ת"א 35918-07-17 תבורי נ' שאו

לפניי בקשה לסעד זמני, במסגרתו עותר המבקש לצו שיורה על הסרת פרסום (פוסט) מהרשת החברתית Facebook. בתמצית אציין, כי המבקש הוא שרברב אשר הוזעק לטפל בהצפת ביוב בדירתה של המשיבה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת על השירות שניתן ועל העלות שסוכמה, ובעקבות מחלוקת זו – ולאחר תכתובת מסרונים בין הצדדים – פרסמה המשיבה רשומה (פוסט) ובה תיארה את השתלשלות המקרה, תוך שהיא פותחת את הרשומה במשפט "סיפור על אינסטלטור רמאי שרימה אותי באלפי שקלים". לאחר הפרסום נוצר קשר בין המבקש ובין קרובת משפחתה של המשיבה, ובמסגרתה דרשה קרובת המשפחה החזר כספי, שאם לא כן – תותיר את הרשומה על כנה, ואף תפנה לתקשורת. משלא הצליחו הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם, הוגשה תביעת לשון הרע על סך 100,000 ₪, ועמה בקשה לסעד זמני שיורה על הסרת הפרסום.

מלכתחילה, נקבע דיון לפניי בבקשה, אולם הצדדים הסכימו לוותר על הדיון, ולהכריע בבקשה על יסוד הכתובים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתשובה לתשובה; לאחר שקראתי את כתב התביעה על צרופותיו ולאחר ששבתי ועיינתי בהלכות הרלוונטיות, אין בידי להיעתר לבקשה.

ההלכה הבסיסית נקבע במסגרת ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג (3) 840 (1989), ואושררה ברע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' משה אטינגר, פ"ד נט (3) 308 (2004) (להלן: "עניין אטינגר"), והיא כי:

"ככלל, אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שכן בשלב זה – שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו הנכבד של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב. כך, אלא אם בית-המשפט משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין לציבור" (עניין אטינגר, 315)

אכן, בהחלטות שונות שניתנו בערכאות הדיוניות נעשה ניסיון למצוא חריגים לכלל. כך במסגרת תא"מ 13738-06-13 יעקובוביץ' נ' בן יעקב (החלטה מיום 30.6.2013, כב' השופט אריאל צימרמן) ניתן צו המורה על הסרת פרסום פוגע של לקוח כלפי עורכת דין שייצגה אותו; בת"א 8895-07-12 אטום מדיה און ליין בע"מ נ' שחר מידן (החלטה מיום 23.11.2012, כב' השופט אריאל צימרמן, להלן: "עניין אטום מדיה") אשר בו ניתן צו חלקי המורה על הסרת פרסומי לשון הרע של המשיב שם שעילתם במחלוקת עסקית בין הצדדים.

אלא שבענייננו, לא מצאתי הצדקה לחרוג מן ההלכות שנקבעו בעניין אבנרי ובעניין אטינגר ואשר מדריכות את בית המשפט בבחינת בקשות לצו מניעה בטרם בירור תביעת לשון הרע לגופה. הכלל, כאמור, הוא שככלל, לא יינתן צו מניעה בטרם בירור תביעת לשון הרע אלא אם כן השתכנע בית המשפט כי ההגנה – הגנת סרק היא, או שבפרסום אין עניין לציבור. להשקפתי, בחינה זו קודמת לדרך הבחינה הרגילה בתחום הסעדים הזמניים ומחליפה אותה – קרי, כאשר מדובר בסעד זמני המבקש להגביל את חופש הביטוי, על דרך של מניעת פרסום או הסרתו, יש לבחור במבחן שנקבע בפרשת אבנרי, ולא במבחן סיכויי ההליך ומאזן הנוחות.

בענייננו, הבהירה המשיבה בתגובתה כי היא עומדת על כל הדברים שכתבה ברשומה. למעשה, נראה כי תצהירה של המשיבה הוא העתק כמעט מלא של הרשומה, אלא שהפעם – היא עומדת מאחוריו בתצהיר ערוך כדין. הטענה היא, אפוא – טענת "אמת דיברתי". עיון ב"מסמך המריבה" – הלא היא הזמנת עבודה מס' 2130 (נספח א' לבקשה – להלן: "הזמנת העבודה") מלמד כי בשלב מקדמי זה של הדיון, לא ניתן לקבוע כי הגנתה של המשיבה היא הגנת סרק. למעשה, הזמנת העבודה מעוררת תהיות ושאלות לא מבוטלות. כך, לדוגמה, לא ברור מה ערכה של הצעת מחיר האמורה לחייב את המשיבה, כאשר מחירה של עבודה ננקב בה, לכאורה כ"החל מ-". כיצד יכול לקוח לקבל החלטה מושכלת, ואם נידרש למונח המשפטי הפורמלי – כיצד יכול לקוח לגבש גמירות דעת להתקשר בהסכם – כאשר התמורה אינה חד משמעית אלא מוצגת כ"החל מ-"? ואם אכן חתמה המשיבה על הצעת המחיר לאחר שמולא הטופס כולו, כטענת המבקש – מדוע ננקב המחיר באופן כזה, כ"החל מ-" ולא במספר קבוע וברור? ואם פירוט העבודה הוצג למשיבה בטרם החל ביצוע העבודה בפועל, כגרסת המבקש בתצהירו התומך בבקשה (סעיפים 7 ו-9 לתצהיר) מדוע ננקב מחיר מלכתחילה ל"ניסיון לשחרור הסתימה" ואחריו העבודות שבוצעו משלא שלא צלח הניסיון? כלומר, איך ידע המבקש מראש כי ניסיון השחרור לא יעלה יפה? עינינו הרואות, שגרסתו של המבקש עצמו מעוררת תהיות, וגרסתה של המשיבה – מתיישבת אפילו עם הזמנת העבודה שערך המבקש עצמו. מכאן שלא ניתן לומר שההגנה המסתמנת היא הגנת סרק.

אשר לעניין לציבור – ככל שצודקת המשיבה בטענותיה כלפי המבקש – ואינני קובע כי כך הוא, כמובן, בשלב זה של הדיון – ברי כי יש בכך עניין לציבור. ודוק: בעלי מקצוע מוזעקים לטפל במקרי חירום בבתיהם של אנשים. שרברבים, חשמלאים, טכנאי מיזוג ומכונות כביסה – על פי רוב אלה מוזעקים בדחיפות, לאחר בירור קצר – בין באינטרנט, בין במדריכים מסווגים, בין במגנטים המופצים על הדלתות. לא לכל אדם יש מאגר מומחים המאפשר לו להזמין מומחה מצטיין מכל סוג. על כן, ברי כי יש עניין ציבורי בפרסום פרטיו של איש מקצוע שאינו עושה עבודתו נאמנה (וזאת, כאמור, מבלי לקבוע כי זה המצב בענייננו). לפרסום כאמור עשויה להיות גם השפעה חיובית, שכן בעלי מקצוע שיידעו כי ככל שלא יעשו עבודתם במסירות ובנאמנות ימצאו עצמם מוקעים מעל עמוד הקלון של הרשת החברתית, חזקה עליהם שיעשו כל שביכולתם לתת שירות טוב, אמין ומסור יותר. הרשת החברתית מאפשרת, אפוא, לגשר מעט על פערי המידע המובנים במערכת היחסים שבין נותן שירות ובין הלקוח.