ת"א 40299-08 ק' נ' ברוק ואח'

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן חוק פלת"ד). התאונה אירעה ביום 17.6.07 באוטובוס שנהג הנתבע 1. התובעת ישבה באחד מהמושבים הקדמיים וראשה הוטח כנגד מחיצת הפלסטיק שמפרידה בין המושבים לבין מדרגות העליה לאוטובוס. הצדדים חלוקים רק בנוגע לנזק. התובעת נבדקה ע"י שלושה רופאים.

2. רופא העיניים, ד"ר יצחק גוטמן ז"ל, ציין שהתובעת סבלה מחבלת פנים ללא איבוד הכרה או הקאות, ללא ממצאים הדמייתיים. בדיקת מומחה א.א.ג עם קבלתה לבית החולים הייתה תקינה. נגרם לה שטף דם סביב עין שמאל, פגיעה המעידה על חבלה אך בדיקות שערכה לאחר התאונה היו תקינות ללא סימן לפגיעה תוך עינית או אפילו לפגיעה קהה בעין עצמה. משקפי התובעת נשברו אך גרמו רק לפגיעה קלה בגשר האף. התובעת התלוננה על קשיי ראיה ותופעות אחרות שמנגנון התאונה לא יכול להסבירן. בבדיקתה רכיב של התחזות. עוד לפני התאונה סבלה התובעת מ- miopia gravis. לתובעת לא נגרמה כל נכות כתוצאה מהתאונה ומצבה שאינו נובע מהתאונה מצדיק 30% נכות.

3. האורתופד, פרופ משה סלעי קבע שלתובעת נגרמה חבלה במנגנון שמזכיר "צליפת שוט". היא טוענת גם לירידת תחושה ומעיוות בזרת אך ההולכה העצבית נמצאה תקינה. לדעתו, התובעת סובלת מהגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי. את נכותה העריך בשיעור 5%. הוא קבע שהתובעת סבלה תקופת אי כושר של 3-4 שבועות ואחריה נכות זמנית של 50% במשך 2-3 שבועות נוספים. המומחה נחקר והבהיר שלא קבע נכות עבור מצב הגב התחתון של התובעת גם משום שלא התלוננה על מגבלות הקשורות בו וגם משום שבעת שנבדק הגב התחתון לא נמצאה שם כל מגבלה. המומחה לא מצא סיבה אורגנית לתלונות על המגבלה בתנועות הזרת, הבחין בכך שבהיסח הדעת, מסוגלת התובעת להשתמש בזרת ללא כל מגבלה והעריך שמדובר ב"האדרה".

4. הפסיכיאטר ד"ר דני פישר העריך שכיום היא סובלת מ- PTSD כתוצאה מהתאונה ונכותה עומדת על 10% בהתאם לסעיף ליקוי 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956. התובעת ניסתה לשלוח יד בנפשה כשהיתה בת 17 וחצי. לדעת המומחה היא לא רצתה שהניסיון יצליח. מאז, לא היתה התובעת בטיפול נפשי כלשהו, היא עבדה וגידלה לבדה את ילדה. לכן לא ייחס משמעות רבה לעברה הנפשי. בחקירתו עומת המומחה עם השינוי שחל בסעיף 34(ב) הנ"ל, שכיום מזכה ב- 20% נכות. למרות שוני זה, עמד המומחה בהתחלה על האמור בחוות דעתו. לדעתו, לתובעת לא נגרמה מגבלה שמתאימה לנכות בשיעור 20%. בהמשך, נראה שהמומחה שוכנע שיש לשנות את אומדן הנכות לאור השינוי הנורמטיבי והעריך שלכל היותר סובלת התובעת מנכות בשיעור 15%. עם זאת נשאר איתן בדעתו שהתובעת לא סובלת מנזק שיצדיק את האבטלה הממושכת מאז התאונה.

5. התובעת טוענת שחוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי העריכה את נכותה בחסר. היא טוענת כי לפני התאונה היא עבדה בעבודות משק הבית וגידלה לבדה את בנה לאחר שאביו ניתק עמם את הקשר לחלוטין. לאחר התאונה היא הפסיקה לעבוד. לעובדות אלה יש לצרף את עמדת מתקין התקנות שהגדיל את שיעור הנכות שנקבעת למי שרמת תפקודו הוגבלה באופן בינונית, כמו שקבע המומחה שאירע אצל התובעת. לכן סבורה התובעת שיש לקבוע לה נכות בשיעור 20% בתחום הפסיכיאטרי. בהתאם, התובעת טוענת לנכות משוקללת בשיעור 24% ולדעתה, העובדה שהיא הפסיקה לעבוד לחלוטין מצדיקה קביעה של נכות תפקודית בשיעור 50% לפחות.

6. הנתבעים טוענים שלא ניתן לתת אמון בגרסאות התובעת. כל אחד מהמומחים קבע כי התובעת מאדירה את נזקיה. מתצהיר התובעת לא ניתן ללמוד מאומה והיא לא המציאה אסמכתאות לטענותיה. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים שסעיף 34(ב) באמת תוקן אך כדי שהתיקון יחול, תנאי הוא שהתובעת תקבל טיפול תרופתי. כיום היא לא מטופלת וסעיף הליקוי שלפיו ניתן לקבוע לה 20% נכות פשוט לא חל. לכל היותר נכותה של התובעת בתחום זה עומדת על 10%. גם כך, נכותה של התובעת אינה תפקודית. אין כל סיבה שלא תשוב לעבודתה.

7. על האמור בחוות הדעת בתחום העיניים אין חולק. לתובעת לא נגרם כל נזק בתחום זה אך היא סובלת מ- 30% נכות שאינם קשורים לתאונה. נתון זה הוא בעל משמעות רבה ויידון בהמשך בהקשר לראשי הנזק השונים. בתחום האורתופדי טוענת התובעת לנכות בגב תחתון אך המומחה הבהיר כי קודם לבדיקה היא לא התלוננה על מגבלות בגב התחתון. הוא גם העיד שהיא נבדקה בבדיקה סטנדרטית וגם לגופו של עניין, אילו הייתה סובלת מנכות כלשהי הקשורה לגב התחתון הדבר היה בא לידי ביטוי בחוות הדעת. התובעת טוענת לנכות עקב אובדן תחושה ביד ועקב כיפוף שנגרם לה לזרת. אין בדיקה אובייקטיבית שתתמוך בטענותיה. מעדות פרופ' סלעי עולה שהוא הבחין שהתובעת משתמש בזרת ללא כל הגבלה כאשר צפה בה בעת שלא שמה לב לכך. היא אמנם לא השלימה את בדיקת ה- EMG, ככל הנראה בשל אי סבילות לבדיקה עצמה, אך מסקנות המומחה היו חד משמעיות. כדי לסטות ממסקנות מהסוג הזה, על התובעת להציג עדויות רבות משקל שיצדיקו זאת אך התובעת לא הציגה כל עדות כזו. אשר על כן, אין אלא לקבוע שנכותה של התובעת בתחום האורתופדי עומדת על 5%.

8. בתחום הפסיכיאטרי התמונה קצת פחות ברורה בעיקר משום שנכות בתחום זה נקבעת על פי מידת ההשפעה של המגבלה הרפואית על חיי העבודה והחברה של הניזוק. התובעת נבדקה בידי מומחה בית המשפט אשר קבע כי מצבה להגדרה לפיה קיימת מגבלה בינונית על תפקודה. על פי הגדרה זו, נכותה של התובעת עומדת על 10% לכל היותר. מאז בדיקתה, שונה סעיף הליקוי האמור וזו לשונו כיום: "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

9. כאמור, הנתבעת טוענת שמצבה של התובעת לא מתאים לסעיף ליקוי זה משום שאין היא צורכת בפועל תרופות. אמנם, לשון התקנה מדברת על הצורך בנטילת תרופות ולא על נטילתן בפועל. לצד זה ניתן לבחון את אי נטילת התרופות בפועל כאינדיקציה אפשרית לכך שבפועל אין מצבה של התובעת מחייב את נטילת התרופות – ההנחה היא שמי שסובל נוטה לקבל טיפול כדי להקל מסבלו. לצד זה ידוע, שלעתים אנשים הסובלים מבעיות נפש עלולים להמנע מנטילת טיפול מסיבות שונות החל מ"חוסר יוזמה" הנובע מהמצב הרפואי שלהם עצמו, או מרתיעה מתופעות לוואי או מסטיגמה. נדמה שבמקרה של התובעת העיסוק בעניינים אלה לוקה בעיוניות מסויימת, שכן נראה שלפחות בחלק מהתקופה נטלה התובעת מרשמים וכנראה גם קיבלה טיפול תרופתי.