ש.ש נ' א. מרכז ייצור ושיווק רהיטים בע"מ ואח'

התובע, יליד 28.4.70, נפגע ביום 29.7.15, במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1. התאונה ארעה בעת שהתובע עסק בניסור חזיתות למגירות, וכף ידו הימנית נכנסה לתוך להב המסור. כתוצאה מכך סבל מפגיעה בכף היד לרבות שברים באצבעות וצורך בכריתה של חלק מהאצבעות. (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

התובע הגיש תביעה בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה כנגד המעסיקה, הנתבעת 1, חברה שהפעילה נגרייה ועסקה בייצור ושיווק של רהיטים שונים, וכן כנגד מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת 2, אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

מטעם התובע העידו הוא עצמו ונותני חוות הדעת מטעמו: בתחום הבטיחות- מר אילן שפירא (להלן: "מר שפירא"), בתחום הארותופדי- פרופ' יעקב נרובאי (להלן: "פרופ' נרובאי") בתחום הפסיכיאטרי- ד"ר ויקטור רוזנברג (להלן: ד"ר רוזנברג"), בתחום רפואת הכאב- ד"ר ליאור דיין (להלן: "ד"ר דיין"), בתחום השיקום- פרופ' אבי עורי (להלן: "פרופ' עורי") ובתחום עלויות השיקום הגב' ליאורה תמיר (להלן: "הגב' תמיר").

מטעם הנתבעות העידו הגב' פ.ש, אחותו של התובע ומנהלת הנתבעת 1 (להלן: "הגב' פ.ש"), מר מ.ש, דודו של התובע ואחד הבעלים בנתבעת 1 (להלן: "מר מ.ש"), מר ב.ד, מנהל העבודה בנתבעת 1 (להלן: "מר ב.ד") ונותני חוות הדעת מטעמן: בתחום הבטיחות – מהנדס פטר מגנוס (להלן: "מהנדס מגנוס"), בתחום האורתופדי- ד"ר יעקב פעילן (להלן: "ד"ר פעילן") , בתחום הפסיכיאטרי- פרופ' אברהם פלד (להלן: "פרופ' פלד"), בתחום רפואת הכאב- פרופ' אלכסנדר מלצמן- צייחין (להלן: "פרופ' מלצמן- צייחין"), בתחום השיקום- ד"ר ראובן לנגר (להלן: "ד"ר לנגר") ובתחום עלויות השיקום- מר גדעון האס (להלן: "מר האס").

לאור הפער שבין חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדי- ד"ר מיכה רינות (להלן: "ד"ר רינות"), בתחום הפסיכיאטרי- פרופ' אבי בלייך (להלן: "פרופ' בלייך") ובתחום רפואת הכאב- ד"ר חיים משה אדהאן (להלן: "ד"ר אדהאן").

כל המומחים, למעט המומחים בתחום הפסיכיאטרי, נחקרו על חוות דעתם.

נסיבות התאונה וטענות הצדדים:

אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה אירעה לתובע כאשר במהלך עבודתו הוא נדרש לעבוד על מסור מסוג "קרייזיק" חשמלי (להלן: "המסור") ולחתוך מגירות עץ. בעת ניסור חזיתות ארגזי המגירות, נכנסה כף ידו הימנית, לתוך להב המסור שהסתובבה במהירות והוא נפצע באורח קשה בכף היד.

המחלוקת הינה ראשית בשאלת אחריותן של הנתבעות להתרחשות התאונה.

בכתב התביעה, בתצהירו ובחקירתו בבית משפט טען התובע כי המסור עליו עבד לא היה ממוגן ומגודר. הוא ציין כי מדובר במסור ישן מאוד, בן למעלה מ- 20 שנים, ללא מגן תקני. ה"מגן" שהיה מותקן בו, היה מאולתר ולא היה בו כדי למנוע סכנה מפגיעה, שכן הוא לא כיסה את הלהב בזמן שהיה מסתובב במהירות. שיני המסור נותרו חשופות ומסוכנות לשימוש. למעשה, לא הייתה כל הגנה על היד בעת השימוש במסור.

התובע העיד כי לא אחת היה המגן מתעקם והיו מתרחשות תקלות במגן שהיה לוחץ על הלהב ולא מאפשר לעבוד. הבעלים של הנגרייה, מר מ.ש היה מגיע, מפרק את החלק העליון ומיישר את המתכת אליה חיברו את המגן. עוד העיד כי מר מ.ש נהג להשכיר את המסור לאנשים נוספים שלא היו עובדי הנגרייה וביקשו לעשות שימוש במסור.

התובע אישר כי בחצי השנה שלפני האירוע היה בנגרייה דוחפן מעץ, אולם הוא הלך לאיבוד וחרף פניות חוזרות ונשנות מטעמו, לרכישת דוחפן חדש הדבר לא נעשה. לכן, בעת האירוע לא היה בנגרייה דוחפן לביצוע העבודה ורק לאחר קרות התאונה רכשו בנגרייה דוחפן מפלסטיק.

בנוסף טען כי לא קיבל מעולם הדרכה או הנחיות בטיחות כלשהן מהנגרייה, לא מהבעלים ולא ממנהל העבודה.

לטענת התובע הוא אינו יודע ואינו יכול לדעת מהן הסיבות שהביאו לתאונה ולנזק שבעקבותיה. אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת מס' 1 לא נקטה זהירות סבירה ועל כן על הנתבעת 1 הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות שתחוב עליה ויש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו".

לטענתו יש לראות במסור הבלתי ממוגן, שעליו נדרש לעבוד, "דבר מסוכן" ולפיכך על הנתבעת 1 להוכיח כי לא התרשלה.

עוד טען כי הנתבעת 1 התרשלה כלפיו באלה: העסיקה אותו במקום עבודה מסוכן; לא מנעה את פגיעתו ופציעתו; הורתה לו לעבוד במקום ביודעה כי אינו ראוי לעבודה בטוחה; לא הזהירה אותו מפני הסכנה; לא הדריכה אותו כלל או כנדרש בעת קבלתו לעבודה; לא סיפקה לו דוחפן לשם ביצוע עבודתו; לא פיקחה כלל על הנעשה במקום; לא העסיקה אנשי בטיחות או פיקוח כדי למנוע את התאונה; לא עשתה מאום בכדי למנוע את התאונה; הפרה חובות חקוקות ובתוכן הוראות הבטיחות בעבודה והתקנות שמכוחה; לא נהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

לצורך תמיכה בטענותיו ביקש התובע לסמוך על חוות דעתו של מר אילן שפירא, יועץ בטיחות ונגישות, אשר ביקר ביום 7.11.19 בנגרייה בנוכחותם של התובע, הגב' פ.ש ומר מ.ש.

מר שפירא קבע בחוות דעתו כי הנתבעת 1 פעלה במועד התאונה באקלים בטיחות וגהות לקוי. במסגרת חוות דעתו הוא התייחס למספר כשלים שנפלו בהתנהלותה של הנתבעת 1 ואלה הם:

הראשון- העדר מיגון. המומחה קבע כי הנתבעת 1 לא התקינה מיגון נאות על דיסקת הניסור של המכונה. הוא ציין כי המגן שהיה על דיסקת המסור ביום התאונה, נזרק לפח על ידי הנתבעת 1 או מי מטעמה לאחר התאונה ולכן לא יכול היה לבדוק אותו. עוד ציין כי המגן שקיים היום אינו מקורי ואינו מגן על העובדים מפני פגיעת המסור;

השני- העדר דוחפן. המומחה ציין כי הנתבעת לא סיפקה לתובע דוחפן לביצוע העבודה;

השלישי- העדר הדרכה. המומחה ציין כי ההדרכה שבוצעה לא הייתה ספציפית בהתאם לסיכונים שנמצאו בתחנת העבודה והיא לא נערכה על ידי בעל מקצוע מתאים. בנוסף הוא קבע כי ההדרכה לא התקיימה אחת לשנה, כנדרש בתקנה וטופס ההדרכה לא מולא בהתאם לתקנות;

הרביעי- אי דיווח למשרד הכלכלה. המומחה קבע כי הנתבעת 1 לא דיווחה על האירוע למשרד הכלכלה;

החמישי- הפרת חובות חקוקות.

במסגרת חוות דעתו התייחס המומחה לצילום שנעשה על ידי התובע ביום 21.4.16 ובו נראה תצלום של מגן המכונה שהיה מותקן על גבי המסור במועד התאונה (ראה עמ' 12 לחוות דעת המומחה). המומחה קבע כי אין מדובר במגן תיקני ובטיחותי שכן קיים רווח אדיר בינו לבין להב המסור ועל כן הוא אינו מגן כלל על העובד.

הנתבעות מצידן טענו בכתב ההגנה המקורי כי התאונה הייתה בלתי צפויה או בלתי נמנעת ואין להטיל עליהן שום אחריות לאירוע התאונה.

לטענתן, המסור היה מגודר ותקין לכל דבר. על המסור עבדו לפני התאונה ללא כל תקלות והמשיכו לעבוד גם אחרי התאונה בלי שחל בו כל שינוי – גם כן בלי כל תקלות.

במסור הותקן מגן דיסק והמסור היה מצויד ב"ידית דחיפה" בלעדית, המשמשת לפי הצורך לדחיפת לוחות העץ אל דיסק הניסור. תפקידה להרחיק את הניסור במהלך הפעלת המסור למניעת פגיעה אפשרית.

לטענתן לא ברור כיצד נכנסה ידו של התובע לתוך להב המסור והתאונה ארעה כתוצאה בלעדית מרשלנותו של התובע.

בכתב ההגנה המתוקן הועלו טענות נוספות וביניהן כי לתובע סופקו דוחפנים ולא הייתה שום סיבה או צורך מצידו להסיר את מגן המסור ולטחוב את ידו אל תוך מעבה מכונת המסור.

לצורך תמיכה בטענותיהם, הגישו הנתבעות את חוות דעתו של מהנדס מגנוס.

המומחה ציין בחוות דעתו כי משיחה שקיים עם הגב' פ.ש, התובע הודרך על ידי מנהל העבודה דאז מר ד.ב, על שימוש במסור וכללי הבטיחות החלים על עבודה עם מסור. אולם ציין כי אין רישום של הדרכה זו.

עוד ציין כי לדברי הגב' פ.ש, המכונה נשוא תביעה זו היתה מצויידת במיגון הדרוש מעת רכישתה לפני למעלה מ- 20 שנים.

המומחה אישר בחוות דעתו כי לתאונה לא היו עדים. יחד עם זאת, ציין כי מנהל הנגרייה, מר מ.ש, שהיה בנגרייה בעת התאונה, סיפר לו כי כאשר הגיע לאחר האירוע למכונה הוא ראה כי מגן הכיפה היה מורכב במקומו על המכונה. מכאן הסיק כי התובע לא כיוון את כיפת המגן כפי שהיה נדרש ולכן נשאר מרווח בין העץ המעובד לבין השפה התחתונה של המגן, דבר אשר אפשר את כניסת ידו של התובע לאזור הסכנה.

המומחה ציין כי מדובר בנגרייה שהיא עסק משפחתי ומקום עבודה קטן. לכן הוא לא בנוי לניהול כמו עסק בקנה מידה גדול.

בנוגע למגן שהיה על המסור בעת התאונה ציין כי אכן המגן המקורי ככל הנראה נשלח לפח ולכן אינו קיים, אולם הוצגו בפניו תצלומים מחודש ספטמבר 2016, בהם ניתן לראות מגן בצבע צהוב, שהיה בשימוש בעת התאונה.

לסיכום קבע כי תאונות עבודה עם מסורים עגולים די שכיחות והן תמיד כתוצאה מטעות אנוש, הנובעת מאי שימוש במיגון או מהעדר הכוונת המגן כנדרש או אי שימוש בידית הדחיפה, שתפקידה להרחיק את היד הדוחפת מאזור הסכנה.

המומחה קבע כי המגן שהיה מורכב על המכונה בעת האירוע, כמו המגן שהחליף את המגן המקורי, הינם מגינים תקניים לחלוטין, ובלבד שהמפעיל דואג לבצע את הכיוונים הדרושים.

דיון

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעת המומחים ושמעתי את העדויות ראיתי לקבוע כי על הנתבעות מוטלת אחראיות לאירוע.

כבר עתה ראיתי לציין כי מדובר בתאונה שלא היו לה עדים. עדותו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה הייתה אמינה ועקבית ולא עלו בה סתירות. יתרה מכך, בחלק מעדותם של עדי הנתבעות מצאתי חיזוק לעדות התובע ותמיכה בה. מנגד, בעדותם של עדי הנתבעות נמצאו סתירות למול עדויות אחרות מטעמן, והן אף עמדו בסתירה לקביעות המומחה מטעם הנתבעות עצמן. דברים אלה יפורטו להלן.

תקינות המגן

הנתבעות העידו כי המגן נשוא התביעה נשלח לפח בשגגה בחודש 1/17 והוא אינו בנמצא. כל שיש בידי הצדדים הם צילומים של המגן, עמו התרחשה התאונה, שנעשו על ידי התובע ביום 21.4.16.

טענתו העיקרית של התובע הינה כי המגן שהיה מורכב על המסור לא ירד עד הסוף ולא כיסה את להבי המסור, באופן שאלה נותרו חשופים ומסוכנים לשימוש (ראה סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 5 לתצהיר התובע).

התובע העיד כי לא אחת היו מתרחשות תקלות במגן באופן שלא ניתן היה לעבוד. מר מ.ש, היה מגיע ומפרק את החלק העליון ומיישר את המתכת אליו חיברו את המגן.

עוד הוא העיד כי על המסור עבדו נגרים שונים, להם נהג הבעלים של הנגרייה להשכיר את המסור, והם היו עושים בו כרצונם (ראה סעיף 5 לתצהיר התובע).

בחקירתו בבית המשפט חזר התובע על דבריו כי המגן היה מתעקם כל הזמן וכי דיווח על כך. לשאלת בית המשפט אישר כי לפני שמתחילים לעבוד עם המסור צריך לכוונן את המגן ובהגינותו הרבה העיד כי הוא אינו זוכר אם ביום האירוע לפני תחילת עבודתו הוא כיוונן את המגן (ראה עמ' 18 לפרוטוקול).

מומחה התובע, מר שפירא קבע בחוות דעתו כי מעיון בתמונות שצולמו על ידי התובע ניתן להסיק כי מדובר במגן שאינו תקני ואינו בטיחותי והוסיף: "נראה בעליל שאין המדובר במגן תיקני ובטיחותי שכן קיים רווח אדיר בינו לבין להב המסור והוא אינו מגן כלל על העובד" (ראה סעיף 41 בעמוד 12 לחוות הדעת).

בחקירתו בבית המשפט אישר מר שפירא כי אינו יודע אם ביום האירוע היה על המסור מגן ואם התובע כיוונן את המגן עובר לתחילת עבודתו, דבר שעוזר למניעת תאונות (ראה עמ' 22- 23 לפרוטוקול).

הנתבעות מצידן טענו, במסגרת כתב ההגנה המתוקן, כי התובע בחר להסיר את המיגון ממכונת המסור ולטחוב את ידו לתוך הלהב (ראה סעיפים 6 ו- 7 לכתב ההגנה המתוקן). טענה זו עומדת בסתירה לעדותם של עדי הנתבעות אשר אישרו במסגרת חקירתם בבית המשפט כי בזמן התאונה היה מגן על המסור. כך העיד מר מ.ש: "אתה אומר לי שאם כך בזמן התאונה היה מגן על המסור, אני משיב לך שנכון." (ראה עמ' 46 לפרוטוקול) וכך העיד מר ב.ד: "אתה אומר לי שהוגש כתב הגנה ושם עלתה טענה שהתובע בחר להסיר את המגן כאשר עבד על המכונה ותחב את ידו לתוך המכונה באופן מודע, ללא שום צידוק ובסעיף 7 יש חזרה על הטענה ושואל אותי אם זה נכון, אני משיב לך שלא. היה מגן בזמן הפציעה."(ראה עמ' 42 לפרוטוקול).

לכן אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי התובע הסיר את המגן ואני קובעת כי בעת התרחשות התאונה היה מגן על המסור.

עדי הנתבעות אישרו בחקירתם את עדותו של התובע כי המסור נשוא התביעה היה מושכר לנגרים אחרים וכי מדי פעם המגן היה מתעקם ובעל הנגרייה היה מיישר אותו. כך העידה הגב' פ.ש: "אתה שואל אם הייתה פינה בנגריה שהשכירו לאדם אחר שיעבוד שם והוא השתמש גם במסור הזה, אני משיבה לך שכן..." (ראה עמ' 44 לפרוטוקול).

כך גם העיד מר ב.ד:

"אתה שואל אם זה נכון שעוד לפני התאונה היו משכירים את המסור, אני משיב לך שהייתה פינה שהיו נותנים לעבוד שם, אחד בשם יעקב והוא היה עובד על המסור. אני לא זוכר אנשים נוספים.

זה נכון שכשהוא ביקש לעבוד אז התובע לא עבד על המסור.

אתה מבקש שאאשר לך שהיו פעמים שהמגן היה משפשף את הדפנות והיו מיישרים אותו, אני משיב לך פעם ב... ואז מיישרים ומחזירים.

אתה שואל מה זה תקלה במגן, אני משיב לך שאולי לא הניחו טוב כמו בן אדם ואם המכשיר קיבל מכה אז מיישרים ומחזירים.

אתה שואל אם לא מיישרים האם הוא לא מגן על המסור, אני משיב לך אז מפרקים את המגן, מיישרים ומרכיבים חזרה. קורה תקלה ומתקנים..."(ראה עמ' 42 לפרוטוקול).

מומחה הנתבעות, מהנדס מגנוס, קבע בחוות דעתו כי הסוג של המגן שהיה בשימוש בזמן התאונה ממלא את תפקידו כראוי ונמצא בשימוש תדיר במכונות מסור עגול שולחני. בנסיבות אלה, הסיק המומחה כי התובע לא כיוונן את כיפת המגן כפי שהיה צריך וכך נשאר מרווח בין המעובד לבין השפה התחתונה של המגן, מה שאפשר את כניסת ידו של התובע לאזור הסכנה. (ראה עמ' 5 ו- 6 לחוות דעתו של מהנדס מגנוס).

בחקירתו בבית המשפט חזר המומחה על קביעתו כי אם התובע היה מכוונן את המגן, התאונה הייתה נמנעת. בתשובה לשאלה אם שימוש בדוחפן ללא כיוונון המגן היה יכול למנוע את האירוע השיב כי צריך לעשות שימוש בשני האמצעים יחד, היינו גם לעשות כיוונון וגם להשתמש בדוחפן.

המומחה אישר בחקירתו כי לא ידע על כך שהיו פעמים בהן המגן היה מתעקם והיו מיישרים אותו באמצעות דפיקות פטיש ואף אישר כי לא ידע על כך כי נגרים נוספים עושים שימוש במסור:

"אתה אומר לי שהתובע סיפר אתמול שהיו פעמים רבות שבהם היה צריך להוריד את המגן ולדפוק עליו עם פטיש כדי ליישר אותו, כי הוא היה מתעקם ושואל אותי אם אני יודע על זה, אני משיב לך שלא, אבל זה לא בלאי. זה שימוש לא זהיר.

אתה שואל אם זה תקין בעיניי לדפוק על המגן עם פטיש כדי ליישר אותו, אני משיב לך שאם המגן התעקם ומיישרים אותו זה לא פסול בעיניי.

אתה שואל איך מיישרים מגן שמתעקם, אני משיב לך זה מגן שעשוי מפח אפשר לשים אותו במכבש ואפשר עם פטיש בצורה זהירה.

אתה שואל אם לא מיישרים אותו טוב, אני משיב לך אי אפשר להשתמש בו.

אתה שואל בהנחה שמגן פתאום התעקם ודופקים עליו והוא לא מתיישר, הכי נכון מבחינתי זה לקנות מגן חדש, אני משיב לך שאם אי אפשר להחזיר את המגן לצורה המקורית שלו אז צריך לקנות חדש.

אתה שואל אם ידעתי שאת מכונת המסור הספציפית שבה נפגע התובע, הבעלים של הנגרייה היו משכירים לאנשים אחרים לעבודה לפי שעה, אני משיב לך שלא". (ראה עמ' 30 לפרוטוקול).

המומחה אישר בחקירתו כי זה היה רצוי אם היה יכול לראות ולבחון את המגן המקורי שבו נעשה שימוש ביום התאונה (ראה עמ' 30- 31 לפרוטוקול).

אין מחלוקת כי המגן שלגביו ניטשת עיקר המחלוקת אינו בנמצא. זאת משום שלטענת הנתבעת 1 המגן הושלך לפח ולא עלה בידה של הנתבעת 1 למוצאו. הגב' פ.ש ניסתה להסביר בעדותה כי המגן נזרק לפח בשגגה: "...ב- 1/17 המגן המקורי של המכונה נשלח לפח בטעות. המגן היה מוסתר תחת ערמת שבבי נסורת וכאשר טאטאו את הנסורת לתוך הפח, גם המגן נכנס לפח וזאת בשגגה... אני זוכרת היטב שהתקשרתי לעירייה כדי לנסות לאתר את משאית הזבל שפינתה את הנסורת מהנגרייה אך ללא הצלחה." (ראה סעיף 13 לתצהירה של הגב' פ.ש).

בחקירתה כאשר התבקשה להציג ראיה כי פנתה לעירייה, לא עלה בידה לעשות כן: "אתה שואל איפה המסמך שפניתי לעיריית ת"א, אני משיבה לך שאין מסמך, פנינו בטלפון. אתה אומר לי שפניתי למוקד של עיריית ת"א טלפונית ושואל אותי מתי, אני משיבה לך שבאותו רגע כי מגן עולה בסביבות מאות שקלים וכואב לי הלב לזרוק כספים. פנינו בבוקר כשגילינו את זה ולא נתתי לעובד לעמוד ליד המסור בלי מגן. אתה אומר לי שאפשר היה לפנות למוקד ולקבל אישור על הפניה, אני משיבה לך שלא ידעתי שצריך." (ראה עמ' 45 לפרוטוקול). עדותה זו של הגב' פ.ש הינה עדות מתחמקת ומיתממת שאין בידי לקבל. במועד שבו לכאורה נזרק המגן לפח בשגגה, הנתבעת 1 כבר ידעה כי התובע הגיש נגדה תביעה וכי המגן הינו "ראיית הזהב" של התיק. בנסיבות אלו, היה על הנתבעת 1 לעשות כל שלאל ידה כדי לשמור על המגן מכל משמר. משלא עשתה כן הרי שהתרשלה.

בע"א 361-00עאזם ד'אהר נ' סרן יואב, ניתן ביום 10.2.05 התייחס כבוד המשנה לנשיאה השופט מצא, לסיטואציה מעין זו וקבע:

"הלכה מיוסדת היא מלפנינו כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע – כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו – עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה (ראו למשל: ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור (להלן – פרשת מאיר [2]), בעמ' 65-64; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק [3], בעמ' 551552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו [4], בעמ' 126-125). הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: א' פורת, א' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" [14], בעמ' 254-241; A. Porat, A. Stein Tort Liability Under Uncertainty [15], at pp. 165-167), להבדיל מהפן הנזיקי-מהותי של הדוקטרינה, שטרם נקלט במפורש בפסיקתנו, ואשר אף בענייננו אין מתעורר הצורך לבוחנו (השוו: פרשת מאיר [2], בעמ' 66-65; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 635-633). ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים – ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט – נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, היינו: כשבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, במאמרם הנ"ל [14], שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית [6], בעמ' 47)." (ההדגשות אינן במקור – ח.ו.ו).

בענייננו, לאור דברים אלה, משהמגן נשוא האירוע אינו בנמצא ולטענת התובע המגן לא היה תקין, היה מאולתר ולא היה בו כדי למנוע את הסכנה מפגיעה (שכן הוא לא כיסה את הלהב בזמן שהיה מסתובב במהירות), הרי שקמה חזקה עובדתית כי אלמלא נעלם המגן עקב רשלנותה של הנתבעת 1, הייתה הראייה החסרה תומכת בגרסת התובע בטענתו זו.

העדר דוחפן

התובע טען לאורך כל הדרך כי במועד התאונה לא היה בנגרייה דוחפן.

בחקירתו בבית המשפט חזר על טענתו והעיד כי פנה מספר פעמים לבעלי הנגרייה ולמנהל העבודה וביקש לרכוש דוחפן חדש לאחר שהדוחפן שהיה בנגרייה נעלם:

"... התלוננתי ואמרתי גם שחצי שנה אין דוחפן.

אתה שואל אם חשבתי שחייב להיות דוחפן, אני משיב לך שכן.

אתה שואל אם מישהו הפריע לי להזמין דוחפן, אני משיב לך שכן. אני לא מזמין וזה שהם אומרים אז הם אומרים.

... אמרתי כמה וכמה פעמים ואיש לא התייחס לזה. אמרתי למנהל העבודה, למ.ש והם אמרו שיזמינו ולא עשו שום דבר.

...

אתה אומר לי שהם אומרים שהיה דוחפן, אני משיב לך אז למה הם רצו לקנות דוחפן פלסטיק אחרי התאונה.

אתה אומר לי שגם ביום התאונה ראו את הדוחפן במכונה, אני משיב לך שזה אתה אומר.

אתה אומר לי שיכולתי להזמין כל מה שרציתי, אני משיב לך שהיה את ע.ש ואת מנהל העבודה ובלעדיהם לא הזמנו דבר.

אתה שואל אם חשבתי שזה מסוכן לעבוד בלי דוחפן, אני משיב לך שכן, ביקשתי ולא קיבלתי.

אתה שואל אם אמרתי שבלי דוחפן אני לא עובד, אני משיב לך שלא אמרתי את זה.

אתה שואל אותי למה, אני משיב לך כי אין עם מי לדבר." (ראה עמ' 18 לפרוטוקול).

ובהמשך,

"אתה שואל האם אני טוען שאם היה דוחפן זה יכול היה למנוע את התאונה, אני משיב לך שכן.

אתה שואל אם כל השנים שעבדתי לא השתמשתי בדוחפן, כי לא היה, אני משיב לך שהיה דוחפן עץ שכל הנגרייה עבדה על המסור הזה והוא נעלם ולא קנו במקומו. זה בערך חצי שנה לפני התאונה. כולם עבדו חצי שנה בלי דוחפן.

אתה אומר לי שביום התאונה היה דוחפן, אני משיב לך שאתה יכול להגיד מה שאתה רוצה."(ראה עמ' 19 לפרוטוקול).

הנתבעות מצידן טענו במסגרת כתב ההגנה המתוקן כי במועד התאונה היה דוחפן בנגריה.

מר מ.ש, הבעלים של הנגרייה העיד בתצהירו כי לתובע סופק דוחפן עובר לתאונה וטען כי אם היה לתובע חסר דוחפן הוא היה צריך לדאוג לעבוד עם דוחפן וגם היה יכול אפילו להזמין אחד כזה. (ראה סעיף 11 לתצהירו של מר מ.ש).

בחקירתו בבית המשפט העיד מר מ.ש כי הדוחפן שהיה עשוי מעץ היה תלוי מול ארון החשמל. עם זאת, לא ידע לומר אם מדובר בדוחפן אחד או יותר וטען כי אם היה חסר דוחפן התובע יכול היה לרכוש (ראה עמ' 46 לפרוטוקול).

עדות זו אין בידי לקבל. ראשית לא ניתן להעלות טענות סותרות לפיהן מצד אחד קיים דוחפן ומצד שני אם לא היה דוחפן היה על התובע להזמין אחד כזה. שנית, אין בידי לקבל את עדותו של הבעלים של הנגרייה כי הוא אינו יודע האם בנגרייה היו דוחפן אחד או יותר.

הגב' פ.ש העידה גם היא כי בנגרייה היה דוחפן שהיה תלוי על ארון החשמל. כאשר התבקשה להסביר מדוע לא צילמה את הדוחפן, לאור המחלוקת שעלתה בין הצדדים, השיבה בהיתממות כי לא ידעה כי עליה לעשות כן (ראה עמ' 44 לפרוטוקול).

גם עדות זו אין בה כדי לסייע לנתבעות, בהעדר הוכחה כי אכן במועד התאונה היה בנגרייה דוחפן.

מר ב.ד העיד גם הוא בחקירתו כי בנגרייה היה דוחפן (ראה עמ' 40 לפרוטוקול). בהגינותו העיד כי הוא לא ראה אם במועד התאונה התובע עשה שימוש בדוחפן אם לאו, אולם טען כי במועד התאונה התובע ביצע עבודה שאינה מצריכה ממנו לעשות שימוש בדוחפן:

"אתה שואל בשביל הדבר הזה האם צריך להשתמש בדוחפן, אני משיב לך שלא, כי היד נכנסת. משתמשים בדוחפן כאשר היד לא נכנסת. אם הוא היה משתמש בדוחפן החתיכה הייתה עפה לו לפרצוף והוא חתך מלא כאלה, אלפים במידות האלה." (ראה עמ' 41 לפרוטוקול).

ובהמשך,

"אתה אומר לי שבזמן התאונה עצמה לא ראיתי את התובע עובד עם דוחפן, אני משיב לך כנראה שלא עבד עם הדוחפן. במידה הזאת לא צריך דוחפן. אני לא ראיתי אם הוא עבד עם דוחפן או לא."(ראה עמ' 42 לפרוטוקול).

עדות זו מלמדת על התרשלותה של הנתבעת 1 במתן הוראות הבטיחות לתובע. אין זה סביר בעיניי כי מנהל העבודה מעיד בחקירתו כי קיימות עבודות שבהן אין צורך בשימוש בדוחפן ומנגד דווקא המומחה מטעמן של הנתבעות מעיד כי בכל עבודה יש צורך גם לכוונן את המגן וגם לעשות שימוש בדוחפן:

"אתה שואל בהנחה שהמגן לא כוון נכון וחלק מלהב המסור היה חשוף אם היה דוחפן בסיטואציה כזו גם אז התאונה הייתה נמנעת, אני משיב לך שאני לא אוהב את השאלה הזו, כי הכלל הוא שהמגן צריך להיות מכוון ומשתמשים בדוחפן, כלומר בשני האמצעים ביחד." (ראה עמ' 30 לפרוטוקול).

בשתי השאלות שעניינן בדוחפן מצאתי לקבל את גרסת התובע.

באשר לשאלה אם היה דוחפן בנגריה – הרי שמשלא הוצג הדוחפן ואף לא תמונה שבה נראה הדוחפן תלוי על הארון, לרבות עדות מר ב.ד. כי אינו זוכר שביום התאונה ראה דוחפן, כשלה הנתבעת 1 בהוכחת טענתה כי היה דוחפן בנגריה. אין בידי לקבל את טענת מ.ש. כי על התובע היה לרכוש דוחפן. התובע לא היה זה שהיה רשאי לערוך רכישות לנגריה בעצמו.

באשר לשאלה האם היה צורך בשימוש בדוחפן לאותה עבודה שביצע התובע, הרי שעדותו של המומחה מטעם הנתבעות סותרת את עדותו של מר ב.ד. וראיתי להעדיפה.

לאור כל דבריי שלעיל, אני קובעת כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע גם באי מתן הדרכה באשר לצורך בשימוש בדוחפן וגם בכך שלא היה בנמצא דוחפן.

העדר הדרכה

התובע העיד כי לא קיבל מעולם כל הדרכה או הנחיות בטיחות כלשהם מהנגרייה, לא מהבעלים ולא ממנהל העבודה (ראה סעיף 7 לתצהיר התובע).

בחקירתו חזר על דבריו והעיד:

"אתה אומר לי שלמעשה הייתי עובד ותיק והכרתי את המסור ולא הייתי צריך שמישהו ידריך אותי, אני משיב לך שאף אחד לא הדריך אותי אפילו יום אחד.

אתה אומר לי שמנהל העבודה טוען שהוא הדריך אותי, אני משיב לך שהוא לא הדריך אותי לעולם.

אתה שואל אם אחרי שעבדתי 5 שנים על המסור הזה הייתי צריך הדרכה, אני משיב לך שאני לא יודע. אתה שואל איזו הדרכה הייתה חסרה לי, אני משיב לך שאני לא יודע איזה הדרכה." (ראה עמ' 17 לפרוטוקול).

מר שפירא קבע בחוות דעתו כי ההדרכה שבוצעה לתובע לא הייתה ספציפית בהתאם לסיכונים שנמצאו בתחנת העבודה והיא לא נערכה על ידי בעל מקצוע מתאים. בנוסף הוא קבע כי ההדרכה לא התקיימה אחת לשנה, כנדרש, וטופס ההדרכה לא מולא בהתאם לתקנות.

בחקירתו בבית המשפט הסביר המומחה כי אין כל רלוונטיות לפרק הזמן שבו העובד עובד בתפקיד וקיימת על המעביד חובה להדריך את העובד בכל שנה מחדש:

"אתה אומר לי שבהנחה שהתובע עבד המון, המון פעמים על המסור משנת 2010 ועד שנת 2015, קרות התאונה, ושואל אותי לעובד כזה שעובד 5 שנים רצוף איזה הדרכה היה צריך לתת לו כדי שזה יעזור שלא תקרה התאונה, אני משיב לך חובה על המעביד להדריך את העובד. על המעביד גם לבדיקות (צ"ל לבדוק- ח.ו.ו) את הידיעות של העובד. יש מקומות עבודה שעושים לעובדים מבחנים אחרי הדרכה ובודקים את הידיעות שלהם.

אתה אומר לי שמדובר בנגרייה שיש לה שני בעלים, שהם שני אחים, אחת הבנות שלא עובדת על המכונה, מנהל עבודה, התובע ואולי שני עובדים ושואל אותי איזה מבחנים צריך לעשות לאותם עובדים, אני משיב לך שפעם בשנה לבדוק את הידיעות שלי לאחר הדרכה. איזה הדרכה? שימוש במגן, כבלי חשמל פטריות לניתוק המכונה מחשמל, מגינים, סוגי עצים ויש סוג עץ מסוים שיש לו עיניים ואם מכניסים את העץ למכונה זה יכול לחזור אליך.

...

...

אתה אומר לי שמנהל העבודה אומר שהוא נתן לו הדרכה בתחילת העבודה ולא צריך במשך ה- 5 שנים כל פעם לתת לו הדרכה על המכונה כשהוא עובד עליה כל השנים, אני משיב לך מה שכבר השבתי קודם שצריך כל שנה." (ראה עמ' 23 לפרוטוקול).

הנתבעות מצידן טענו במסגרת כתב ההגנה המתוקן כי התובע הודרך על השימוש במכונה והיה מודע למאפייניה ואופן עבודה בטוח ובטיחותי עמה (ראה סעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן).

מר מ.ש העיד בתצהירו כי טענתו של התובע כי לא קיבל כל הדרכה שקרית. הוא הודה כי מאחר ומדובר בחברה משפחתית קטנה, הנגרייה לא הקפידה על רישום בכתב של ההדרכות. יחד עם זאת, לטענתו, למרות שהתובע היה נגר במקצועו, ניתנה לו הדרכת בטיחות על ידי מנהל העבודה, מר ב.ד גם בתחילת עבודתו בנגרייה וגם במהלך העבודה. לטענתו התובע הכיר מצוין את המכונה המדוברת, הכיר את חלקיה וידע איך לעבוד עם המכונה בצורה בטיחותית. עוד טען כי התובע הודרך לעבוד על המכונה אך ורק תוך שימוש בדוחפן ותוך איסור לקרב את ידיו לכיוון המסור. (ראה סעיף 13 לתצהיר מר מ.ש).

בחקירתו בבית המשפט אישר מר מ.ש כי הוא אינו יודע אם היו הנחיות בנגרייה על בטיחות בעבודה שהועברו לתובע ואף אישר כי אין על כך שום דבר בכתב, אולם טען כי מר ב.ד לימד את התובע:

"אתה אומר לי ששאלת את ב. אם היו הנחיות בנגריה על בטיחות בעבודה שהועברו לתובע, אני משיב לך שאני לא יודע. אני זוכר שב. לימד אותו.

אתה שואל אותי אם ב. כל שנה עשה את זה או שרק פעם אחת, אני משיב לך שהוא היה שואל את ב. מה לעשות ואם היה צריך ללמד אותו, אז ב. לימד אותו."(ראה עמ' 45- 46 לפרוטוקול).

מר ב.ד נחקר בנוגע להדרכות שניתנו על ידו לתובע והשיב כי הוא הדריך את התובע על המכונה והסביר לו איך לעבוד עם המסור (ראה עמ' 40 לפרוטוקול). כאשר התבקש להציג אסמכתאות על ההדרכה שהעביר לתובע השיב כי הוא הסביר לו במקום:

"... אני משיב לך שלעבוד על המסור לא כותבים איך צריך לעבוד ואיך צריך לעמוד לידו. מסבירים לו במקום. זה לא כמו עורך דין. הוא בא אלי ואני לימדתי אותו איך עובדים. כל פעם אני מסתכל עליו ומתקן אותו. אחרי 5 שנים הוא קיבל מכה, הוא עבד הרבה שנים קודם, הוא לא היה צריך הדרכה.

אתה אומר לי שהנתבעת הביאה מומחה בטיחות שאמר שההדרכה צריכה להיות בכתב, אני משיב לך שאני לא מורה בבית ספר." (ראה עמ' 41 לפרוטוקול).

עדותם של מר מ.ש ומר ב.ד אינה יכולה לסייע לנתבעות לאור עדותו של המומחה מטעמן, מהנדס מגנוס אשר העיד בחקירתו כי:

"אתה אומר לי כשאדם עובד על מסור כזה הוא צריך לקבל הוראות בטיחות מהמעסיק שלו ואפילו פעם בשנה ריענון של ההוראות, אני משיב לך שנכון, זה כתוב בתקנות מסירת מידע והדרכת עובדים.

אתה אומר לי שצריך להיות להדרכה ביטוי בכתב, אני משיב לך שכן, ציינתי את הכל בחוות הדעת. כתבתי שלפי המידע שנמסר לי על ידי הגב' ש. הוא הודרך איך לעבוד על המסור הזה וכתבתי שאין תיעוד על זה.

אתה שואל היעדר תיעוד לא מפריע לי, אני משיב לך מפריע לי.".

איני יכולה להתעלם גם מן הסתירה שבעדות מר מ.ש. שלפיה ידע התובע כי עליו לעבוד עם דוחפן למול עדות מר ב.ד. שבעבודה זו לא היה צריך לעבוד עם דוחפן. יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובע כי לא קיבל הדרכה כנדרש שהרי אפילו הגורמים מטעם הנגרייה חלוקים על כללי הבטיחות שיש לנקוט בעבודה זו.

לאור כל המפורט לעיל, אין לי אלא לקבוע כי עלה בידו של התובע להוכיח כי לא קיבל הדרכה כפי שנדרש בהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999. התובע לא קיבל הדרכה או ריענון מדי שנה כפי שעולה מעדותו של מר ב.ד וההדרכות לא תועדו בכתב כפי שעולה מכלל העדויות.

אי דיווח למשרד הכלכלה

אין מחלוקת כי התאונה לא דווחה למשרד העבודה והכלכלה.

המומחה מטעם הנתבעות לא התייחס במסגרת חוות הדעת לעניין זה. יחד עם זאת, במסגרת חקירתו בבית המשפט, הודה כי הייתה על הנתבעות החובה לדווח:

"אתה שואל אם יש לי הסבר למה לא דיווחו על התאונה למשרד העבודה, אני משיב לך זה נכון שהיה חובה לדווח.

אתה אומר לי שברגע שיש דיווח על פציעה משמעותית מיד נשלחים חוקרים לבחון את התאונה, אני משיב לך שנכון, בחלק מהמקרים.

אתה שואל אותי אם הייתי באותו זמן מפקח עבודה האם הייתי ממליץ לשלוח חוקר, אני משיב לך שכן."(ראה עמ'31 לפרוטוקול).

משלא דיווחו הנתבעות על התאונה למשרד העבודה והכלכלה, בניגוד לפקודת התאונות והמחלות משלח יד (הודעה)- 1945, הרי שהן הפרו חובות חקוקות.

סיכום ביניים בשאלת האחריות

לאור כל דבריי שלעיל, אני קובעת כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע. משאין חולק כי ההתרשלות הביאה לנזק הרי שהן חבות כלפיו ברשלנות.

אשם תורם

לטענת התובע בנסיבות העניין, משלא הייתה כל הדרכה, לא היו הנחיות בטיחות, לא היה מיגון על להב המסור, לא ניתן לו דוחפן ולא בוצעה כל פעולה לשמירה על שלמות גופו ובטיחותו, ומאידך לא הוכח כי ביצע כל פעולה מכוונת אסורה, אלא פעל בהתאם להנחיות מעסיקיו, אין להטיל עליו כל אשם תורם.

התובע מבקש לסמוך טענתו על ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, ניתן ביום 27.12.20 מפי כבוד השופט ג'ובראן (להלן: "עניין סופריור כבלים").

הנתבעות מצידן טוענות כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה במיוחד העולה על 100%.

לטענתן התובע היה עובד ותיק ומנוסה, אשר עבד אצל הנתבעת 1 כ- 12 שנים. הוא זה שהיה המונע הטוב ביותר של התרחשות התאונה והיה עליו מתוקף תפקידו ואחריותו לכוונן את המגן של המסור בטרם תחילת עבודתו.

דיון

בע"א 7130-01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, ניתן ביום 1.10.03 התייחס כבוד השופט טירקל לנושא טיבו של האשם התורם וקבע:

"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...".

כלל ידוע הוא כי לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד. הפסיקה המסייגת ייחוס אשם תורם לעובד, הגיונה בצידה, והיא נעוצה בתפיסה שאין זה נכון "להעניש" את העובד הנוטה לעיתים להתעלם מסיכונים בלהט עבודתו. זאת, אם בשל שיקול דעת מוטעה ואם מתוך מסירות ורצון לרצות את מעסיקו שעבורו הוא עובד, מתוך חשש לאבד את מקום עבודתו. עובד השואף לעשות את מלאכתו היטב מוכן לא אחת לקבל על עצמו סיכוני גוף. (ראה למשל ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ ו-3 אח', יט 205 (1965); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593).

יחד עם זאת, יש לזכור כי גם מגמה זו אינה חפה ממקרים בהם בכל זאת נמצא מקום לייחס לעובד אשם תורם, ולעיתים בשיעור גבוה.

בע"א 1008/93 מנשה עזרא נ' הרצל עזרא, ניתן ביום 6.12.94, דובר בתאונת עבודה שבה נפגע המערער בעת עבודה ליד מכונה לחיתוך שיש שלא היתה מוגדרת לבטח. ידו של המערער החליקה לעבר החלק הבלתי מגודר, וחלק מאצבעותיו נקטעו. בית המשפט המחוזי הטיל 80% מהאחריות לתאונה על העובד (הנפגע) ו- 20% על המעביד. בית המשפט המחוזי נתן משקל לעובדה שהנפגע ידע והכיר את העבודה שבה עסק והיה מודע לסיכון הטמון בדיסק לחיתוך שיש שגרם לתאונה. עוד קבע כי מאחר והסיכון גלוי לכל מי שמקרב ידו או שידו קרבה לדיסק המסתובב, אין כל מקום להזהירו. בנוסף נתן משקל לעובדה כי מדובר בעובד ותיק שעבד אצל אחיו. קביעה זו הייתה מרחיקת לכת ואכן שונתה בבית המשפט העליון במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין.

בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת שטרסברג כהן, קבע כי יש להטיל על המעביד אחריות גדולה יותר במידה ניכרת מזו הרובצת לפתחו של העובד והטיל אחריות בשיעור של 66% על המעביד ו- 33% על העובד.

יש לציין כי נדיר למצוא בפסיקת בית המשפט העליון שיעורי אשם תורם כאלו. גם במקרה בעניין עזרא ניתן להניח שהשיעור הגבוה של 33% נקבע מחמת שמדובר היה בעסק משפחתי. כלומר בית משפט מצא נסיבות חריגות להטלת אשם תורם משמעותי.

נסיבות מיוחדות כאלה הביאו את כב' השופט עמית לפסיקת אשם תורם בשיעור של 40% בע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, מיום 10.5.16. במקרה שם דובר על נפגע שכדברי בית המשפט: "היה גורם דומיננטי בהבאת הפיגום לאתר ביום התאונה ובהרכבתו, וזאת על אף שידע כי הוא נעדר את הכישורים הנדרשים לצורך כך, חרף ניסיונו רב השנים בעבודה על פיגומים, וכן ביודעו כי לא ננקטו כל אמצעי זהירות שיש בהם כדי להפחית מן הסכנה הגלומה בהתקנת פיגום בדרך זו."

בעניין סופריור כבלים, אליו כאמור מפנה ב"כ התובע, מצא בית המשפט העליון שלא להטיל כלל אשם תורם על עובד שהיה בן 58 בעת תאונת העבודה ועבד במפעל מאז היותו בן 17, כלומר 39 שנים עד לתאונה. במקרה שם לא קיבל בית המשפט את טענת המעבידה כי העובד הכניס את ידו לתוך המכונה במודע, אלא שהמעבידה לא גידרה לבטח את המכונה. כב' השופט ג'ובראן קבע כי המקרה אינו נופל לגדר אותם החריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על עובד: "שכן ניתן לומר לכל הפחות כי מידת אשמו של המשיב אינה ברמה המצדיקה זאת, וכל זאת אף מבלי שאנו נדרשים להכריע בשאלה, האם המשיב במעשיו פעל בהתאם לשיטת העבודה שהייתה מקובלת ונהוגה אצל המערערת."

ומן הכלל לענייננו אנו.

ראשית, הנגרייה שבה עבד התובע הייתה עסק משפחתי קטן שהוקם על ידי אביו של התובע ז"ל ועל ידי דודו של התובע מר מ.ש. בנגרייה עבדו במועדים הרלוונטיים לאירוע אביו של התובע ז"ל, דודו, אחותו הגב' פ.ש ומנהל העבודה מר ב.ד. מכאן שהגם שמערכת היחסים שבין התובע לנתבעת 1 היא מערכת יחסים של עובד ומעביד, עדיין יש ליתן משקל לעובדה כי מדובר בעסק משפחתי קטן ואין מדובר במערכת היחסים אליה לרוב מכוונת הפסיקה כאשר מדובר ביחסי עובד מעביד. התובע לא טען כי חשש לפיטורים. גם אחותו גב' פ.ש. העידה כי לא הייתה כל כוונה לפטר את התובע אף לאחר התאונה והיה זה הוא שלחץ שיוציאו לו מכתב פיטורין. בנסיבות אלו יקשה לטעון כי מדובר בפעולה שעשה התובע מתוך רצון לרצות את המעביד או מתוך חשש שיפוטר.

שנית, התובע אישר בחקירתו כי עובר לתאונה עבד כנגר במשך כ- 12 שנים אצל הנתבעת 1:

"אתה אומר לי שעבדתי בנגריה מספטמבר 88 ועד אוגוסט 95 ועזבתי שם וחזרתי לנגריה ב- 2010, אני משיב לך שנכון.

זה נכון שעבדתי בנגריה מ- 2010 ועד התאונה רצוף." (ראה עמ' 17 לפרוטוקול).

עדות זו מלמדת כי מדובר במי שהיה עובד ותיק ולא בעובד זוטר בתחילת דרכו בעבודה על מסור.

שלישית, התובע כאמור טען לכל אורך הדרך כי במועד התאונה לא היה בנגרייה דוחפן. הוא טען כי פנה מספר פעמים וביקש להזמין דוחפן, אולם פניותיו לא נענו. עוד טען כי הוא בעצמו לא יכול היה להזמין את הדוחפן מאחר והדבר היה אך ורק באישורם של אביו, דודו ומנהל העבודה. את עדותו זו ראיתי כאמור לקבל.

בחקירתו, אישר התובע כי חשב שלעבוד על המסור ללא דוחפן זה מסוכן, אך עדיין בסופו של יום עבד ללא דוחפן:

"אתה שואל אם חשבתי שזה מסוכן לעבוד בלי דוחפן, אני משיב לך שכן, ביקשתי ולא קיבלתי.

אתה שואל אם אמרתי שבלי דוחפן אני לא עובד, אני משיב לך שלא אמרתי את זה.

אתה שואל אותי למה, אני משיב לך כי אין עם מי לדבר."(ראה עמ' 18 לפרוטוקול).

עדות זו מעידה על התנהלות בעייתית משהו מצדו של התובע. אם ידע כי שימוש במסור ללא דוחפן יש בו כדי לסכנו, היה עליו לעמוד על קניית דוחפן ולהתנות את המשך עבודתו בקנייתו של דוחפן חדש.

רביעית, מתוך הצילום של מגן המסור שנעשה על ידי התובע, נראה כי קיים רווח בין המגן לבין להבי המסור. כפי שעלה מהעדויות, רווח זה ניתן לתיקון על ידי כיוונון המגן. התובע בחקירתו העיד כי הוא אינו זוכר האם כיוונן את המגן בטרם תחילת עבודתו על המסור (ראה עמ' 18 לפרוטוקול). מתוך עדותו של המומחה מטעמו של התובע כיוונון המגן בטרם תחילת העבודה היה יכול למנוע את התאונה (ראה עמ' 22- 23 לפרוטוקול).

בשוקלי כל אלה ולאור כל המפורט לעיל, אני מוצאת להעמיד את אחריותו של התובע לאירוע בשיעור של 25% ואת אחריותן של הנתבעות בשיעור של 75%.

הנזק:

הנכות הרפואית:

כתוצאה מהתאונה נפגע התובע באצבעות 2-5 בכף ידו הימנית (הדומיננטית). ממקום התאונה פונה התובע בדחיפות לבית החולים איכילוב שם נעשתה הטרייה של הפצעים, השלמת קטיעה של האצבעות, חבישה ותפירה. הפגיעה הצריכה אשפוז ומספר ניתוחים.

בהמשך, החל התובע להתלונן על כאבים עזים, רגישות קיצונית ורתיעה ממגע בכף יד ימין.

במקביל החלה להתפתח אצל התובע מצוקה נפשית.

לצורך הוכחת מצבו ונזקיו תוצאת התאונה, המציא התובע חוות דעת מטעמו כפי שפורט לעיל. הנתבעות מצידן המציאו חוות דעת נגדיות כפי שצוין לעיל.

לאור הפער שבין חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, מיניתי מומחים רפואיים מטעמי: בתחום האורתופדי- ד"ר מיכה רינות (להלן: "ד"ר רינות"), בתחום הפסיכיאטרי- פרופ' אבי בלייך (להלן: "פרופ' בלייך") ובתחום רפואת הכאב- ד"ר חיים משה אדהאן (להלן: "ד"ר אדהאן").

חרף הצעתי לצדדים להגיש את חוות הדעת מטעמם ללא חקירה, תוך שהם רשאים להתייחס אליהן בסיכומים ולהסתפק בחקירת המומחים מטעם בית המשפט, לא ניתנה הסכמת הנתבעות לכך. זאת למעט הגשתן של חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי ללא חקירה. משכך, כל המומחים, למעט המומחים בתחום הפסיכיאטרי, נחקרו על חוות דעתם.

הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי

ד"ר ויקטור רוזנברג, המומחה מטעם התובע, בדק את התובע ביום 7.3.18. המומחה קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה הופיעו אצל התובע סימני דיכאון וחרדה שהתבטאו בירידת מצב הרוח, אובדן התעניינות, אובדן הנאה והתעייפות, ניתוק מאנשים אחרים, היזכרות חודרנית נשנית והופעה חוזרת של האירוע בזיכרונות, בחלומות בהקיץ ובחלומות, ירידה בסבילות למצבים שונים כגון דחק. המומחה ציין בחוות דעתו כי למרות טיפול פסיכו- סוציאלי אינטנסיבי מצבו הנפשי מתדרדר, התובע אינו עובד ומתפקד בבית בצורה נמוכה.

לאור ממצאים אלה קבע המומחה כי התובע סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית והעריך את נכותו בשיעור של 30% לפי סעיף 34 ב' (4) למבחני הנכות שמכוח תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשע"ב- 2012 (להלן: "מבחני הנכות").

פרופ' אברהם פלד, המומחה מטעם הנתבעות, בדק את התובע ביום 10.6.18. המומחה ציין בחוות דעתו כי לתובע תלונות סובייקטיביות של PTSD, אולם בבדיקה אובייקטיבית הוא מסודר בהופעתו, רגוע, דיבורו מאורגן ולעניין, אין מחשבות שווא, אין הפרעות בחשיבה או בתפיסה, האפקט ער, מגיב לגירויים, תואם לתכנים. לא התגלו הפרעות בהתמצאות, ריכוז וזיכרון בשיחה. שיפוט תקין על כל מרכיביו, ללא כל ממצא פסיכיאטרי בסטטוס מנטלי.

המומחה קבע כי הממצא הבולט הוא הפער בין התלונות הסובייקטיביות הקיצוניות והפגיעה התפקודית הקיצונית, לבין הטיפול במקרה האותנטי. לשיטתו היה צפוי שתהיה הלימה בין המצוקה המדווחת לבין הטיפול. משכך קבע כי לא ניתן במקרה דנן לאבחן PTSD. היינו לא מצא לקבוע נכות נפשית תולדת התאונה.

פרופ' אבי בלייך, המומחה מטעם בית המשפט, בדק את התובע ביום 13.1.19. בבדיקתו מצא כי התובע סובל מהשמנה מורבידית, כף יד ימין במנח שמור, ללא תנועה ונפוחה. אפקט דיספורי, נראה כאוב וסובל. בתוכן מבטא התובע ייאוש וחוסר אונים לגבי מצבו, הכאבים אינם מרפים והוא לא מוצא מנוח. עצבני, מתפרץ ועצביו מרוטים לגמרי. לא ישן באופן סדיר, מוטרד בסיוטים וחזיונות מהתאונה שלא מרפים. המתח, המרירות והעצבים מרחיקים אותו מהסובבים. מבודד חברתית. הקנאביס שהחל לקחת, נותן לו רגיעה מסוימת, אולם הוא לא מסוגל לראות מוצא ואופק חיובי למצבו.

לאור תיאורים אלה קבע המומחה כי התפתחה אצל התובע מצוקה נפשית רבה עם תסמיני דיכאון ופוסט טראומה. המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 34(ב)(3) למבחני הנכות למשך 10 שנים ובשיעור של 15% לפי סעיף 34 ב' (2-3) ממועד זה ואילך.

התובע בסיכומיו אינו מלין על קביעת מומחה בית המשפט ומסכים לקבל את קביעתו.

הנתבעות מצדן טוענות בסיכומים כי חוות דעתו של פרופ' בלייך מושתתת על תלונותיו הסובייקטיביות של התובע להבדיל מממצאים אובייקטיביים. היא מתבססת על האדרת תלונות כאשר ברקע מתנהל הליך משפטי עם פוטנציאל לרווח משני.

לטענתן יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' פלד, המומחה מטעמן, אשר קבע כי לתובע לא נותרה נכות נפשית כתוצאה מהתאונה.

דיון

נוכח הפער המשמעותי שעלה בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, נדרש מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

בענייננו, לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים, בחוות דעת מומחה בית המשפט, שמעתי את העדויות וקראתי את טענות הצדדים בסיכומים, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

אין בידי לקבל את טרוניית הנתבעות כי חוות דעתו של פרופ' בלייך הסתמכה על תלונות סובייקטיביות בלבד. זאת כפי שאין בידי כלל לקבל את חוות דעתו של פרופ' פלד מטעמן. מדובר בחוות דעת שניתנה בתחום הנפשי. בחינת מצבו של אדם נבחנת על פי תלונותיו, הופעתו, האירוע שהביא למצבו הנפשי ועוד. במקרה שבפניי קשה להלום את הסברו של פרופ' פלד שרק העדר ההלימה בין העובדה שהתובע הופיע בפניו כשהוא מסודר בהופעתו והטיפול שהוא מקבל אינו עומד ביחס ישר לתלונותיו הינה פשטנית משהו. שהרי ידוע כי לעיתים דווקא קושי נפשי מביא אנשים לא לפנות לטיפול. לא ראיתי שהובאה בחשבון העובדה שהתובע סובל מתסמונת כאב כרוני שמקשה עליו מאד את התפקוד היום-יומי. כך גם העובדה שהבדיקה אצל המומחה נסבה על תוצאות התאונה סביר שמביאה אדם להתמקד בתוצאותיה. עניין זה רק נזקף לחובתו של התובע וכלל לא שוקלל ולו חלקית כהגיוני בנסיבות. הטענה כי מדובר בתלונות סובייקטיביות בלבד גם היא אינה מתיישבת עם מבחני הנכות ואף עם המציאות שהובאה בפני המומחה. שהרי בבוא פסיכיאטר לקבוע נכות אם בגין PTSD, אם בגין תגובה נפשית לנכות גופנית ואם בגין דיכאון או חרדה, הוא מביא בחשבון את תפקודו של הנפגע בעבודה, בחיים החברתיים והמשפחתיים (דרישות סעיפים 33 ו – 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956). כל זאת לא נעשה על ידי פרופ' פלד. לפסיכיאטר כלים כדי לבחון מתי התלונות אינן מתיישבות עם כל המידע שבידו. לו הייתה נקבעת נכות בשיעור של 10% על ידי פרופ' פלד ניתן היה להתייחס אל חוות דעתו באופן מקצועי יותר. כך גם התמצאות במקום ובזמן, העדר מחשבות שווא, אינן חלק מהתנאים הנדרשים לפי ה - 5 DSM להכרה ב – PTSD ולא ברור מדוע מצא פרופ' פלד להביאן כתמיכה לכך שהתובע אינו סובל מ – PTSD.

למול חוות דעתו של פרופ' פלד הובאו חוות דעת של שני מומחים שמצאו להכיר בהשפעה של מצבו הנפשי של התובע על תפקודו. חוות דעת אלו אינן קוטביות. הן מכירות בפגיעה בתפקוד ברמה שבין בינונית לניכרת.

בעניינינו לא התרשם פרופ' בלייך כי התובע מאדיר בתלונותיו. בבדיקתו כי התובע נראה כאוב וסובל. הוא מצא כי קיים אפקט דיספורי.

התרשמות זו של המומחה, מתכתבת היטב עם מכלול התמונה כפי שבאה לידי ביטוי הן בחוות הדעת השונות שהוגשו לתיק והן מהתרשמותי שלי את התובע.

כך למשל חרף העובדה שהתובע מצוי בקשיים כלכליים ואין לו קורת גג משלו, הוא לא מצא כוחות לצאת לעבוד ולו חלקית. הוא מתגורר בבית ששייך למשפחתו שחלקה אינו בקשר טוב איתו. קשריו החברתיים מוגבלים מאד והוא עושה מאמץ להיות בקשר עם ביתו הקטינה. נישואיו עלו על שרטון אחרי התאונה והוא לא מצא זוגיות חדשה.

לאור כך אני מוצאת לאמץ את קביעת המומחה בתחום הנפשי ולקבוע כי נכותו של התובע בתחום זה הינה בשיעור של 20% למשך 10 שנים מיום התאונה ו- 15% לצמיתות.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדי

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי, אשר בדק את התובע ביום 5.7.16. המומחה התייחס בחוות דעתו למצבה של כל אחת מאצבעות כף יד ימין של התובע שנפגעו בתאונה וכן למצב כף היד עצמה. המומחה העריך את נכותו הזמנית של התובע מיום התאונה ולמשך שנה בשיעור של 100% ואת נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בשיעור של 42.25% לפי הפירוט שלהלן: 10% נכות עבור אצבע 5 לפי סעיף 43 (4)ב למבחני הנכות; 10% נכות עבור אצבע 4 לפי סעיף 43 (4)ב למבחני הנכות; 12% נכות עבור אצבע 3 לפי סעיף 43 (3)ב למבחני הנכות; 12% נכות עבור אצבע 2 לפי סעיף 43 (2)ב למבחני הנכות ו-10% נכות לפי סעיף 41 (10)ה למבחני הנכות עבור ההגבלה בתנועתיות בפרק כף היד.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו ציין כי נוכח ההחמרה שחלה במצבו של התובע מאז בדיקתו, יש מקום לשנות את קביעתו ולהעניק לתובע נכות בשיעור של 60% לפי קטיעה: "היום אני מודה שטעיתי, כי המצב יותר חמור ולכן היום זה הכל אורגני על רקע CRPS. היום הייתי נותן בגין קטיעה."(ראה עמ' 8 לפרוטוקול).

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב פעילן, אשר בדק את התובע ביום 29.1.17. המומחה ציין בחוות דעתו כי קיימת החמרה רצונית ברורה מצידו של התובע, עם ממצאי בדיקה שאינם תואמים לממצאים האובייקטיביים הקיימים. המומחה ציין כי התובע לא נפגע כלל באצבע 2 ואף לא נפגע כלל בשורש כף היד. לאור ממצאי בדיקתו העריך המומחה את נכותו של התובע בשיעור משוקלל של 17% לפי הפירוט שלהלן: בגין קטיעת הגליל המרוחק באצבע 3- 5% נכות לפי סעיף 43 (3)ד למבחני הנכות; בגין הגבלת תנועת המרפקים הבין גליליים של אצבע 4- 5% נכות לפי סעיף מותאם 44(4) למבחני הנכות; בגין קטיעת הגליל האמצעי והמרוחק באצבע 5 -8% לפי סעיף 43 (4)ג' למבחני הנכות.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו בבית המשפט, לאחר שהוצגו בפניו מסמכים רפואיים וקביעת מומחה בית המשפט כי באצבע 2 יש פגיעה לרבות נוקשות, הסכים ד"ר פעילן כי יש להעניק לתובע בגין הפגיעה באצבע 2 נכות בשיעור של 2.33%. בנוגע להגבלה בתנועות פרק כף היד העיד כי מצא דלדול שרירי דבר שמלמד על שימוש מופחת ביד, אך לא באופן דרמטי ואף ציין כי צילום אליו שלח את התובע שלל קיומה של תסמונת CRPS.

מטעם בית המשפט מונה ד"ר מיכה רינות אשר בדק את התובע ביום 18.7.17. המומחה העריך את נכויותיו הזמניות של התובע בשיעור של 100% למשך חצי שנה לאחר התאונה ולמשך חצי שנה נוספת בשיעור של 50%. את נכותו הצמיתה העריך בשיעור משוקלל של 33% לפי הפירוט שלהלן: בגין אצבע 2- 7% נכות לפי סעיף 44(2) למבחני הנכות; בגין אצבע 3- 12% נכות לפי סעיף 44(1) למבחני הנכות מפנה לסעיף 43(3)(ב) למבחני הנכות; בגין אצבע 4- 10% נכות לפי סעיף 44(1) למבחני הנכות מפנה לסעיף 43(4)(ב) למבחני הנכות; בגין אצבע 5- 9% נכות לפי סעיף 43(4) (ב-ג) למבחני הנכות.

המומחה קבע כי מבנה שורש כף היד תקין והתובע נמנע מתנועות בגלל כאבים בכף היד ובאצבעות. הוא ציין כי אין הגבלה אורגנית בתנועה ולכן מצב שורש כף היד לכשעצמו אינו מהווה נכות.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו אישר כי קבע את הנכויות בגין הפגיעה באצבעות ללא קשר ל- CRPS והסביר כי הגבלת התנועה בשורש כף היד כלולה בנכות בגין הכאב (ראה עמ' 38 -39 לפרוטוקול). יחד עם זאת מצא לציין בממצאי בדיקתו כי ניכר שאין שימוש רב ביד בשל דלדול השרירים והעדר חספוס בעור וכן מצא הזעת יתר מפושטת בכף היד. לצד אלה מצא שאין אפשרות להפעלת כוח הלפיתה או האחיזה.

התובע בסיכומיו טען כי ד"ר רינות אישר בחקירתו כי התובע סובל מהגבלה בשורש כף היד, ולכן לשיטתו היה על המומחה להוסיף נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה זו. משכך, עתר התובע להעמיד את נכותו בתחום זה בשיעור של 40%.

הנתבעות מצידן טענו כי יש לאמץ את קביעת המומחה מטעמן ולהעמיד את הנכות בשיעור של 17%.

דיון

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעת המומחים ושמעתי את עדותם, לא מצאתי לסטות מחוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר רינות.

איני יכולה להתעלם מהמגמתיות שעלתה בחוות דעתו וחקירתו של מומחה הנתבעות ד"ר פעילן ומאי הנוחות שהורגשה במהלך החקירה. המומחה התעלם בצורה בוטה מפגיעתו של התובע באצבע 2. רק לאחר שהוצגו בפניי המומחה מסמכים רפואיים ולאחר שהקשתי עליו בשאלות בחקירה, הסכים המומחה להכיר בנכות בגין הפגיעה באצבע זו, אך גם זה כמובן במשורה.

מעיון בחוות הדעת של ד"ר רינות, ניתן להתרשם כי המומחה ערך לתובע בדיקות של כלל אצבעותיו ובהתאם לממצאים קבע את הנכויות. המומחה לא נשאל בחקירתו דבר באשר לקביעת הנכויות שניתנו בגין כל אחת מהאצבעות שנפגעה. באשר להגבלה שמצא המומחה בתפקוד שורש כף היד , הסביר כי מדובר בנכות שכלולה בנכות שנקבעה בתחום הכאב ולכן לא מצא להעניק נכות נוספת בגינה. יחד עם זאת ברי שגם ד"ר רינות מצא סימנים קליניים לכאב הכרוני לו טוען התובע, כפי שפירטתי לעיל.

מצאתי את קביעת ד"ר רינות מתיישבת עם מכלול הנתונים שהוצגו בפניי ועל כן ראיתי לאמצה.

הנכות הרפואית בתחום הכאב

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר ליאור דיין. המומחה בדק את התובע ביום 24.3.18. המומחה פירט בחוות דעתו את מכלול הסימנים והסימפטומים שמופיעים אצל התובע וקבע כי התובע סובל מ- CRPS מסוג 1. המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור של 65% לפי סעיף 40(13) א' למבחני הנכות. המומחה קבע כי נכות זו הינה בנוסף לנכות שנקבעה לתובע בתחום האורתופדי.

בחקירתו בבית המשפט חזר על עמדתו כי התובע סובל מ- CRPS. בתשובה לשאלה, כיצד העניק את הנכות אותה קבע, הסביר כי מצב יד ימין של התובע שקול למצב של קטיעה ולכן מצא לקבוע נכות כמו במצב של קטיעה שמקנה נכות מקסימלית בגובה של 65%.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלכסנדר מלצמן צייחין אשר בדק את התובע ביום 24.7.18. המומחה קבע בחוות דעתו כי התובע אינו סובל מתסמונת CRPS. לשיטתו התובע סובל מנכות נפרדת בתחום הכאב, אותה הוא מצא להעריך בשיעור של 30% לפי סעיף 35(1)(ד) מותאם למבחני הנכות.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו ולא מצא לשנות מקביעותיו.

מטעם בית המשפט הוגשה חוות דעתו של ד"ר חיים משה אדהאן אשר בדק את התובע ביום 13.12.18. המומחה ציין בבדיקתו כי לא נצפו על ידו סימפטומים בלתי פיזיולוגיים. הוא ציין כי לא מצא אי התאמה בין התנהגותו ותנועותיו של התובע לבין תלונותיו. המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי בדיקתו וקבע כי לאור אותם ממצאים התובע סובל מ- CRPS ביד ימין ומקטסטרופיזציה חמורה של הכאב. המומחה העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 100% למשך שנה מיום התאונה ולאחר מכן העריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף 29(6)(ג) למבחני הנכות או לחילופין לפי סעיף 35(1)(ד) למבחני הנכות.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו הסביר כי הממצאים בבדיקתו היו שונים מהממצאים שנקבעו על ידי מומחה הנתבעות: "... איפה שהוא (הכוונה לד"ר צייחין- ח.ו.ו.) כתב שאין שינוי בטמפרטורה אני מצאתי שיש, כך גם אני מצאתי נפיחות שהוא לא מצא, מצאתי סימנים של היפראלגזיה, בעיות של תנועתיות, חולשה, רעד מקומי. אם אתה מדבר על דלדול שרירים אז הבעיה היא שביד ובאצבעות בעיקר אין שרירים ולכן לא ראיתי אתרופיה של השרירים.".

בהמשך חקירתו אישר כי אין בתקנות תקנה ספציפית ל- CRPS ולכן הסביר כי השתמש בסעיפים שהכי דומים למקרה של המטופל וכך מקובל. (ראה בעמ' 35 לפרוטוקול).

בסיומה של חקירתו אישר כי בנסיבות תיק זה, ניתן היה לקבוע גם נכות לפי מצב של קטיעה בשיעור של 65%.

התובע בסיכומיו ביקש להעמיד את נכותו של התובע בתחום הכאב בשיעור של 65% וזאת לאור עדותו של מומחה בית המשפט, לפיה ניתן לראות את המצב בענייננו כקטיעה של כף היד.

הנתבעות מצידן ביקשו שלא לסטות מקביעת המומחה מטעמן אשר קבע כי התובע אינו סובל מ- CRPS. עוד ביקשו לטעון כי במקרה דנן אין מקום לקטוע את יד ימין של התובע ויש מקום לשקול אופציה חלופית של השתלת קוצב במערכת העצבית.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות הדעת ובחקירות המומחים, מצאתי לאמץ את קביעת מומחה בית המשפט כפי שעלתה במסגרת עדותו.

אני סבורה כי אכן בנסיבות העניין לאור החומר הרפואי שהוצג בפניי (מכתבו של פרופ' דודקביץ) ועדותם של המומחים הרפואיים, מצבו של התובע מתאים היום למצב של קטיעה ולכן יש להעמיד את הנכות בשיעור של 65%.

נכות זו הינה הן בתחום הכאב והן בתחום האורתופדי שכן במצב של קטיעה ממילא אין יותר צורך להידרש לפגיעה בגין כל אצבע בנפרד וההתייחסות הינה אך ורק לקטיעת הגפה עצמה.

לאור כל אלה, סה"כ נכותו הרפואית של התובע עומדת על 72%.

הנכות התפקודית

טענות התובע

התובע, היה עובד כפיים, חסר השכלה פורמלית, איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. מכאן שיש להעמיד את נכותו התפקודית על 100%.

עצם העובדה כי הנתבעות בחרו שלא להגיש לבית המשפט תצהירי חוקרים או דוחות מעקב אחריו, מהוה תמיכה לכך שגרסתו בנוגע לנכותו התפקודית היא אמת.

קביעת המל"ל במסגרת השיקום אינה רלוונטית. הדו"ח נערך ביום 11.12.17 בטרם הוחמר מצבו של התובע ובטרם נקבעו על ידי המל"ל נכויות נוספות בתחום הנפשי בשיעור של 20% ובתחום הכאב בשיעור של 30%. מצבו של התובע כפי שהוא היום אינו מאפשר שיקום.

בחלוף כמעט שנה מהתאונה פוטר התובע מעבודתו בעילה כי הוא אינו יכול לבצע את עבודות הנגרות שבחברה.

מאז אירוע התאונה ועד היום, הנתבעת 2, אשר ביטחה את התובע בפוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה, הכירה בתובע כמי שאיבד את יכולתו לעבוד והיא משלמת לו פיצוי חודשי על פי תנאי פוליסת אובדן כושר עבודה. מכאן שחל השתק שיפוטי בענייננו והנתבעת מושתקת מלטעון אחרת בעניין זה.

גם הנתבעת 1 מנועה מלטעון כי אין מדובר בנכות תפקודית בשיעור של 100%. זאת לאור העובדה כי בפרוטוקול ועדת הרשות לעניין תקנה 15 נרשם כי מנהל העבודה מר ב. מסר כי אין סיכוי כי התובע יחזור לעבוד בנגרייה. משכך המליצה ועדת הרשות על הפעלת תקנה 15 במלואה מאחר שלדעתה איבד התובע את מקצועו.

טענות הנתבעות

לקביעת הנכות הרפואית אין כל משמעות או נפקות. זאת משום שמבחינה תפקודית התובע מסוגל לעבוד במומו ולנהוג ברכב ציבורי מסוג אוטובוס ואף בפועל נוהג.

התובע עבר הליך שיקום במל"ל שבסופו נקבע על ידי עובדי המקצוע כי הוא מסוגל ויכול במומו לעבוד במגוון עבודות.

חרף כל תלונותיו של התובע באשר למצבו הנפשי, הכאב ממנו הוא סובל, מצבו התפקודי וכו', קבעו המאבחנים, וזאת לאור תוצאות האבחון האובייקטיבי, כי התובע מסוגל ויכול להשתלב בעבודה במשרה חלקית עד 6 שעות ביום במגוון עבודות במומו. כמו למשל: שירות לקוחות, פקיד קבלה בכניסה לבניין, סופר מלאי בחנויות או מחסנים, מודד מים, תפקידי שליטה ובקרה על מוניטור, דוור, עבודת שליחויות, פקח ועבודה בחברות רכב וכו'.

התובע לא נפגע בראשו בתאונה ואינו סובל מפגיעה קוגניטיבית.

תשלום הפיצוי לתובע במסגרת פוליסת ביטוח של אובדן כושר עבודה, דהיינו במסגרת פוליסה פרטית, אין בה השתק שיפוטי כפי שמנסה התובע לטעון. הקריטריונים במסגרת פוליסת ביטוח פרטית אינם דומים לקריטריונים בהם בית המשפט בוחן באם התובע איבד לחלוטין את כושרו לעבוד.

הנתבעת 1 לא פיטרה את התובע, אלא התובע ביקש להתפטר וביקש מהנתבעת 1 כי תוציא לו מכתב פיטורין.

אין כל הצדקה כי התובע ייצא ממעגל העבודה וכי יהיה בחוסר מעש ויהלך בטל. התובע אינו פראפלג או קוואדרופלג. תובעים שנפגעו בצורה קשה יותר מהתובע ונקבעו להם נכויות אדירות, לרבות כאלה הסובלים משיתוק, משקמים את עצמם ושבים למעגל העבודה.

לאחר התאונה קבע המרב"ד כי התובע כשיר ורשאי לנהוג אפילו באוטובוס. התובע העיד כי הוא נוהג במשך שעה וחצי בכל יום.

על התובע לעשות הכל על מנת להפחית את נזקו. התובע לא עושה מאומה לפרנסתו ולא עובד מאחר והכנסתו החודשית גבוהה פי 2 מהכנסתו ערב התאונה.

דיון

אין מחלוקת כי מאז התאונה ועד היום התובע אינו עובד. המחלוקת הינה באם התובע מסוגל לעבוד אם לאו ואם כן, במה מסוגל הוא לעבוד.

התובע העיד בחקירתו כי חרף רצונו לעשות שיקום ולצאת לעבוד, נוכח הכאבים החזקים מהם הוא סובל הוא אינו מסוגל לעבוד כלל:

"אתה שואל איזה שיקום אני חושב שאני יכול לעשות, אני משיב לך שאני לא יכול לעשות כלום. יש לי כאבי תופת 24/7, על קנאביס רפואי והכדורים שרשומים לי. אני הולך לראות את הילדה שלי שעה וחצי שעתיים וחוזר הביתה. במל"ל עשו לי אבחון. לא התחלתי שום שיקום.

אתה אומר לי שבמל"ל הציעו לי מספר עבודות שאני יכול לעשות במצבי, אני משיב לך שאני לא יכול לעשות.

אתה אומר לי שאם אני נוהג אז ציינו שאני יכול לעשות עוד עבודות כמו שליחויות, אני משיב לך במשך השעה וחצי שאני נוהג אתה רוצה שאני אעשה שליחויות גם כן. אני סובל מכאבים נוראיים. כל נגיעה, כל קפיצה אני סובל מכאבים.

אתה אומר לי שבסיכומו של דבר לא ניסיתי שום דבר, אני משיב לך שאני לא מסוגל וגם פרופ' דודקביץ ציין שעד שאני לא קוטע את היד אני לא מסוגל לעבודה." (ראה עמ' 22 לפרוטוקול).

לצורך תמיכה בטענותיהם בנוגע לנכות התפקודית, המציאו הצדדים חוות דעת של מומחים רפואיים בתחום רפואת השיקום.

התובע המציא את חוות דעתו של פרופ' אבי עורי, אשר בדק את התובע ביום 18.8.20.

המומחה קבע בחוות דעתו כי השילוב בין נכותו של התובע ביד ימין הדומיננטית, אי האפשרות של מטפליו להעביר דומיננטיות ליד שמאל, העדר השכלה וכישורים אחרים, למעט יכולות קודמות של עבודה פיזית, כאביו הקשים ודכאונו, גורמים לא רק לקושי רב ולהתמודדות יומיומית, אלא גם לאי יכולתו להשתלב בעבודה כלשהי.

עוד קבע המומחה כי עם השנים, מצבו של התובע ילך ויחמיר.

פרופ' עורי מסכים בחוות דעתו עם קביעתו של פרופ' אדהאן כי התובע אינו מסוגל לעבוד בעיסוק סביר כלשהו, עקב מכלול מגבלותיו בעקבות התאונה. לשיטתו לכל היותר ניתן יהיה לשלב את התובע במסגרת מוגנת, אך גם זאת בספק.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. במסגרת חקירתו, הגם שהוצגה לו קביעת מחלקת השיקום במל"ל שם נקבע כי התובע מסוגל לעבוד 6 שעות ביום במגוון רחב של עבודות, עמד איתן על קביעתו לפיה התובע אינו מסוגל לעבוד כלל והעיד:

"לפי ניסוח בית משפט- אם מישהו אחר במל"ל ואתה לא יודע מתי, קבע שהוא יכול לעשות מספר עבודות כפי שציינת קודם ובהן, מתן שרות לקוחות, פקיד קבלה בכניסה לבניין, תפקידי שליטה ובקרה על מוניטור ואם ינהג גם עבודות שליחויות ועוד, מה אני משיב על זה, אני משיב לך אתה מוכן להעסיק אותו? כשיש לי אדם שבידו הדומיננטית כמה לקויות. היא לא מתפקדת וחוץ מזה הוא סובל באופן קבוע מכאבים כרוניים ומשתמש בתרופות גם משככות כאב וגם פסיכיאטריות אז אני לא חושב שמישהו היה מעסיק אותו עם דיכאון.

אתה שואל במנותק מהשאלה מי יעסיק אותו האם הוא יכול לבצע את אותן עבודות, אני משיב לך שיכול להיות, אבל כל כמה שעות הוא לוקח קנאביס אז אני מסופק.

...

...

אתה שואל למה אני חושב שהתובע לא יכול להעביר חבילות ממקום למקום ולהסיע אנשים, הרי ממילא כואב לו, אני משיב לך שאני מניח שכאבים גם אם היה מתחיל לעסוק במשהו אז הכאבים, הדיכאון והשימוש בתרופות מונעות עבודה לאורך זמן.

אתה שואל אם לטעמי הוא יכול לעבוד 6 שעות ביום, אני משיב לך שאם הייתי יושב בוועדות של כושר עבודה, אני לא חושב שמישהו היה מוכן להעסיק אותו.". (ראה עמ' 10 לפרוטוקול).

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר ראובן לנגר, אשר בדק את התובע ביום 18.11.20.

ד"ר לנגר קבע בחוות דעתו כי התובע לא איבד בשום פנים ואופן את כושרו לעבוד וקבע כי הוא יכול להשתלב בשוק העבודה בעבודות שונות המתחשבות במגבלותיו. המומחה ציין כי קביעה זו מתיישבת עם קביעת השיקום של המל"ל בעניינו של התובע, אשר קבעה כי התובע מסוגל לעבודה בת 6 שעות במגוון רחב של עבודות.

המומחה זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו אישר כי קביעותיו בנוגע לתובע ניתנו על בסיס רפואי גרידא בעוד שלצורך צורכי השיקום צריך להתייחס לנפגע הספציפי:

"לשאלת בית המשפט- זה נכון שיש אנשים שיהיה להם יותר כוחות להשתקם וכאלה זה פחות וזה תלוי בהרבה גורמים ואי אפשר להעניש את מי שאין לו כוחות . אנחנו גם רואים בהיסטוריה התעסוקתית שלו הוא הלך תמיד בתחתית. הוא עבר מקצועות שהיה צריך ששרות התעסוקה ישלח אותו ללמוד נגרות למשל ואז הוא עבד כמה שנים בזה. כאשר הלך להשתקם אחרי הפציעה הוא היה בא והיה מאוד ממושמע אבל בסופו של דבר לא הצליח להשתלב בכלום, למרות שהמליצו שיעבוד 6 שעות בכל מיני עבודות שמופיעות שם שאפשריות עם יד אחת. לגבי הדרייב אני שוב מדגיש שבדברים שהוא רוצה הוא יכול, כמו הנהיגה ודברים אחרים הוא לא עושה. באתי כרופא על הקטע הרפואי גרידא. מה שבית משפט אומר נכנס יותר לפן הסוציאלי.

אתה אומר לי שאם כך אני סבור שהתובע הוא אדם מוחלש בחברה, אני משיב לך שנכון. כך הוא גם הגיע לפציעה. זה נכון שצריך להתייחס אליו ככזה.

אתה אומר לי שאם כך צריך להתייחס בשיקום לנפגע הספציפי ובהתאם לזה צריך לקבוע את צורכי השיקום הספציפי, אני משיב לך שנכון." (ראה עמ' 28 לפרוטוקול).

הנתבעות הציגו את האבחון שעבר התובע במכללת גל שניתן ביום 11.12.17 במסגרת הליך שיקום במל"ל אליו פנה התובע. עורכת המסמך גב' פוני, שהינה פסיכולוגית תעסוקתית בהכשרתה וניסיונה, זומנה לחקירה על אודות אותו אבחון. היא אישרה בחקירתה כי ההמלצות שנקבעו במסגרת אותו דו"ח, ניתנו על בסיס הנתונים שהיו קיימים באותו מועד, היינו כאשר לתובע נקבעה נכות בתחום האורתופדי בלבד ובטרם נקבעו לו נכויות בתחומי הפסיכיאטרי והכאב. היא אישרה כי לאור ההחמרה במצבו של התובע ולאור האפשרות של קטיעת ידו, היה נדרש לערוך לתובע אבחון חדש (ראה עמ' 56- 57 לפרוטוקול). לכן קביעות שניתנו לגבי אפשרויות תעסוקה בשנת 2017 אינן רלוונטיות היום.

אין בידי לקבל את טענת התובע כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על 100%. התובע אינו פאראפלג או קוודראפלג ונכותו הרפואית אינה עומדת על 100%. אף הפסיקה קבעה כי גם לגבי נכים שנכותם הרפואית הינה בשיעור של 100% הדבר אינו מלמד כי יש להעמיד את נכותם התפקודית על 100%.

התובע בענייננו לא נפגע בראשו ואין לו כל מגבלות קוגניטיביות. אני ערה לעובדה כי התובע סובל ממכלול פגיעות ששילובם ביחד מאוד משמעותי ופוגע בתפקודו. כך גם אני ערה לכך שעד לתאונה עבד התובע בעבודות כפיים. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך כי לתובע לא קיים כל צורך ממשי לצאת ולעבוד וזאת נוכח הכספים אותם הוא מקבל במסגרת המל"ל ובמסגרת פוליסת אובדן כושר עבודה. כך גם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי רישיון הנהיגה של התובע לא נפסל על ידי המרב"ד, התובע העיד כי הוא נוהג במשך שעה וחצי כשהוא לוקח את ביתו לחוג ויושב עמה.

יחד עם זאת אני סבורה שקשת העיסוקים האפשרית לתובע מוגבלת ביותר. נכון להיום איני סבורה כי התובע יכול לעבוד כנהג מקצועי שכן הכאב הטורדני והתרופות שהוא נוטל יש בהן כדי להשפיע על בטיחות נהיגתו. לא כל מי שהמרב"ד מאשר לו להוסיף ולנהוג יכול לשמש כנהג ציבורי או כמי שנדרש לשעות נהיגה ארוכות במשך היום. כך גם ההצעה שניתנה בשעתה באבחון של מכללת גל על עיסוק כסופר מלאים במחסנים אינה אפשרית כאשר לא ניתן לעשות שימוש בשתי ידיים וכך גם שומר בכניסה לבניין כאשר מגיע משלוח לאחד הדיירים והוא נדרש לקחתו ולמוסרו לדייר. יחד עם זאת יכול התובע לעשות עבודה בת מספר שעות קצר ביום מספר פעמים בשבוע כמו עבודת טלפנות לסוגיה, עבודה שניתן לעשות מהבית או ממוקד שירות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעת המומחים, שמעתי את עדותם של המומחים כולם ואת עדותו של התובע עצמו, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור קרוב לנכותו הרפואית וסה"כ על - 75% נכות.  

בסיס השכר

טענות התובע

קודם לתאונה עבד התובע בנגרייה כ-5 שנים ומפעם לפעם הועלה שכרו.

ערב התאונה ניתנה לתובע העלאת שכר ושכרו החודשי עמד על סך של 9,000 ₪ ברוטו.

ברי כי במהלך השנים, עם עליית הוותק, הייתה ממשיכה המגמה של העלייה בשכר של התובע.

מנהל העבודה מר ב.ד אישר בחקירתו כי שכרו עומד על 13,000 ₪ ברוטו.

יש להעמיד את בסיס השכר בעבר על 9,000 ₪ ולעתיד על 13,000 ₪.

טענות הנתבעות

מצבו הכלכלי של התובע לא היה טוב עוד שנים קודם לתאונה, הוא היה מסובך בחובות ונדרש ללוות סכומי כסף גדולים ומשמעותיים.

עוד קודם לתאונה נתמך התובע בדמי אבטלה.

התובע מנסה להיתלות על תלוש שכר בודד ויחיד מחודש התאונה ועל בסיס שכרו של מנהל העבודה מר ב.ד. אין לקבל בסיסי שכר אלה.

על מנת לקבל תמונה מלאה מהו בסיס שכרו של התובע ובמיוחד פוטנציאל השתכרותו, יש לקחת בחשבון את המצוקה הכלכלית בה היה נתון קודם לתאונה ואף ממש סמוך לתאונה.

לתובע לא היה לאן להתקדם בעבודתו, במשך השנים הוא עבד בדיוק באותה עבודה כאשר מי ששימש מנהל העבודה היה מר ב.ד.

במועד התאונה היה התובע כבר בן 45 ואין מדובר בבחור צעיר שטרם נכנס למעגל העבודה.

מעיון בטופסי 106 עולה כי בשנת 2014 השתכר התובע בממוצע שכר ברוטו חודשי בסך של 5,523 ₪ ובשנת 2015 שכר ברוטו חודשי בסך של 8,273 ₪. בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח בשנת 2014 השתכר התובע שכר נמוך עוד יותר.

יש להעמיד את בסיס השכר של התובע לכל הפחות לפי ממוצע שכרו בשנים 2014 ו- 2015 בסך של 7,000 ₪.

דיון

עובר לתאונה עבד התובע במשך כ- 5 שנים בנגרייה. אין מחלוקת כי בחודש התאונה ניתנה לתובע תוספת שכר בסך של 500 ₪ ושכרו החודשי עמד על סך של 8,983 ₪ ברוטו. סכום זה משוערך להיום עומד על 9,758 ₪.

בנוגע לבסיס השכר לעבר- אין בידי לקבל את טענת הנתבעות להעמיד את בסיס השכר של התובע לפי ממוצע שכרו בין השנים 2014- 2015.

מדובר במי שעבד במשך מספר שנים בנגרייה ובחודש התאונה אף קיבל העלאה בשכר. לכן לא מצאתי להביא בחשבון שכר נמוך מזה שהוכח כי השתכר ואני מעמידה את בסיס השכר לעבר ועד היום על 9,758 ₪.

בנוגע לבסיס השכר לעתיד- אין בידי לקבל את טענת התובע להעמיד את בסיס השכר לפי 13,000 ₪ כפי שמשתכר מנהל העבודה מר ב.ד. חרף מעמדו של התובע שהיה בן של אחד הבעלים, הוא לא קיבל הטבות כלשהן ולא הובאה כל הוכחה שהוא צפוי היה לקבל תפקיד בכיר יותר מתפקידו כנגר.

בנוסף, מקובלת עליי טענת הנתבעות כי במועד התאונה התובע היה כבר בן 45 ומכאן שלא מדובר בבחור צעיר אשר צפוי היה להשביח את שכרו בשיעורים להם טוען התובע.

עם זאת, אני סבורה כי במהלך השנים הייתה צפויה לתובע השבחת שכר כלשהי ולכן מצאתי להעמיד את בסיס השכר לעתיד על 11,000 ₪ לחודש.

דיון בראשי הנזק

הפסדי שכר בעבר

לטענת התובע מאז התאונה ועד היום לא עבד כלל. משכך עתר לפסיקת פיצוי מלא בגין כל תקופה זו.

לטענת הנתבעות אין מקום לפסיקת פיצוי מלא שכן אין כל הצדקה לכך כי התובע יושב בביתו בחוסר מעש.

הנתבעות מסכימות כי מיום התאונה ועד לשיקומו של התובע, במשך שנה, יש לפסוק לתובע פיצוי מלא. עם זאת לטענתן, לאחר תקופה זו ועד היום, היה התובע יכול לכל הפחות לצאת ולעבוד בעבודה אשר בגינה הוא יכול היה להרוויח לפחות את שכר המינימום בסך של 5,300 ₪.

לטענתן יש להעמיד את הפיצוי רק בגין הדלתא בין שכרו של התובע ערב התאונה לבין שכר המינימום.

דיון

אין מחלוקת כי מאז התאונה ועד היום התובע אינו עובד.

במהלך שנת 2017 ניסה התובע לפנות לשיקום על מנת לחזור למעגל העבודה, אולם מיד לאחר מכן החל להתדרדר מצבו הרפואי והוא כבר לא חזר לעבוד בעבודה כלשהי.

ד"ר אדהאן בדק את התובע בחודש 12/18 וקבע בחוות דעתו כי מבחינה תפקודית, להערכתו, התובע אינו מסוגל לעבוד בעיסוק סביר כלשהו וזאת עקב הכאבים העזים והמגבילים מהם הוא סובל.

מקובלת עליי קביעתו של המומחה כי אכן מדובר בכאבים קשים מנשוא אשר יכולים להגביל עד מאוד את היכולת של התובע לתפקד.

יחד עם זאת איני מקבלת את טענת התובע כי לא יכול היה לעבוד בכל עבודה שהיא לכל אורך התקופה ולו עבודה בת מספר שעות מצומצם.

התובע היה בהליך שיקומי של 3 חודשים לערך בשנת 2017, כלומר למעלה משנתיים לאחר התאונה. מקובלת עלי קביעת המומחה בתחום הכאב כי התובע לא היה בכושר עבודה כלל במשך שנה ראשונה לאחר התאונה. לאחר מכן, ובטרם החמיר מצבו, אני סבורה כי יכול היה למצוא עבודה חלקית בת מספר שעות בשבוע.

גם אם התובע עסק בעבודת כפיים עד לתאונה לא ניתן לומר שעד לשלב שבו החמיר מצבו לא יכול היה לעבוד בכל עבודה שהיא.

בתקופת השיקום במשך 3 חודשים קיבל התובע דמי שיקום. לאחר מכן חלה החמרה במצבו כפי שעולה גם מקביעות המל"ל, שהוסיפו נכויות בתחום הנפשי ובתחום הכאב. אלא שגם לאחר מכן, ואף לאחר ההחמרה, איני סבורה שהתובע לא יכול לבצע עבודה חלקית כלשהי מספר שעות מצומצם בשבוע. לא ניתן להתעלם מן העובדה שסה"כ הכנסותיו של התובע היום מהביטוח הפרטי ומהמל"ל עולים על הכנסתו ערב התאונה.

אשר על כן ראיתי להביא בחשבון שנה של אי כושר מלא בהתאם לשכרו עובר לפגיעה. לאחר מכן ראיתי לחשב את הפסד השתכרות על דרך החישוב הגלובלי שמביא בחשבון את התקופה שעד להחמרה ולאחר מכן את מצבו כיום לאחר אותה החמרה לפי בסיס שכרו שעובר לתאונה וסה"כ - 705,000 ₪ כולל ריבית.

הפסד השתכרות בעתיד

התובע בן 53 ונותרו לו עוד 14 שנים עד הגיעו לגיל פרישה. בהתאם לקביעותיי שלעיל הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של : 11,000 ₪ X 75% X 137.0434= 1,130,580 ₪.

הפסדי פנסיה

נוכח החובה שבחוק להפריש עבור זכויות סוציאליות לרבות פנסיה, הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 12.5% X 1,835,580 ₪= 229,450 ₪ במעוגל.

עזרת צד ג'

טענות התובע

התובע עותר לערוך חישובים על בסיס היקף עזרה בת 8 שעות בכל יום, כפי שקבע פרופ' עורי מטעמו. לפי חישוביו, בהתאם לעלויות שנקבעו על ידי הגב' תמיר, סך כל העלות החודשית עומדת על 14,520 ₪ לחודש.

התובע מעמיד את הפיצוי ברכיב זה לעבר ולעתיד על סך של 4,736,584 ₪. התובע מביא בחשבון פיצוי עד הגיעו לגיל 83.

טענות הנתבעות

דרישת התובע הינה הזויה שכן אפילו בתיקים של קוואדרופלגים לא נפסק פיצוי כזה.

מאז התאונה ועד היום, התובע לא העסיק ולא מעסיק עזרה כלשהי. לכן גם לא צורפה ולו קבלה אחת בדבר העסקת עזרה כזו.

מתוך הראיות הוכח כי התובע מנהל אורח חיים עצמאי לחלוטין והוא לא נזקק לעזרה כלשהי.

התובע טען כי קיבל עזרה מהוריו המבוגרים והחולים. לעומת זאת בעדותו בבית המשפט טען כי קיבל עזרה מאחותו בשם ל. התובע לא השכיל לזמן את אחותו למתן עדות ואף לא המציא תצהיר מטעמה שיתמוך בטענתו. שינוי הגרסאות מוכיח כי התובע אינו אמין.

חרף העובדה כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל וניתן לקבל מהיחידה להמשך טיפול בקופת החולים, עזרה בהיקף של עד 8 שעות שבועיות, התובע לא טרח למצות זכויותיו ולא פנה לקבלת העזרה.

התובע זכה לקבל מהמל"ל קצבה מיוחדת, אולם בפועל הוא לא הוציא ולו שקל אחד מקצבה זו עבור העסקת עזרה בשכר.

התובע ידוע חולי ללא קשר לתאונה. הוא סובל מהשמנת יתר חולנית, מיתר לחץ דם ומפגם מולד בכדוריות הדם האדומות. לכן, אם יזדקק בעתיד לעזרה יש לקשור זאת בקשר סיבתי למצבו הרפואי הנ"ל. ממילא ככל שהתובע היה מזדקן, הוא היה נדרש לעזרה.

יש להביא בחשבון את קיצור תוחלת החיים שנקבע על ידי ד"ר לנגר, ולהעמיד את תוחלת החיים של התובע עד לגיל 76.5.

דיון

במסגרת תצהירו העיד התובע אודות העזרה שקיבל מהוריו עד שנפטרו:

"... עברתי להתגורר בבית הוריי בנוה מונוסון, על מנת שאלה, הגם שהם היו אנשים חולים ומבוגרים, יטפלו בי ויעזרו לי בכל פעולות היומיום, לרבות רחצה, הכנת אוכל, ניקיון, היגיינה אישית, הלבשה, רכיסת שרוכים וכיוצ"ב. בעיקר אמא שלי עזרה לי בפעולות הנ"ל, עד שהלכה לבית עולמה." (ראה סעיף 23 לתצהיר התובע)

בהמשך העיד אודות היקף העזרה לה הוא נדרש היום:

"אני זקוק לעזרה מספר שעות ביום, במשך 7 ימים בשבוע, כפי שקבעו פרופ' אבי עורי מטעמי והגב' ליאורה תמיר. כמו כן נבדקתי על ידי עובד שיקום של הביטוח הלאומי, שקבע גם הוא שאני זקוק לעזרה בכמעט כל פעולות היומיום. לאחר פטירת הוריי, אין מי שיעזור לי ואין לי אפשרות להעסיק עזרה בשכר, שכן אין לי אפשרות כלכלית לעשות כן. הטיפול שניתן לי על ידי הורי, בעיקר אימי, עד לפטירתה היה מסור מאוד....

...

מאז התאונה אני זקוק לעזרה מפוצלת של 8 שעות ביום, כל יום, 7 ימים בשבוע." (ראה סעיפים 28 ו- 29 לתצהיר התובע).

התובע אישר בתצהירו כי החל מחודש אוגוסט 2018 הוא החל לקבל קצבה מיוחדת מהמל"ל בגובה של 4,711 ₪ לחודש. אך טען כי מדובר בקצבה חלקית שאין בה כדי לכסות את מלוא צרכיו היום יומיים לעזרה.

בחקירתו בבית המשפט נשאל התובע אודות העזרה אותה הוא מקבל והעיד:

"... אם אחותי לא באה ושוטפת את החדר ומחליפה לי מצעים לא הייתי קם מהמיטה חודש. אני מתכוון לאחותי ל. כשהילדה שלי אצלי היא עוזרת לי איתה. לל. יש שלושה ילדים. אני לא יודע אם ל. עובדת. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. היא מגיעה מפתח תקוה ועושה אצלנו שבתות. היא באה עם כל המשפחה בשביל לעודד אותי. היא היחידה שמחזיקה אותי." (ראה עמ' 21 לפרוטוקול).

כאשר נשאל האם העסיק עזרה בשכר השיב כי מספר פעמים בודדות הוא שכר מישהי על מנת שתבוא לנקות אצלו, אך לא שמר קבלות. (ראה עמ' 22 לפרוטוקול).

מקובלות עליי טענות הנתבעות בנוגע לשינוי הגרסאות שבין תצהירו של התובע לבין עדותו. בתצהירו העיד התובע אודות העזרה שקיבל מהוריו בלבד ולא מצא לטעון דבר בקשר לעזרה אותה הוא מקבל מאחותו ל. בחקירתו בבית המשפט העיד כיצד אחותו ל. מסייעת בידו ועוזרת לו. לא ברור מדוע עדות זו באשר לעזרה אותה מקבל התובע מאחותו ל. לא באה לידי ביטוי במסגרת תצהיר עדותו הראשית.

כך גם מקובלת עליי טענת הנתבעות כי יש ליתן משקל לעובדה כי התובע לא השכיל לזמן את אחותו ל. או כל אדם אחר אשר יכול היה להעיד אודות היקף העזרה לה הוא נדרש. הימנעותו של התובע מלזמן לעדות את אחותו ל. או כל אדם אחר יש לזקוף לחובתו.

בנוסף מקובלת עליי הטענה כי מאז התאונה ועד היום לא הוצגה על ידי התובע ולו קבלה אחת המעידה על העסקת עזרה בשכר. התובע מקבל כספים במסגרת הביטוחים הפרטיים ולצד אלה מקבל מזה מספר שנים קצבה מיוחדת בדיוק לצורך העסקת עזרה. לא ברור מדוע אינו משתמש ולו בחלק מאותה קצבה לצורך עזרה ולו חלקית.

פרופ' אבי עורי, המומחה מטעם התובע, קבע במסגרת חוות דעתו כי התובע סובל מכאבים קשים במשך כל שעות היום והלילה, נוטל תרופות בעלות תופעות לוואי, מתקשה בפעולות כגון רחצה, לבוש, אכילה וזקוק לעזרה. עוד קבע כי התובע זקוק לעזרה בפעולות נוספות רבות כגון ניקיון הבית, כביסה, תלייה וקיפול, בישול, הגשת אוכל, שטיפת כלים, סידורי המיטה, הרמת חפצים כבדים, קניות בסופר ועוד.

משכך קבע פרופ' עורי כי התובע זקוק לעזרה בחלק משעות היום ולכן הפתרון הוא בהעסקת עובד, שיעבוד באופן מפוצל בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים והערב. המומחה העריך את העזרה בהיקף של 8 שעות ליום כולל שישי ושבת וציין כי בעתיד, ייתכן כי עם התבגרותו וההחמרה במצבו הוא יזדקק לעזרה רבה יותר בהיקף של 12 שעות ביום.

בחקירתו בבית המשפט עמד על קביעתו לפיה התובע זקוק לעזרה בהיקף של 8 שעות ביום וזאת משום שידו הדומיננטית פגועה מאוד ויש לו צורך בעזרה ב- ADL. (ראה עמ' 9 לפרוטוקול).

ד"ר לנגר, המומחה מטעם הנתבעות מצא להעריך את היקף העזרה לה נדרש התובע בהיקף של 3 שעות ביום.

בחקירתו בבית המשפט התבקש המומחה לשקול מחדש את המלצתו בעניין היקף העזרה, אך לא מצא לסטות מקביעתו:

"... אתה מתכוון שיוצאים מנקודת הנחה שהתובע סובל 24/7 מכאבים ביד הדומיננטית ויש פעולות בסיסיות של ADL שצריך לעשות בבוקר, בצהריים ובערב שמחייבות התייחסות של עזרה לתובע הספציפי. כמו למשל, להתלבש בבוקר שזה מבחינתו סיוט, כי הוא לא יכול להכניס את החולצה על היד. מכנסיים הוא צריך להרים עם יד אחת, נעליים הוא מצא פתרון לנעליים ללא שרוכים ויש גם היגיינה אישית והצורך להתפנות ולהוריד לשם כך את המכנסיים, לנגב את אזור פי הטבעת שהוא בלתי אפשרי מבחינתו והוא העיד שהוא עושה שימוש בטוש כדי לשטוף ולחכות שזה יתייבש ואחר כך לצחצח שיניים ואז מגיעים לארוחת הבוקר וצריך עזרה לחתוך את הלחם, להרים מחבת , דברים חמים וכו' והפעולות האלה חוזרות בצהריים יש צורך וגם בערב ולכן ה- 3 שעות שאני המלצתי מבחינה מעשית הם בלתי אפשריות ולא יכולות להספיק לעזרה, וזה עוד בטרם דיברנו על כביסה, גיהוץ, קניות בסופר, ניקיון וכו' ומבקש שאשקול מחדש את ההמלצה הזאת, אני משיב לך שאני שקלתי כמו שתמיד כשאני כותב חוות דעת, שקלתי היטב את מילותיי. 21 שעות בשבוע זה מספיק. התובע יכול לצאת עם הרכב שלו כשהוא רוצה ולנהוג הוא יכול ודברים אחרים שכל נכה שמתפקד עם יד אחת עושה הוא לא יכול. העניין שלנגב אחרי הפעולה, אני לא מכיר אדם אחד שמנגב עם שתי ידיים. מכיוון שהתובע מאוד שמן אז הוא זקוק לעזרה של בידן, דבר שציינתי בחוות הדעת. אותו הדבר לגבי רחצה, יש דברים פשוטים ביותר שמאפשרים לבן אדם שמתפקד עם גפה אחת לעשות. לדוגמא, את הקניות אפשר לבצע בטלפון, את הלחם אפשר לקנות פרוס , את הסבון קונים סבון נוזלי שלוחצים ולא צריך שתי ידיים. צריך מרפא בעיסוק שיקבע באיזה פעולות הוא עצמאי ויכול לשרת את עצמו. איך אפשר לעשות 8 שעות כאשר האיש יוצא מהבית." (ראה עמ' 27- 28 לפרוטוקול).

לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים, שמעתי את עדותם, את עדותו של התובע והבאתי בחשבון את העובדה כי מאז התאונה ועד היום לא העסיק התובע עזרה בשכר גם לאחר שקיבל מהמל"ל קצבה מיוחדת לצורך זה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה ולפסוק לתובע פיצוי בסך של : 1,750,000 ₪. עיקר הפיצוי הוא לעתיד והוא מבוסס פחות או יותר על 5 שעות עזרה ביום.

למעלה מן הצורך ראיתי לציין כי אין בידי לקבל את הטענה לקיצור תוחלת החיים של התובע כפי שנקבעה על ידי ד"ר לנגר. ד"ר לנגר ציין בחוות דעתו כי משקל היתר החולני ויתר לחץ דם הם גורמי תמותה מוכרים, אולם מתוך המסמכים הרפואיים עולה כי התובע מטופל בטיפול תרופתי בגין יתר לחץ דם והוא נמצא במצב מאוזן. לכן אין בידי להפחית את תוחלת החיים של התובע אלא במעט.

ניידות

טענות התובע

עד שהתובע רכש רכב, הוא נאלץ להוציא בגין נסיעות במוניות סך של כ- 750 ₪ לשבוע, זאת במשך כשנתיים.

לעתיד יש להעמיד את הפיצוי לפי 1,500 ₪ לחודש.

יש להוסיף את עלות רכישת תפוח הגה חשמלי לרכב, כפי הנחיות המרב"ד בסך של כ- 10,000 ₪ בכל פעם, כאשר יש להחליף מנגנון כזה בכל 3 שנים.

סה"כ עותר התובע לפיצוי בראש נזק זה בסך של 503,316 ₪.

טענות הנתבעות

לתובע אין כל מגבלה או קושי בניידות. התובע לא נפגע בגפיו התחתונות.

כפי שהוכח מעדותו של התובע הוא נוהג שעה וחצי ואף המרב"ד קבע כי הוא כשיר ורשאי לנהוג ברכב פרטי ואף באוטובוס.

מאז התאונה ועד היום לא נגרמו לתובע הוצאות ניידות בקשר לתאונה הנדונה. התובע לא המציא ולו קבלה אחת.

מאחר ומדובר בתאונת עבודה, על התובע למצות את מלוא זכויותיו במל"ל ולהגיש תביעות מתאימות ובמיוחד תביעה להחזר הוצאות ככל שנגרמו לו. גם לגבי התפוח על ההגה שמותקן ברכבו של התובע, התובע זכאי להחזר עלויות מהמל"ל.

התובע לא מקבל קצבת ניידות מהמל"ל מכיוון שהוא נוהג ברכב ללא כל מגבלה או קושי. אין לפסוק פיצוי ברכיב זה.

דיון

התובע נוהג היום ברכב מותאם עם תפוח הגה. פרט לכך אין לו כל מגבלה נוספת.

מקובלות עליי טענות הנתבעות כי מדובר בתאונת עבודה והתובע צריך למצות את מלוא זכויותיו אל מול המל"ל. בנוסף, התובע זכאי לקבלת פיצוי רק בגין הוצאותיו העודפות שעיקרן הוא נסיעות לטיפולים ורכישת תרופות.

לאור כל אלה, מצאתי להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד בסך של - 30,000 ₪. 

התאמת דיור

לטענת התובע בהתאם להמלצת מומחי השיקום, פרופ' עורי והגב' תמיר, יש צורך להתאים את מגוריו למצבו. התובע מעריך את הפיצוי בסך של 100,000 ₪.

לטענת הנתבעות אין כל צורך בהתאמת דיור. התובע מתנייד באופן עצמאי ומתקלח באופן עצמאי ללא כל סיוע או אביזרים.

דיון

התובע בחקירתו אישר כי לא ביצע כל שינויים בדירה בה הוא חי מאז התאונה ועד היום. לטענתו הוא אינו עושה כן משום שהבית בו הוא מתגורר אינו שלו:

"אתה שואל אם מאז שאני גר בבית הזה נעשו בו שינויים עבורי, אני משיב לך שלא, זה לא הבית שלי.

אתה שואל האם במקלחת למשל התקינו ידיות אחיזה, אני משיב לך שאני לא רשאי לעשות שום דבר. כמה פעמים נפלתי במקלחת, יש על זה תיעוד במכבי.

אתה שואל אם כבר נפלתי במקלחת למה לא עשיתי שם משהו, אני משיב לך שזה לא הבית שלי ויש לנו סכסוך. לכל אחד יש דעה משלו. רציתי לעשות חדר לבת שלי ולא נתנו לי בגלל הסכסוך.

אין לי שטיחון מגומי למניעת החלקה במקלחת כי אני לא חושב על עצמי." (ראה עמ' 21 לפרוטוקול).

אין זה סביר בעיניי כי לא עלה בידי התובע לבצע התקנת ידית אחיזה במקלחת או רכישת שטיחון גומי מונע החלקה ככל שהיה בכך צורך ממשי, גם אם מתנהל סכסוך על בית הורי התובע. קביעה זו עולה בין היתר מתוך דבריו כי אפילו שטיחון למניעת החלקה הוא לא רכש. דבר זה בוודאי שאינו מצריך אישורם של אחרים.

יחד עם זאת, אני סבורה כי ככל שבסופו של יום התובע יעבור קטיעה של הגפה, הוא יצטרך לרכוש אביזרים מתאימים כלשהם בדירה בה הוא חי היום או בכל דירה אחרת שבה יתגורר בעתיד.

ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונוספות

לטענת התובע, בהתאם לפירוט עלויות אביזרי השיקום וההוצאות הרפואיות אותן פירטה הגב' תמיר בחוות דעתה, יש לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.

לטענת הנתבעות דרישת התובע הינה כללית ואינה מתייחסת לכל אביזר, פריט או הוצאה רפואית בנפרד ולא בכדי.

לטענתן הוכח בראיות כי התובע לא רכש שום אביזר או פריט ולא נגרמה לו כל הוצאה רפואית מאז התאונה ועד היום.

לטענתן אין לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות שכן אף לא אחד מהמומחים המליץ על טיפול כלשהו, התובע נמצא במעקב בבית החולים תל השומר, אך מעקב זה הינו בחינם.

בנוסף נטען כי התובע זכאי מהמל"ל ומקופת החולים לקבל את כל האביזרים, הטיפולים, התרופות והמעקבים מבלי לשלם עבורם. לכן לשיטתן אין לפסוק לתובע כל פיצוי ברכיב זה.

דיון

מתוך הראיות עולה כי נוכח הכאבים הקשים מהם סובל התובע, הוא עושה שימוש בקנאביס רפואי. התובע העיד כי הטיפול בשמן הקנאביס עוזר לו לכאבים, אך מצד שני גורם לו לקושי בתפקוד הכללי. הוא אישר כי הוא מחדש את הרישיון מפעם לפעם (ראה סעיף 21 לתצהיר התובע).

בחקירתו, כאשר נשאל האם פנה למל"ל או לקופת החולים לצורך קבלת טיפול פסיכולוגי, השיב כי חיכה בין שנה לשמונה חודשים לפסיכולוג. בינתיים עד שאישרו לו טיפול בבית חולים איכילוב הוא פנה לטיפול פרטי. כך גם העיד כי בגין ביקוריו במרפאת כאב שילם דרך קופת החולים שלו השתתפות עצמית ולפעמים הלך באופן פרטי. (ראה עמ' 21 לפרוטוקול).

התובע צירף לראיות מטעמו קבלות חלקיות בגין רכישת קנאביס בסך כולל של 2,220 ₪ ובגין טיפולים פסיכולוגיים בסך כולל של 6,300 ₪. סה"כ הוצגו קבלות בסך של 8,520 ₪.

פרופ' בלייך, מומחה בית המשפט בתחום הנפשי קבע בחוות דעתו כי ככל שיידרש התובע לטיפול נפשי הוא יוכל לקבלו במסגרת הקופה המבטחת.

ד"ר רינות, המומחה בתחום האורתופדי, קבע בחוות דעתו כי התובע לא יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים או שיקומיים רלבנטיים לתאונה ובכל מקרה ציין כי כל טיפול בעניין מכוסה בסל.

פרופ' אדהאן, המומחה בתחום הכאב, קבע כי התובע זקוק להמשך טיפול אינטנסיבי וממושך מאוד בשיקום רב תחומי. הוא ציין כי ניתן להמשיך לטפל בתרופות אנלגטיות ותרופות נרקוטיות כמו קנאביס. כן ציין כי ניתן להמשיך לטפל בו בשיקום כאב רב תחומי הכולל פסיכולוג שיקומי ופיזיותרפיה. המומחה ציין כי הטיפול מצוי בסל הבריאות.

התובע כאמור נפגע בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה ולכן כל הוצאותיו הרפואיות צריכות להיות מכוסות על ידי המל"ל והתובע לא אמור לשאת בתשלום ההוצאות.

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי לא הוכח בראיות כי התובע נשא בעלותן של ההוצאות הנוספות שאינן רפואיות. כאמור התובע לא הוכיח כי רכש פריט כלשהו מאלה המוזכרים בחוות דעתה של גב' תמיר.

יחד עם זאת ביחס לעתיד ראיתי להביא בחשבון שלא כל הוצאה תאושר על ידי קופת החולים ותזכה להחזר. מכאן שראיתי להביא סכום נמוך עבור הוצאות אלה בצירוף ההוצאות בעבר.

בשוקלי כל אלה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪.

כאב וסבל

לטענת התובע בשים לב לחומרת הפציעה, לעובדה כי הוא סובל מכאבי תופת ועומד בפני ברירה בלתי מתקבלת על הדעת, להמשיך ולסבול מכאבים אלה עד לתום חייו, או לקטוע את כף ידו, יש להביא בחשבון פיצוי משמעותי והולם בסך של - 1,000,000 ₪.

לטענת הנתבעות דרישת התובע מוגזמת. התובע אינו מועמד לקטיעת היד כפי שהוא טוען וידו לא נקטעה במשך כ- 3 שנים מאז שהועלתה אפשרות זו. יש להעמיד את הפיצוי בסך של 250,000 ₪.

דיון

כתוצאה מהפגיעה נשוא התביעה, פיתח התובע תסמונת CRPS קשה בידו הדומיננטית. התובע סובל מכאבי תופת ואינו מסוגל לעשות שימוש כלל בידו זו. לאור מצבו זה, הוא מועמד לעבור קטיעה של כף היד. אף מומחה בית המשפט, פרופ' אדהאן המליץ על כך.

בנסיבות העניין, לאור חומרת הפגיעה, הכאבים הקשים מהם סובל התובע וגילו במועד התאונה, מצאתי להעמיד את הפיצוי על סך של 700,000 ₪.

סיכום ביניים

סך הפיצוי המגיע לתובע בגין האירוע מיום 29.7.15 עומד על סך של- 4,600,030 ₪.

ניכויים

אשם תורם

מסכום הנזק יש להפחית את האשם התורם מצד התובע, אותו מצאתי להעמיד על 25%. סה"כ הנזק לאחר ניכוי אשם תורם עומד על - 3,450,022 ₪.

תגמולי מל"ל

לסיכומים מטעם הנתבעות צורפו חוות דעת אקטואריות מעודכנות מהן עולה כי תגמולי המל"ל בגין קצבת נכות – ענף נפגעי עבודה, עומדים על סך של 1,715,889 ₪. תגמולי המל"ל בגין קצבה מיוחדת עומדים על סך של 1,197,800 ₪. התובע לא הלין על חוות הדעת המעודכנות ומשכך מצאתי לקבלן. מכאן כי סכום התגמולים ששילם וישלם המל"ל עומד על סך של 2,913,690 ₪ במעוגל.

התובע עבר הליך שיקום במל"ל וקיבל בתקופה זו דמי שיקום בסך כולל של 12,147 ₪. (ראה נספח ז' למוצגי הנתבעות). סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך של - 14,000 ₪ במעוגל.

סה"כ תגמולי המל"ל עומדים על סך של 2,927,690 ₪.

סה"כ הנזק לאחר ניכוי תגמולי מל"ל עומד על - 522,332 ₪.

סוף דבר

ראיתי לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בפיצוי התובע, לאחר ניכוי אשם תורם.

התשלום שיש לשלם לתובע עומד על סך – 522,332 לאחר ניכוי אשם תורם וגמלאות מל"ל.

לסכומים אלו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט בהתאם לקבלות כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל.

בטרם סיום ראיתי להעיר שההתעקשות על חקירת המומחים מטעם הצדדים, שעליה עמדה ב"כ הנתבעות, לא הייתה במקומה וגרמה לבזבוז זמן יקר שלא לצורך.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' אדר תשפ"ג, 22 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.