בקשתו של התובע בלבד. לדבריו [עמ' 10 ש' 6-12 לפרוטוקול מיום 14.3.2018]:

     

    "ת....אני יודע שהגיעו שניהם אלי במשרד, ישבו אצלי בחדר שניהם. לא יעלה על הדעת שאני אעשה הסכם על דעת עצמי עם צד אחד בלי שצד שני יהיה שותף.

    ש.אני אומר לך שיהודה מתאר סיטואציה שונה לגמרי, מתאר שמי שאמר לך מה להכין בהסכם היה שמואל יהודה, הכנת את ההסכם, לא ישבו אצלך במשרד בעת הכנת המשרד, אלא יהודה שושן הגיע מאוחר יותר וחתם

    ת.חד משמעית, לא"

     

31. הנתבע הוסיף וטען כי העד הנכון שהיה צריך להעיד בנוגע להסכם ונסיבות החתימה עליו הינה עו"ד רעות יפרח, ביתו של עו"ד כהן, משום שבסופו של יום ההסכם לסיום השותפות נחתם בידי הצדדים בפניה. הוא מוסיף וטוען כי הימנעותו של התובע מלזמן אותה למתן עדות צריכה לפעול לחובתו.

    אינני מקבלת את הטענה. ככל שהנתבע מבקש להוכיח באמצעות עדה זו טענותיו לעניין הבנתו את ההסכם או הטעייה היה דווקא עליו להזמין אותה, לתמיכה בגרסתו. לא נטען כי הייתה מניעה לעשות כן. במצב דברים זה, ההימנעות של הנתבע מלזמן את עוה"ד יפרח פועלת לחובתו.

     

32. יתרה מזאת. אף אם הייתי מקבלת את טענתו של הנתבע כי לא קרא את ההסכם עובר לחתימה עליו וכי ההסכם לא הוקרא לו, בניגוד להצהרתה על גבי ההסכם של עוה"ד רעות יפרח שבפניה חתמו הצדדים, לא היה בכך כדי לסייע לו.

     

33. הגרסה שהציג הנתבע ולפיה סבר שהוא חותם על הסכם לנטילת הלוואה בסך 400,000 ₪ שמהם יהיה עליו להחזיר לתובע, בתוך שנתיים, סך של 200,000 ₪ מעוררת קשיים ניכרים והראיות שצירף הנתבע אינן תומכות בטענה ואף עולה מהן ההיפך.

     

34. כאמור, הנתבע מספר שסבר לתומו שהוא חותם על הסכם הלוואה בסך 400,000 ₪ מתוכם יהיה עליו להחזיר לתובע סך של 200,000 ₪. ואולם, טענה זו אינה תואמת את התנהלותו של הנתבע בפועל, כפי שהוא עצמו מתאר אותה. הרי הנתבע טוען שהחזיר לתובע 100,000 ₪ וכן העביר לחשבון המשותף כ-240,000 ₪ נוספים. כך סיפר הנתבע בתצהירו, בסעיפים 18-20:

     

    "הייתה תקופה לא כל כך טובה בשותפות ושמואל כל הזמן בכה ואמר לי שהוא בחובות ואז הסכמתי לחתום על הלוואה לבנק של 400 אלף ₪ ואני הזרמתי לטובת החשבון המשותף 230,000 ₪ במהלך השנים של 2012-2015 בתשלומים חודשיים של 12,500 כל חודש במשך תקופה של כשנתיים וכן סכום נוסף של 100,000 ₪ שהעברתי לחשבונו האישי של שמואל בהקשר לחובות שנוצרו ביחס לשותפות ובהקשר עם ההסכם ותביעה זו... למעשה, ככל שהיה ידוע לי טרם החתימה על ההסכם, הסכמתי לחתום על הסכם עבור הלוואה ספציפית בסכום של 400,000 ₪ ... ששמואל נטל, ואשר בעבורה הסכמתי להשתתף ולשלם לשמואל סכום של 200,000 ₪... הסכמה זו היא למעשה ההסכם האמיתי בין הצדדים והסיבה בגינה הגענו למשרד עורך הדין של שמואל".

     

35. ישאל השואל, אם באמת ובתמים סבר הנתבע כי התחייב להחזיר לתובע רק 200,000 ₪, מדוע שילם, כטענתו, למעלה מ-330,000 ₪??

     

36. על כך יש להוסיף כי בעדותו של הנתבע בדיון בצו המניעה ביום 19.5.2015 הוא סיפר כי [עמ' 4 ש' 13-20]:

     

    "ת....יום אחד לקח אותי לעו"ד ואמר שניקח הלוואה של 400,000 ₪ ושאתן לו תוך שנתיים 200,000, כי זו ההלוואה שהוא לקח עליו. הלכנו לעו"ד חתמנו שם על הסכם של 400,000 ₪, לא חתמתי על שום התחייבות לגבי הבית, אני מוכן ללכת למכונת אמת. החזרתי לו בשיק אחד 100,000 ₪ זה מרווחים של עונה אחת ועוד 30,000 ₪ לקח מבצלצלים ונשאר 70,000 ₪. זה החוב שנשאר עד היום מתוך ה-200,000 ₪, אני עדין חייב לו 70,000 ₪.

    לגבי שאר הכסף עשינו הלוואה של 600,000 ₪ ל-5 שנים, החזרתי כ-230,000 ולא עמדתי בזה, כי היו לי שתי עונות גרועות. פעם החזרתי מזומן ופעם מהאישה.

    ביתרת הכסף 370,000 ₪ החוב לבנק, לא עמדתי. מי ששילם את זה, זה המשיב"

     

37. קרי, הנתבע הודה בקיומה של הלוואה נוספת (מלבד ההלוואה בסך 400,000 ₪), שמתוכה הוא החזיר כ-230,000 ₪ ולא עמד ביתרת התשלומים, ומי שפרע את יתרת אותה הלוואה היה התובע.

     

38. עוד אוסיף כי בכתב ההגנה הראשון שהגיש התובע, לפני שהיה מיוצג, הוא לא העלה את הטענה כי ההסכם אינו משקף את ההסכמות בין הצדדים. הטענה שהועלתה על ידי הנתבע בכתב ההגנה היתה כי שילם 100,000 ₪ לתובע וכי השקיע 500,000 ₪ עבור דלק וביטוחים במהלך השנים. הנתבע טען כי אם לקזז את ההשקעה שלא הובאה בחשבון הרי שהנתבע מודה בחוב בן 400,000 ₪. אומנם הנתבע ביקש לתקן את כתב הגנתו לאחר שקיבל ייצוג והתכחש לסכומים הנטענים וכן להסכם נשוא התביעה. אך יש בגרסה העובדתית הראשונה שהועלתה על ידו בכתב ההגנה כדי להטיל דופי באמינות גרסתו בנוגע להסכמות הנטענות על ידו ביחס לשוני בין ההסכם בכתב לבין ההסכם לטענתו בין הצדדים.

     

39. על יסוד המפורט עד כה, לא שוכנעתי כי הנתבע הרים את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו בעניין החתימה על ההסכם וטענותיו בעניין זה נדחות. בהתאמה וכפועל יוצא מכך, אני קובעת כי ההסכם תקף ומחייב את הצדדים.

     

40. על פי הסכם זה התחייב הנתבע, כאמור, לפרוע חוב בסך של "כמיליון ₪" והצהיר כי סכום זה נותר לאחר שהתובע סילק את חלקו (סעיף 2.3 להסכם). בהתאמה, אין בסיס לטענתו של הנתבע כי החוב בסך 1,000,000 ₪ משותף לצדדים ומתוכו עליו לפרוע רק 500,000 ₪.

     

41. הנתבע העביר מספר תשלומים לכיסוי החוב, אולם לא פרע אותו במלואו. במצב דברים זה, כל עוד החוב כלפי הבנק נותר תלוי ועומד, רשאי היה התובע לפרוע אותו במקום הנתבע, נוכח העובדה שהבנק דרש זאת ממנו ואף איים לממש בטוחות שהתובע נתן במועד פתיחת החשבון.

     

    בעניין זה אני מפנה להסכם בין הצדדים בו מאשר הנתבע כי ידוע לו שהבנק שיעבד את זכויות התובע להבטחת סילוק היתרה בחשבון. עוד אפנה בעניין זה לעדותו של נציג הבנק שאישר כי האשראי לחשבון המשותף של התובע והנתבע הועמד כנגד בטוחות מהחשבון הפרטי של התובע (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 29-32).

     

    מהו הסכום לו זכאי התובע?

     

42. בענייננו טוען התובע כי "בפועל, לא שילם הנתבע את מחצית החוב השייכת לו בסך של 1,014,328 ₪ (סכום הקרן). הנתבע נדרש להשיב כספים אלה לתובע לאחר ששולמו על ידי התובע לבנק" (סעיף 21 לכתב התביעה). לתמיכה בטענתו צירף התובע, כנספח ב' לכתב התביעה, אישור יתרות בחשבון המשותף נכון ליום 31.1.2012 (קרי יום החתימה על ההסכם לסיום השותפות), וכן אישור של הבנק מיום 25.11.2015 לפיו נכון לאותו מועד יתרת החוב בחשבון המשותף כוסתה במלואה.

     

43. לכאורה, עולה מטענותיו של התובע כי הוא נשא במלוא סכום החוב של הנתבע. ואולם, כבר בעדותו של התובע בבקשה לצו מניעה ביום 19.5.2015 הוא הודה כי הנתבע שילם סכום מסוים לכיסוי חלקו בחוב. למעשה, התובע הודה כי הנתבע מסר לו שיק על סך 100,000 ₪ ובנוסף העביר תשלומים לחשבון המשותף. התובע העיד [עמ' 3 ש' 13-29]:

     

    "ת....הוא פרע כמה תשלומים וביקש להקפיא ואחרי 6 חודשים לדחות את זה, הבנק לא הסכים, כי יהודה לא משתף פעולה ולא עמד בתנאי הבנק...

    ...

    ש.אמרת ששילם 100,000 ₪?

    ת.כן פעם אחת, ב-30.6.13.

    ש.בתשלום אחד?

    ת.כן, בשיק

    ש.מראה לך העברות שבוצעו מחשבון הבנק של רעייתו של הנתבע לח-ן הבנק המשותף, לפני ואחרי התאריך שציינת, כל פעם 12,500 ₪ ומדי פעם גם תשלומים של 37,000 ₪, בסה"כ 230,000 ₪?

    ת.הוא לא העביר לי הוא העביר על חשבון החוב שלו. היו לו הלוואות שם, הוא פרע כמה הלוואות. כשאני שילמתי את החלק שלי, זה נשאר החשבון שלו.

    ש.את ה-100,000 הפקדת לחשבון המשותף?

    ת.לאף את ה-100,000 ₪ שנתן לי הפקדתי לחשבוני הפרטי, כיוון ששילמתי פירעון ההלוואה שלו, שלקחו לי מהביטחונות".

     

44. התובע נשאל לגבי התשלומים ששילם הנתבע לטובת כיסוי חלקו בחוב גם בעדותו ביום 14.3.2018. לדבריו [עמ' 22 ש' 6-11]:

     

    "ש.הייתה לך העברה של 100 אלף ₪ שהנתבע העביר לחשבון האישי שלך

    ת.נכון

    ש.עד היום לא הפחתת מכתב התביעה 

    ת.הפחתנו את הסכום?

    לשאלת בית המשפט, מסכום התביעה צריך לנכות 100 אלף ₪ שקיבלת

    ת.נכון"

     

45. ובהמשך, בעמ' 23 ש' 13-25:

     

    "ש.כמה הוא הפקיד שם?

    ת.לא יודע.

    ש.כמה אתה מעריך?

    ת.לא יודע.

    ש.יכול להיות 242,000?

    ת.לא ידע.

    ש.אני אומר לך שכן הפקיד.

    ת.בסדר אין בעיה.

    ש.אני מראה לך העברות שבוצעו מהחשבון של בת שבע אל החשבון המשותף בסכום של 12,500 ₪ מידי חודש בחודשו עם אישור של הבנק מה אתה אומר?

    ת.אני לא יודע, אני צריך לבדוק, מאיפה אני זוכר. לשאלת ביהמ"ש מדוע לא בדקתי את הנתונים לקראת הישיבה היום אני משיב שאני זוכר שהייתה הלוואה הוא החזיר כמה תשלומים והפסיק. סכום ההלוואה היה 600-700 אלף שקל ולא היה ברצף, אז אני לא זוכר במהלך הזמן כמה הוא שילם".

     

46. כן ראו עדותו של התובע בעמ' 24 ש' 26-31 לפרוטוקול מיום 14.3.2018 שם הוא אישר פעם נוספת שהנתבע "הזרים כספים לחשבון המשותף", אולם הוא לא יודע באיזה סכום מדובר.

     

47. התובע אישר גם את טענתו של הנתבע לפיה מתוך 30,000 ₪ שנפסקו לטובתם בהליך משפטי אחר, מחצית הסכום הופקדה בחשבונו הפרטי של תובע ואילו המחצית השניה (חלקו של הנתבע) הופקדה בחשבון המשותף. [עמ' 22 ש' לפרוטוקול מיום 14.3.2018]:

     

    "ש.במסגרת התביעה נגד אליהו לוי, סיטונאי מחיפה, הגעתם לפשרה במסגרתה סוכם שישולמו לשני הצדדים 30 אלף ₪, התובע בגלל תקופה שהייתה קשה נתן לך את ה-15 אלף ₪ שלו להפקיד, הסכום הזה הופקד בחשבון הפרטי שלך 

    ...

     לשאלת בית המשפט, מי הגיש את התביעה הזאת ועבור מה

    ת.אני הגשתי עבור העסק של העגבניות. הגשנו את התביעה ביחד, השיק היה על שמי, קיבלנו 30,000 ₪, 15,000 ₪ אני לקחתי באופן פרטי ו-15,000 ₪ לחשבון המשותף

    ...

    ש.אתה תבעת בגלל שיק שהיה על השם שלך, רק לפקודתך, למה היה צריך את הנתבע

    ת.לא הייתה לי שום מטרה אישית, הגיע לשנינו כסף. הגשנו את התביעה יחד על השם שלי ליתר ביטחון... "

     

48. העד מטעם הבנק אישר בעדותו כי רוב החוב בחשבון המשותף שולם על ידי העברות מחשבונו של התובע (עמוד 12 שורות 23-28)

     

    "ש.מפנה אותך לנספח ד', מסמך מיום 25.11.2015, יש כאן אישור של הבנק שחתומים עליו מנהל סניף ועוד בנקאי, שאומר שהחוב נפרע במלואו, אתה יכול להסביר לבית המשפט איך נפרע החוב, על ידי מי לאור המכתב הראשון ששלחתם שהראיתי קודם כנספח ב'

    ת.נספח ד', אני חתום עליו. אומר שיתרה בחשבון עמדה על אפס באותו תאריך. אני יכול לציין עובדות שעוברים על תדפיסי חשבון הכל ידוע, רואים מהיכן הגיע כסף, רוב החוב שולם על ידי העברות מחשבונו של מר יהודה שמואל"

     

49. אך לצד זאת העיד נציג הבנק כי גם הנתבע העביר תשלום לכיסוי החוב [עמ' 12 ש' 35 עמ' 13 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 14.3.2018] כי:

     

    "ש.האם ידוע לך מתוקף תפקידך בבנק האם החשבון הזה נפרעו חובות על ידי יהודה שושן

    ת. לא ידוע לי, רק לפני כמה ימים עברתי על יתרות בחשבון, היו העברות משושן יהודה, הסכומים אני לא יודע להגיד"

     

50. כאמור, באת כוחו של התובע טענה בדיון קדם המשפט ביום 19.9.2017 כי הסך של כ-230,000 ₪ שהעביר הנתבע לחשבון המשותף נועד לכיסוי "חובות אחרים" והתחייבה להגיש הודעה לגבי סכום זה. נכון לכתיבת שורות אלה, הודעה כאמור לא הוגשה.

     

51. סיכומה של נקודה זו הינו אפוא כי טענתו של הנתבע כי העביר סכומים לכיסוי חלקו בחוב לא הוכחשה ולא נסתרה בידי התובע, והיא אף זכתה לאישור בעדויותיהם של התובע ונציג הבנק שהעיד מטעמו.

    בהתאמה, אני מקבלת את טענת הנתבע כי הסכום שהעביר לחשבון המשותף הינו 242,000 ₪ כאמור בסעיפים 109-110 לסיכומים מטעמו. כמו כן, אני קובעת כי את יתרת החוב (אותו חלק שלא נפרע בידי הנתבע) פרע התובע.

     

52. התובע טען, בין היתר בדיון בבקשה לצו מניעה [עמ' 4 לפרוטוקול מיום 19.5.2015 ש' 21-22] כי "לא חייבתי לגבי הדלקים במשך כל השנים. היום אני רוצה את כל הכסף בחזרה. כל חודש הלך לי כמעט 10,000 ₪ דלק. דלק ועבודה גם, הוא לא עבד הוא בא רק לקטיף". התובע לעומתו גרס כי עבד פיזית בעסק המשותף, לצד הנתבע, והוא לא היה על תקן משקיע או ממנף השותפות כטענתו [עמ' 1 לפרוטוקול מיום 19.5.2015ש' 18-23].

     

53. אני דוחה את טענותיו של הנתבע לקיזוז בגין דלקים וביטוחים במשך שנות פעילותם המשותפת של הצדדים הן משום שלא הוכחה הסכמה לכך והן משום שההוצאות הנטענות לא הוכחו, כאמור. אוסיף כי הטענה של הנתבע כי הוא מימן בעצמו את ההוצאות אינה מתיישבת עם טענתו כי מצבו הכלכלי היה רעוע ולכן הסיכום שלו עם התובע היה שהתובע יממן את הפעילות העסקית.

     

     

    סיכום ביניים

     

54. ההסכם מיום 31.1.12 תקף ומחייב את הצדדים.

     

55. על פי אישור היתרות מיום 31.1.2012, בו תמך התובע את התביעה ובהתאם לנטען בו, יתרת החוב בחשבון המשותף הייתה 1,012,716 ₪ ועל פי ההסכם היה על הנתבע לפרוע סכום זה.

     

56. הוכח בפניי כי הנתבע פרע חלק מהחוב והתובע כיסה את היתר.

    כך, הנתבע העביר לנתבע שיק על סך 100,000 ₪ שהופקדו בחשבונו הפרטי של התובע, וכן העביר תשלומים בסך 242,000 ₪ לחשבון המשותף. בנוסף, נתן הנתבע 15,000 ₪ לטובת כיסוי החוב בחשבון המשותף מהתמורה שהתקבלה בהליך אחר שניהלו הצדדים.

    מתוך הראיות שהובאו בידי הנתבע ולא נסתרו בידי התובע, מדובר בסך נומינלי של 357,000 ₪ אותו יש להפחית מהסך של 1,012,716 ₪. בהתאם לכך, על הנתבע לשלם לתובע סכום של 655,716 ₪.

     

    שעבוד זכויות הנתבע בנכס מקרקעין

     

57. אזכיר כי בהתאם להסכם התחייב הנתבע לשעבד את זכויותיו במשק שבבעלותו הידוע כמשק 52 במושב רחוב (להלן: "הנכס"), וזאת להבטחת התחייבותו כלפי התובע ולסילוק החובות לבנק.(סעיף 4 להסכם)

58. לצד הסעד הכספי אשר בתביעה, עתר התובע לממש את השעבוד ולהורות על רישומה של הערת אזהרה לטובת התובע , או מתן צו לאי דיספוזיציה בנכס עד לסיום התובענה. (סעיף 22 לכתב התביעה)

59. בסיכומיו כעת התובע עמד על הסעד הכספי אף לא חזר ועתר לסעד שעניינו אכיפת ההסכם ביחס לשעבוד ומימושו. התובע עתר לקבלת סכום החוב וכן לצד זאת ביקש להשאיר את צו המניעה על כנו, בשים לב לחשש מפני חוסר יכולתו של התובע לשלם את החוב. בסיכומיו ביקש התובע כי צו המניעה יוותר על כנו שכן דיספוזיציה בנכס לא תאפשר אכיפת ההסכם שהינו סעד מבין סעדי התביעה (סעיף 128 לסיכומי התובע) בסיכומי התשובה חזר התובע וציין כי אין כל בטוחה לביצוע התשלום למעט הנכס ולכן יש לשאיר את צו המניעה על כנו עד לתשלום סכום פסק הדין ו/או עד למימושו על ידי התובע. (סעיף 36 לסיכומי התשובה)

60. התובע לא חזר בסיכומיו על דרישותיו לרישום הערת אזהרה וכן למימוש השעבוד וכאמור, עומד רק על השארת צו המניעה על כנו.

61. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנושא, אני מורה על ביטול הסעד הזמני שניתן ולהלן אנמק.

62. ראשית, צו המניעה ניתן עד לבירור ההליך, בשים לב לסעד הנוסף אותו ביקש התובע ובשים לב להתחייבות הנתבע בהסכם לשעבד את הנכס לטובת התובע. כעת, התובע אינו טוען לסעד נוסף מלבד לסעד הכספי.

63. עוד אוסיף כי ממילא הסעד שעניינו אכיפת ההסכם בכל הנוגע לשעבוד הנכס ורישום הערת אזהרה, סעד שהתובע ויתר עליו בסיכומיו, ממילא אינו סעד שנמצא בסמכותו העניינית של בית משפט זה.

64. כידוע, חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום מוסדרת בסעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

     

65. על פי הוראת סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט, התביעות שבגדר סמכותו של בית משפט השלום הינן:

    "...

    (2)תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין;מיום 3.7.1985(2)תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין;

    (3)תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;

    ..." [ההדגשה הוספה – מ.ג'.מ.]

     

66. עוד נקבע, בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, כי בית משפט מחוזי ידון ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום...".

     

67. בה"פ (חי) 119/08 שוויצר נ' רפאל (6.7.2008) הדגיש כבוד השופט י. עמית כי:

     

    "קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים.

    סעדים שעניינם חזקה/ שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב – כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי."

     

68. באופן דומה ציין כבוד השופט י. זפט בבש"א 21508/05 אהרון אפרים נ' יוני ג'אנח (25.5.2006) כי:

    "תובענה לביטול משכון על זכויות במקרקעין היא תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין והיא באה בגדרה של הסיפא בסעיף 51 (א) (3) השוללת את סמכות בית משפט השלום".

     

69. על יסוד האמור אני קובעת כי טענותיו של התובע ככל שהן נוגעות לשעבוד זכויותיו של הנתבע בנכס – אינן בסמכותו העניינית של בית משפט זה שכן לא מדובר בסעד שנופל לגדר הסמכות שבסעיף 51 לחוק (שימוש וחזקה במקרקעין).

70. לא נעלמה מעיניי טענות התובע לחוסר יכולתו להיפרע מהתובע וכן להתחייבותו של האחרון לשעבד את הנכס. אך צו המניעה שניתן נועד לשמר מצב קיים, בשים לב לסעדים הנתבעים בתביעה ולא במנותק מהם. קיימות בפני התובע אפשרויות נוספות להבטיח את החוב הכספי וכן אפשרות לדרוש את אכיפת ההסכם ביחס לשעבוד בערכאה המוסמכת לכך.

     

    סוף דבר

     

71. על הנתבע לשלם לתובע סך של 655,716 ₪. מאחר ולא הובאו נתונים בידי התובע לגבי המועד בו פרע את יתרת החוב, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה עד היום.

     

72. אני מורה על ביטולו של הצו שניתן ביום 18.1.2015.

     

73. בבואי לפסוק הוצאות, לאחר שנתתי דעתי לאופן ניהולו של ההליך בידי הצדדים ובכלל זה מניעת נתונים מהותיים מבית המשפט בידי התובע והגשת תביעה בסכום שאינו תואם את גובה התשלום בו הוא נשא מחד, והעלאת טענות סרק בידי הנתבע מאידך, אני מחליטה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

     

     

    ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.