בפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר הגנה, ע"י כבר הרשמת (בדימוס) פומרנץ, ביום 29/6/05. יצויין כי הבקשה לפסק דין הוגשה ביום 20/1/05, ונדחתה ע"י כב' הרשמת, שקבעה "מאחר שהמסירה בוצעה לפני כשנה, יש לבצע מסירה חוזרת". על החלטה זו הוגש ערעור, ונקבע בע"א 113/05 כי הערעור מתקבל, וכי התיק מוחזר לכב' הרשמת בכדי לשקול האם התקיימו שאר התנאים למתן פסק דין בהעדר על פי הבקשה המקורית (פסק הדיו מפי כב' השופטת ג'דעון מיום 28/6/15). לבקשה צורף אישור מסירה מיום 17/2/04, שבוצע ע"י דואר ישראל ל"רפיק עימאד".
עוד יצויין כי ביום 23/10/13 עתר התובע לתיקון ספרת ביקורת במס' הזהות שלו בפסק הדין. כב' הרשם הבכיר צ'יזיק (כתוארו אז) הורה על מסירת הבקשה למשיבה, אך אישור מסירה לא הוגש על אף החלטות חוזרות, והבקשה נמחקה ביום 3/3/14.
הבקשה שלפניי הוגשה ביום 19/10/15 והוגדרה כבקשה דחופה. מהבקשה נלמד כי תיק הוצל"פ נפתח בשנת 2013 (תיק מס' 02-47046-13-9).
המבקשת מודעת לאיחור בהגשת הבקשה, ומנמקת אותו רק בכך שנגד המבקשת, מועצה מקומית, שמונו לה חשבים מלווים, פתוחים נגדה עשרות תיק הוצל"פ, והיא נמצאת בגרעון כספי אדיר. קיומו של פסק הדין נתגלה, לטענת המבקשת, במסגרת עבודת צוות מקצועי הבראת המבקשת.
המבקשת טוענת כי מסירת כתב התביעה לא היתה כדין, הן מאחר והחתום על אישור המסירה אינו אחד מבעלי התפקידים, שנקבעו בתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וכי בכל מקרה לא נמסר כתב התביעה לחשב המלווה, שמונה לנתבעת מאז שנת 2001, כאמור בסעיף 142ג1 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. המבקשת מפנה להתנהלות המשיב בתיק, כאשר עתר לפסק דין רק כשנה לאחר ביצוע המסירה הנטענת, שנמנע במכוון מלבצע מסירה נוספת, מאחר וידע כי המסירה פגומה, והעדיף להגיש ערעור על החלטת כב' הרשמת, כי כב' שופטת הערעור הוטעתה כשנאמר לה כי אישור המסירה חתום בחותמת המבקשת, דבר שלא היה, וכי נמנע מלמסור את הבקשה לתיקון מס' תעודת זהות לנתבעת, לאחר שזנח את פסק הדין ממועד נתינתו בשנת 2005 ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ בשנת 2013.
המבקשת פירטה גם את הגנתה לגוף התביעה, שהינה תביעה לתשלום שכר טרחת עורך הדין, שייצג את התובע, ראש המועצה הנתבעת לשעבר, בהליך פלילי. המבקשת טוענת כי התובע הורשע בהסדר טיעון בהפרת אמונים בעבירות של קבלת כספים, שלא כדין ממשרד הפנים. המבקשת מודה כי בשנת 1998 אישר היועץ המשפטי של המבקשת, את מחוייבות הנתבעת לשאת בשכר הטרחה בגין הגנת התובע, ואף שילמה לבא כחו, עו"ד זכי כמאל סכום של 40,000 ₪, אך לטענת המבקשת התובע השיג את חתימות חמשת חברי המועצה, שלא בהחלטת הגורמים המוסמכים, ולא בדרך שהותוותה בחוזר המנכ"ל. המבקשת מפנה גם למכתבי עו"ד כמאל משנת 2000 ו-2001, מהם עולה כי הוא מודע לחובת קבלת החלטת הועדה המוסמכת. עוד נטען כי התובע אינו זכאי להשתתפות הנתבעת בשכר טרחת עורך דינו, לאחר שהורשע ולא זוכה בהליך, ולאחר שהתברר כי העבירות בוצעו בזדון. בנוסף טוענת המבקשת כי ישנה מגבלה על גובה השתתפות המועצה בתשלום שכר טרחת עו"ד בייצוג בעל תפקיד בהליך פלילי, וכי ב"כ המשיב בהליך הפלילי כבר קיבל סכום, הגבוה בהרבה מהתקרה, שהיתה מגיעה לו אילו היה זכאי להשתתפות, בסך פחות מ-10,000 ₪.
המשיב בתגובתו מוסיף עובדה, שהמבקשת לא חשפה, לפיה היתה צד לערעור בע"א 113/05, ואף הגישה תשובה ביום 27/6/05 (נספח ה' לתגובה), לפיה על התובע להגיש בקשה לועדה, שתדון בה בהתאם לנוהל. המבקשת או מי מטעמה לא התייצבו לדיון בפני כב' השופטת ג'דעון ביום 28/6/05, וניתנו פסקי הדין כאמור בערעור ופסק הדין נשוא הבקשה. על כן טוען המשיב כי פסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד.
עוד טוען המשיב כי אין בפי המבקשת טעם להארכת מועד של עשר שנים, וכי נשלחו לה התראות אודות פסק הדין, והוכחה מודעותה לקיומו (הוצגו מכתבי התובע מיום 25/10/06, 2/4/07, מכתבי בא כחו, עו"ד יוסף פארס מיום 23/10/11, עליו כתב מר סעיד חג'לה בשם המבקשת: "קיים תיק הוצל"פ 807967124 אשמח אם נגיע לסדר החוב [מס' טלפון נייד הושמט, ג.ס.ב.], מכתב נוסף מיום 16/5/12 עליו נכתב "נתקבל 27.5.12, 8:00" וחתום בחותמת "חסן סובח מנהל משאבי אנוש מ"מ מזכיר המועצה", מכתב מיום 5/12/12, כולם יחד, נספח ו' לתגובה).
המשיב טוען בתגובה כי המבקשת מושתקת מלהעלות את הטענות לאחר ששילמה סכומים במסגרת תיק ההוצל"פ, אף באמצעות קיזוז מחוב ארנונה של המשיב, שהינו גם תושב המועצה המבקשת (פרטי תיק הוצל"פ ואסמכתאות לתשלומים וקיזוז, נספח ז' לתגובה).
לעניין המסירה טעון המשיב כי חובת המסירה לחשב המלווה תוקנה רק ביום 17/6/04, לאחר ביצוע המסירה, בנוסף נטען כי הטענה לפיה המסירה לא היתה בת פעל לא פורטה וממילא ידיעת המבקשת אודות תיק בית המשפט דנן, לרבות בקשת התובע לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, הוכחה כבר בשנת 2005, ערב מתן פסק הדין.
לטענות ההגנה טוען המשיב כי הן עומדות בסתירה לעמדת היועץ המשפטי של המבקשת, שאישר את התשלום בשנת 1998, לתשובתו לערעור ולעמדת מליאת הועדה.
בתגובה לתגובה חידד ב"כ המבקשת כי התביעה הינה להחזר הוצאות שכ"ט עו"ד, אך לא הוכח כי התובע שילם את סכום התביעה, מעבר לסכום 40,000 ₪, ששילמה הנתבעת, ולכן לטענתה מדובר בנסיון להתעשרות על חשבון המבקשת.
המבקשת עמדה על כך כי סכום זה כמו גם הסכום, שנגבה בהליכי ההוצל"פ, שולם למשיב ללא זכות, ואינו עומד באמות המידה להשתתפות בהוצאות יצוג עובד מועצה שהואשם בפלילים.
המבקשת המשיכה וטענה כי מסירת כתב התביעה ביום 17/2/04 לא היתה כדין מאחר והמועצה המבקשת לא היתה קיימת בין חודש אוקטובר 2003 לאוקטובר 2004 עקב איחודה עם המועצות של אבו סנאן, ינוח-ג'ת וירכא, שבוטל לאחר מכן (הפניה לחוקים הרלוונטיים, נספח 1 לתגובה לתגובה).
המבקשת טוענת כי בתגובתה לערכאת הערעור הביעה את הסתייגויותיה, ונקבע בפסק הדין בערעור כי נימוקים אלה יפים לבקשה לביטול פסק דין.
המבקשת חוזרת על הקשיים באיתור פסק הדין משנת 2005, ועל הנזק שיגרם למבקשת ולתושביה, אם תחוייב בפסק הדין, מעבר לסכומים, שכבר שילמה למשיב.
קראתי את כתבי הטענות, ואני מודה לצדדים על הפניותיהם לפסיקה, לרבות פסק הדין העדכני בעניין רע"א 1838/16 החבובות נ' מדינת ישראל, 9.5.2016.