פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת גיזום תמרים במושב תומר. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

העובדות

2.התובע, יליד X.XX.1991, תושב רמאללה, עבד בגיזום תמרים במושב תומר, הנתבע מספר 1 (להלן: "הנתבע" או "המושב") מחודש אוגוסט 2010 עד חודש אוגוסט 2014. התובע הועסק על-ידי המושב במשך שלושים חודשים, באחוזי משרה משתנים מחודש לחודש (ראו תלושי שכר שצורפו לתצהיר מר שמעון ליבנה, המצהיר מטעם המושב).

3.גיזום התמרים נעשה באמצעות אפרון מסוג RICKILIFT 18, המורכב מפלטפורמה מנועית המונחת על ארבעה גלגלים. על הפלטפורמה מותקנת זרוע הרמה לה מחובר סל הרמה. נהג המנוף יושב על הפלטפורמה ומפעיל את זרוע ההרמה לה מחובר סל ההרמה, בו עומדים הגוזמים. לאחר שהסל מגיע לגובה הנדרש, מוסטות זרועות סל ההרמה בצורה של "חיבוק" העץ על מנת לאפשר עבודה יציבה ובטוחה. הזרועות מכונות גם "דלתות".

4.ביום 7.5.2013 נפגע התובע בתאונה. התובע ועובד נוסף, ב' (להלן: "ב'"), עמדו בסל ההרמה, בעוד הנהג, ר' (להלן: "ר'"), הפעיל את האפרון וזרוע ההרמה. תוך כדי ביצוע פעולת שחרור הזרועות, נתקעה רגלו של התובע על מסילת הזרועות והתובע נחבל בקרסול שמאל.

5.התובע פונה על-ידי מר מאמון ח'אלד לבית חולים ביריחו. בצילום רנטגן הודגם שבר סגור של הפטישון הפנימי עם תזוזה. רגלו של התובע גובסה והוא שוחרר לביתו. משגברו הכאבים פנה התובע לבית חולים אלמוסתתקבל באלביריה שם נותח ביום 8.5.2013. במהלך הניתוח בוצע שחזור פתוח של השבר וקיבוע בעזרת בורג בודד. לאחר הניתוח קובעו השוק והקרסול בגבס. התובע שוחרר לביתו בצירוף המלצה לפנות לפיזיותרפיה לחיזוק שרירים והגדלת טווח תנועות.

6.ביום 10.7.2013 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי. תיאור התאונה בתביעה:

"כאשר עבדתי במטע התמרים של מושב תומר ותוך כדי כך שהייתי על כלי חקלאי נפגעתי מהזרועות של הכלי ברגל שמאל".

7.התאונה הוכרה כתאונת עבודה. ועדה שבדקה את התובע קבעה לו ביום 18.6.2014 את הנכויות הבאות:

א.7.8.2013 -31.10.2013 – 50%;

ב.1.11.2013 – 31.1.2014 – 30%;

ג.1.2.2014 – 5%.

8.התובע ערר כנגד החלטת הועדה הרפואית בפני ועדת העררים. ועדת העררים אישרה את קביעת הועדה הרפואית מבחינת הנכות האורתופדית. יחד עם זאת הוסיפה ועדת העררים 5% נכות לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות") במחצית (צלקת מכאיבה או מכערת). סך הכל נקבעו לתובע 9.75 אחוזי נכות מיום 1.2.2014.

ההליך

9.מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר סלאח ג'אבר אשר קבע כי התובע סובל מנכות אורתופדית בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות קביעת דרגת נכות וכן נכות נוירולוגית בגין צלקת מכערת ומכאיבה בשיעור 10% לפי סעיף 29(6)II.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קלוגר אשר קבע כי לתובע 5% נכות צמיתה לפי סעיף 48 (3)א' לתקנות קביעת דרגת נכות (הגבלה קלה בתנועות הקרסול).

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מרק אידלמן, קבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5% בגין הגבלה בתנועות קרסול הרגל לפי סעיף 48(3)א' במחצית לפי תקנות קביעת דרגת נכות.

10.מטעם התובע הוגש תצהירו וכן תצהירי ב' ור'. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שמעון ליבנה, מנהל המטע במושב תומר. כן הוגש תיק המוסד לביטוח לאומי.

הצדדים הגישו סיכומיהם והגיעה עת ההכרעה. כאמור, הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

אחריות 

11.טענות התובע:

א.התאונה אירעה בשל חוסר תשומת ליבו של הנהג, ר', אשר לא הזהיר אותו בטרם החל לשחרר את הזרועות, לא וידא כי התובע לא נמצא ליד המסילה ולא המתין עד שיודיע התובע כי סיים את בדיקת מיקום הסל. לעניין זה הפנה התובע לעדותו בבית המשפט לפיה עמד בנקודה בה לא ראה אותו ר' (ע' 15, ש' 22-23), כי ר' לא המתין להוראתו כי ניתן לסגור את הדלתות (ע' 15, ש' 5-6) וכי בהתאם להנחיות ולנוהל העבודה היה על ר' להודיע לגוזמים לפני סגירת הדלתות ולוודא כי אינם עומדים בסמוך להן . כן הפנה התובע לעדותו של ר', לפיה התאונה אירעה לפני שמישהו מהגוזמים אמר לו כי הוא יכול לסגור את הזרועות בשל טעות וחוסר תשומת לב מצדו. עוד העיד ר' במקום ללחוץ על הכפתור המאפשר לכלי להתקרב, לחץ על הכפתור הסוגר את הזרועות.

ב.כאשר מדובר בתאונת עבודה, יש לדקדק עם המעביד ולהקל עם העובד בייחוס אשם תורם, שכן "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הנו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592; וכן ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נגד לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225).

12.טענות הנתבעת:

א.התאונה אירעה באשמו המלא, הבלעדי והמוחלט של התובע, אשר בניגוד לשכל הישר, ההיגיון וההנחיות שניתנו לו, עמד במקום שאסור היה לו לעמוד בו.

ב.עדות עדי התובע, ר' וב', הייתה שקרית ומגמתית ונועדה לעזור לחברם וקרוב משפחתם – התובע (לעניין הקרבה בין התובע לעדיו הפנתה הנתבעת לעדות התובע בע' 16, ש' 2-7; עדות ב' בע' 16, ש' 25-28; עדות ר', ע' 18, ש' 11-14).

ג.יש לדחות את הודאתו של ר' באחריותו לאירוע התאונה. לעניין זה מפנה הנתבעת לגרסאות השונות שנתן ר' בכל הנוגע לאירוע התאונה: תחילה העיד כי שחרר את הזרועות של הכלי לפני שהתובע או ב' אמרו לו לעשות כן. בהמשך העיד כי הכלי היה משופע קצת בגלל האדמה וכי הוא לא שם לב. לבסוף, העיד כי לחץ על הידית הלא נכונה של הכלי (ע' 19, ש' 13-24). עוד מציינת הנתבעת בהקשר זה כי לר' יש ניסיון של 12 שנים כנהג אצל הנתבעת וטעות ביחס לכפתורי האפרון השונים אינה סבירה.

ד.על פי כל עדי התובע, פתיחת הזרועות נעשתה לאחר שהגיעו לנקודה הרצויה. אז שחרר ר' את הזרועות של הכלי כדי שיקיפו את העץ. התובע נפגע אך ורק כיוון שעמד ליד הזרועות בנקודת זמן זו, בניגוד להנחיות שניתנו לו. בתצהירו הוסיף התובע לגרסתו כי לאחר שהגיעו לנקודה הרצויה, הלך לוודא כי הגיעו לגובה הנכון ואז שחרר ר' את זרועות הכלי. מדובר בהרחבת חזית שדינה דחייה.

ה.העובדים היו מודעים היטב לאיסור לעמוד ליד הזרועות מחשש לפגיעה (עדות ב', ע' 17, ש' 9-13; עדות ר', ע' 19, ש' 1-5). התובע עבד אצל הנתבעת משנת 2010 ובצע את אותה עבודה במהלך כל השנים (ע' 14, ש' 33-34). משכך, הכיר התובע היטב את הנחיות העבודה והבטיחות שניתנו לעובדים.

ו.הנתבעת עמדה בחובתה, תדרכה והנחתה את העובדים. לא ניתן למתוח עד אין קץ את גבולות האחריות של מעביד רק בשל היותו מעביד. לעניין זה הפנתה הנתבעת לדברי כב' השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345.

דיון והכרעה

13.בתצהירו העיד התובע כי "כנראה שהמפעיל לא שם לב למקום שבו אני נמצא לפני שהתחיל לשחרר את הזרועות והוא בכלל לא ביקש את אישורי לשחרור הזרועות" (סעיף 9 לתצהיר וכן סעיף 24 לתצהיר התובע). גם ר' הצהיר כי לא שם לב לפני ששחרר את הזרועות כי התובע נמצא ליד המסילה (סעיף 2 לתצהירו).

14.לא מצאתי סתירה בין גרסה זו לבין גרסתם של התובע ור' בעדותם בפניי. לעניין זה הצביע התובע על המקום בו עמד בסל ומדוע ר' לא ראה אותו:

"המכונה מורמת לכיוון העץ, השליטה בציוד נעשית על-ידי המפעיל ר'. אנחנו עולים למעלה. ר' שולט בזה. התפקיד שלי זה לראות מאחורי העץ כי מי שעומד כאן לא רואה מה קורה מאחורי העץ, אני הולך ובודק אם יש משהו שמפריע למכונה עד לנקודת המקום אליו אנחנו צריכים להגיע ואז אני נותן לו הוראה לסגור את הדלתות/הזרוע. אני נותן לו את ההוראה רק לאחר שאני רואה מה צריך לעשות. אני הייתי בדרך בשביל לבדוק, ר' לא חיכה לקבל הוראה ממני, אני לא יודע מאיזו סיבה. הוא התקדם כדי להגיע לנקודה מדויקת. הזרועות עובדות לפי שמן והלחץ ההידראולי הוא גדול, תוך שניה-שתיים זה נסגר. מאיזושהי סיבה הוא עשה את זה במהירות וזה נסגר ואני צעקתי. לשאלת בית המשפט אם זה נסגר על הרגל שלי, משיב שכן. לשאלת בית המשפט אם לא ראיתי שהוא עושה את זה והדלתות נסגרות, משיב שאני כאן והיא מאד זריזה, הדלתות זריזות ולא עושות רעש. הוא סגר והיא תפשה לי את הרגל. מחוזקת המכה הרגל שלי נשברה, הכל קרה תוך 2-3 שניות" (ע' 15, ש' 1-12) [ההדגשה לא במקור – ס.מ.]

ובהמשך:

"מסיבה כלשהי הוא לא הסתכל או אני לא יודע מה קרה אתו." (ע' 15, ש' 18-19) [ההדגשה לא במקור – ס.מ.]

ובהמשך :

"אחרי שאנחנו מסתכלים ובודקים אנחנו חוזרים, אבל הוא לא חיכה, הוא ישר סגר את הזרועות, לפני שהוא קיבל ממני הוראה לסגור את הזרועות." (ע' 15, ש' 22-24; ע' 15, ש' 25-26) [ההדגשה לא במקור – ס.מ.]

15.עדותו של התובע נתמכת בעדותם של ב' והנהג ר', אשר הודה כי הוא נושא באחריות לכך שבעת סגירת הזרועות לא יעמדו הגוזמים (התובע וב') בסמוך לדלתות, כי לא ראה את התובע וכי היה עליו להמתין כי הגוזמים (התובע וב') יגידו לו כי הוא יכול לפתוח את הזרועות, אך בשל חוסר תשומת לב לא עשה כן:

"ש. אז אתה בעצם רואה את החברים שלך ואת הכיוון אליו אתם רוצים להגיע או לעבור?

ת. רק אחד אני רואה ואחד אני לא רואה. אני רואה את זה שבצד שמאל, אבל אני לא רואה את זה שבצד ימין.

ש. לפני שאתה פותח את הזרועות, אתה רואה את שניהם?

ת. אם הוא מאחורי העץ, לא.

ש. ואתה כמפעיל של הכלי צריך לוודא ששני העובדים לא עומדים ליד הזרועות כדי שלא ייפגעו, נכון?

ת. כן, בטוח." (ע' 18, ש' 31 – ע' 19, ש' 3).

ובהמשך:

"לשאלת בית המשפט, האם לפני שאני הולך לסגור את הזרועות, אני אומר להם להיזהר או שאני בודק איפה הם, משיב שהם אלו שקוראים לי ואומרים שזה מוכן ואשחרר את הזרועות. לשאלת בית המשפט מי אמר לי במקרה הזה, משיב מה אמר לי? לשאלת בית המשפט מי במקרה של התאונה אמר לי לסגור את הזרועות, משיב שהתאונה קרתה לפני שמישהו קרא לי ואני לא שמתי לב" (ע' 19, ש' 6-14). [ההדגשה לא במקור – ס.מ.]

אף לא מצאתי סתירה בין עדויות ר' באשר לנסיבות התאונה. לאחר שהתבקש להסביר מדוע סגר את הדלתות בטרם ניתן לו אישור הגוזמים, כדבריו, הסביר כי הזיז את האפרון והתבלבל בין הכפתורים:

"כשבאתי לסגור, הטרקטור הזה היה משופע קצת בגלל האדמה כאן, אני לא שמתי לב. לפני שסגרתי את הזרועות, נסעתי קצת וסגרתי את הזרועות בטעות וזה נסגר אל הרגל של הבחור. לשאלת בית המשפט, רציתי להתקרב ובטעות סגרתי את הזרועות" (ע' 19, ש' 16-19)

16.עדות התובע, ב' ור' אף נתמכה בעדותו של העד מטעם הנתבעת, מר שמעון ליבנה, אשר אישר כי הנהג הוא האחראי לוודא כי איש מהגוזמים לא ייפגע מפתיחת וסגירת הדלתות:

"ש. אז למעשה כשאתה מדריך מפעיל, אתה אומר לו שהוא אחראי על זה שאף אחד לא יפגע מפתיחה וסגירה של הדלתות?

ת. נכון. " (ע' 21, ש' 20-24)

זאת ועוד, כשנשאל מר שמעון ליבנה מה ר' אמר לו לאחר אירוע התאונה כששאל אותו מה קרה השיב:

"ש. מה הוא סיפר לך? למה הוא פגע בתובע?

ת. הוא לא שם לב" (ע' 22, ש' 6-7)

ובחקירה חוזרת, כשנשאל למה ר' לא שם לב:

"הוא לא שם לב לעובד שעמד ליד הדלת" (ע' 24, ש' 26).

17.הנה כי כן, עדות התובע מתיישבת עם עדות העדים מטעמו ועם עדות העד מטעם הנתבעת, מר שמעון ליבנה. כעולה מעדויות אלו, האחריות לוודא כי הגוזמים אינם עומדים סמוך לדלתות בעת פתיחתן וסגירתן מוטלת על המפעיל/הנהג, בעל השליטה על מנגנון פתיחת/סגירת הדלתות. עוד עולה כי כאשר הסל עולה, מוסתר אחד הגוזמים מעיני המפעיל, ולפיכך ממתין הנהג להוראה של הגוזמים כי הוא רשאי לפתוח או לסגור את הדלתות, וכי ביום התאונה לא פעל ר' בהתאם לנוהל עבודה זה.

18.אני דוחה את טענת הנתבעת, אשר הובאה במכתב מזכיר המושב לפקידת תביעות נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי מיום 26.8.2013:

"בסיום העבודה על העץ, כשאחת הדלתות נפתחה על-ידי המפעיל, רגלו של העובד נתפשה בדלת ונפגעה. הפועל נהג בניגוד להוראות הבטיחות. הוראות הבטיחות מנחות שבזמן פתיחת הדלתות, העובד חייב להימצא על הבמה, רחוק מהדלתות. אילו הפועל היה נוהג על פי ההוראות, הוא לא היה נפגע".

ראשית, שלושת העדים העידו כי התאונה אירעה בעת הגבהת הסל ולא הורדתו. שנית, מקובל עלי עדותו של ר' כי כאשר מדובר בהעלאת הסל (להבדיל מהורדתו), אינו יכול לראות את הגוזמים, ועליו להמתין לקריאתם כי הוא רשאי לפתוח את הדלתות. שלישית, המכתב אינו מתיישב עם עדותו של מר שמעון ליבנה בכל הנוגע להנחיות הבטיחות שניתנו לעובדים.

19.בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש להטיל על התובע אשם תורם לאירוע התאונה. התובע לא חרג מנוהל העבודה הרגיל והתאונה שאירעה, לא באשמו אירעה. לעניין זה ראו פסק הדין עא 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ''ד מא(4) 524:

"אבהיר את דבריי: מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד.

העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."

19.זאת ועוד, גם טעות של עובד אין די בה, בהכרח, לבסס אשם תורם. לעניין זה ראו פסק הדין בעא 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, והאסמכתאות המובאות שם:

"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת."

אשר על כן, אני קובעת כי המושב אחראי לאירוע התאונה.

גובה הנזק

נכות רפואית ותפקודית

20.המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מרק אידלמן, קבע לתובע 5% נכות רפואית. לטענת התובע יש להעמיד את נכותו התפקודית על 10%, בשים לב לאופי עבודתו - עבודת כפיים. בנוסף, טוען התובע כי עובר לתאונה שיחק בקבוצת כדורגל, ועקב התאונה נגדע מקור פרנסתו זו באחת. לטענת הנתבעת, לא גרמה התאונה לכל מגבלה תפקודית ולא פגעה כהוא זה בכושר השתכרותו של התובע. לעניין זה הפנתה הנתבעת לממצאי המומחה, כמו גם להיעדר מסמכים רפואיים המעידים על תלונות או טיפול רפואי שקיבל התובע בגין הפגיעה בקרסול משנת 2015 ואילך.

21.כידוע יש ודרגת הנכות הרפואית של הנפגע זהה לפגיעה ביכולתו לתפקד ו/או לאפשרותו להשתכר למחייתו. ואולם, יש וקיים פער בין מגבלותיו הרפואיות של התובע לבין יכולתו לתפקד, לעבוד, ולקיים את עצמו (ע"א 516/86 אררט נגד אזולאי, פ"ד מ' (4), עמ' 690, בעמ' 700; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, פ"ד נ"ב(3), עמ' 792, בעמ' 799 עד עמ' 801; ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178). אכן, במקרים רבים קיים יחס חד ערכי בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין האחרונה לפגיעה בכושר ההשתכרות. לעניין זה ר' ריבלין, בעמוד 913:

"שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות מושפע, ברגיל, ממידת הנכות שהוסבה לנפגע בתאונה. הנכות הרפואית עשויה לשמש אמת מידה לנכות התפקודית, שהיא פועל יוצא כללי במקרים של נכות מן הסוג הזה, וזו האחרונה תשמש מצידה בסיס לקביעת שיעור הפגיעה האינדיווידואלי בכושר ההשתכרות של התובע המסוים."

כך הדבר בענייננו.

22.לאחר שנתתי דעתי לגילו של התובע, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה בפסקה 8 (25.7.2010); ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א', בעמוד 58), הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על 5%.

23.ממועד התאונה חלפו חמש שנים. פרק זמן מספיק על מנת לבחון את ההיסטוריה התעסוקתית של התובע והשפעת התאונה עליה. כעולה מהראיות שהונחו בפניי, התפרנס התובע לפני ואחרי התאונה מיגיע כפיו. צודק התובע כי הפגיעה בקרסול הנה פגיעה משמעותית עבור עובד כפיים. מנגד, מדובר בהגבלה קלה בלבד של תנועות הקרסול, אשר דומה כי לא השפיעה באופן משמעותי על כושרו להשתכר. בנסיבות אלה אני קובעת את נכותו התפקודית של התובע בגובה 5%, בהתאם לנכותו הרפואית.

כאב וסבל

24.התובע עבר ניתוח בקרסול ושהה בתקופת אי כושר למשך שלושה חודשים, לאחריה שב לעבודה מלאה. במהלך תקופת אי הכושר הייתה רגלו של התובע מגובסת כחודש וחצי ולאחר הסרת הגבס הופנה לטיפולי פיזיותרפיה.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטים, אני מעמידה את הפיצוי הלא ממוני על סכום של 25,000 ₪.

בסיס שכר

25.כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר מר שמעון ליבנה, השתכר התובע בשנות עבודתו במושב כדלקמן:

8/20102,506 ₪

9/20101,991 ₪

10/20101,612 ₪

11/20101,116 ₪

12/20101,700 ₪

9/20111,324 ₪

10/20111,102 ₪

4/20122,002 ₪

5/20122,216 ₪

6/20122,346 ₪

7/20122,668 ₪

8/20121,878 ₪

9/20122,121 ₪

10/20122,000 ₪

11/20121,358 ₪

12/20122,369 ₪

1/20131,359 ₪

2/20131,775 ₪

3/20131,717 ₪

4/20131,987 ₪

5/2013574 ₪

8/20132,557 ₪

9/20132,422 ₪

10/20132,174 ₪

11/20131,875 ₪

12/20131,887 ₪

1/20142,158 ₪

2/2014599 ₪

3/20141,367 ₪

8/20142,510 ₪

שכרו הממוצע ב-27 חודשי עבודה (לאחר הפחתה של שלושה חודשים בהם שהה התובע באי כושר) – כ-2,050 ₪ נטו המהווים כ-2,250 ₪ ברוטו. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית – 2,350 ₪.

26.טוען התובע כי הנתונים בתלושי השכר של המושב הנם פיקטיביים. התובע אף צירף לתצהירו תביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה, במסגרתה טען כי עבד משרה מלאה (כל יום מ-06:30 עד 13:00) וכי בתלושי השכר נרשם כי עבד רק בחלק מהימים על מנת לחמוק מהחובה לשלם לו שכר מינימום.

אני דוחה טענה זו.

27.מעבר להעלאת הטענה, לא הביא התובע כל ראיה לתמוך בטענתו. התובע אמנם העיד כי תלושי השכר פיקטיביים והוא עבד חודש מלא אך נרשמו שעות חלקיות (ע' 11, ש' 21-22), אולם העדים מטעמו לא הצהירו או העידו בעניין זה. מנגד העיד מר שמעון ליבנה:

"העובדים האלה יכולים לבוא היום ויומיים לא לבוא. היום בבוקר ר' לא בא, כל אחד והסיבות שלו.

לשאלת בית המשפט אם אין להם סידור עבודה, משיב שיש לי 12 עובדים קבועים שבאים כל בוקר. מתוך ה-12, כל אחד וסיבותיו, לא מגיעים מסיבה זו או אחרת.

לשאלת בית המשפט, העבודה היא בכל ימות השנה. בסוף כל יום עבודה, אני רושם את שמות העובדים שמופיעים ומגיש את זה להנהלת החשבונות." (ע' 22, ש' 28-33)

מר ליבנה העיד כי יום העבודה כלל 6.5 שעות נטו וכי בסוף החודש העביר למחלקת הנהלת החשבונות את מספר ימי העבודה שעבד כל אחד מהעובדים. התובע לא זימן לעדות מי מנציגי המושב העוסקים בהנהלת חשבונות ולא הביא כל ראיה אחרת שיש בה לסתור את עדותו של מר שמעון ליבנה.

28.טענת התובע אף אינה נתמכת בפסק דינו של בית הדין לעבודה בסע"ש 55003-01-16 פלוני נגד תומר מושב להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. פסק הדין ניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), התשמ"ד-1984, "בהתאם למתווה עליו הסכימו" הצדדים. במסגרת פסק הדין חויב המושב בתשלום פיצויי פיטורין ושכר טרחת עו"ד בסכומים מתונים מאד, שאינם מתיישבים עם עבודה בהיקף הנטען. אף לא נקבע כל פיצוי בגין השלמת שכר עבודה לשכר מינימום, כפי שנתבע. משכך, אין בפסק הדין בכדי לתמוך בטענת התובע.

29.התובע חזר לעבודה במושב באוגוסט 2013. בהתאם לתלושי השכר שהציג המושב עבד התובע עד חודש אוגוסט 2014. מנגד, טוען התובע בעדותו, כי הפסיק לעבוד במושב בינואר או פברואר 2014 (ע' 13, ש' 8). לא הוצגו תלושי שכר המציגים את שכרו של התובע לאחר מועד זה. לדבריו בעדותו, 7-8 חודשים לאחר שפוטר מעבודתו במושב (ע' 13, ש' 14-15) החל לעבוד בשנת 2014 בחברת "אלבאדר" כמגיש תה וקפה ובניקיון שולחנות (ע' 10, ש' 9-10; ע' 13, ש' 26). התובע עובד בחברה זו עד היום. עוד העיד התובע כי בתחילה היה שכרו 1,400 ₪ והיום הגיע כדי כ-1,700 ₪ לחודש (ע' 13, ש' 28). לדבריו, עובד התובע במשרה מלאה ומקבל את שכרו במזומן (ע' 13, ש' 29-32).

30.עוד טוען התובע כי היה רשום במועדון כדורגל וכי קיבל שכר חודשי של 600 ₪ בגין פעילותו במסגרת המועדון. עוד טען התובע כי לאחר התאונה נפסקה פעילותו במסגרת המועדון (ע' 11, ש' 9-10). דא עקא, גם טענה זו נטענה בעלמא. ככל שצורף אישור של מועדון הספורט, כנטען, הרי הוא צורף בשפה הערבית וללא תרגום. לעניין זה אציין כי לאור התנגדות ב"כ הנתבעים למסמכים בשפה הערבית שצורפו לתצהיר התובע קבעתי בהחלטתי מיום 12.7.2018 כי:

"השפה הערבית הנה אמנם שפה רשמית במדינת ישראל ואולם, למרבה הצער, איני קוראת את השפה הערבית. לפיכך, ככל שהתובע רוצה כי אבין את תוכן המסמכים שצורפו לתצהירו, עליו להגיש תרגום מאושר לשפה העברית".

למרות זאת לא הוגש תרגום של המסמכים בערבית שצורפו לתצהיר התובע. כאמור, אף לא צורפו תלושי שכר או אישור על ביצוע תשלומים ומועד הפסקתם.

31.אשר על כן, אני מעמידה את שכרו של התובע על סך 2,350 ₪.

הפסדי שכר לעבר

32.התובע הציג אישורים על אי כושר למשך שלושה חודשים (91 יום). לפיכך הנו זכאי לפיצוי בשיעור 7,500 ₪.

לאחר מכן חזר התובע לעבודה במושב, בלא שנגרע שכרו, ולפיכך אינו זכאי לפיצוי נוסף בגין הפסדי שכר לעבר.

הפסדי שכר לעתיד

33.התובע יליד דצמבר 1991, בן 27 שנים היום. מקדם ההיוון לארבעים שנה הנו 279.3419. לפיכך זכאי התובע לפיצויים עבור פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד לפי החישוב הבא:

120 * 279.3417 = 33,500 ₪

פנסיה וזכויות סוציאליות 

29.כן זכאי התובע לתוספת על סכום הפיצויים בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, עבור הפרשה לפנסיה וזכויות סוציאליות בסכום כולל של 5,000 ₪.

12% * 41,000 = 4,920 ₪

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

30.התובע לא הציג כל קבלות המעידות על עזרת צד ג'. בכל הנוגע לעבר, מדובר בנזק מיוחד המחייב ראייה. בכל הנוגע לעתיד, הרי בשים לב לנכותו הקלה של התובע, דומה כי לא יהיה זקוק לעזרת צד ג'.

אמנם נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נגד פלוני (6.1.2015); וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4.8.2005)), אולם דומה כי בנסיבות העניין לא חרגה העזרה לה נדרש התובע באופן משמעותי מעזרה רגילה של בני משפחה.

לפיכך, אני פוסקת סכום גלובלי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, בסך 4,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד

31.בכל הנוגע להוצאות בעבר הרי שמדובר בנזק מיוחד שיש לבסס בראיות מוצקות ומהימנות שכן "תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שנגרם לו נזק אלא גם את היקפו ואת שיעוריו" (ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נגד פז גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281). אף הוצאות בגין נסיעות הן נזק מיוחד שיש להוכיח (ע"א 3769/97 דהן ואח' נגד דני ואח', פ"ד נג (5) 581, 593). לתצהיר התובע צורפו מסמכים בשפה הערבית, אשר חלקם נחזים כקבלות, אולם, כאמור, לא צורפו תרגומים לשפה העברית.

32.זאת ועוד, במכתב מיום 13.10.2013 אישר המוסד לביטוח לאומי לתובע כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה. עוד נכתב כי ככל הידוע למוסד לביטוח לאומי, התובע חבר בקופת חולים שירותי בריאות כללית. לפיכך "לקבלת החזר הוצאות הריפוי בגין הפגיעה, יש לפנות עם אישור זה לקופת החולים". לעניין זה אף הפנו הנתבעים, בצדק, לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968, מכוחן נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים (תקנה 7) ובהוצאות הרפואיות (תקנה 2).

33.משכך, אני קובעת סכום גלובלי להוצאות, לעבר ולעתיד, בסכום של 8,000 ₪.

ניכויים

34.הנתבעת צירפה לסיכומיה אישורים לפיהם קיבל התובע גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי בסך (נומינלי) של 13,631 ₪. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים להם זכאי התובע.

סופו של דבר

35.מורם מהאמור עד כה כי התובע זכאי לפיצויים לפי החישוב הבא: 41,000 + 5,000 + 4,000 + 8,000 + 25,000 – 13,631 = 70,000 ₪ במעוגל.

36.אשר על כן, ישלמו הנתבעים לתובע את הסכומים הבאים:

א.פיצויים בסכום 70,000 ₪;

ב.הוצאות התובע בסכום כולל של 7,000 ₪;

ג.שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 11,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשיב לתובע, על-ידי ב"כ, את הפיקדון שהפקיד בקופת בית המשפט.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ט, 24 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.