לפניי תביעה לנזקי גוף בעילה לרשלנות רפואית, שהוגשה כנגד רופא שיניים, בגין פרוצדורה של עקירת שן, שבעתיו נותר חור בין חלל הפה לחלל הסינוס. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.
רקע והפלוגתות השנויות במחלוקת
1.התובע יליד 1984, קיבל טיפול רפואי על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), רופא שיניים במקצועו. הטיפול התבטא בעקירת שן מספר 26. התביעה עוסקת בטענה כי בעקבות העקירה נותר חור פעור, בין חלל הפה לחלל הסינוס, דבר שהוביל להיוותרות זיהום בחלל הסינוס, והותיר אצל התובע נכות צמיתה בגין סינוסיטיס. התביעה טוענת כי הטיפול שניתן על ידי הנתבע היה רשלני, כאשר הנתבע לא דאג לבצע בדיקות חיוניות לפני ביצוע העקירה ולאחריה, בדיקות אשר מטרתן לוודא שלא נותר חור בעקבות הליך העקירה. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת שנערכה ע"י ד"ר שלמה ברק, מומחה בתחום ניתוחי הפה והלסת ובתחום ההשתלות, בה פירט את טענותיו לעניין התרשלות הנתבע, וקבע כי בעקבות הנזק שנגרם נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין סינוסיטיס מקסילרי שמאלית כרונית. התביעה הופנתה כנגד הנתבע ומעסיקתו הנתבעת מס' 2, ש.ל.ה. רפואה בע"מ (להלן: המרפאה ).
2.הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם את חבותם לנזקי התובע. לטענת הנתבעים, הטיפול בתובע היה טיפול מקצועי, ולא הייתה כל רשלנות במהלך הטיפול שהוענק לתובע. הטיפול ניתן בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת ובהתאם לנדרש. עוד נטען, כי הטיפול הרפואי שביצע הנתבע, היה מקצועי, מיומן, זהיר, סביר ואחראי, בהתאם לסטנדרטים הרפואיים ולא היה בהתנהגותו כל דופי.
הנתבעים תמכו את הגנתם בחוות דעת של ד"ר שי דורי, מומחה לניתוחי הפה והלסתות. לפי חוות דעתו, קיומו של חור הוא תסמין קליני מוכר בעת עקירות, של שיניים עליונות אחוריות, ובפרט בעת עקירה של שן טוחנת עליונה, כפי שהיה במקרה זה. כמו כן, בעיה מסוג זה יכולה להיגרם, גם אם הפרוצדורה בוצעה בבית חולים. בעניין הנכות הסכים ד"ר דורי, כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10%, בגין סינוסיטיס מקסילרית כרונית.
הכרעה ודיון
3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל. להלן אדון בפלוגתאות השנויות במחלוקת כסדרן.
בטרם אפרט את נימוקיי כבר אקדים ואומר כי דין טענת התובע לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" להידחות. כלל זה יחול מקום בו קיימת עמימות אובייקטיבית בזמן קיום המשפט להבדיל מקיומה בזמן אמת (ראו: רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו, 21.5.2018]). כיום אנו יודעים מה גרם להיווצרות החור ולא קיימת עמימות כפי שאפרט בהמשך. לכן דין הטענה להידחות.
אי מתן הסכמה מדעת
4.התובע טוען בכתב התביעה, כי לאחר שהנתבע אמר לו שיש לעקור את שן 26, הוא לא עדכן אותו אודות מהות הטיפול, הסיבוכים או הסיכונים הצפויים בעקבות העקירה. בעוד התובע יושב על כיסא הטיפול, נתן הנתבע לתובע טופס לחתימה, וטען בפניו כי מדובר בטופס סטנדרטי שבו התובע מסכים לטיפול. מאחר ונאמר לתובע, כי מדובר בהליך סתמי וסטנדרטי, הסכים לחתום על הטופס, מבלי שניתנה לו אפשרות לקרוא את הכתוב בו.
בחוות דעתו של ד"ר ברק נכתב, כי התובע לא נתן הסכמה מדעת לטיפול, שכן הנתבע לא הסביר לתובע על מהות הטיפול, על כאבים או נפיחויות שצפויים בעקבות העקירה, לא דיבר עמו על הסיכונים והסיבוכים שצפויים כתוצאה מהעקירה, כגון פגיעה בסינוס המקסילרי, כאשר כל רופא חייב להסביר לגבי סיבוכים אלו. ברשומה הרפואית שנערכה במרפאה נרשם, כי מדובר בעקירת שן 26 הקרובה לסינוס, דהיינו הנתבעים היו מודעים לסיכונים אך לא ציינו זאת בפני התובע. עוד קבע ד"ר ברק כי מקובל להחתים את המטופל על טופס הסכמה זמן סביר לפני הניתוח, על מנת לתת למטופל אפשרות לשאול את הרופא שאלות ולקבל תשובות.
5.הנתבע טען בתצהירו, כי ביום 6.6.2014, לאחר ביצוע צילום פנורמי, סטטוס ונשך, נערכה לתובע תכנית טיפול בה נקבע, כי יש לבצע עקירה של שן 26. בעקבות מורכבות העקירה, וקרבת השן לסינוס, התובע הופנה לביצוע עקירה במחלקת פה ולסת בבית חולים. על טופס ההפניה לטיפול מחוץ למרפאה נרשם במפורש, כי מדובר בעקירת שן קרוב לסינוס. התובע לא פנה לבית חולים, ולאחר 4 חודשים, שב למרפאה וביקש לעבור את העקירה במסגרת המרפאה. טרם ביצוע העקירה, התובע הוחתם על טופס הסכמה לניתוח עקירה כירורגית. בטופס נרשם במפורש "...פגיעה בסינוס מקסילרי בטיפול בלסת עליונה ומשמעות הפגיעה הובהרה לי." בנוסף התובע כבר חתם בעבר על טופס דומה בגין עקירה אחרת שביצע.
ד"ר דורי חוזר בחוות דעתו על טענות הנתבע בתצהירו, וציין כי טופס ההפניה לבית החולים נמסר לתובע ביום 6.6.2014. לכן לתובע נמסר טופס בו מצוין קיום סיכון לפגיעה בחלל הסינוס.
6.לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין זה, אני סבור כי יש לקבל את עמדת הנתבעים. התובע בתצהירו מתחיל את סיפור קורות המקרה מיום העקירה, והוא אינו מפרט כי היה לפני מספר חודשים במרפאה, ונמסרה לידיו הפניה לביצוע הניתוח בבית חולים. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי קיבל הפניה ביום 6.6.2014, לבצע את העקירה בבית חולים (עמ' 6). עוד הודה התובע, כי ידע שההפניה לביצוע הניתוח בבית חולים, היא בשל הקרבה לסינוס, אך לא הבין מה המשמעות ולא שאל את הרופא המפנה למשמעות (עמ' 7 ש' 1 – 14). אני מתקשה לקבל טענה זו. התובע הוא אדם משכיל (לטענתו 20 שנות לימוד ועובד בענף ההיי-טק בחברת הזנק (ראו: עמ' 4 ש' 20 – 25). הטענה כי הופנה לבית חולים לבצע עקירה חלף ביצוע הפרוצדורה במרפאה, מבלי להבין מדוע לא ניתן לבצע עקירה זו במרפאה, או מה משמעות העובדה כי השן קרובה לסינוס, היא טענה מוקשית ואינה מתקבלת בנסיבות העניין ובנסיבותיו של תובע זה. הדבר נכון על אחת כמה וכמה מקום בו התובע ביצע עקירה קודמת במרפאה (ראו: מסמך מס' 5 לחוות דעת ד"ר דורי בעמ' 2 שהוא טופס הסכמה לעקירה כירורגית מיום 30.5.2011 שצורף גם למוצגי הנתבעים ונוגע לעקירת שן 45). לכן, כל אדם סביר יכול להבין שאם לצורך עקירת שן, הוא מופנה לבית חולים, אזי מדובר בטיפול מורכב ומסובך יותר, וביצועו במרפאה יכול להיות כרוך בסיכונים גדולים יותר. לכן, משנכתב כי ההפניה היא בשל קירבה לסינוס, התובע יכול היה להבין כי קיים חשש לפגיעה בסינוס.
7.ד"ר ברק לא לקח את הרשומה מיום 6.6.2014 בחשבון, עת קבע את מה שקבע ביחס לאי קבלת הסברים נאותים. בחקירה לפניי הודה כי הרשומה הרפואית שקיבל מתחילה ביום 20.6.2014, ולא היה לו הסבר מדוע לא הועברה רשומה מלפני מועד זה (עמ' 21 ש' 8 – 12 לחקירתו).
התובע הוחתם על טופס הסכמה ביום הניתוח, בו צוין הסיכון של פגיעה סינוס. אכן הכלל הוא שעדיף להימנע מהחתמה על הסכמה לניתוח ביום הניתוח, או כאשר החולה יושב על מיטת הניתוח. להיבט זה, נמצא התייחסות בע"א 9636/10 אברהם ניסנבאום נ' ד"ר יצחק זיסמן [פורסם בנבו] (2.4.2012), עת בית המשפט העליון קבע קביעות היפות לענייננו:
"הפגיעה באוטונומיה של המערער לא נסתיימה בביקורו במרפאה, ונמשכה גם בעת ביצוע ההליך בבית החולים. סעיף 14(ב) לחוק זכויות החולה מונה, בין הטיפולים המחייבים מתן הסכמה מראש בכתב מצד המטופל, גם את פעולת הצנתור. אין ספק כי דרישת הכתב במקרה זה היא דרישה מהותית והפרתה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. אין ספק כי החתמת המטופל, סמוך לפני תחילת הטיפול עצמו, משהושלמו ההכנות לטיפול, הן מצד הרופאים והן מצד המטופל, כשהוא מצוי כבר בשלב בו קיימת מצידו השלמה פיזית ונפשית עם הטיפול, היא חסרת נפקות. זהו מצב בו החולה ניצב חסר אונים (ובמקרה זה גם חסר יכולת לקרוא את הכתוב), כשהוא מעבר לנקודת האל-חזור. בשלב זה נדרשות תכופות תעצומות נפש כדי לאפשר הימנעות מהטיפול. בנסיבות המקרה הזה הפרו המשיבים את הוראות החוק. הפגיעה ביכולת הבחירה האמיתית היא פגיעה ברורה באוטונומיה, ופגיעה זו מצטרפת לפגיעה הנוספת באוטונומיה, שאירעה שלושה שבועות קודם לכן בעת הביקור במרפאה."
לגבי מסירת מידע אודות ביצוע ביופסיה למטופל, כשהוא בחדר הניתוח תחת השפעת תרופות, כהתרשלות בטיפול, עמד בית משפט העליון גם בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 עת נאמר:
"כאמור, אף אני – כבית-המשפט המחוזי – סבורה כי יש לבחון את עניינה של המערערת במסגרת עוולת הרשלנות, אולם מסקנתי לעניין זה שונה היא מזו של השופט קמא. לדעתי הוכח כי הרופאים בבית החולים התרשלו בכל הנוגע להליכים שקדמו לביצוע הביופסיה. התרשלות זו התבטאה בכך שמלכתחילה לא קוימה החובה להעמיד את המערערת על הצורך בעריכת הביופסיה במסגרת אשפוזה הנדון. למערערת לא נמסר מבעוד מועד כי יש כוונה לדחות את הניתוח ברגלה, והפרטים הנוגעים לניתוח שעליה לעבור הוצגו לה רק כשהייתה בחדר הניתוח, לאחר שקיבלה תרופות הרגעה וטשטוש וכאשר הייתה נתונה במצב שאיננו מתאים לקבלת החלטה."
8.עם זאת, אני סבור כי התובע היה מודע לסיכון זה, עת הופנה ארבעה חודשים קודם לכן לביצוע העקירה בבית החולים. לאחר ארבעה חודשים הוא חזר ביוזמתו וביקש, כי העקירה תבוצע במרפאה, כאשר בשלב זה הוא כבר ידע על הסיכון, וחשב על הנושא ארבעה חודשים. לכן בנסיבות העניין החתמתו על טופס הסכמה ביום הניתוח לא הפרה את חובת הידוע ואני דוחה את טענות התובע בעניין זה.
אי ביצוע צילום סי.טי.
9.ד"ר ברק טוען, כי לא היה די בצילום הרנטגן הפנורמי, שעמד בפני הנתבע בעת ביצוע העקירה. לפני ביצוע הניתוח לעקירת השן, היה על הנתבע להפנות את התובע לבדיקת סי. טי. תלת מימד, שנותנת אבחנה מדויקת של קרבת השורשים לסינוסים. בצילום פנורמי, שהוא דו ממדי, לא ניתן לדעת אם השורשים חופפים את חלל הסינוס, או חודרים לתוך חלל הסינוס. לכן ולדעתו, בכך שהנתבע לא הפנה את התובע, לביצוע צילום סי.טי., חרג מן המקובל.
ד"ר דורי מגיב לטענה זו וטוען, כי אין צורך בביצוע צילום סי.טי., שכן במעמד הבדיקה עמדו בפני הנתבע צילומים, על פיהם היה ברור וידוע, כי קיימת קרבה של שורשי השן לחלל הסינוס, והדבר אף צוין ברשומה. לכן צילום סי.טי. לא היה מוסיף אינפורמציה.
10.אני מסכים עם ד"ר דורי כי ביצוע סי.טי. לא היה מוסיף אינפורמציה חיונית לצורך המשך הטיפול. נכון שביצוע צילום סי.טי היה נותן לנו וודאות יותר גבוה לגבי הסיכון של יצירת חור בעקבות העקירה. אך יחד עם זאת, במקרה זה הסיכון של פעירת חור בין חלל הפה לחלל הסינוס היה ידוע וממשי ביותר על סמך בדיקות ההדמיה שכן נעשו, והיה על הנתבע לצאת מנקודת הנחה שבעת העקירה סיכון זה יתממש. קריאת התצהירים וחוות הדעת מטעם ההגנה אף יוצרת את הרושם שזו היא נקודת המוצא. לכן אין צורך לבצע צילומים נוספים, החושפים את התובע לקרינה מיותרת לפני העקירה, אלא לאחר העקירה היה צריך לוודא ולבדוק שסיכון זה לא התממש.
ד"ר ברק נשאל על ידי, אם ביצוע צילום הסי.טי. היה משנה מאיכות הטיפול, או אופן ביצוע העקירה, ובתשובתו הוא לא טען זאת, אלא השיב "...הסיכון קיים, גם הסיכון היה קיים כבר בצילום הפנורמי." לטענתו הנפקות הייתה שהתובע היה יכול להחליט במקרה כזה אם לקחת את הסיכון (עמ' 23 ש' 30 – 38). עוד הודה ד"ר ברק בהמשך, כי אותה פריצה יכלה להיגרם גם אם העקירה הייתה מבוצעת בבית חולים (עמ' 24 ש' 3 – 3 לחקירתו).
לכן אני דוחה את טענת התביעה לאי ביצוע בדיקת סי.טי.. לא נטען כי ביצוע בדיקת הסי.טי הייתה מובילה לביצוע העקירה בטכניקה אחרת, שהייתה מונעת את יצירת החור.
גרימת חור בלסת – האם מהווה התרשלות?
12.גרימת חור בלסת כשלעצמו אינו מהווה התרשלות. היווצרות החור הוא אחד הסיכונים שיכולים להתממש בעקבות העקירה. ד"ר ברק אינו טוען, כי הייתה התרשלות בעצם הופעת החור לאחר פעולת העקירה. בחקירתו אף הוסיף: "היה צריך לעקור את השן, על זה אנחנו לא...אין עוררין" (עמ' 21 ש' 39 לחקירתו). בעמ' 24 ש' 31 הוסיף: "...עמד בפניי צילום פנורמי, שבוצע מספר חודשים לפני העקירה בסך הכל. ובצילום הזה רואים בצורה ברורה את השורשים חודרים לסינוס." לכן צירוף העובדה כי היו חייבים לבצע את העקירה וכי השורשים חודרים לסינוס, הוא שהעקירה תגרום בסיכויי גבוהה להיווצרות החור. בעניין זה הייתה תמימות דעים בין המומחים. בחוות דעתו של ד"ר דורי לפיה קבע, כי הופעת OAF (חור בין חלל הפה לחלל הסינוס) מקורו במבנה האנטומי של התובע והוא לא נגרם על ידי הנתבע (מסקנה המקובלת עליי) (עמ' 6 סעיף 13). בנוסף קבע ד"ר דורי כדלקמן:
"מדובר בתסמין קליני מוכר בעת עקירות של שיניים עליונות אחוריות ובפרט בעת עקירת טוחנת עליונה ראשונה כפי שהיה במקרה זה."
גם בעדותו לפניי אישר שהיה במקרה זה סיכון לפגיעה בחלל הסינוס (עמ' 4 ש' 35 – 39). לכן לא הייתה כל דרך למניעת היווצרות החור מראש, ועצם הופעת חור לאחר העקירה הוא בבחינת סיכון אך אינו מהווה התרשלות.
חור בלסת – גורם סיכון משמעותי
13.גרימת חור בלסת (AOF), לאחר עקירה של שן טוחנת אחורית עליונה, היה במקרה זה סיכון משמעותי. אני למד על כך, מעצם הפניית התובע לביצוע הפרוצדורה בבית החולים. במכתב ההפניה נרשם כי הטיפול הנדרש הוא עקירת שן 26 "קרובה לסינוס". בתחקיר שנערך על ידי קופת החולים (צורף למוצגי הנתבעים), לאחר המקרה, צוין כי "קודם למועד העקירה הופנה המתרפא לבית חולים והוסבר למתרפא כי העקירה מסובכת ובעלת פוטנציאל לסיבוך." לא זו אף זו, בטופס ההסכמה עליו חתם התובע, לפני ביצוע העקירה על ידי הנתבע, צוין כי קיים סיכון לפגיעה בסינוס המקסילרי בטיפול בלסת העליונה.
ד"ר ברק הוסיף בעדותו, המקובלת עלי, כי "..בצילום הזה רואים בצורה ברורה את השורשים חודרים (בטעות נכתב חודשים – א.כ.) לסינוס." גם הנתבע הסביר במילותיו כי מדובר בעקירה לא פשוטה בעמ' 8 ש' 21 – 23:
"לכן אני בדקתי אותו אני הסברתי לו כבר באפריל שזו עקירה לא פשוטה, עקירה שהיה כדאי שהוא יעשה לא בקהילה אלא בבית חולים..."
14.לגבי הסיבוכים הבהיר הנתבע כי בבית חולים ערוכים יותר טוב בדברים "של לאחר העקירה" (עמ' 9 ש' 21). ד"ר דורי נשאל בחקירתו הנגדית מדוע התובע נשלח לבית החולים לבצע את העקירה ונתן הסבר קצת שונה וממוקד יותר (עמ' 6 ש' 20 – 22):
"כי ד"ר גיל עושה חשבון שאם יהיה אולי איזושהי פריצה לסינוס הוא יצטרך לתפור אותו עוד פעם ושוב לטפל בבן אדם הזה, אז עדיף שמהתחלה יטופל במקום אחר." (ההדגשה שלי – א.כ.)
בעמ' 4 לחוות דעתו של ד"ר דורי הוא כתב דברים מהן ניתן להבין שבמקרה של התובע הייתה סבירות גבוהה כי ייווצר חור:
"הופעת הOAF בעקבות העקירה לא נגרמה על ידי ד"ר גיל. ד"ר גיל, מומחה בכירורגיה פה ולסת, עקר את השן כנדרש וכמקובל בפרקטיקה. מקור ה OAF ביחס האנטומי בין שורשי השן לחלל הסינוס המקסילרי. מדובר בתסמין קליני מוכר בעת עקירות של שיניים עליונות אחוריות ובפרט בעת עקירת טוחנת עליונה ראשונה כפי שהיה במקרה זה. גם אם הייתה השן נעקרת בבית חולים או על ידי מומחה אחר הייתה נגרמת OAF כפי שאירע כאן." (ההדגשה שלי – א.כ.)
כשנשאל ד"ר דורי האם הכוונה כי בכל מקרה החור היה נגרם במקרה של התובע הוא השיב "אתה לא טועה" (עמ' 7 ש' 24).
15.לסיכום עניין זה, במקרה זה המבנה האנטומי של התובע, לרבות חדירת השורשים לסינוס היוו סיכון מוגבר, להיווצרות חור בין חלל הפה לחלל הסינוס של התובע. סיכון זה חייב נקיטת אמצעי זהירות שמטרתם לאתר אם נגרם חור.
אי ביצוע בדיקת נשיפה (ValSalva)
16.ד"ר ברק קבע בחוות דעתו, כי לאחר העקירה, היה על הנתבע לעשות בדיקת נשיפה המכונה בעגה המקצועית ValSalva. הבדיקה מבוצעת על ידי כך שהרופא מבקש מהמטופל לסגור את הנחיריים ולנשוף, ובמידה ויש חור האוויר אמור לצאת מחלל הפה.
ד"ר דורי חולק על קביעה זו. לטענתו, בניגוד לד"ר ברק, כלל לא מקובל לבצע את הבדיקה באופן רוטיני, אחרי כל עקירת שן טוחנת בלסת עליונה, הסמוכה לחלל הסינוס. שנית, הנתבע ציין כי מהלך העקירה היה ללא אירועים מיוחדים וכלל לא הייתה סיבה קלינית לחשוד בקיום OAF. מכאן, לא היה מקום לביצוע בדיקה זו. עוד העיר, כי אם נוצרה OAF קטנה, אשר עשויה להיסגר ספונטנית, ביצוע הבדיקה עלול אף להגדיל אותה ובכך לגרום לסיבוכים מיותרים.
התובע טוען בתצהירו כי במהלך ביצוע העקירה הוא חש בכאבים עזים ואף התעלף על כיסא הטיפולים. הנתבע לעומת זאת טוען בתצהירו, כי מהלך העקירה היה תקין, כאשר הוא הוציא את השן באופן מלא ולא היה כל צורך בשל כך לבצע צילום רנטגן לאחר העקירה. כמו כן, לא היה כל סימן מחשיד לקיום OAF. אולם נושא ההתעלפות אינו קשור כלל להיווצרות החור כפי שהבהיר המומחה מטעם התביעה ד"ר ברק (עמ' 29 ש' 8-10), ולכן עניין זה אינו רלוונטי לענייננו.
17.לדעתי, במקרה זה היה על הנתבע לבצע את הבדיקה לאחר ביצוע העקירה. כפי שקבעתי לעיל, הסיכון של היווצרות החור במקרה של התובע, היה סיכון מוגבר. לכן היה על הנתבע לוודא לאחר ביצוע העקירה, שלא נותר חור המעמיד את התובע בסיכון, של היווצרות זיהומים בחלל הסינוס. אמנם ד"ר דורי קבע, כי לא מדובר בבדיקה רוטינית, אך בחוות דעתו הוא לא שלל את הבדיקה לחלוטין, ולא פירט באילו מקרים וסיטואציות כן תבוצע הבדיקה.
ד"ר ברק הבהיר את חוות הדעת במסגרת החקירה, הבהרה שקירבה בין העמדות המנוגדים של המומחים. ד"ר ברק העיד, כי לא עושים את הבדיקה, בכל עקירה כירורגית, אלא רק במקרים שהשורשים חודרים לסינוס. וכך נרשמו הדברים בעמ' 28 ש' 11 – 17:
"ת:קודם כל, הבדיקה הזו חובה לבצע כאשר רואים את השן, כמו שכולנו ראינו על זה במיידעים, ששורשיה בצילום הפנורמי חדרו לסינוס. ז"א זה בדיקה...אנחנו דורשים את זה.
כב' השופט:כלומר לא כל עקירה עושים את זה, אבל יש סיכון שזה....
ת:ודאי.
כב' השופט:יש קרבה לסינוס כן עושים?
ת:כן. זהו, בדיוק."
18.יתרה מכך, הטענה של ד"ר דורי, לפיה הבדיקה עצמה יכולה ליצור נקב אין בה לדעתי במקרה הספציפי של התובע, כדי למנוע מביצוע הבדיקה, שכן במקרה כזה הדבר ניתן לתיקון במקום, והתועלת מביצוע הבדיקה עולה לאין שיעור על הנזק שיכול להיווצר, במקום בו היא לא תבוצע. ראשית נבהיר, וכפי שהסביר ד"ר ברק בעדותו לפניי, חלל הפה מופרד מחלל הסינוס בשכבת עצם דקה. לכן בדיקת נשיפה לא יכולה ליצור נקב בעצם. וכך העיד לפני בעמ' 29 ש' 22 - 26:
"ת:אענה גם על זה. החור הוא בעצם. ז"א העצם שיש...הרי יש עצם
כב' השופט:יש חדירה של העצם.
ת:העצם חוררה. אז הבדיקה, הוצאת האוויר, לא יכולה להגדיל...לגרום ל...ד"ר דורי, כבודו במקומו מונח, אנחנו חברים, אני חולק עליו בדבר הזה."
לכן אם נגרם חור בעצם הוא נגרם כתוצאה מהוצאת השן הטוחנת. בהמשך הוסיף ד"ר ברק שמה שמטריד זה החור בעצם ולא ברקמה הרכה (עמ' 29 ש' 28 – 30). כאן המקום להתייחס לטענת ד"ר דורי, לפיה ייתכן שהחור הוא חור קטן, וייתכן כי הוא ייסגר ספונטני. טענה זו היא תאורטית, בשים לב לסיכון המוגבר שניצב בפני התובע ובשים לב שהחור שהיה אצל התובע הוא בגודל 3 מ"מ (ראו: מסמכי בית חולים בילינסון לאחר העקירה שם צוין גודל החור), ועל פי עדותו של ד"ר ברק מדובר בחור גדול (עמ' 31 ש' 18). ד"ר דורי לא התייחס בחוות דעתו לגודל החור שנמצא אצל התובע.
19.שנית, כל בדיקה יש לה מעלות ומגרעות. לכן בכל סיטואציה יש לבחור, לאחר שקילה של היתרונות והחסרונות, את האפשרות שהיתרונות הגלומים בה, עולים על החסרונות או על הנזק. כעניין שבהיגיון אקדים ואומר, שאני מתקשה לראות סיטואציה, בה נוצר חור בעצם אך ברירית, שדרכה גם עברו אותם שורשי השן שחוררו את העצם, לא נוצר חור דומה. אך אניח לעניין זה מאחרוהוא לא זכה להתייחסות מפורשת של המומחים. אולם, גם אם אלך לפי שיטתו של ד"ר דורי, לפיה יש נקב בעצם, אך הרירית לא התנקבה כתוצאה מהעקירה, ופעולת הנשיפה היא שחוררה את הרירית, עניין זה הוא בר תיקון, במקום ובמעמד ביצוע הבדיקה.
מסקנה זו היא על סמך עדות ד"ר דורי בעצמו. ד"ר דורי העיד לפניי כי סתימת החור במקום היא פעולה אפשרית ואינה מסובכת, גם במרפאה פרטית, וניתן לבצעה על נקלה. וכך העיד בעמ' 8 ש' 10 - 29 :
"ש:כן אבל אם החור הוא 8 מ"מ שיצא
ת:אני יכול לסגור 10 מ"מ, אם יצא, אין לנו בעיה.
ש:איך אתה סוגר?
ת:ע"י מתלה של רקמה רכה....
.
.
.
ת:....כל מומחה אחר לכירורגיה פה ולסת יכול לעקור שן כזאת ולסגור אורואנטרל תרפיסטולה ככל שתהיה, התשובה היא כן, זה הדבר הבסיסי ביותר למומים לכירורגיית פה ולסת. זה כמו שתגיד לי, יש לו רישיון להטיס בואינג, האם הוא יכול להטיס ססנה? כן."
מאידך גיסא, הנזק שעלול להיגרם מאי סגירת החור, כפי שהיה בענייננו הוא נזק גדול יותר. ד"ר ברק הסביר בעדותו כי במידה ויוותר החור פעור ולא ייסגר, שאריות אוכל וחיידקים יחדרו לסינוס, שאמור להיות אזור סטירלי, ולגרום לזיהומים כפי שאירע בפועל אצל התובע (עמ' 30 ש' 22-23). במקרה כזה גם מתן אנטיביוטיקה לא תועיל אלא רק תעכב את התפשטות הדלקת (עמ' 30 ש' 28), שכן לאחר התקופה בה התובע ייטול את התרופה, חדירת החיידקים תימשך, והזיהום יופיע עד כדי גרימת סינוסיטיס.
20.יתרה מכך, גם אם אניח כי אין רוטינה רפואית של בדיקת נשיפה, הדבר אינו שולל בהכרח קיום סטנדרט התנהגות, שמשמעו חובה לבצע את אותה בדיקה במקרים קונקרטיים, בהם התועלת מביצוע הבדיקה עולה על הנזק שיווצר אם לא תבוצע. העדר פרקטיקה רפואית של ביצוע אותה בדיקה, אינה שוללת מהבחינה המשפטית קיומו של סטנדרט התנהגות המחייב את ביצועה. שאלה זו הייתה במוקד ההתדיינות בדנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721 (2003) (להלן: עניין קליפורד ). בעניין קליפורד נידון מקרה בו רופא שיניים הזריק לילדה בת חמש שנים זריקת הרדמה מקומית, שגרמה לה לנזק מוחי מאחר וחומר ההרדמה זרם למוח. המזרק בו הרופא עשה שימוש, היה מזרק שאינו מאפשר שאיבה. כמו כן, הוכח כי השימוש באותו מזרק היה פרקטיקה מקובלת. עוד נמצא, כי אילו נעשה שימוש במזרק המאפשר שאיבה הנזק היה נמנע. בית משפט המחוזי דחה את התביעה, בין היתר, מהסיבה שהשימוש באותו מזרק היה פרקטיקה מקובלת. בית המשפט העליון ברוב דעות דחה את הערעור. אולם בהליך של דיון נוסף הפך בית המשפט העליון את התוצאה.
השופט אור, שכתב את דעת הרוב, התייחס לעיצוב החובה לנקוט באמצעי זהירות בשאלת ההתרשלות, תוך שהוא מסתמך על פסק הדין בע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ(3) 784 (1996) (להלן: עניין צבי ) שם נקבע:
"...החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוטם בנסיבות העניין".
נקבע בעניין קליפורד, כי השיקולים הנ"ל אינם נדחים הצידה, גם שעה שפעולותיו של הרופא לא חרגו מהמקובל בעת הרלוונטית, ועל בית המשפט להתחשב בהם לצורך קביעת רמת הזהירות הנדרשת. עוד נקבע, כי קיומה של פרקטיקה רפואית אינה שוללת את ההתרשלות. ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, שבהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש. קיומה של פרקטיקה, אינו יכול במקרים אלו, לחרוץ את גורל התביעה, אך הוא בהחלט פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין זה הפרמטר היחיד אשר בית משפט יתחשב בו (ראו: עניין קליפורד בעמ' 744-745). ביישום הכללים הנ"ל מצא השופט אור כי יש לקבוע שהרופא התרשל מכמה סיבות: קיום סיכון שנע בין 10% ל- 15% לגרימת הנזק; תופעות הלוואי העלולות להיגרם כתוצאה מחדירת חומר האלחוש לתוך העורק, הן אמנם חולפות אך לא ניתן לכנותן קלות ערך, והן יכולות להגיע לשיתוק זמני ואף עיוורון בעין אם לא למעלה מכך; במועד הרלוונטי כבר היה ידוע שהשימוש במזרקים שואבים עדיף; שימוש במזרק לא שואב מפר את הוראות היצרן; במועד הרלוונטי התופעה של זרימת חומר ההרדמה למוח הייתה ידועה.
21.בענייננו ולמרות שהסיכון של יצירת חור היה מוחשי כאמור לעיל, הנתבע לא נקט בשום אמצעי על מנת לוודא שלא נותר חור. חוות הדעת בשאלה האם יש רוטינה של ביצוע בדיקה זו, היו קוטביות, אך למרות זאת אני סבור, כי בעת קיום סיכון מיוחד ומוגבר יש ליישם בדיקה זו. האמצעי של בדיקת נשיפה הוא אמצעי ידוע, והוא אמצעי זול. בחירה בקו הפעולה של ביצוע בדיקת ה- Valsalva, והעדפתו על פני קו פעולה אלטרנטיבי של הימנעות מביצוע הבדיקה, הוא בנסיבות העניין סביר יותר ואף הייתי מוסיף מידתי יותר. האדם הסביר הוא בין היתר האדם הבוחר בקו פעולה שעלול לגרום נזק פחות יותר לזולתו (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות עמ' 477 (2012)). קביעה ברוח זו, אף ניתן למצוא בע"א 732/77 גבריאל נ' עירית אדלר, פ"ד לד(2) 414 (1980). באותו עניין נידונה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת בתאונת דרכים לה, לטענתה, היה הנתבע אחראי. התביעה הוגשה על בסיס הוראות פקודת הנזיקין. התאונה אירעה עקב כך שהנתבע, שנהג ברכב, סטה ממסלול נסיעתו, על מנת להימנע מפגיעה בכלב שעמד לרדת לכביש. טענת הנהג הייתה שפעל בתנאי דחַק, מאחר שראה לראשונה את הכלב רק כשהיה במרחק 20 מטר ממנו וחשש שלא יוכל להימנע מפגיעה בו. בית משפט העליון דחה את הטענה. האחריות הוטלה על הנהג משום שבעיני בית המשפט בחירתו של הנהג הייתה בחירה בקו פעולה רשלני. וכך פסק השופט ברק:
"פנייה שמאלה, בנסיבות הענין, היתה התנהגות רשלנית, שכן כל נהג סביר צריך היה להכיר בסיכון הרב שבפנייה זו אשר משמעותה היא עלייה על אי ההפרדה והתנגשות בעמודי התאורה. אופי רשלני זה של התנהגות ניתן היה להסירו, אילו בנסיבות המקרה צפוי היה כי קו התנהגות אלטרנטיבי עשוי היה להביא לתוצאה דומה או אף חמורה יותר. בענין שלפנינו – כאשר לא התעוררה כל שאלה של אפשרות פגיעה בכלי רכב אחרים מאחורי המערער מס' 1 – עמד לרשותו של המערער קו התנהגות אלטרנטיבי שלא היה כרוך בסיכון חיי אדם, דהיינו בלימה ללא סטייה שמאלה שהיה עמה סיכוי לעצור בעוד מועד, או במקרה הגרוע פגיעה בכלב. כאדם סביר היה על המערער לדאוג בראש ובראשונה לבטחונם של בני האדם. הוא לא עשה כן, ובכך רשלנותו."
לכן ניתן בהחלט לעשות שימוש במבחני המידתיות, לצורך בחינה האם פעולה מסוימת הייתה פעולה רשלנית (לשימוש בעקרון המידתיות בפסיקת בית משפט העליון בדיני נזיקין, אם באופן מלא ואם באופן חלקי, וקריאה להטמעתו בצורה שיטתית בשאלת קיומה של התרשלות אן כי לא באופן בלעדי ראו: תמר גדרון ואחסאן כנעאן "על עקרון המידתיות בדיני הנזיקין" ספר סלים ג'ובראן עמ' 1091).
22.בחינת פעולותיו של הנתבע לאחר ביצוע פעולת העקירה, מובילות למסקנה כי אי ביצוע בדיקת הנשיפה הייתה בלתי מידתית ובנסיבות בלתי סבירה, שכן התועלת ממנה עולה בהרבה על הנזק מאי ביצועה. הבדיקה אינה כרוכה בעלות מיוחדת, אך מאידך גיסא, אי ביצועה יכול להוביל לנזק משמעותי לתובע כפי שאירע בפועל. גם אם פעולת הנשיפה תנקב את הרירית, ניתן לתקן עניין זה על נקלה ובמקום, כפי שהעיד ד"ר דורי לפניי, ולכן במאזן עלות תועלת מן הראוי כי תהייה התוויה לביצוע בדיקה זו, מקום בו קיים סיכון מוגבר להיווצרות החור. לכן הנתבע התרשל באי ביצוע הפעולה בנסיבות מקרה זה, בו היוותרות החור הייתה צפויה ברמה גבוהה, גם אם לא הייתה רוטינה קבועה לביצוע אותה בדיקה.
אוסיף עוד, ולמעלה מהצורך, כי הנתבע לא טרח להזמין את התובע לביקורת לאחר ביצוע אותה עקירה, דבר שיכול היה לגרום לאיתור הנזק. אילו היה מזמן אותו יכל בעזרת שאלות יזומות לדעת אם נותר חור, למשל על ידי השאלה האם יש מעבר מים מחלל הפה לחלל האף כפי שאירע לתובע לאחר מכן. אך טענה זו לא נטענה בנסיבות מקרה זה ולכן היא לא תשמש חלק מההכרעה.
אי תפירת החניכיים
23.ד"ר ברק טוען בחוות דעתו, כי הנתבע לא תפר את החניכיים כפי שמתחייב במקרה זה. אילו היה תופר את החניכיים, אולי החור היה נסגר או מצטמצם בממדים וכך היה נמנע הסיבוך הצפוי.
הנתבע בתצהירו טען, כי בתום העקירה תפר את פצע העקירה כפי שהוא נוהג תמיד בעת ביצוע עקירות מסוג זה. ד"ר דורי טען בחוות הדעת, כי הנתבע ציין בפניו כי תפר את פצע העקירה, כפי שהוא נוהג תמיד בעת ביצוע עקירות מסוג זה. בנוסף ציין, כי חזקה על רופא מומחה בכירורגיה של הפה והלסתות, שלא יימנע מלתפור מכתש עקירה בכלל ובפרט כזה של טוחנת עליונה.
24.עיון ברשומה הרפואית מעלה כי הרישום מיום המקרה הוא רישום מאוד טלגרפי. במסגרת אותו רישום לא צוין כי הפצע נתפר. לדעתי, מדובר בחוסר ברישום שיכול להעיד כי הפעולה לא בוצעה או להעביר נטל ההוכחה לנתבע או להעביר את נטל הראיה לנתבעים (ראו: ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני [פורסם בנבו, 4.11.2014]). בניגוד לאמור בחוות דעתו של ד"ר דורי, בעדותו לפניי שלל כי נפגש או שוחח עם הנתבע בטרם עריכת חוות הדעת וטען כי פגש אותו לראשונה רק ביום הדיון בו נתן את עדותו. כשנשאל מדוע לא יצר קשר עם הנתבע, השיב שיותר נוח לו לשוחח עם ב"כ הנתבעים, והוסיף כי את חוות הדעת הוא ערך על סמך המסמכים בלבד (ראו: עמוד 2 שורות 22-29). עם זאת, הוא נשאל האם הפנה שאלות לנתבע באמצעות ב"כ הנתבעים, ועל כך השיב כי שאל האם הנתבע תפר את פצע העקירה. מכאן אני מסיק כי מדובר במידע חשוב ומרכזי שהיה חסר לד"ר דורי מעיון ברשומה, ולכן בשל חשיבות המידע הוא דרש לקבל תשובה האם הפצע נתפר. לכן אני סבור כי הנטל עבר לנתבעים להראות כי בוצעה תפירה של החניכיים לאחר העקירה.
עוד אני סבור, שהנתבע לא הרים את הנטל והוכיח כי תפר את פצע העקירה, מאחר ועדותו נסמכת על טענתו, כי כך הוא נוהג תמיד, ולא על זיכרון ספציפי מאותו מקרה. לכן מדובר בראיה חלשה שאין די בה כדי להרים את הנטל.
אי מתן טיפול אנטיביוטי וטיפות
25.ד"ר ברק טען בחוות דעתו כי הנתבע לא נהג כשורה עת לא נתן לתובע מרשם לאנטיביוטיקה ולטיפות אף, כפי שמקובל בנסיבות המקרה. הוכח לפניי כי טענה זו אינה אמת. על פי הרשומה הממוחשבת התובע קיבל מרשם לאנטיביוטיקה מסוג מוקסיפן, ועל כן אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר דורי לפיה הנתבע נתן כיסוי אנטיביוטי כמקובל בנסיבות העניין.
לא זו אף זו, ד"ר ברק בעדותו לפניי מסר כי גם אם התובע היה נוטל אנטיביוטיקה, הדבר לא היה מונע את הנזק, שכן האנטיביוטיקה נותנת כיסוי לתקופה מוגבלת, ואם החור נותר פעור, אזי לאחר שהתובע היה מסיים ליטול את האנטיביוטיקה הבעיה הייתה נותרת והסינוס היה ממילא מזדהם, וכך העיד בעמוד 30 שורות 26-28: "אז גם אם הוא היה לוקח אנטיביוטיקה חודשיים, עצם קיום החור... רק היה יכול קצת להוריד את הכאבים, קצת להוריד את התפשטות הדלקת, אבל זה לא היה מונע את היווצרות הדלקת".
לכן במקרה זה אין קשר סיבתי בין אי נטילת אנטיביוטיקה להיווצרות הנזק.
קשר סיבתי או אשם תורם
26.בעניין זה לא צריכה להיות מחלוקת כי אילו בוצעה הבדיקה הנתבע היה מגלה קיומו של החור.
הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התובע לא פנה לאחר העקירה ולא סיפר כי הוא סובל מבעיה כשלהי. בסיכומים הנתבעים אינם מלבישים את טענתם העובדתית בלבוש משפטי: 'היינו הם אינם מפרטים את הטענה המשפטית בעקבות טענתם העובדתית. האם הטענה היא במישור העדר האחריות? האם הטענה היא במישור הקשר הסיבתי? האם הטענה היא לאשם תורם. עם זאת, בכתב ההגנה נטען לאשם תורם מכריע של התובע
27.הנתבעים לא יכולים להיבנות מכך שהתובע ביקר במרפאת הנתבעים לאחר המקרה בארבע הזדמנויות שונות ולטענתם לא מסר על קיומה של בעיה. הביקורים היו ביום 10.12.2014 למסירת כתר חרסינה (לא ברור מה המשמעות מסירה, אם מדובר בהתקנה אם לאו), ביקור ביום 14.1.2015 ניקוי אבנית על ידי שיננית, ביקור מיום 20.4.2015 גם ניקוי אבנית אצל שיננית וביקור ביום 11.6.2015 בו בוצעו השלמה לשיניים 11 ו- 22 וקביעת תכנית טיפול. ראשית, לא הוכח מה היו ההנחיות, אם בכלל, שניתנו לתובע בעת שחרורו לאחר העקירה. ולכן על סמך מה מצופה שהתובע יבוא ויודיע שיש בדיקה. שנית, רק לאחר שהתובע עבר בדיקת CT ביום 4.5.2015 הוסבר לתובע כי בעיית הסינוסיטיס נובעת מהחור בחלל הפה. לכן לא ניתן לבקש מהתובע להודיע לפני כן על קיומה של הבעיה. עוד העיד התובע, כי בתחילה הרופאים סברו כי מדובר בתחלואת חורף, ועל כן התובע סבר בתמימות שלא מדובר בהשלכות של העקירה. יתרה מכך, באותו שלב בו התגלה החור, התובע כבר סבל מסינוסייטס וזיהום. לכן לא ברור אם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. בשים לב לכך לא שוכנעתי כי התנהגות התובע ניתקה קשר סיבתי.
מאידך, התובע סבל ממעבר נוזלים בין חלל הפה לחלל האף. ייתכן ועניין זה היה צריך לעורר אצל התובע חשד מסוים. לכן אילו היה פונה למרפאה יכול והיה שהרופאים היו מאתרים את הבעיה. אולם בשל טענה זו יש להשית על התובע אשם תורם ולא לשלול אחריות. דוגמא שקרובה לכך ניתן למצוא בע"א
ע"א 7406-22בנימין דרדור נ'שלמה לוי [פורסם בנבו,9.8.2023]. המערער נפגע בתאונת עבודה עת עבד כמתקין מזגנים עצמאי. תביעתו למוסד לביטוח לאומי נדחתה, מאחר ובמועד התאונה לא היה מסווג במוסד לביטוח לאומי כ"עצמאי" כנדרש. על רקע זה הוגשה תביעת המערער שבה נטען, כי המשיב, רואה חשבון שסיפק שירותים למערער בעסקו כמתקין מזגנים, התרשל כלפיו בכך שלא דיווח למל"ל על מעמדו כעצמאי. בית משפט עליון הטיל אחריות על רואה החשבון ודחה בין היתר את הטענה כי יש להטיל אחריות מלאה על המערער עצמו מאחר וחובת הדיווח מוטלת עליו והוא ידע על כך. לצד זאת הוטל אשם תורם על המערער. נפסק, כי הימנעותו של המשיב מלהעלות ולברר את נושא הדיווח למל"ל עולה כדי התרשלות מצידו, אך זאת, מבלי לגרוע מחובתו ומחדלו של המערער לדווח על מעמדו במל"ל באופן עצמאי. על פי הודעת הביטוח הלאומי המתוארכת ליום התאונה, המערער נדרש לשלם דמי ביטוח על הכנסותיו כעצמאי לשנת 2012, כלומר עובר לתחילת עבודתו כמתקין מזגנים. במשך כל התקופה הנ"ל המערער לא דיווח למל"ל על מעמדו כעצמאי. לכך יש להוסיף כי המערער בחר שלא להשיג על החלטת המל"ל באמצעות הליך משפטי, ושמא ניתן היה להעביר את רוע הגזירה, ובכך לא עמד בחובת הקטנת הנזק. בשים לב לכל אלה, המערער נושא באחריות למצב שנוצר, בשיעור של 30%. הטלת האחריות העיקרי על רואה החשבון נבעה מהיותו בעל המקצוע והמומחה בתחום. בדומה לכך הטלת האחריות בעיקרה צריך להיות על הנתבע כבעל המומחיות הנדרש לוודא כי לא נגרם נזק על ידי מחדלו.
בענייננו לא הוכח כי לתובע ניתנו הוראות או הנחיות בעת שחרורו לאחר העקירה. הנתבעים הם האוחזים בידע ובמקצועיות ולא התובע. לכן עיקר האחריות מוטל על הנתבעים. בשים לב לכך, אני מטיל אשם תורם על התובע בגין אי פניה לנתבעים ומסירת תלונה על מעבר נוזלים בין חלל הפה לאף, בשיעור של 20%.
גובה הנזק
הטיפולים הרפואיים
28.לאחר ביצוע העקירה, התובע טוען, כי מששב לביתו החל לחוש בכאבים חזקים בלחי שמאל אשר הקרינו לעין שמאל. במקביל לכך, שם לב כי בכל פעם ששתה נוזלים, עברו הנוזלים מהפה לאף ויוצאים מאפו, בהמשך אף החל התובע לסבול מקשיי נשימה ומהפרשות באף. כאשר החמירו הסימפטומים, והתובע החל לסבול מהפרשות דלקתיות מהאף לגרון, פנה לרופאת המשפחה אשר יחסה את כל תלונותיו לשפעת חורפית, והתובע טופל תרופתית.
ביום 6.1.2015 התעלף התובע ואיבד את הכרתו בביתו, הוא פונה לבית החולים לניאדו על ידי אמבולנס, שם אושפז בטיפול נמרץ למשך ארבעה ימים. במהלך אשפוזו בוצעו לו בדיקות מקיפות ובין היתר נמסר לתובע כי הוא סובל מנוזל ודלקת בסינוס המקסילרי השמאלי. כאשר עדכן התובע את רופאיו, בעקירה שביצע בקופת החולים, נאמר לו כי הדלקת נגרמה כתוצאה מעקירת השן וכי עליו לעבור ברור נוסף במסגרת קופת החולים.
התובע שוחרר לביתו עם המלצות למעקב על ידי נוירולוג וביצוע בדיקת MRI ראש, מעקב על ידי א.א.ג. ורופאת משפחה. בבדיקה הנוירולוגית ו-MRI ראש, נשללה כל מחלה אפשרית אשר יכולה הייתה לגרום למצבו הנוכחי. בנוסף הופנה התובע לבדיקת המטולוג בבית החולים מאיר, אשר יצאה תקינה גם כן.
בתאריך 4.5.2015 ביצע התובע צילומי CT במכון מור, אשר הדגימו דלקת חריפה של הסינוסים מצד שמאל שגורמת לחסימה של האף. כמו כן, רופא א.א.ג. הסביר לתובע כי קשיי הנשימה והכאבים נובעים מאותה הדלקת. התובע טופל באמצעות אנטיביוטיקה אשר הקלה על כאביו במקצת, אך מיד לאחר שהפסיק ליטול אנטיביוטיקה כל התסמינים והתופעות הופיעו בשנית.
בבדיקות אשר עבר התובע, נתגלה כי הוא סובל מחור שנוצר בין הפה לסינוס באזור עקירת שן. התובע הופנה למחלקת א.א.ג. בבית החולים בלינסון ולאחר טיפולים תרופתיים אשר לא צלחו הוחלט על ידי רופאי התובע, כי אין מנוס מביצוע ניתוח על מנת לתקן את הנזק. בשל כך, התובע הופנה לניתוח סגירת החור בין הפה לסינוס ולניקוי הדלקת מהסינוס.
ביום 3.8.2015, עבר התובע ניתוח ראשון בבית החולים בלינסון אשר נועד להרחיב את החור בין הפה לסינוס, על מנת שניתן יהיה לשטוף את הדלקת מחלל הסינוס, ובמשך מספר שבועות התובע ביצוע שטיפות של הסינוס פעמיים ביום באמצעות מזרק ונוזלי חיטוי.
ביום 17.9.2015, עבר התובע ניתוח נוסף בהרדמה כללית בבית החולים בלינסון. במהלך הניתוח הדלקת נוקתה והחור בין הפה לסינוס נסגר.
הנכות הרפואית והתפקודית
29.אין מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין סינוסיטיס מקסילרית כרונית משמאל בשיעור של 10% לפי תקנה 69(2)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. סינוסיטיס כרונית מלווה בכאבים, שכן כפי שהצהיר התובע בסעיף 28 לתצהירו, התסמונת מלווה בכאבים חזקים שמקרינים לראש מהלסת, פוגעת בריכוז וגורמת לו לעשות הפסקות מרובות בעבודתו.
עבודתו של התובע כיום היא עבודה משרדית בתחום האינטגרציה בחברת סטרטאפ. עובר לאירוע העקירה עבד בחברת צוק מערכות כטכנאי מעבדה, עבודה הכוללת הרכבות, בקרת איכות וכל מה שקשור לקו ייצור ובנוסף עבודה עם מכשור וצוות (ראו: עמודים 4-5). לכן התסמינים מהם סובל התובע כתוצאה מהנכות שנותרה מגבילים אותו בעבודתו. בהתחשב בנכות ובטיב העבודה, בעובדה כי התובע הציג תלושי שכר בודדים לשנת 2015 מהם עולה כי היו היעדרויות מסוימות, ומאידך לא הוצגו תלושי שכר עדכניים ובמרוצת השנים, שיצביעו על הפסדים בפועל יש בדעתי לפסוק הפסדי שכר על דרך האומדנא.
כאב וסבל
30.בהתחשב בנכות שנותרה, הטיפולים הממושכים, האשפוזים והניתוחים שנאלץ התובע לעבור לצורך הטיפול בזיהום, אני פוסק בגין כאב וסבל סך של 60,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
הפסד שכר לעבר
31.התובע טוען כי השתכר עובר לעקירה סך של 9,000 ₪ ברוטו. אולם עיון בתלושי השכר עובר לעקירה מעלה כי שכרו הממוצע היה כ- 7,250 ₪ (ראו תלוש חודש 5/2014; אמנם צורף תלוש חודש 7/2014 אך תלוש זה אינו משקף מאחר וכולל דמי הבראה שנתיים בסך של כ- 2,200 ₪ ברוטו). תלוש חודש 10/2014 כולל הפחתה בסך של 350 ₪ בגין חופש כאשר בחודש זה עבר התובע עקירה, שאין חולק שהיה צריך לעבור. לאחר מכן מצרף התובע תלושים באופן ספורדי, לחלקם הוא מצרף אישורי מחלה מהם לא ניתן להבין מה היא סיבת ההיעדרות.
אני מוכן להניח כמובן שבעת שהתובע היה מאושפז בגין הסינוסיטיס או לצורך סגירת החור הוא לא היה מסוגל לעבוד. לכן על היעדרויות אלו אני פוסק לעבר סך של 7,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
התובע לא צירף תלושי שכר לאחר שנת 2015 ועד היום ולכן לא הוכיח הפסדי שכר בפועל לעבר לתקופה זו.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
32.שכרו המשוערך של התובע נכון למועד פסק הדין הוא 8,083 ₪ ברוטו. לכן הפסד כושר השתכרות לעתיד על דרך האומדנא הוא בסך של -.146,606 ₪.
הפסד תנאים סוציאליים
33.לפי 12.5% מסה"כ הפסדי השכר ובסך של 19,201 ₪.
הוצאות ועזרה לעבר ולעתיד
34. התובע לא צירף קבלות. אך אין ספק כי נגרמו לו הוצאות בשל פניה לטיפולים רפואיים ובעיקר הוצאות נסיעה. התובע לא טען בתצהירו כי נזקק לעזרה. לכן בגין הוצאות לעבר והוצאות שיוציא בעתיד בגין פניה לטיפול רפואי אני פוסק על דרך האומדנא סך של 15,000 ₪.
סיכום ותוצאה
35. סה"כ נזקי התובע מסתכמים לסך של 247,807 ₪. סכום זה בניכוי אשם תורם בשיעור 20% עומד על 198,246 ₪.
לאור זאת, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 198,245 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ וכן בתוספת הוצאות משפט המוערכים על ידי בסך של 10,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ד, 20 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
