המבקשת הגישה ביום 17.8.16 בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני ובגדרה עתרה לאסור על המשיב, קיבוץ עין המפרץ (להלן – "הקיבוץ"), לפנותה מבית אמה, המנוחה מרגלית שקד ז"ל (להלן – "האם").
תמצית טענות המבקשת:
המבקשת טענה, כי מאז לידתה בשנת 1988 היא מתגוררת בבית אמה בקיבוץ בהיות האם חברת קיבוץ. כמו כן ובמהלך השנים היא השקיעה בו לא מעט כספים כגון לצורך הוספת מטבח, שיפוץ החלונות ועוד. אלא שמאז פטירתה של האם בתאריך 3.9.14 דרש ממנה הקיבוץ לפנות את הבית.
המבקשת הוסיפה, כי בעקבות פטירת האם התקיימו הליכי גישור בין הצדדים בנוגע לפינוי הבית, אולם הם לא הגיעו להסכמה בנדון.
עוד נטען, כי בתאריך 16.8.16 החל הקיבוץ באופן מפתיע וללא התרעה מוקדמת לפנות את מטלטליה מהבית ללא ידיעתה וללא הסכמתה וזאת לאחר ששבר את מנעול הדלת ופרץ פנימה לתוך הבית, ומכאן הבקשה למתן צו מניעה זמני.
המבקשת טענה בבקשתה, כי התגוררה בבית והחזיקה בתוכו בכל מטלטליה, לרבות חפצים אישיים שלה אשר פונו משם למקום לא ידוע.
בדיון אשר התקיים בפניי הוסיף ב"כ המבקשת כי המבקשת איננה חברת קיבוץ והיא אינה בעלת זכויות רשומות בבית, אולם אם הקיבוץ 'יפשיר' בעתיד הליך קבלת חברים חדשים, אזי יש להניח כי בהיות המבקשת היורשת של אמה, היא תקבל זכויות בבית.
ב"כ המבקשת הדגיש, כי פעולת הפינוי נעשתה שלא כדין, שכן הקיבוץ פעל על דעת עצמו ללא החלטה שיפוטית, אף שחלף זמן רב מאז פטירת האם. כמו כן, הקיבוץ פעל שלא בתום לב על ידי הכנסת דייר אחר מהקיבוץ לבית על מנת להציב עובדה מוגמרת בשטח ובכך להכשיל את ההליך המשפטי.
תמצית טענות הקיבוץ:
הקיבוץ טען כי למבקשת אין כל זכויות בבית נשוא הדיון וממילא אין היא חברת קיבוץ באופן אשר יכול היה להקנות לה זכויות כלשהן כלפיו.
כמו כן נטען, כי מאז פטירת האם המבקשת נתבקשה לפנות את הבית ללא הועיל, וגם ניסיונות הגישור בקשר לכך לא צלחו.
בכל אופן המבקשת איננה מתגוררת בבית אלא במרכז הארץ ומגיעה לבית לעתים, ככל הנראה כדי לשמר את החזקה על הבית.
לדידו של הקיבוץ, מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתו, שכן הבית הינו רכוש הקיבוץ והוא נחוץ לשם אכלוס חבר קיבוץ אחר אשר נקלע למצוקה משפחתית, ובפועל הוא נכנס להתגורר שם. לעומת זאת, המבקשת אינה בעלת זכויות כלשהן בבית, ובעקבות הצו הארעי שניתן ע"י ביהמ"ש ביום 17.8.16, אשר אסר עליו פינוי המבקשת מהבית, המבקשת עשתה דין לעצמה, פרצה לבית והוציאה ממנו את חפציו של הדייר החדש.
דיון:
בפתח הדיון יצוין, כי עם הגשת הבקשה ניתן צו ארעי האוסר על הקיבוץ לפנות את המבקשת מהבית עם הוראה על הגשת תגובה והוראה על קביעת דיון מספר ימים לאחר מכן.
ברם מיד לאחר מתן הצו הארעי הוגשה הודעה מטעם הקיבוץ לפיה לא ניתן לקיימו, משום שעם פינוי חפצי המבקשת מהבית יום קודם למתן הצו, הוכנס דייר אחר אשר עבר להתגורר בבית.
בעקבות כך, הוריתי על הקדמת מועד הדיון וקיומו במעמד הצדדים באותו יום.
לדיון אשר התקיים בפניי אתמול נכחו הצדדים וכן הדייר החדש אשר נכנס להתגורר בבית נשוא המחלוקת.
אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בפן העובדתי ובפן המשפטי, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה אם כי בתנאים שיפורטו בהמשך.
אשר לטיב הזכויות של המבקשת בבית יובהר, כי אין מחלוקת שלמבקשת אין זכויות חוזיות בבית, שכן אין היא חברת קיבוץ ואין היא צד להסכם כלשהו עמו.
מצב בדברים לאשורו הינו, שלאחר פטירת האם אשר הייתה בעלת זכויות חוזיות בבית אל מול הקיבוץ מכוח היותה חברת קיבוץ, המבקשת המשיכה להחזיק את מטלטליה בבית ולהתגורר בו לסירוגין במהלך סופי השבוע.
יוצא אפוא, כי המבקשת איננה בעלים של הבית, איננה חוכרת אותו ואף לא חתומה על הסכם אחר אשר מסדיר את זכויותיה הקנייניות בו.
למעשה ניתן להגדיר את המבקשת כבת רשות להשתמש בבית עפ"י הרשות שניתנה לה ע"י הקיבוץ מאז פטירת האם, בין אם בצורה מפורשת ובין אם מכללא.
יחד עם זאת, אין ספק כי הקיבוץ גילה את דעתו בשלב מסוים לאחר פטירת האם וזמן רב לפני הגשת הבקשה דנן, כי אין הוא מסכים עוד למתן הרשות וכי על המבקשת לפנות את הבית, ובעקבות כך התקיימה הידברות בין הצדדים אשר לא הניבה תוצאה חיובית.
המעשה החד-צדדי בו נקט הקיבוץ ע"י פינוי מטלטלי המבקשת מהבית ללא צו שיפוטי המתיר לו לעשות כן היה שלא כדין, שכן המעשה נעשה שלא במסגרת 30 הימים שחוק המקרקעין מאפשר לבעל המקרקעין לנקוט בהם בפעולה עצמית כולל שימוש בכוח סביר לשם שימור זכויותיו הקנייניות והוצאת כל מסיג גבול.
אגב כך יובהר, כי טענת הקיבוץ לפיה הוא לא פינה את המבקשת בהיותה לא מתגוררת שם אלא רק פינה את חפציה ולכן אין מדובר בהליך קלאסי של פינוי, איננה מקובלת עליי. הטעם לכך נעוץ בעובדה, כי ניתן להחזיק בנכס מקרקעין ע"י תפיסתו באמצעות הצבת מיטלטלין ולאו דווקא ע"י נוכחות פיזית של המחזיק בנכס.
במקרה דנן, המבקשת החזיקה בבית הן בחפצים אישיים והן בפרטי ריהוט שונים, ומכאן שמעשה הקיבוץ כלפיה היה מעשה פינוי חד-צדדי ושלא כדין.
מנגד, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מצב הזכויות של המבקשת בבית כפי שהוא כיום אינו יכול להאריך ימים, שכן בעתיד הקרוב היא לא צפויה להיות חברת קיבוץ ואילו האחרון הביע כבר את עמדתו בדבר רצונו להחזיר את הבית לחזקתו ולבטל את הרשות שניתנה לה להשתמש בו. ומכאן, שקיים ספק לא מבוטל לגבי סיכויי התביעה אשר תוגש מטעם המבקשת.
אשר לטענת המבקשת אודות השקעה כספית כזו או אחרת בבית – טענה זו כשלעצמה אינה מקימה זכות קניינית או מעין קניינית בבית, וככל שיוכח בהמשך כי אכן השקיעה כספים כאמור, יש להניח כי תהיה זכאית לסעד כספי בהתאם.
לפני שאסיים אבקש להעיר, כי על אף שאני ערה למצוקתו האישית של הדייר, אני בדעה כי מצוקה זו לא מהווה שיקול רלוונטי לצורך בירור המחלוקת בין הצדדים. כך או כך, הקיבוץ מסר את החזקה בבית לדייר החדש אגב מעשה שנעשה שלא כדין כפי שהבהרתי לעיל.
באיזון הראוי בין זכויות הצדדים ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחות, שוכנעתי שלא לבטל את הצו הארעי שניתן ביום 17.8.16, ואולם הקיבוץ יהיה רשאי לפנות את המבקשת מהבית אם יימצא לה דיור חלופי במסגרת הקיבוץ.
אשר על כן, אני אוסרת על הקיבוץ לפנות את המבקשת ואת מיטלטליה מהבית נשוא הדיון עד אשר יימצא לה דיור חלופי במסגרת הקיבוץ. ככל שיימצא דיור חלופי כאמור, על הקיבוץ למסור למבקשת הודעה אודות כך ואז על המבקשת יהיה לפנות את הבית תוך 3 ימים מיום קבלת ההודעה.
הוצאות הבקשה ייקבעו במסגרת פסק הדין שיינתן בסוף ההליך.
חרף האמור בצו הארעי, אני קובעת כי על המבקשת להגיש כתב תביעה תוך 7 ימים מהיום (הפגרה במניין הימים).
הדיון שנקבע ליום 24.8.16 – מבוטל.
המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים בפקס ובדואר.
ניתנה היום, י"ד אב תשע"ו, 18 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
