פלוני נ' פלונית ואח'

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שלטענת התובעת נגרמו לה בתאונת דרכים שחל עליה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג – 1974 (להלן: "החוק").

הצדדים חלוקים הן בשאלה האם חל החוק על המקרה דנן, והן בשאלת הנזק.

רקע ויריעת המחלוקת

1. התובעת, ילידת 28.08.1996 , בת כ – 27 שנים.

2. עפ"י גרסת התובעת, ביום 10.03.2017 בשעת בוקר מוקדמת היא נפגעה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, בעת שנסעה ברכב מ.ר. XXXX מסוג BMW (להלן: "הרכב"), כשהוא נהוּג על ידי הנתבעת מס' 1, בצומת הקאנטרי בבאר שבע. ע"פ הטענה, התאונה ארעה עקב כך שהנתבעת מס' 1 איבדה שליטה על הרכב וכתוצאה מכך התנגשה בתמרור בצומת (האירוע יכונה להלן: "התאונה"). התובעת טוענת כי בתאונה נגרמו לה נזקי גוף שונים.

3. אין חולק כי במועד התאונה היתה הנתבעת מס' 2 מבטחת הרכב בביטוח חובה (להלן: "הנתבעת") ועל כן אחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה בתאונה, ככל שיוכח כי מדובר בתאונת דרכים על פי החוק וככל שיוכחו הנזקים.

4. הנתבעת כפרה בטענה כי התאונה עולה כדי תאונת דרכים בהתאם לחוק, הכחישה את עצם התרחשותה ומאפייניה. בנוסף, הנתבעת חלקה על עמדת התובעת בשאלת הנזק.

   חווֹת הדעת

5. מטעם ביהמ"ש מונו שני מומחים: ד"ר רון בשוראי בתחום האורתופדיה וד"ר רמי אהרנסון בתחום הפסיכיאטריה.

6. המומחה בתחום האורתופדיה קבע בחוות דעתו מיום 24.02.2020 כי לתובעת נגרם שבר מרוסק בקרסול ימין, שטופל ניתוחית בסמוך לתאונה ולאחר מכן בניתוח נוסף כחצי שנה לפני מתן חוות הדעת. המומחה ציין כי "ישנם סבל, הפרעה תפקודית וצלקות. בהעדר בעיות קודמות בקרסול זה, ישנו קשר סיבתי ברור בין הליקויים הקשורים לקרסול לבין התאונה".

   המומחה ציין עוד כי התובעת סובלת מכאבי גב חלק ניכר מחייה על רקע של עקמת, לפני ואחרי התאונה ולא מצא קשר בין התאונה לבין כאבים אלה, גם לא בדרך של החמרה, כך פני הדברים ביחס לתלונות על כאבים בברכיים, המומחה גרס שאינם קשורים לתאונה.

   מבחינת קביעת הנכות הקשורה בתאונה, קבע המומחה נכות זמנית כדלקמן: 100% למשך חודשיים; 4 חודשים נוספים – 30%; לאחר מכן 20% עד יום 24.06.2019 (מועד הניתוח השני). ממועד זה 100% למשך חודש, ולאחר מכן 30% למשך חודשיים נוספים.

   לעניין הנכות הצמיתה, קבע המומחה כי מ-10/2019, היינו תום הנכות הזמנית, סובלת התובעת מ – 5% נכות בגין מגבלת תנועה בקרסול ימין, לפי סעיף 48 (3) (א) לתקנות המל"ל; 10% בגין הגבלת תנועה במפרק הסובלטרי הימני לפי סעיף 49 (2) (ו) במחציתו, ו – 5% נוספים בגין צלקת מכוערת לפי סעיף 75 (1) (ב). סה"כ הנכות האורתופדית – 19% כולל הצלקת.

7. בחוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, נקבע כי בתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה המומחה העריך את נכותה הזמנית בשיעור של 10% למשך שנתיים. המומחה ציין כי התובעת שוחררה משירות בצה"ל על רקע אי התאמה וכן כי היתה מוגבלת מספר חודשים לאחר התאונה, תוך כך שסבלה כאבים קשים, אולם בה בעת לא נרשמו תלונות בתחום הנפשי במשך השנתיים שלאחר התאונה ועד ליום 23.08.2020, שאז פנתה לראשונה למומחה בתחום זה. המומחה ציין עוד כי מצא ביטויים חולפים לדכדוך ומתח, אבל לא ברמה המבססת נכות נפשית. כן קבע המומחה כי מצטיירת תמונה של תפקוד תעסוקתי משפחתי וחברתי, שאינו שומע משמעותית מזה שהיה מנת חלקה של התובעת קודם לתאונה.

8. המומחה בתחום הפסיכיאטריה נחקר בחקירה נגדית, לבקשת התובעת. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה בתחום האורתופדיה.

   ראיות הצדדים

9. התובעת הגישה את עדותה שלה בתצהיר וכן את עדות אביה, מר ג' ג', בצירוף מסמכים שונים. הנתבעת לא הגישה עדויות מטעמה והסתפקה בהגשת מסמכים.

10. התובעת בסיכומיה טענה בין היתר כי יש לקבוע נכות צמיתה גם בתחום הנפשי וכן כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור גבוה משמעותית מזו הרפואית. כן טענה התובעת כי הוכיחה די הצורך את התאונה ואת היותה תאונת דרכים על פי החוק.

    הנתבעת, מאידך, עמדה על טענתה כי לא דובר בתאונת דרכים בהתאם לחוק וכן סברה כי הנזק בפועל שנגרם לתובעת נופל בהרבה מזה שנטען על ידה וכן כי נכותה התפקודית נמוכה משמעותית מזו הרפואית. הצדדים חלוקים מהותית גם בנוגע לפוטנציאל ההשתכרות של התובעת.

    דיון

11. לאחר שבחנתי את הטענות וראיות הצדדים, הגעתי למסקנה שהתובעת ביססה די הצורך את המסקנה שהתאונה התרחשה כנטען על ידה וכי היא תאונת דרכים שחל עליה החוק. ממילא על הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

    התאונה היא תאונת דרכים

12. את טענתה לכך כי התאונה אינה תאונת דרכים, מבססת הנתבעת בראש ובראשונה, על סיכום שחרור רפואי מביה"ח סורוקה שצורף כנספח 1 לראיותיה ואשר מתייחס לאשפוז התובעת בבית החולים ותחילתו ביום התאונה 10.03.2017 וסופו ביום 13.03.2017. עפ"י הרשום במסמך זה, תחת הכותרת "מחלה נוכחית" נרשם כי התובעת "בריאה בד"כ. לדבריה מעדה על נעלי עקב, נחבלה בקרסול ימין" (מסמך זה יכונה להלן: "הסיכום הראשון"). הסיכום הראשון כולל בראשו משמאל את ציון התאריך, 13.03.2017 וכי הוא "הופק על ידי קונסטנטין דיב 13:23".

    לעומת זאת, התובעת הגישה מסמך דומה, שברובו זהה לסיכום הראשון אך כולל שינויים מסוימים לעומתו. בראש ובראשונה, מדובר בשינוי בתיאור "מחלה נוכחית", כאשר חלף הדברים שצוטטו לעיל נרשם בו "בריאה בד"כ. לדבריה היתה מעורבת בת"ד. נחבלה בקרסול ימין". שינוי נוסף שיש לשים אליו לב, הוא כי בראש המסמך מצד שמאל נרשם כי הוצא ביום 27.03.2017, דהיינו כשבועיים ימים לאחר הסיכום הראשון וכן כי הוא "הופק על ידי ד"ר מימון נטע 16:56" (מסמך זה יכונה להלן: "הסיכום השני").

13. הן התובעת והן אביה נחקרו בשאלה בין הפער בין הסיכום הראשון לשני, ושניהם העידו כי לא ידוע להם מי ביצע את השינוי ולבקשת מי, ושאלה זו נותרה בחלל האוויר ללא מענה ברור. אמנם הסיכום הראשון מעלה תהיה מובנת כלפי התובעת, אולם בשים לב למסמכים הנוספים בתיק ולנסיבות אחרות, אני סבור שיש להעדיף את העולה מהמסמכים הנוספים על פני הסיכום הראשון ולקבוע שהתובעת הרימה די הצורך את הנטל כפי שציינתי.

14. התובעת צירפה את הדוח הרפואי של מד"א, שפינה אותה מזירת התאונה ובמסגרת דוח זה, תחת הכותרת "אנמנזה", נרשם "נמצאה יושבת בתוך הרכב ליד מושב הנהג בהכרה מלאה. מתלוננת על כאבים בקרסול. ללא חבלות חיצוניות הנראות לעין. נראה נפיחות ושינוי צורה...". בנוסף, ביום 19.11.2020 הוגשה לתיק בהוראתי, הודעת מד"א שממנה עולה כי אמבולנס הגיע לאירוע במקרה, ללא קריאה, ובדוח האירוע, צוין כי מדובר בתאונת דרכים, אשר נגרמה בחבלה קלה.

15. בנוסף המציאה התובעת מסמך שכותרתו "סיכום טריאז'" מיום 10.03.2017 בשעה 05:46, שבמסגרתו, תחת כותרת "סיבת פניה" נרשם "תאונת דרכים – חבלה רב איברית". מדובר במסמך שעל פי המועד הנקוב בו וכך גם ע"פ שורת ההיגיון, הוא מוקדם למסמך הסיכום הראשון, ועל פניו עולה כי נקודת המוצא של בית החולים עולה כי מדובר בתאונת דרכים ולא בנפילה עקב נעילת נעלי עקב, ומכל מקום, לא הוכח אחרת.

16. זאת ועוד, התובעת צירפה העתק מתיק המשטרה הרלבנטי, שממנו עולה כי הנתבעת מס' 1, דיווחה כי איבדה שליטה על הרכב, התנגשה בעמוד. צורפה גם הודעת הנתבעת מס' 1 מיום 13.04.2017 שבמסגרתה ציינה, בין היתר כי "החברה של הבן ישבה לידי מקדימה והיא קיבלה מכה ולכן פינוי אותה באמבולנס".

17. צירוף המסמכים האמורים, וכן תצהיר התובעת, מטה את הכף לטובת גרסת התובעת, שעמדה בנטל המוטל עליה על פי המשפט האזרחי.

18. הנתבעת אמנם טענה כי היה על התובעת להביא עדויות נוספות, כדוגמא עדותה של הנתבעת מס' 1, אולם עם כל הכבוש לטעמי הנתבעת שוגה בעניין זה. התובעת מצידה הציגה גרסה, הן בדמות עדותה ועדות אביה והן באמצעות המסמכים שצירפה, כאמור. בכך עבר נטל הבאת הראיות אל כתפי הנתבעת לשלול את גרסת התובעת. כאמור, הנתבעת בחרה שלא להביא מאן דהו לעדות, לרבות ביחס לנסיבות כתיבת הסיכום הראשון אל מול זה השני, ואף לא את עדות נהגת הרכב, הנתבעת 1. למעשה אין לפני אלא את גרסתה של התובעת, הנסמכת על מרבית המסמכים כאמור, כאשר מצד הנתבעת אין לפני כל גרסה שהיא הנתמכת בעדות.

19. אני קובע אפוא כממצא שהתאונה התרחשה כפי טענת התובעת והיא עולה כדי תאונת דרכים על פי החוק. משכך, מחוייבת הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

    הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה

20. לאחר שנתתי את דעתי לחקירת המומחה בתחום הפסיכיאטריה ולטענות הצדדים בהקשר זה, מצאתי לקבל את קביעותיו בחוות הדעת ולדחות את טענות התובעת בהקשר זה.

    עדות המומחה הייתה קוהרנטית, והוא השיב לשאלות שהופנו אליו באופן המניח את הדעת, והמתיישב על ההיגיון. המומחה בהגינותו ציין כי בהתחשב באופי התחום הרפואי, קשה לקבוע דרגת נכות מדויקת לאורך תקופת הנכות הזמנית ועל כן אין לתת משקל לטרוניית התובעת על כך שהנכות הזמנית לשיטתו פסקה באחת בחלוף שנתיים ממועד התאונה. המומחה ציין כי בה במידה ניתן היה לקבוע נכות זמנית של 10% ולאחר מכן של 5%. המומחה נשאל שוב ושוב מדוע לא נתן משקל לתלונות התובעת על חרדות ועל המצוקה שהייתה נתונה בה במהלך הבדיקה ועמד על כך כי מדובר בתופעה טבעית וחולפת, הקשורה בהיזכרות הנקודתית באירוע התאונה, שאינה מבססת נכות.

21. לפיכך, אני מקבל את קביעות המומחה בתחום הפסיכיאטריה, כפי שהן בחוות הדעת.

22. נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת היא אפוא 19%. הנכויות הזמניות הן כפי שפורט לעיל.

    הנכות התפקודית

23. אין צורך לחזור על ההלכה הקובעת כי כברירת מחדל הנכות התפקודית דומה לנכות הרפואית. עם זאת יש לתת את הדעת לכך שחלק מהנכות האורתופדית היא הצלקת, שלגביה נקבעה נכות נמוכה ושלפי קביעת המומחה הנכות היא עקב היותה מכוערת ולא כואבת. בנסיבות אלו ספק רב אם ניתן לייחס לצלקת פגיעה תפקודית בשיעור החופף את הנכות הרפואית. אציין בהקשר זה כי התובעת לא מצאה לנכון להציג צילום של הצלקת ועל אף שדרגת הנכות התפקודית מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש.

24. זאת ועוד, התובעת מסיבות שאינן ברורות, בחרה לצרף לראיותיה תלושי שכר חלקיים בלבד לתקופה שתחילתה כחודשיים קודם התאונה ועד לחודש ינואר 2019 בלבד. בחירה זו של התובעת מקשה על היכולת להתחקות אל נכון אחר תנודות השכר של התובעת ומידת השתלבותה בעבודה לאורך זמן ויש לזקוף מחדל זה לחובתה. בנוסף בחקירתה הנגדית – התובעת העידה כי היא עובדת במשרה מלאה כעובדת במרכול כממיינת וממלאת סחורה (ראה חקירתה הנגדית של התובעת, בעמ' 3 שורות 21-33 לפרוטוקול). אמנם בוססה די הצורך המסקנה שנפגע כושר התפקוד של התובעת ואף יש לצאת מהנחה, שככל שלא היתה מתרחשת התאונה, התובעת יכולה היתה לעבוד גם שעות נוספות, כפי שטענה בחקירתה (עמ' 4 שורה 4-7 לפרוטוקול), אולם בנסיבות המתוארות, והיות שהתובעת, כמי שאוחזת בראיות התומכות בטענתה לפגיעה תפקודית, נמנעה מלהציגן במלואן, איני סבור שיש מקום לקבוע את הנכות התפקודית הצמיתה על שיעור זהה לזה של הנכות הרפואית.

25. נוכח מכלול הנסיבות אני מעמיד את הנכות התפקודית על 15% לצמיתות.

    הפסדי השתכרות

26. לעניין הנכויות הזמניות, יש לקבל את קביעות המומחים ביחס אליהן, בפרט לאור הפגיעה המשמעותית בקרסול ושני הניתוחים שעברה התובעת וכן התייחסות המומחה בתחום הפסיכיאטריה לפגיעה הנפשית בתקופה של שנתיים ימים. אין ספק כי דובר בפגיעה משמעותית, שכללה תקופות לא קצרות של אי כושר מלא ותקופות אחרות של אי כושר חלקי משמעותי.

27. עם זאת, גם בהקשר זה יש להביא בחשבון את התלושים החלקיים שצירפה התובעת, וכן את העובדה שגם קודם לתאונה, כך יש להסיק, התובעת לא עבדה באופן מסודר, והתלוש היחיד שצורף, ינואר 2017, כולל שכר בסך כולל של 925 ₪ בלבד, כאשר בשנים שקדמו לכך, עבדה התובעת לסירוגין, משנת 2014 בשכר נמוך מאוד. אמנם חלק מן התקופה הייתה התובעת חיילת אולם עדין קיימת תקופה ממושכת, לאחר השירות, של עבודה חלקית בשכר נמוך מאוד. לגבי התקופה שלאחר התאונה, עולה כי היא לא עבדה עד לחודש אפריל 2018, ועל אף שבתקופה זו, בחלקה הגדול נכותה הייתה חלקית. כמו כן, התובעת צירפה תלושים רק עד ינואר 2019 למרות שלפי דו"ח הרציפות שצירפה הנתבעת היא עבדה גם בתקופות שלאחר מכן, לאורך כל שנת 2019 – 2020. בשנת 2021 דווח על חודש עבודה יחיד (יוני) עד למועד הוצאת דו"ח הרציפות (אוקטובר). לאחר התאונה, החל באפריל 2018, שכרה של התובעת דווקא עלה במידה משמעותית מאוד.

28. התנודות הגדולות בשכרה של התובעת, תקופות אי העבודה שקדמו לתאונה ואלו שלאחריה, והחוסר בתלושים ביחס לחלק גדול מן התקופה מקשים מאוד על היכולת לבצע חישוב אריתמטי, גם לא מקורב, של הפסד השכר בפועל בעבר.

29. לפיכך, בשים לב למשך הזמן הניכר שחלף מאז התאונה וההנחה שלתובעת אכן נגרמה פגיעה משמעותית בתפקוד, כאמור, אך מאידך החיסרון הראייתי מצידה והעדר ראיות ממשיות לירידה בפועל בשכר, מצאתי לקבוע לתובעת הפסד שכר לעבר בשיעור גלובלי של 40,000 ₪.

30. בכל הנוגע לבסיס השכר לעתיד, נוכח דלות המסמכים שהוגשו, שיעור שכרה של התובעת בשנים שלאחר התאונה, כעולה מדו"ח הרציפות של המל"ל שהוגש, שלפיו בשנת 2020 היה שכרה הממוצע של התובעת כ-4,200 ₪ בחודש, ועבודה חלקית ביותר בשנת 2021, העובדה שהתובעת אינה בעלת בגרות ונראה כי אינה מתכוונת להשלימה ("זה לא בשבילי" בלשונה, עמ' 5 שו' 16), וכן לאור קשיי הסתגלות וקשיים אחרים שעולים מן המסמכים שצורפו ביחס לשירותה הצבאי (רא' נ/1) כפי שציין המומחה בתחום הפסיכיאטריה, אין הצדקה לקבוע את השכר הממוצע כבסיס שכרה של התובעת לעתיד, אף לא בחלוף תקופה מהיום, ולמרות גילה הצעיר במועד התאונה.

31. נוכח מכלול הנסיבות, אני מעמיד את בסיס השכר לעתיד על 6,500 ₪ בחודש, מתוך הנחה שהתובעת, שעודה צעירה, עשויה להתקדם במדרגות השכר, אל מעבר לשכר המינימום, גם אם סביר להניח שתעבוד בעבודות שהשכר בהן אינו מן הגבוהים.

32. חישוב הפיצוי המגיע לתובעת בגין אבדן שכר לעתיד, על יסוד בסיס שכר של 6,500 ₪, נכות תפקודית בת 15% והיוון מתאים, מביאנו לסך כולל של 275,285 ₪.

33. בגין אבדן פנסיה (12.5%) זכאית התובעת לסך של 39,410 ₪ לעבר ולעתיד.

    עזרת צד ג'

34. התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרת צד שלישי. שוכנעתי די הצורך כי בתקופת הנכות הזמנית הייתה התובעת נדרשת לעזרה משמעותית, בפרט בסמוך לניתוחים שעברה וכן בתקופות הנכות הנוספות, וכפי שמשתקף מן התצהירים שהוגשו ומקביעות המומחים. גם בעתיד סביר להניח כי התובעת תהיה זקוקה לעזרה מעת לעת. תהיה התובעת

35. במכלול הנסיבות אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, עבר ועתיד, על 25,000 ₪.

    נזק שאינו ממוני

36. בגין נזק שאינו ממוני, על יסוד הנכות הרפואית וימי האשפוז (7) זכאית התובעת ל-41,663 ₪.

    הוצאות

37. התובעת צירפה אסמכתאות אחדות על הוצאות, שצירופן כמה מאות ₪. עם זאת, מקובל עליי שהתובעת נדרשה להוצאות נוספות, לרבות בגין נסיעות , השתתפויות עצמיות ואביזרים רפואיים ואף נראה כי גם בעתיד היא תספוג הוצאות מסוימות עקב הפגיעות בתאונה.

38. אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, עבר ועתיד על סכום גלובלי של 3,000 ₪.

     

    סוף דבר

    התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את הפיצוי כדלקמן:

    הפסד שכר לעבר 40,000 ₪

    הפסד שכר לעתיד 275,285 ₪

    פנסיה 39,410 ₪

    עזרת צד ג'25,000 ₪

    כאב וסבל 41,663 ₪

    הוצאות 3,000 ₪

    סך הכל 424,358 ₪ 

    בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את שיעור האגרה ששולמה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%.

    הסכומים ישולמו באמצעות ב"כ בתוך 30 ימים מיום שתקבל הנתבעת את פסק הדין, אחרת ישוערכו כדין מהיום.

    זכות ערעור כדין.

     

     

    ניתן היום, י"ג אייר תשפ"ג, 04 מאי 2023, בהעדר הצדדים.