פלוני נ' א. א. צנרת בע"מ ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע מתאונת עבודה. התובע הרים, יחד עם עובד נוסף, שק מלט במשקל 50 ק"ג. תוך כדי כך הוא נחבל בברך ונותרה לו נכות. עילת התביעה – רשלנות.

מבוא

1.התובע, יליד 1964, טען בכתב התביעה כי ביום 17.10.2013 הוא החל לעבוד בנתבעת, חברה העוסקת בעבודות צנרת ושרברבות. הוא נטל חלק בביצוע עבודה של הכנת תשתית צנרת ביוב בנתב"ג. לפי הנחיית מנהל העבודה הוא נדרש להרים ולשאת בידיים, יחד עם עובד נוסף, שקי מלט כבדים במשקל 50 ק"ג המיועדים לעבודות ביטון. כעבור זמן מה הורה מנהל העבודה להחזיר שקי מלט מיותרים לרכב, וממנו למחסן. במהלך נשיאת אחד משקי המלט נדרש התובע לעלות מדרגה. כובד משקל השק הונח על רגל ימין שלו, ולפתע הוא חש כאב חד בברך. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בהנהגת שיטת עבודה לקויה ולא בטיחותית; לא סיפקה לו אמצעי עזר ובטיחות להרמת משאות כבדים; לא הנחתה ולא הדריכה אותו; ובכלל זה הפרה חובות חקוקות בין היתר מכוח חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954, ופקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970.

2.הנתבעות (מעסיקת התובע וחברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות) מכחישות את נסיבות האירוע ואת הנזק. נטען כי התאונה נגרמה מכך שהתובע דרך בצורה לא נכונה על רגלו או עיקם אותה, וזאת ללא קשר לשק המלט. עוד נטען כי הוא נשא את השק יחד עם עובד נוסף כך שמשקל השק התחלק בין שניים. משקל 25 ק"ג אינו חורג מהמותר לנשיאה בידי עובד יחיד במהלך עבודתו לפי הדין.

3.התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של אורתופד מטעמו שלפיה נותרה לו נכות קבועה בדרגה 32%. אורתופד מטעם ההגנה קבע שלא נותרה לתובע נכות רפואית או מגבלה תפקודית. לנוכח הפערים בין חוות הדעת מינה בית המשפט את ד"ר ברק חביב כאורתופד מטעמו. הלה העריך את נכותו הקבועה של התובע בדרגה 20% לפי פרט 48(2)(ו)(III) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים שליד ענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות קבועה בדרגה 15% לפי פרט 35(1)(ב)-(ג) לתוספת לתקנות. הוועדה קבעה שהתובע יכול לחזור לעבודתו ולא ראתה להפעיל את תקנה 15.

4.הראיות הוגשו בתצהירי עדות ראשית. התובע תמך את תביעתו בתצהירו-שלו ובתצהיר של פלוני, שהיה מנהל עבודה שלו במקום עיסוקו הקודם, קניאל בע"מ ("קניאל"). מטעם ההגנה הוגשו תצהירים של מר הרי סיביאנסקי, שהיה מנהל עבודה בנתבעת במועד הפגיעה; ושל מר אושר מנשה, אחד מבעלי הנתבעת 1 ("הנתבעת"), אשר הרים עם התובע את שק המלט בעת הפגיעה. ההגנה הגישה תעודת עובד ציבור הכוללת את תיק התובע במל"ל, וכן חוות דעת אקטוארית לתמיכה בטענה שהיה על התובע לפנות למל"ל בתביעה להחמרת מצב, ומשלא עשה כן, אם בית המשפט ימצא שהנכות הרפואית היא 20%, יש לערוך ניכוי רעיוני של הפער בין התגמולים שהיו משולמים לפי נכות בדרגה זו לבין התגמולים שהתובע קיבל בפועל. העדים נחקרו על תצהיריהם בחקירות נגדיות. כמו כן נחקרו מומחה בית המשפט; הרופא התעסוקתי שטיפל בתובע בקהילה, ד"ר מיכאל לוין; והאקטוארית מטעם ההגנה, גב' מעיין רפפורט-שפירא.

5.שאלת האחריות ושאלת הנזק שנויות במחלוקת. אדון בהן לפי סדרן.

האחריות

6.התובע טען בתצהירו שהחל לעבוד בנתבעת ביום שבו אירעה התאונה. לא היו לו ידע וניסיון קודמים בתחום עיסוקה (צנרת ואינסטלציה) ובעבודה שבמהלכה הוא נפגע. העבודה בוצעה בנתב"ג ועיקרה היה טיפול בצינור גדול המיועד לביוב שהיה צורך לחתכו ולהתאימו למקומו, ולאחר מכן לבטן אותו. לצורך עבודת הביטון הובאו ברכב שקי מלט במשקל 50 ק"ג השק (תצלום של משקל השק צורף כנספח ג' לתצהיר). בשלב מסוים ולאחר כמה שעות עבודה הורה הרי, מנהל העבודה, לאסוף את שקי המלט שהיו בשטח ולהחזירם לרכב. כל אותם שקים היו שקים מלאים שטרם נפתחו, משלא נעשה בהם שימוש, והרכב היה במרחק של כ-20-10 מטרים מהם. לאחר הטענתם על הרכב היה צריך להחזירם ממנו למחסן. הרמת השקים ונשיאתם אל הרכב וממנו בוצעה בזוג, לפי הנחיית מנהל העבודה, בכוח הידיים בלבד. בן הזוג שלו לנשיאת השקים היה מר מנשה. כאשר השניים נשאו בידיים את אחד השקים מהרכב למחסן, היה על התובע בשלב מסוים לעלות מדרגה. כשהוא עשה כן כל המשקל שנשא היה לרגע על רגל ימין בלבד. אז הוא חש לפתע כאב חזק בברך ימין, כאילו סכין נכנסה לברך. התובע עזב מיד את השק, אמר למר מנשה שנפגע בברך, אינו יכול להזיזה, ועליו להפסיק לעבוד ולהגיע לבית החולים. ואכן הוא פונה לחדר מיון.

7.התובע הצהיר כי לפי הוראות מנהל העבודה, הרמת שקי המלט ונשיאתם אל הרכב וממנו למחסן נעשתה בכוח הידיים בלבד, ללא שימוש בעגלת משא, מריצה או כלי הרמה אחר, ואלו לא הועמדו לרשותו. למעשה הוא ביצע את העבודה בדיוק באופן שהוא התבקש לעשותה, בנוכחות ובעזרת מר מנשה שביצע אותה עמו. טרם ביצוע העבודה הוא לא נשאל לניסיון, מיומנות או יכולת לבצעה. גם לא קיבל הסבר או הדרכה אשר לאופן הרמת ונשיאת שקי מלט, עבודה שלא עשה בצורה זו ובמשקלים כבדים מעין אלה בעבר. הוא גם לא הוזהר מפני סיכונים אפשריים במהלך ההרמה והנשיאה של שקי המלט, ולא סופקו לו אמצעי מגן כלשהם (כגון חגורת גב או מגן ברך) שייתכן שהיו יכולים למנוע או לצמצם נזק אפשרי. התובע לא היה מודע לאפשרות שקיים סיכון לנזק גוף מהסוג שנגרם כתוצאה מביצוע העבודה בצורה שבה בוצעה.

8.מר מנשה הצהיר שהתובע התבקש לשאת את שקי המלט מרחק קצר ביותר, כשני מטר, וביחד עמו; ששק המלט שקל לכל היותר בין 40 ל-50 ק"ג, יתכן שדובר בשק ששקל 25 ק"ג. הוא הדגיש כי מאחר שהתובע והוא הרימו את השק יחד, הרי שכל אחד נשא משקל של 25 ק"ג, שאינו חורג מהמשקל המותר לנשיאה לפי התקן שנקבע במוסד לבטיחות ולגהות; וכי לתובע הוסברה העבודה בתחילת היום. הודגש שחל איסור על הרמת שק המלט לבדו אלא רק ביחד עם עובד נוסף וכך אכן היה. גם המדרגה שאותה היה עליהם לעלות הייתה מדרגה נמוכה ממדרגה רגילה, כ-10 עד 15 ס"מ גובה. האירוע התרחש כשעתיים לאחר שהתובע החל לעבוד. מאחר שלא דובר במשקל חריג והוא הורם ביחד עם אדם נוסף, לא היה צורך באמצעי הגנה. מר סיביאנסקי מסר בתצהירו גרסה דומה.

9.גרסת התובע בדבר דרך קרות התאונה לא נסתרה. מר מנשה אישר בעדותו שדובר בשק במשקל של 50 ק"ג (עמ' 134 לפרוטוקול, שו' 15). את נסיבות התאונה הוא למעשה אישר בתצהיר, אך טען שאין אחריות מהטעמים שמנה. למען הסר ספק אבהיר שגרסת התובע כפי שטען בתצהירו מקובלת עלי. בהיעדר רישום, לא הוכח שהתובע קיבל הדרכה כלשהי; לא הוכח שנערכה בדיקה אם ביצע עבודה דומה בעבר; אין חולק שלא סופקו אמצעי עזר לשינוע שקי המלט באופן בטיחותי. אין בעובדה שהתאונה לא תוארה באופן מדויק במל"ל, ובכלל זה לא אוזכרה מדרגה, כדי לגרוע מעדותו של התובע בנושא זה.

10.האם הרמה ונשיאה של שק מלט במשקל 50 ק"ג, יחד עם אדם נוסף, ללא אמצעי עזר וללא הדרכה מתאימה, כשבדרך ניצבת מדרגה, עולה כדי התרשלות מצד המעסיק? לטעמי התשובה על כך חיובית. כידוע, החובה החלה על מעסיק לקיים שיטת עבודה בטוחה ולהסיר סיכונים צפויים ובלתי סבירים מיוסדת היטב בפסיקה (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 529-527 (1987); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 228 (1987)). פעמים הרבה הטילו בתי המשפט אחריות על מעסיקים במקרים שבהם עובדים הרימו חפצים במשקל גבוה ללא אמצעי עזר מתאימים, ונפצעו כתוצאה מכך. באחד מפסקי הדין סקר בית משפט השלום (השופט י' הראל) את סטנדרט הזהירות בעניין הרמה ונשיאת חפצים כבדים ללא אמצעי עזר. מסקנתו הייתה כי "בהתאם לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ [ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאי לישראל בע"מ (7.5.1995)], המשקל המרבי המותר להרמה ע"י מי שמלאו לו 18 שנה, הוא 12.5 ק"ג במשך שעתיים ביום לכל היותר, ו-10 ק"ג במשך למעלה משעתיים ביום" (ת"א (שלום הר') 59378/08 קריספיל נ' האופרה הישראלית תל אביב יפו, פסקות 32-24 (18.5.2014)). קביעה נורמטיבית זו נסמכה על פסיקה ענפה (ראו בין רבים: ע"א (מחוזי חי') 4758/98 אורנים נ' מדינת ישראל, פסקה 4(ב)(1) (16.3.2000) ("אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים"); ע"א (מחוזי ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (21.3.2004) ("הרמת שק במשקל של כ-30 קילוגרם הסבה למערער נזק בחוליות 4-5 ופריצת דיסק. המשיב לא הדריך ולא יישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים"). בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה: רע"א 4215/04 טיטו נ' אבוחצירה (12.9.2004); ע"א (מחוזי י-ם) 6499/05‏ גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ, פסקה 9 (15.10.2006); ע"א (מחוזי ת"א) 2659/06 שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ נ' עזרא (3.4.2008); ת"א (שלום קר') 1737/06 עלי נ' אסם הגליל – מכון תערובת אגודה חקלאית (4.2.2010) ("אם כך בית המשפט גזר את המשקל המותר להרמה מהמשקל המרבי המותר לנער תקנות עבודות נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשי"ד-1954, אם כך משקל של 50 ק"ג לכל הדעות הינו משקל שהרמתו או נשיאתו יוצרים סיכון חריג"); ת"א (שלום ת"א) 72307/06 כהן נ' פיינמרקט בע"מ, פסקות 41-38 (10.1.2013) (הרמת פח המכיל חמוצים במשקל כ-20 ק"ג ללא אמצעי עזר גרמה לפגיעה ונמצאה רשלנית מצד המעסיק).

11.הפסיקה הבחינה בין מצב שבו עובד התבקש לשאת לבדו משקל כבד ללא אמצעי עזר (שאז דובר בשיטת עבודה לא בטיחותית) לבין מצב שבו הוא התבקש לעשות כן יחד עם אחר. ככל שהמשקל קל יותר, כך תיטה הכף לקבוע שניתן לעשותה ללא צורך בעזרה או באמצעי עזר. ככל שהמשקל כבד יותר, וככל שהמשקל לאדם עולה על הגבול שנקבע בפסיקה, כך שיטת עבודה בטוחה מצריכה אמצעי עזר שיסירו את הסיכון. הפסיקה בנושא קזואיסטית, אך ניתן להסיק ממנה שנשיאת משקל של 50 ק"ג, 30 ק"ג ואף 20 ק"ג לאדם, ללא אמצעי עזר, עלולה להיחשב רשלנית. הרמת משקל של 10 ק"ג לאדם נמצאה סבירה (ע"א 2162/90 מצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ, פסקה 4 (9.2.1993) (השופט ת' אור, בצטטו מדברי בית המשפט קמא: "אין אני סבור שמחובתו של מעביד היא ללמד אדם מבוגר, איך יש להרים משקל של 10 ק"ג לערך מן המקום שבו הוא הונח")).

12.פסקי הדין שהביאה ההגנה לתמיכה בעמדתה אינם מסייעים לה. בע"א 214/58 אלקסי נ' סברנסי, פ"ד יב 1727 (1958) דובר בארבעה עובדי מפעל שנשאו יחד דלת ברזל במשקל 100 ק"ג כשהם נטולי כפפות. התובע-הניזוק נחתך באצבעו בזמן שהניח את הדלת על הקרקע, והלין שלא ניתנו לו כפפות לצורך הגנה על האצבעות. בית המשפט העליון קבע שלא נפל פגם בשיטת העבודה. מעבר לעובדה שפסק דין זה ניתן לפני שנים רבות ודומה שחלו תמורות בדפוסי העבודה, בנגישות ובעלות של אמצעי עזר לנשיאת משאות כבדים, הרי שלנוכח אופי הפגיעה – משקל הדלת לא עמד במוקד הדיון. בע"א 421/66 כהן נ' חברת תור נוף בע"מ, פד כב(1) 76 (1968) דובר בנהג אוטובוס שהרים לבדו וללא עזרה גלגל רזרבי במשקל של 100 ק"ג, וניזוק בגבו. בית המשפט העליון קבע שדרישה להעמיד לנהג סיוע בהחלפת גלגל אינה סבירה, ושיש להבחין בין עבודה במפעל שבה מידת חירותו של העובד ושיקול הדעת שלו לקבוע את שיטת העבודה הם מוגבלים, לבין עבודה של נהג שנדרש להחליף גלגל. בנסיבות הקונקרטיות נקבע שלא היה צורך בשיטת עבודה מוגדרת, והיה על הנהג להפעיל שיקול דעת ולא להרים את הגלגל לבד. ענייננו שונה: התובע עבד במסגרת מאורגנת, נדרש למלא אחר ההוראות שקיבל ממעסיקו, ולא היה לו שיקול דעת להימנע מלהרים את שק המלט באופן שבו הוא התבקש לעשות כן. בע"א 660/80 לכדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 836 (1982) נדחה ערעור על פסק דין שדחה תביעה של עובד שניזוק בגבו כתוצאה מכך שסייע לשאת עובד אחר שהתעלף משטח המתפרה שבה עבדו השניים עד לאמבולנס. ברי שהנסיבות שונות.

13.בענייננו דובר בנשיאת שק מלט, אשר כשלעצמו קשה לאחוז בו לאורך זמן ללא אמצעי עזר, במשקל 50 ק"ג, כשמחצית המשקל (25 ק"ג) הוטלה על כל עובד (זאת בהנחה ששני נושאיו הקפידו על איזון לכל אורך הנשיאה). אם נאמץ את אמת המידה שנקבעה בעניין קריספיל ובעניין כהן נ' פיינמרקט לעניין המשקל המותר בהרמה, הרי ששיטת עבודה הדורשת נשיאת משקל של 25 ק"ג המוטל על עובד אחד (50 ק"ג הנחלקים בין שני עובדים), ללא אמצעי עזר, היא שיטת עבודה לא בטיחותית אשר יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2), התשע"ד-2014, ס"ח 259, מחזק מסקנה זו. בתיקון זה נוסף סעיף 4א לפקודת המלט, 1944, שזו לשונו:

בדברי ההסבר לתיקון זה נכתב:

"הרמת משאות כבדים עלולה לגרום נזקים בריאותיים, כגון פריצת דיסק, פגיעה בחוליות הגב ובעיות ברכיים. שלא כמו חומרי בניין אחרים, שמשקל אריזותיהם על-פי רוב 25 קילוגרם, משקלו של שק מלט הוא 50 קילוגרם.

על כן מוצע לחייב אדם המייצר מלט לארוז את המלט גם באריזות של עד 25 קילוגרם. כמו כן מוצע לחייב קמעונאי המוכר מלט לאפשר את רכישתו בשקים שזה משקלם. כך יובטח כי בשוק הישראלי יימכרו גם שקים במשקל האמור ויוקל עומס המשקל שהפועלים בענף נושאים" (הצעת חוק לתיקון פקודת המלט (מס' 2) (משקלם של שקי מלט), התשע"ד-2013, ה"ח הכנסת 32).

לא נעלם מעיני שהתיקון נכנס לתוקף לאחר התאונה דנן, ולכן יש קושי ללמוד ממנו על סטנדרט הזהירות שנהג במועד התאונה. עם זאת הוא מעיד על ההכרה הכללית בכך שמשקל של 50 ק"ג לשק מלט הוא משקל רב אשר טומן בחובו סיכון מוגבר לפציעות. משקל של 50 ק"ג המתחלק בין שניים, דהיינו 25 ק"ג לאדם, הוא אומנם קטן יותר, אך אין ללמוד מכך שמדובר במשקל מותר בהרמה על ידי אדם אחד ללא אמצעי עזר.

14.בכך לא סגי. בענייננו הייתה מדרגה בדרך, המגבשת סיכון מוגבר. עליה על מדרגה או ירידה ממנה מגבירה את הסיכון לכך שיוטל עומס כבד יותר על אחד משני הנושאים ברגע העלייה או הירידה. כך ארע בענייננו: התובע עלה על המדרגה, וכפועל יוצא כל כובד משקלו של השק הוטל על רגלו. אז הוא נפצע. שיטת עבודה זו – נשיאת שק שמשקלו 50 ק"ג בשניים, ללא אמצעי עזר, ותוך כדי כך עליה או ירידה ממדרגה – אינה בטיחותית דיה. היא מגבשת הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. הפרת החובה גרמה לנזק. בכך מתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות.

15.אין נפקא מינה שהתובע נדרש לשאת את שק המלט למרחק קצר ושהתבקש לשאת שקי מלט בודדים. נשיאת השק, כמו גם הרמתו, היא פרקטיקה מסוכנת בשים לב למשקלו הכבד. היא מסוכנת כשמדובר בהרמה ונשיאה למרחק גדול. היא מסוכנת גם כשמדובר בהרמה ונשיאה למרחק קטן, ואף אם היה מדובר בשק אחד בלבד. קל וחומר כשיש מדרגה בדרך. עובדה שדווקא במרחק הקצר שאותו התבקש התובע להעביר את השק, התממש הסיכון. סיכון זה מחובתה של הנתבעת למנוע, ומשלא עשתה כן – היא התרשלה.

16.ההגנה טוענת שיש לייחס לתובע אשם תורם. "פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק [...] בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני" (ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (23.11.2017)). לפי אמת מידה זו, אין מקום לזקוף לחובת התובע אשם תורם. התובע לא ביצע עבודה מסוג זה בעבר. אין לו ניסיון בה. אמצעי עזר לא הועמדו לרשותו, וחובה היה להעמידם. הוא מילא את ההנחיות שקיבל כמות שהן, בלא שהחליט עד דעת עצמו ליטול סיכון. נסיבות אלו מטות את הכף שלא להטיל עליו אשם תורם לפי ההלכה המצמצמת הנוהגת בכגון דא.

17.ההגנה טוענת שהתובע לא גילה את מצבו הרפואי הקודם, ולכן יש לזקוף לחובתו אשם תורם. לא מצאתי ממש בטענה זו, הן משום שלא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הרפואי הקודם של התובע לבין הפגיעה בתפקודו לאחר התאונה, הן משום שלא הוכח שהתובע סבל מנכות רפואית קודמת שהיה עליו לגלותה.

18.סיכום ביניים: הנתבעת עיוולה כלפי התובע ברשלנות, ואין מקום להטיל עליו אשם תורם.

הנזק

הנכות הרפואית

19.מומחה בית המשפט בדק את התובע ביום 8.12.2016, ונתן את חוות דעתו ביום 24.2.2017. הוא סקר את התיעוד הרפואי שעמד לרשותו, את תולדות המקרה, את תלונות התובע כיום, תיעוד רפואי קודם, את ממצאי הבדיקה הקלינית, וסיכם כדלקמן: התובע בן 53, ולדבריו מצבו התפקודי הוחמר עקב כאב והגבלה בברך ימין הנובעים מתאונה לאחר הרמת משא כבד בעבודה ביום 17.10.2013. הוא נבדק במיון ושוחרר. בהמשך טופל בקהילה במשככי כאבים ופיזיותרפיה אך נותר עם כאב והגבלה ביישור הברך. ביום 2.2.2014 עבר ארתרוסקופיה של ברך ימין ומניסקטומיה חלקית מדיאלית עם שיפור משמעותי בכאב ובתפקוד אך נותרה מגבלה ביישור הברך. מאז התאונה היה מספר חודשים בחופשת מחלה ואז עבר לעבוד בדפוס. לדבריו לאחר כמה חודשים הוא פוטר בשל כאב וקושי לעמוד, ואז עבר לעבוד כנהג מונית. במועד הבדיקה הלין על הגבלה בתפקוד היומיומי. כאב בברך ימין, קושי בעמידה, ישיבה או הליכה ממושכת. הממצאים העיקריים בבדיקה הגופנית הם הגבלה ביישור של ברך ימין ורגישות לשכה מדיאלית ופטלופמורלית. צילומי ברך עדכניים נמצאו תקינים. לפי החלטת המל"ל, זכאי ל-15% נכות כאמור. המומחה העריך את נכותו בדרגה של 20% כמפורט לעיל. הוא קבע אי-כושר בזמני בדרגה 100% מיום התאונה עד 16.1.2014, ומאז באופן זהה לפי החלטת המל"ל (מיום 25.10.2015): 100% עד 31.5.2014; 30% נכות לארבעה חודשים נוספים, ו-20% מאז. סביר להניח שהוא יזדקק לטיפולים בכאב וטיפול גופני משקם אשר נכללים בסל הבריאות ואינם כרוכים בתשלום.

20.המומחה נחקר על חוות דעתו. ההגנה טוענת שהוא לא ייחס משקל לעובדה שמהתצלומים שצילם מומחה הנתבעות עולה שהתובע יכול ליישר את הרגל. עיון בתצלומים עצמם מעלה שרגלו של התובע אינה ישרה בהם כך שטענה זו אינה נכונה (ראו גם תשובות המומחה בעמ' 10 לפרוטוקול). ההגנה מבקשת להישען על אחת הבדיקות של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שבה נמצא שההגבלה של התובע היא בת 5 מעלות בלבד, באופן שאינו מקנה נכות, או לכל היותר בת 10 מעלות, באופן שמקנה 10% נכות. המומחה השיב שממצאיו נשענים על הבדיקה הקלינית שלו (עמ' 24, שו' 31). לא נמצא יסוד להתערב בתשובה זו. המומחה העיד שמדד את הגבלת התנועה עם מד זווית, כך שאין יסוד לטענת ההגנה שמדובר בבדיקה סובייקטיבית גרידא. ואולם, גם אם מדובר בבדיקה שיש בה יסוד סובייקטיבי מסוים, למצער ברמת הדיוק, הרי שמומחה בית המשפט הוא אובייקטיבי, והערכתו נשענה על בדיקה קלינית והתרשמות כללית מהתובע (עמ' 10, שו' 11-1). המומחה אף ציין שהייתה לתובע הגבלה של 15 מעלות כשהוא היה בהרדמה כללית (עמ' 15, שו' 7-3). בסיכומה של החקירה, לא עלה בידי ההגנה להצביע על פגם שנפל בהערכתו של המומחה, וקביעותיו נותרות על כנן כמות שהן.

הנכות התפקודית ובסיס השכר

21.התובע תיאר בתצהירו את השפעת הפגיעה על תפקודו:

א.הוא נשוי ואב לשלושה ילדים. סיים 12 שנות לימוד כולל הכשרה מקצועית כדפס ושירות צבאי מלא. עבד במקומות שונים, כולם בענף הדפוס, עד לקליטתו בשנת 1997 בקניאל, מפעל העוסק בייצור אריזות מתכת למיניהן, במחלקת דפוס של מתכת. העבודה כדפס מתכת מחייבת התמקצעות בתחום, והתובע אכן התמקצע בו. במחלקה שבה הוא עבד היו בדרך כלל שבעה דפסים ושלושה מנהלי משמרת. התובע, יחד עם עובד אחר, נחשבו למקצועיים ביותר. קו הייצור עבד 24 שעות ביממה. העבודה הייתה במשמרות. משמרת בוקר הייתה בת 9 שעות. משמרת לילה הייתה קצרה יותר. העובדים משובצים לעבודה בכל אחת מהמשמרות. בכל פעם שנוצר עומס עבודה מסיבות שונות, למשל עקב מצבת עובדים לא מלאה, בעיות במכונה ובתקופות של גידול בהזמנות, העובדים מתבקשים לעבוד שעות נוספות או ימים נוספים כדי לעמוד ביעדים. במקרים אלו עבודה בשעות נוספות יכולה להאריך את המשמרת עד ל-12 שעות, כשם שקרה לעתים קרובות, והשכר עלה. מעבר לשכר היו זכויות סוציאליות בהיקף נכבד: לקרן פנסיה, קרן השתלמות, ארוחות ומענקים מיוחדים. עבודה כדפס מתכת דורשת עמידה ממושכת, כמעט ברציפות לאורך כל המשמרת למעט הפסקות אוכל. במהלך העבודה נדרשים לעתים למאמצים, למשל הרמת משאות (משטחים מפח ועץ, לוחות פח, מיכלים ועוד), החלפה וטיפול בחלקים במכונה, עליה במדרגות המכונה לשם הכנסה והוצאה של חומרים מתכלים ועוד. עבודה זו הוא ביצע ללא קושי וללא מגבלות לאורך שנים רבות טרם התאונה, כולל במשמרות מוארכות או בימי עבודה שמעבר לרגיל. אירועים או תאונות שהיו לו בעבר, שבעקבותיהם הוא הרגיש קושי בעבודה, היו בעלי אופי זמני.

ב.התובע פוטר מקניאל בינואר 2013, לטענתו עקב צמצומים (עיקרם בשל הפסקת ייצור פחיות שתיה). לאחר מכן הוא היה מובטל כמחצית השנה וקיבל דמי אבטלה. בסיום התקופה הוא עבד כמה חודשים בעבודות זמניות: בכריכייה, במפעל לתבלינים, וזאת עד לתחילת עבודתו בנתבעת. הוא נאלץ לעשות כן משיקולים כלכליים ואילוצי פרנסה. כוונתו הייתה להשתלב שוב בעבודה במקצועו, שבה יינתן ביטוי כספי למיומנות שהוא רכש, והשכר יהיה גבוה בהתאמה, אך בתקופת הביניים עדיין להביא פרנסה הביתה.

ג.לאחר התאונה והניתוח נותרה מגבלה משמעותית ביישור הברך. הוא עדיין סובל מכאבים, נפיחות, קשיים בעמידה והליכה ממושכת. גם בישיבה ממושכת הוא צריך "לשחרר" את הברך לעתים קרובות. הוא הופנה לטיפול באפוסתרפיה והותאמו לו נעליים מיוחדות, אך ההקלה שהרגיש הייתה מצומצמת.

ד.ביוני 2014 פנו אליו מקניאל ובדקו אם יהיה מוכן לשוב לעבודה כדפס מתכת. הוא הסביר שעבר תאונה, נפגע בברך ותיאר את קשייו. חרף הגילוי הנאות, קיבלו אותו לעבודה. הוא ביקש התחשבות לנוכח מצבו בצמצום היקף שעות העבודה ביחס לעבר. הייתה מגמה של התחשבות מסוימת במצבו ובמגבלותיו, אך זאת רק כאשר הדבר התאפשר מבחינת צרכי המפעל והתחייבויותיו. להערכתו, אם הוא היה בכושר עבודה מלא וביכולת שהייתה לו טרם התאונה, הוא היה יכול לעבוד בהיקף מלא ללא קושי. הוא היה גם צפוי לקידום לתפקיד מנהל משמרת, כשם שקודמו חבריו לעבודה שנתוניהם דומים לנתוניו. המגבלות הרפואיות והירידה בכושר העבודה סיכלו אפשרות זו.

ה.עם הזמן התובע הרגיש קושי הולך וגובר לעמוד על הרגליים לאורך כל המשמרת, ובמיוחד בשעות הנוספות שלעתים הוא בכל זאת התבקש לעבוד, קושי להרים משאות וכיוצא באלה. הוא גילה קושי לעמוד במשימות ובהספק, ולא עמד בציפיות. על רקע זה החלו להתעורר בעיות והוא קיבל הזמנה לשימוע עקב חוסר נכונות לעבוד שעות נוספות בהיקף הנדרש. בשימוע הוא הסביר שהקושי לעבוד שעות נוספות הוא רפואי, ולכן הובטח לו שוב שינסו להתחשב בו יותר. לצערו, הוא לא זכה להתחשבות המובטחת. התובע הופנה לרופא תעסוקתי, ולאחר קבלת התייחסות מקניאל, הלה המליץ על שלושה חודשי הימנעות מעמידה ממושכת לתקופת ניסיון. בהמשך קבע הרופא: "לא מסוגל להמשיך בעבודתו כדפס" (נספח יא לתצהיר). בעקבות קביעת הרופא, הודיעו לו בקניאל (במכתבים מיום 11.8.2015 ו-1.12.2015) שהוא מוזמן לשימוע בכוונה לסייע את העסקתו בחברה, כביכול עקב בעיות משמעת. הסיבה האמתית לכך הייתה קביעת הרופא התעסוקתי. התובע הביע תרעומת על כך, אך הוא בכל זאת פוטר (נספח יג לתצהיר). יצוין כי במכתב מיום 11.8.2015 נכתב: "אנו שוקלים לסיים את העסקתך בחברה מהסיבות הבאות: תפקודך בעבודה ואי נכונות לעבוד שעות נוספות".

ו.לאחר הפיטורים התובע היה מובטל משך ארבעה חודשים וקיבל דמי אבטלה. במאי 2016 הוא החל לעבוד כנהג בדן, ועבד שם משך שלושה חודשים. מחודש אוגוסט 2016 הוא עובד כנהג מונית עצמאי. בחודשי העבודה הראשונים הוא נאלץ לעבוד בהיקף מוגבר, גבוה מהרגיל, כדי שיוכל לעמוד במימון רכישת המונית. לאחר מכן, משנת 2017 עד היום, היקף העבודה הוא רגיל, כ-9-8 שעות ביום. במהלך העבודה הוא נדרש לפרקים למנוחה קצרה ו"שחרור" של הברך, בעיקר לאחר נסיעות רצופות, עקב כאב ואי-נוחות.

22.גרסת התובע באשר לאופי העבודה בקניאל נתמכה בתצהירו של פלוני, שהיה מנהל משמרת שלו בקניאל. הלה מסר גרסה זהה לזו של התובע בדבר מאפייני העבודה. הוא עצמו החל לעבוד בקניאל בשנת 1995 בתפקיד דפס מתכת, בדומה לתובע. בשנת 2009 הוא קודם לתפקיד מנהל משמרת לפי החלטת מנהל האגף. שכרו של מנהל משמרת גבוה ב-25% עד 30% מהשכר של דפס מתכת. הקידום לתפקיד נעשה תמיד מדפסי מתכת עובדי המפעל, למעט במקרה אחד. פלוני הכיר את התובע מתחילת עבודתו במפעל, שנים רבות לפני התאונה, כעובד מקצועי ברמה גבוהה. התובע ועובד נוסף היו נחשבים המקצועיים והטובים ביותר במחלקה. העובד הנוסף קודם בהמשך לתפקיד מנהל משמרת, ואין לו (לפלוני) ספק שאם התובע היה נותר במצבו הבריאותי וכושר עבודתו טרם התאונה הוא היה מתמנה למנהל משמרת בשלב מסוים, כשם שהתמנו דפסים אחרים שנתוניהם דומים לנתוניו. עקב הצורך בדפסי מתכת במפעל, נודע לו שפנו לתובע בבקשה לחזור לעבוד במפעל, כאשר בקשתו הייתה לצמצם עבודתו בשעות נוספות ובימי בחירה, לדבריו עקב מצבו הרפואי וקשייו לאחר התאונה. לעתים קרובות התובע היה מתלונן בפניו על הקשיים שיש לו, למשל בעמידה לאורך שעות או על כאבים חזקים בברך שמהם סבל. כמנהל משמרת הוא אכן הבחין בהבדל בולט בין יכולתו וכושרו בעבודה כדפס מתכת לפני התאונה לעומת התקופה שאחריה. כאשר התאפשר מבחינת המפעל, הייתה התחשבות מסוימת בבקשותיו. עם זאת, ברוב המקרים לא הייתה אפשרות לכך, לא ניתן היה להתחשב בבקשות שלו שלא להרחיב את היקף העבודה ועל רקע זה התעוררו לא אחת ויכוחים ובעיות. פלוני עזב את קניאל בחודש יולי 2015 על רקע בקשתו לשיפור בשכר, שלא נענתה. בעת שעבד בקניאל, הוא השתכר ממוצע חודשי של כ-16,300 ש"ח בשנת 2014, ו-15,720 ש"ח בשנת 2015.

23.אשר לנתוני ההשתכרות של התובע: ממוצע שכרו בקניאל בשנת 2012 (לפני שפוטר לראשונה) היה כ-17,140 ש"ח לחודש (ברוטו משוערך). לאחר מכן הוא היה מובטל חצי שנה; בהמשך עבד בעבודות מזדמנות; וביום התאונה (17.10.2013) החל לעבוד בנתבעת. הוא היה אמור להשתכר שם כ-7,000 ש"ח נטו, שהם לדבריו כ-10,000 ש"ח ברוטו. הנתבעת לא כפרה בכך בתצהיריה. הוא שב לעבוד בקניאל ביוני 2014, לאחר שבעה חודשים וחצי שבהם לא עבד. באותה שנה הוא השתכר שם כ-11,600 ש"ח בממוצע; ובשנת 2015 – כ-13,000 ש"ח לחודש בממוצע. מינואר עד אפריל 2016 היה מובטל; במאי, יוני ומחצית יולי עבד בדן והשתכר כ-10,000 ש"ח לחודש; מאוגוסט 2016 הוא עובד כנהג מונית. בשנת 2016 הוא הכניס כ-13,625 ש"ח לחודש; בשנת 2017 – כ-9,000 ש"ח לחודש; בשנת 2018 (לפי מאזן בוחן נכון ליום 31.10.2018) – כ-5,711 ש"ח לחודש.

24.על רקע נתונים אלה יש להעריך את דרגת הנכות התפקודית של התובע. בשים לב להפסדי השכר בפועל, לקשיי התפקוד שמנה בתצהירו, לדברי המומחה בחקירתו, ולכך שאיבד את יכולתו להשתכר כדפס, הוא עותר להעמידה על 30%. הנתבעת טוענת שלא הוכחה מגבלה תפקודית המצדיקה לזכות את התובע בנכות.

25.לאחר שנתתי דעתי לראיות ולטענות, מצאתי שיש מקום להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על דרגה של 20%, כפי נכותו הרפואית. אף ששכרו של התובע ירד משמעותית ונחזה שהוא לא יעבוד עוד כדפס, לא עלה בידיו לבסס קשר סיבתי הדוק מספיק בין הירידה בהכנסות לבין הנכות. להלן נימוקיי:

א.התובע וגם פלוני העידו שהתובע, יחד עם אחר, היה הטוב מבין שבעה דפסי מתכת שעבדו במפעל. מטעם זה התובע, וגם פלוני, העריכו שאלמלא התאונה התובע היה מקודם לתפקיד של מנהל משמרת. פלוני אף הצהיר שמנהל משמרת מרוויח בדרך כלל בין 25% ל-30% יותר מדפס מתכת. טענות אלו של התובע אינן מתיישבות עם הנתונים שהוצגו, או לפחות מעוררות את השאלה הבאה: אם עבדו במפעל שבעה דפסי מתכת, והתובע (ואחד אחר) היו הטובים שבהם, מדוע שבעת צמצומים דווקא התובע יפוטר? נראה לי שאם התובע אכן היה מוערך כפי שטען, ובכלל זה היה מועמד אפשרי לקידום, קניאל לא הייתה מפטרת אותו במקרה של צמצומים, אלא הייתה מעבירה אותו תפקיד ומפטרת דפס אחר. שאלה זו נותרה מרחפת ברקע.

ב.לפני פיטוריו לראשונה מקניאל, התובע השתכר כ-17,140 ש"ח. כשהוא נקלט שוב בקניאל, לאותה עבודה בדיוק, הוא נדרש לדבריו לעבוד שעות נוספות רבות, ובחלק מהחודשים הוא אכן עבד כך (2014: יולי, ספטמבר, אוקטובר; 2015: פברואר, מרץ, אוקטובר). אף על פי כן השכר ששולם לו היה נמוך משמעותית מבעבר. דומה שההבדל העיקרי אינו מתבטא בכמות השעות הנוספות שהתובע ביצע (אומנם יש הבדל: ממוצע השכר ששולם בגין שעות נוספות, ללא תוספות אחרות שאולי קשורות בהן, היה כ-1,550 ש"ח בשנת 2012 (לפני שפוטר לראשונה), וכ-950 ש"ח בשנים 2015-2014 – הבדל של 600 ש"ח ברוטו, שאינו כה גדול), אלא בעובדה שכשהוא חזר לעבודה הוא לא קיבל אחזקת רכב. לא נעלם מעיני ששכר היסוד שהתובע קיבל לאחר ששב לעבודה היה גבוה מבעבר (8,500 ש"ח שכר יסוד לאחר חזרתו לעומת 7,176 ש"ח (שכר משולב ותוספת ותק) לפני שפוטר); ובכל זאת, השכר ברוטו ירד.

ג.פלוני הצהיר שמנהל עבודה משתכר בין 25% ל-30% יותר מדפס מתכת. אלא שפלוני עצמו נקלט לעבודה לפני התובע, היה ותיק יותר, קודם להיות מנהל משמרת, והשתכר בשנים 2014 ו-2015 פחות משהתובע השתכר בשנת 2012. כלומר, טענתו של פלוני ושל התובע שמנהל משמרת משתכר יותר מדפס מתכת, ושהתובע היה צפוי להיות מקודם אינה מתיישבת עם חומר הראיות.

ד.התובע פוטר אם כן בשנת 2013 מסיבה שלא הובררה. בניגוד לסיבה לפיטוריו בשנת 2015, לא הוצג מכתב המפרט את הסיבה לפיטורים בשנת 2013, וגם פלוני, שהיה מנהל משמרת אז, לא התייחס לכך בתצהירו. התובע נקלט שוב בשנת 2014 לאותו תפקיד בדיוק, כשהוא נדרש לבצע את אותה כמות של שעות נוספות, ובחלק מהחודשים אף ביצע אותן, אך הוא עדיין השתכר פחות. בהינתן שנטל ההוכחה להראות קשר סיבתי בין הירידה בשכר לבין התאונה מוטל על התובע, מכלול העובדות הללו מטה את הכף לקבוע שהנטל לא הורם. כלומר, התובע אומנם נקלט חזרה בקניאל, לאותו תפקיד, אך טענתו שאלמלא התאונה הוא היה מרוויח בקניאל כפי שהרוויח לפני התאונה, לא הוכחה. המסקנה המסתברת היא שהתובע התקבל לעבוד בקניאל, אך בשכר נמוך יותר מזה שהרוויח כשפוטר לראשונה, וזאת ללא קשר לתאונה.

ה.בצד האמור, שכרו של התובע בקניאל בין 2014 ל-2015 עלה. אף שנתקשיתי לקבל ששכרו היה מגיע לבסיס השכר שהרוויח לפני התאונה, נראה לי שניתן להניח שאלמלא התאונה שכרו בכל זאת היה עולה במידת מה. בשים לב לחוסר הוודאות, ולאפשרות (שנראית לי פחות מסתברת, אך אין להוציאה מכלל חשבון) שהתובע השתכר שכר נמוך מיד עם שובו לקניאל מאחר שעבד במומו, ראיתי להעמיד את בסיס השכר הממוצע של התובע אלמלא התאונה על 15,500 ש"ח. נתון זה רלוונטי לקביעת הנכות התפקודית ומטעם זה הוא מובא כעת.

ו.במל"ל נקבעה לתובע נכות בדרגה 15%, ותקנה 15 לא הופעלה. אף שהמשקל שיש לייחס לנתון זה הוא מוגבל, שכן חברי ועדת הרשות או הוועדה הרפואית של המל"ל לא נחקרו בבית המשפט, בכל זאת יש לייחס לכך משקל מסוים. כך במיוחד בהינתן שהתובע המשיך לעבוד במקצוע כשנה וחצי עד שפוטר. טענת התובע שאין באפשרותו לעבוד במקצוע כדפס מוטלת אפוא בספק. יצוין, ולו כדי לסבר את האוזן, שגם פלוני עבד כדפס וכיום הוא עובד כנהג מונית. מנגד, לא נעלם מעיני שהרופא התעסוקתי של התובע נחקר, ושלשיטתו התובע איבד את כושרו לעבוד כדפס.

ז.כשהחל לעבוד כנהג מונית, בשנת 2016, התובע השתכר שכר גבוה במיוחד, יותר מבסיס השכר שהרוויח כשעבד בקניאל, לפני שפוטר. בשנת 2017 חלה ירידה משמעותית בשכרו. בשנת 2018 חלה ירידה משמעותית עוד יותר. הפער בין השכר הגבוה שהתובע הצליח להרוויח בתחילת דרכו כנהג מונית לבין הסכום הנמוך משמעות שהוא משתכר כיום לטענתו מעורר שאלה שלא הוצע לה הסבר. לא ברור מדוע התובע אינו ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו כנהג מונית כפי שמיצה בהתחלה. התמונה העובדתית בנושא זה אינה ברורה, באופן שפועל לחובת התובע, שנטל ההוכחה להוכיח את הפסדיו מוטל עליו.

ח.התובע טען בתצהירו שבעקבות התאונה הוא נתקל בקשיי תפקוד במשק הבית: היקף העזרה בבית ובמטלות שבחלקן הוא היה מסייע טרם התאונה, הצטמצם. כך גם ביחס לעבודות אחזקה ביתיות, תיקונים וכיוצא באלה, שחלקן אינו מבצע עוד עקב מצבו. הוא נזקק גם לנסיעות בהיקף מוגבר עקב קושי בהליכה ממושכת, והאפשרות להשתמש בתחבורה ציבורית מוגבלת לנוכח קושי לעמוד. אף על פי כן לא הובא תצהיר של אשתו, של ידיד או של בן משפחה אחר שיתמוך בטענות אלו. טענותיו אלו הן עדות יחידה של בעל דין.

26.מכלול נתונים אלה, שהותירו שאלות פתוחות, מטה את הכף לקבוע שהפער בין בסיס השכר של התובע בקניאל לפני שפוטר לראשונה לבין בסיס השכר שלו אחרי שנקלט שוב – אין מקורו, לפחות לא כולו, בתאונה; ושהתובע אינו ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו כנהג מונית כיום. על כן לא מצאתי מקום לזקוף את כל הפסדיו לתאונה. בסיס השכר שלו אלמלא התאונה הועמד כאמור על 15,500 ש"ח, והפסדיו יחושבו לפי נכות תפקודית קבועה של 20%.

27.הנתבעת טוענת שיש לייחס את נכותו התפקודית של התובע לעבר רפואי קודם: שבר בגבשושית הגדולה בזרוע ושבר של הרדיוס. מומחה בית המשפט אישר שאלו פגיעות משמעותיות שמותירות מגבלות בתנועה (עמ' 27, שו' 31-27). ברם הוא העיד שאין כוונתו שהפגיעות הללו הותירו נכות קבועה (עמ' 32, שו' 11). הוא לא בדק את התובע בעניינן, ולכן לא ידע להעריך אם נותרו נכויות בגינן (עמ' 32, שו' 17-10). על כן לא הוכח שהתובע סבל מנכויות קודמות. יתרה מזו, ואף בהנחה שהתובע סבל מנכויות קודמות בדרגה מסוימת שלא התבררה, אין חולק שהנכות שנותרה בברכו של התובע בעקבות התאונה דנן היא משמעותית. התובע לא הצליח להתמיד בקניאל על אף שנקרא לשוב לעבוד בה חרף מגבלותיו הקודמות שמעסיקו לבטח היה ער להן; המומחה אישר שפגיעתו הנוכחית מסבה לו כאב וקושי בתפקוד; ושיש לייחס שאת דרגת הנכות הנוכחית לתאונה ולה בלבד. בנסיבות אלו, עברו הקודם של התובע אינו משפיע על הנכות התפקודית שנותרה בו מהתאונה, שכן הנזק הוערך ביחס לאופן תפקודו לפניה. עם זאת, וכפי שהראיתי לעיל, ניתן ביטוי מסוים למצבו הקודם של התובע בכך שבסיס שכרו הועמד על סכום נמוך מזה שהתובע הרוויח לפני שעזב את קניאל לראשונה.

28.הנתבעת טוענת שהעובדה שהתובע הוציא רישיון נהיגה לאוטובוס מעידה שתפקודו לא נפגע. דין הטענה להידחות. לא הוצגו ראיות על אודות הקשר בין מגבלת תנועה בברך לבין היכולת לתפקד כנהג אוטובוס. אין מקום לקבוע ממצא בהקשר זה ללא תשתית ראייתית הולמת.

נתוני הבסיס

29.אלה נתוני הבסיס שישמשו להערכת הנזק והפיצוי: התובע יליד 26.4.1964. התאונה אירעה ביום 17.10.2013. במועד התאונה הוא היה בן 49 ו-5 חודשים. כיום הוא בן 54 ו-11 חודשים. מאז התאונה חלפו 66 חודשים. נותרו לו עוד 13 שנה עד תוחלת חיי עבודה (גיל 67). מקדם היוון 3% עד מועד זה: 129.0454. נכותו הרפואית: 20%. נכותו התפקודית: 20%. בסיס השכר אלמלא התאונה: 15,500 ש"ח.

הפסדי השתכרות ופנסיה

30.התובע ספג הפסדי השתכרות כדלקמן:

א.תקופה ראשונה (ממועד התאונה עד ששב לעבודה בקניאל, שבעה חודשים וחצי): יש לחשב לפי בסיס שכר ברוטו של 10,000 ש"ח, במכפלת 7.5 חודשים, 11% פנסיה, מתקבל 83,250 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 87,621 ש"ח.

ב.תקופה שניה (מאז ששב לעבוד בקניאל עד סוף 2014, שבעה חודשים): ממוצע השכר החודשי בשנת 2014 היה 11,600 ש"ח. הפער בין בסיס השכר לבין סכום זה הוא 3,900 ש"ח לחודש. במכפלת 7 חודשים מתקבל 27,300 ש"ח, בצירוף 12% פנסיה: 30,576 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 31,989 ש"ח.

ג.תקופה שלישית (שנת 2015): ממוצע השכר בשנת 2015 היה 13,000 ש"ח. התובע ספג הפסד של 2,500 ש"ח לחודש, שהם 30,000 ש"ח לשנה, בצירוף 12% פנסיה: 33,600 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 34,876 ש"ח.

ד.תקופה רביעית (מאז שפוטר מקניאל עד שהחל לעבוד כנהג מונית, 7 חודשים): יש לחשב לפי 20% נכות תפקודית במכפלת בסיס שכר של 15,500 ש"ח, בצירוף 12% פנסיה, מתקבל 24,304 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 25,023 ש"ח.

ה.תקופה חמישית (מאז שהחל לעבוד כנהג מונית עד סוף 2016, 5 חודשים): התובע הרוויח בממוצע 13,625 ש"ח לחודש. ההפסד החודשי: 1,875 ש"ח, בצירוף 12% פנסיה, מתקבל 2,100 ש"ח, במכפלת חמישה חודשים: 10,500 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 10,757 ש"ח.

ו.תקופה שישית (משנת 2017 עד היום, 28 חודשים): יש לחשב לפי 20% נכות תפקודית, במכפלת בסיס השכר (15,500 ש"ח), במכפלת 28 חודשים, ובצירוף 12.5% פנסיה. מתקבל 97,650 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה: 98,737 ש"ח.

31.סך הכול הפסדי השתכרות: 289,000 ש"ח (מעוגל).

אובדן כושר השתכרות ופנסיה

32.יש לחשב לפי בסיס שכר של 15,500 ש"ח, במכפלת נכות תפקודית בשיעור 20%, מקדם היוון 3% עד תוחלת חיי עבודה (129.0454), בצירוף 12.5% פנסיה. מתקבל 450,000 ש"ח.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת

33.בשים לב לאופי הנכות, העובדה שנדרש סכום מסוים בגין נסיעות עקב קושי בהליכה ברגל, בשים לב לקבלות שצורפו (בניטרול הוצאות משפט, שייפסקו בנפרד) בסך של כ-4,200 ש"ח, לעובדה שעסקינן בתאונת עבודה והתובע יכול לקבל החזר להוצאותיו מהמל"ל, לתקופת אי-הכושר הארוכה יחסית, ולכך שיידרש לעזרה מסוימת בעתיד, בעיקר בגין מאמצים חריגים, ראיתי לפסוק סך גלובלי של 25,000 ש"ח, לעבר ולעתיד גם יחד באבות נזק אלה כולם, בעיקר בגין עזרת הזולת ונסיעות.

נזק לא ממוני

34.בשים לב לאופי הנכות, המכבידה על היכולת ללכת למרחקים, לכך שהתובע סובל מכאבים, ולאמות המידה המקובלות, סך של 75,000 ש"ח נראה סביר באב נזק זה.

ניכויים

35.ההגנה טוענת כי מקום שהמל"ל הכיר לתובע בנכות בדרגה 15% ואילו מומחה בית המשפט הכיר לו בדרגת נכות של 20%, היה על התובע להגיש תביעה למל"ל בגין החמרת מצב, ומשלא עשה כן יש לנכות מהפיצוי תגמולי מל"ל לפי דרגת נכות של 20%, המזכה בקצבה קבועה. ההגנה צירפה חוות דעת אקטוארית מתאימה.

36.אין בידי לקבל טענה זו של ההגנה. אכן, "מיצוי הזכויות במל"ל צריך להיעשות על ידי הנפגע בכנות, בסבירות ובתום לב, ואלו כוללים פניה בתביעה להחמרה (ראו תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). זאת, מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל" (ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת בע"מ נ' בשאראת, פסקה 8 (1.2.2016)). בענייננו לא הוכח שחלה החמרה כלשהי במצבו הרפואי של התובע מאז שנקבעה לו דרגת הנכות במל"ל. אדרבה: הנתבעת עצמה טענה שייתכן שחל שיפור במצבו (סעיף 74 לסיכומיה). אף אין ראיה שהתובע הפר את חובתו להתדיין במל"ל בשקידה ראויה ובתום לב, והפער בין דרגת הנכות שנקבעה לו שם (15%) לבין דרגת הנכות שמומחה בית המשפט קבע לו (20%) אינו משמעותי במידה שמצדיקה להטיל עליו נטל לפנות בתביעה להחמרת מצב לפי ההלכה הנוהגת. אין לומר אפוא כי התובע הפר את נטל הקטנת הנזק, ועל כן אין מקום לערוך ניכוי רעיוני.

37.עם זאת, יש לנכות את התגמולים שהתובע קיבל בפועל. לא מצאתי אישור על תשלום דמי פגיעה, והם חושבו לפי 75% מהשכר הרבע שנתי (22,006 ש"ח), בצירוף תגמולי המל"ל כפי שצוינו באישור מיום 19.7.2018 (97,671 ש"ח), בצירוף ריבית חוקית צמודה מאמצע תקופה, ובסך הכול 125,250 ש"ח (מעוגל).

סוף דבר

38.התביעה מתקבלת. התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:

הפסדי שכר ופנסיה289,000 ש"ח

אובדן כושר השתכרות450,000 ש"ח

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת הזולת25,000 ש"ח

נזק לא ממוני75,000 ש"ח

סך הכול839,000 ש"ח

ניכויים(125,250- ש"ח)

סך הכול713,750 ש"ח (מעוגל)

כמו כן יישאו הנתבעות בהוצאות המשפט כנגד קבלות, באגרת המשפט ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק. שיעור זה מגלם מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד באדר ב' התשע"ט, 31 במרץ 2019, בהעדר הצדדים.