פלוני נ' אקו גני אירועים בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה נזיקית לפי דיני הרשלנות ובמסגרתה הטענה, כי בעת שהתובע שבר את הכוס בטקס נישואיו, חדר שבר זכוכית לכף רגלו, פצע אותה וחבל בה.

א. כללי:

התובע, יליד 1998.

נתבעת 1 הינה גן האירועים, אשר בו נישא התובע לזוגתו ביום המקרה.

נתבעת 2 הינה חברת הביטוח המבטחת את הנתבעת 1.

הצד השלישי, אשר צורף להליך בידי הנתבעות, הינו ספק הכוסות, אשר לפי הטענה סיפק לנתבעת 1 את הכוס שאותה שבר התובע בטקס הנישואין ואשר שבר ממנה חדר לכף רגלו.

בתאריך X.X.18 נישא התובע לזוגתו באולם האירועים של הנתבעת 1.

במהלך טקס החופה, שבר התובע את הכוס אשר הונחה למרגלותיו ושבר זכוכית של הכוס חדר לכף רגלו ופצע אותו.

התובע הובהל מיד אל בית-החולים, שם הוצא שבר הזכוכית מכף רגלו, היא נתפרה, הוא שוחרר מבית-החולים, שב אל חגיגת נישואיו, אך באיחור, ולא יכול היה להשתתף באופן מלא בחגיגה.

מומחה בית-המשפט קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה ברגל והצלקת שנותרה ונכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש מלא.

ב. האחריות:

(1). דרך קרות האירוע:

לאחר ששמעתי את עדותם של התובע, רעייתו, ובחנתי את יתרת הראיות שהובאו בפניי, אני קובע, כי התאונה ארעה בדיוק בדרך שאותה תאר התובע מן הנימוקים הבאים:

ראשית, עדות התובע שהייתה מהימנה ואמינה, ונראה כי אינה שנויה במחלוקת. אכן, אין להעלות על הדעת, כי התובע יבקש לרקום מזימה או להעליל עלילה שלא התרחשה בעולם המציאות על חשבון החרבת היום השמח בחייו. וכך העיד:

"דרכתי על הכוס, רגע כזה של, משהו קרה, היה לי השתהות של שנייה, נתתי נשיקה ל...ואז לחשתי לה, "אני חושב שנכנסה לי זכוכית". באמת הרמתי את הרגל, היו שם זכוכיות בחוץ, שניקיתי, על הרגל עצמה, הגיעו שטף של אנשים, אמרתי שלום, אולי לשלושה, ארבעה, חמישה אנשים, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, פניתי לאבי שאמרתי לו "משהו לא בסדר", הורדנו את הנעל, אח שלי גם היה שם, הורדתי את הנעל ואז פתאום ראינו שיש המון דם, ברגע שהורדתי את הגרב באמת היה שמה שטף. ישר הלכנו לחדר חתן כלה, שם חברה שהיתה, חברה רופאה שהיתה אורחת באירוע אמרה לי - תקשיב, אני לא סגורה מה קורה פה, אני לא יודעת אם יש זכוכית או אין זכוכית, בוא נפנה אותך. פינו אותי למיון".

שנית, עדותו המהימנה והאמינה של מעסיקו של התובע, ז.ג., אשר העיד כי נכח בטקס הנישואין, והגם שלא ראה את מעשה שבירת הכוס והפציעה, הוא הבחין לאחר מכן שהתובע נחבל ברגלו:

"ואז ראיתי, אחרי שבירת הכוס אמרו "מזל טוב" וכולם מתקבצים ואז במקום ש, כבר באתי לתפוס את מקומי בתור, במקום שמה שנקרא כולם ייכנסו, פתאום היה, היתה, אנשים התחילו לצאת והוציאו אותו, אני זוכר שהוציאו אותו, החזיקו אותו ככה. ש: אבל השאלה היא אם ראית את הרגל שוברת את הכוס. ת. לא. אני לא ראיתי את הרגל שוברת את הכוס"

שלישית, עדותו המהימנה והאמינה של אבי התובע ע.ת., אשר נכח במקום והעיד:

"כן, כן, לידו. ראיתי שהוא מתעסק עם הנעל. בדקנו מה, שאלתי אותו מה קורה, הוא אומר שהוא חושב שנכנס לו זכוכית לנעל. הסתכלנו, הורדנו רגע את הנעל ככה בחופה לראות, ראינו שיש דם וזה, אז אמרתי לו - יאללה בוא נלך, לקחתי אותו, הלכנו לחדר חתן בכלה, בדרך ככה הכל, ראיתי שנוזל מלא דם. בחדר שמה הורדנו את הנעל בזהירות וראינו שיש ספציפית בפנים הרגל וזה, והייתה שמה חברה שהיא הייתה רופאה אז היא המליצה לקחת אותו למיון, נסעתי איתו באוטו, לקחתי אותו באוטו למיון, שם טיפלו בו, הוציאו, ש: הזכוכית הייתה תקועה? ת. כן. וטיפלו בו שם, זה לקח לזה כמה שעות עד שחבשו לו את הרגל, עשו עוד כמה בדיקות שמה, וידאו שבאמת זה בסדר, עשו לו, חבשו לו את הרגל ואחרי כמה שעות הגענו ל...".

רביעית, עדותה המהימנה והאמינה של זוגתו של התובע, אשר מסרה את הדברים הבאים:

"כן, שוברים את הכוס...שבר את הכוס ואז אני זוכרת שהוא כאילו היה כזה איזה משהו מוזר, הוא עצר רגע, הוא אומר - נראה לי שנכנס לי משהו לרגל, זכוכית לרגל, מרים את הרגל, אנחנו רואים איזשהו חור בנעל ואיזושהי זכוכית בנעל, הוא מוציא, ממשיכים. אני זוכרת שכאילו הגיעו מלא אורחים, נתנו לי נשיקות ואז ברגע מסוים אני כבר לא ראיתי איפה...ואז ברגע מסוים אחותי באה ומגיעה ואומרת לי...יש ל...זכוכית ברגל, הוא בחדר חתן כלה. הלכתי לשמה כשבדרך אני רואה כזה חוט של דם ואז ראיתי אותו בעצם שמה, יש לנו חברה שהיא רופאה והיא ראתה את הרגל והיא אמרה - בוא, לא לוקחים סיכונים על דבר כזה, זה נראה לא טוב. בוא לבית חולים. וזהו, ו...הלך עם אבא שלו ואחותו לבית חולים, אני נשארתי להחזיק את האירוע עם כל הדאגה והכל אבל סמכתי על אבא שלו ואחותו ונשארנו שם והייתה חוויה מאוד מאוד לא פשוטה. בסוף...חזר, הבנתי שהוציאו חתיכה גדולה מהרגל ותפרים, נתנו לו טשטושים, משהו נגד כאבים וזהו וכל החתונה בעצם כזה הייתה קצת מהולה בעצב, בהחמצה. רקדנו, אני רקדתי,...פחות. הוא הרבה ישב על הכיסא, החברים כן רצו שהוא ירקוד, הרימו אותו והחזיקו אותו כדי שהוא ירקוד וכל הזמן כן היה לו כאב והתלונן על הסבל וחשש, ו...הוא אחד כזה שלא מתלונן הרבה על כאב, אם הוא מתלונן אז הבנתי שאפילו ברגע מסוים הוא אמר אני חושב שאולי כדאי שאני אפסיק קצת לעמוד. זה, זה מה שהיה".

חמישית, תמונת הנעל שאותה נעל התובע ועליה ניתן לראות את סימן כניסת שבר הזכוכית.

שישית, האירוע תועד בסרטון טקס הנישואין וכן נמסרו התמונות הבאות המדברות בעד עצמן:

שביעית, תיעוד השבר שהוצא מתוך הנעל וכף רגלו של התובע (הזכוכית עצמה הוצגה במעמד הדיון לבית-המשפט):

שמינית, תיעוד מן המסמך הרפואי מיום האירוע בשעת לילה מאוחרת X.X.18 שעה 22:54:

(2). מקורה של הכוס:

זוגתו של התובע העידה, כי היא אינה יודעת מהיכן הגיעה הכוס, אלא שהבחינה בה מונחת עטופה על השולחן לפני תחילת הטקס. היא העריכה שמנהל הטקס הניחה שם ולאחר מכן לרגליו של התובע:

"על השולחן כאילו בחופה, אבל לא ראיתי מי הביא, מי שם. היה מנהל אולם שאת יודעת, כשאנחנו עושים חתונה אז אני מראש מסתמכת על מי שמנהל את האירוע".

לדבריה, מנהל הטקס לא הביא עמו את הכוס, אלא שמקורה בנתבעת 1:

"כן, בטח, אנחנו ישבנו, גם תכננו את כל הטקס וזה היה רק הוא מגיע עם הדברים שהוא הולך להקריא וזהו, אפילו את הכתובה. אנחנו הבאנו שזאת כתובה שאנחנו כתבנו אותה ביחד, כאילו הוא הגיע בפני עצמו, זאת אומרת לא הייתה לו שום מחויבות לכלום. אפילו אחרי זה את הכרטיסים של הוויה קיבלנו עוד אחרי זה בדואר ולא ממנו, זה ממש הגיע".

אני מקבל את עדותה, המהימנה והאמינה, שלפיה היא והתובע תכננו את חתונתם לפרטי פרטים, וכי הם לא הביאו את הכוס, אלא שמקורה בנתבעת 1:

"רק שאנחנו לא הבאנו את הכוס".

לדבריה, היא והתובע סמכו על הנתבעת 1 שתספק להם כוס תקינה לשבירה:

"לא עטפנו אותה ולא זה. זה כן חשוב לי להגיד, שאני לא יודעת מהבחינה הזו, זאת אומרת אנחנו הגענו לאיזשהו מקום והיה את מנהל האירוע שבעצם סמכנו עליו על הכל כמו שהוא מספק לי כיסא טוב"

בהתאם מסר התובע בעדותו, כי האחריות לאספקת הכוס הייתה של הנתבעת 1:

"ש: ומי היה אמור להביא את הכוס ? הרמתי ? ת. האולם. ש: האולם? לא הרמתי ? (מנהל הטקס) ת: לא. האולם, מהתחלה"

וכן: "ש: אתה זוכר איך הגיעה הכוס מתחת לרגליך באותה השנייה ? ת: אותו אדם שניהל את הטקס העביר לי את הכוס שהיה על השולחן. אני רוצה להגיד, אני גם צריך אולי להקדים ולהגיד, כשהגענו לחופה, כמובן כל האורחים, כל המשפחה אתנו מתחת לחופה, היה שולחן עם כוס, עם כוס יין, עם בקבוק יין והכוס עטופה, לא ראיתי אותה לפני, לא ידעתי איך היא נראית, אבל היא הייתה עטופה באיזושהי צורה והוא פשוט הניח אותה, לקח אותה מהשולחן. ש: והניח אותה ליד הרגל? ת: והניח אותה ליד הרגל, נכון. ש: אתה זוכר מה השם שלו, של האדם הזה? ת: אייל הרמתי. ש:זה שהניח? ת: זה שניהל לנו את הטקס, כן. זה שעשה לנו"

אכן, החוזה שבין התובע, זוגתו לבין הנתבעת 1 אינו נוקב שבאחריות הנתבעת 1 לספק את הכוס לשבירה לטקס. אף התובע העיד, כי כך הם פני הדברים, אך כפי הנראה עניין זה סוכם בע"פ בינם ובין הנתבעת 1 אין מחלוקת כי הכוס סופקה בידי הנתבעת 1:

"ש: עכשיו תגיד, אתה כתבת בתצהיר שלך שהאולם התחייב בהסכם לספק את הכוס. צירפת את ההסכם ואני פשפשתי שם, לא מצאתי את זה. ת: אז כנראה שהיה הסכם בעל פה, זה כנראה היה חלק מהשאלות שאמרנו - אתם אחראים לספק את הכוס ? כן. ש: אתה זוכר את זה? ת: אני לא זוכר את המשפט שנאמר. אני, לצורך העניין, אני לא הבאתי כוס. אז מישהו הביא את הכוס. ש: בסדר אבל אתה לא זוכר את המשא ומתן? את השאלה והתשובה על הכוס? ת: אני לא זוכר, ש: זה הדבר הכי שולי שאתה חושב עליו כשאתה מארגן אירוע. ת: נכון, נכון. בוא נגיד ככה, אולמות, כשאני יודע בדיעבד שיש אולמות שלא מוכנים לקחת על עצמם. את הסיכון הזה אומרים - אתם אחראים להביא את הכוס. אם היו אומרים לי את זה בשמחה הייתי לוקח את זה על עצמי".

מכל מקום, נראה כי עניין זה אינו שנוי במחלוקת, שכן הבעלים של הנתבעת 1, עמית הלפרין, אישר כי הנתבעת 1 היא זו שסיפקה את הכוס והכינה אותה לקראת שבירתה בטקס:

"ת: לידיעתי הונחה כוס לחתן, כמו בכל יום, עטופה קרטון נייר כסף".

הוא אישר כי לא הוא כרת את החוזה עם התובע וזוגתו, ולפיכך אין הוא יכול לסתור את טענות התובע בעניין זה. כל עדותו הסתברה להיות עדות מפי השמועה:

"ת: זאת אומרת לא אני חתמתי מולם את העסקה אלא אנשי מכירות. ש: אבל אתה לא ניהלת את מה המשא ומתן ? ש: אין לך ידיעה על המשא ומתן ? ת: לא לפרטי הפרטים, בטח לא 5 שנים אחרי".

הוא אישר כי נכח במקום ונודע לו על פציעתו של התובע, הגם שלא ראה את הדריכה עצמה על הכוס:

"ת: או. קיי, אז אני זוכר בגדול שהייתה דריכה על הכוס והחתן נפצע. ש: איך אתה זוכר בגדול ? אתה ראית דריכה על הכוס ? ת: לא, את הדריכה לא. ש: לא ראית. ת: לא, הייתי נוכח. לא ראיתי פיזית את הדריכה. ש: מתי נודע לך שהחתן נפצע מדריכה על הכוס? ת: מיד אחרי. הביאו אותו לחדר התארגנות שלהם ושם שמעתי שהוא פצוע, ניגשנו, נתנו איזשהו טיפול ראשוני. ש: מה ראית?

ת. היו שמה חברים סביבו והמשפחה, פחות אני אישית טיפלתי, הגשנו עזרה ראשונה, מה שיש לנו עם חבישות וכאלה, ואם אני זוכר נכון, הוא גם נסע לבית חולים".

הוא העיד, כי מטעם הנתבעת 1 היה במקום מנהל אירוע שאחראי על כל התפקוד של הנתבעת 1:

"ש: אתה היית אחראי מטעמך במקום או שהיה לך אחראי נוסף ? ת. יש מנהל, מנהל האירוע".

כאמור, הוא אישר כי הנתבעת 1 סיפקה את הכוס לטקס החתונה של התובע וזוגתו והוסיף שאת הכוסות הללו הנתבעת 1 רוכשת מהצד השלישי:

"ש: בסדר. אבל ביום המקרה מי סיפק את הכוס ? ת: אנחנו. ש: אתה סיפקת? ת: כן. ש: מאיפה אתם קונים את הכוס? ת: אז היינו קונים רק ממיסטרל. ש: ממיסטרל? ת. כן. ש:איך אתה יודע את זה? ת: מנהל רכש שלי ואני חותם על הצ'קים, הכול עובר דרכי".

הוא אישר, כי מנהל האירוע של הנתבעת 1 הוא זה שעטף את הכוס והכינה לשבירה בטקס:

"ש: מי עטף את הכוס? ת: מנהל האירוע".

"ת: אני יודע מי עטף, מנהל האירוע. זה האחריות שלו. מנהל האירוע עושה את זה. רק הוא עושה את זה. ש: אבל אתה לא יודע איך הוא עושה את זה, אין לך מושג. ת: בטח שאני יודע. הוא שם קרטון ונייר כסף. ש: אדוני, מה צריך? אם אין פה את מנהל האירוע זה כלום".

נוכח הערת בית-המשפט שלפיה עדותו היא עדות מפי השמועה זומן לעדות מנהל האירוע.

הנתבעת 1 העידה את טלאור מנקדי, מנהל האירוע, שמסר עדות ובמסגרתה טען, כי הוא היה זה שנטל את כוס השבירה מן המחסן הרלוונטי, עטף אותה בנייר כסף ובניילון נצמד והניח אותה לרשות הרב עורך הטקס:

"ת. כמו בכל אירוע, לפני שמתחיל אירוע אנחנו מארגנים את כל מה שצריך לאירוע, אנו מניחים את הכוס עטופה בנייר כסף על השולחן וניילון נצמד. ש. מי שם את הכוס שם ? ת. אני ".

התרשמתי כי העד אינו יכול להעיד מזיכרונו בחלוף השנים כי הוא הוציא את הכוס ועטף אותה, כפי שטען אלא שעדותו נובעת מהעובדה, שכך נהג העד מכוח נוהג עבודה של שנים. על כן, איני מקבל את עדותו בעניין זה כעדות של עובדה, אלא עדות של נוהג עבודה בלבד.

בכל מקרה, איני סבור, כי די בעטיפת הכוס בשכבה של נייר כסף וניילון נצמד כדי לקדם את פני הסכנה כפי שקרתה.

ואכן, אף העד עצמו הסכים שקיימת סכנה מובנית בשבירת הכוס, ולכן הוא מדריך את החתן לשבור את הכוס רק עם עקב הרגל:

"ת. מקבל אותם, מכניס אותם לחדר חתן כלה, מביא להם אוכל, רבע שעה לפני החופה אני לוקח אותם לחדר חתן וכלה ומתחיל בתדרוך שכולל מאיפה נכנסים, מי נכנס ראשון מי שני, איך שמים את ההינומה. ואני אומר להם לדרוך עם העקב בלבד. ש. למה? ת. זה היה חלק מהתדרוך שנים. אף פעם לא חשבתי על זה. לשאלת בית המשפט- אבל למה ? כי יש סכנה. ת. בהיגיון כן"

בחומר הראיות הוצגה חשבונית בדבר רכישת 180 "כוסות שבירה" שרכשה הנתבעת 1 מן הצד השלישי:

מאת הצד השלישי העיד אחיקם אלוני, מנהל הרכש.

הוא העיד כי הצד השלישי מוכר את הכוסות הללו לשבירה מזה שנים רבות ובמספרים גדולים:

"כן. את הכוס הספציפית הזאת, מוכרים אותה, אני, להערכתי, עשרות אלפים נמכרו במהלך השנים האלה, וזה השימוש שמשתמשים בה בעיקר לזה. ואני להבנתי"

הסתבר, כי אין לרשות העד כל ערובה לכך שמדובר בכוס בעלת תכונות נוחות ל"שבירה" בטוחה מלבד השם שהודבק לה ("כוסות שבירה"). כלומר, לא נערכו לכוס המדוברת מעולם כל בדיקות או בחינות המעבדה, שמפחיתות את הסיכון הקיים משבירתה. ואלו דבריו:

"ש: איך אתה יודע שזה כוס באמת שיש לה תכונות של שבירה? ת: תראה, הספקים הם מוכרים את הכוס הזאת שנים. כשאני בעצם מתקשר לספק. אני אומר לו - יש לך כוס שמתאימה לעניין? אז הוא אומר לי - זאת הכוס שאנחנו מוכרים. הם בעצמם קוראים לזה כוס של שבירה, זה מופיע בכל החשבוניות שלהם ככה. ש: רק בגלל שקוראים לזה כוס שבירה, אבל אף פעם לא טרחת לבדוק אם היא באמת מספקת את הסחורה? ת: אני אגיד לך, הסחורה מסופקת במהלך שנים של אלפי כוסות כאלה שנמכרו ולא היה איתן מעולם שום בעיה להבדיל ממצבים רבים אחרים שאנשים השתמשו, תראה, הכוסות האלה. הן לא תמיד גם תמיד נמצאות במלאי. שיש חתונה בכל מקרה צריכים לשבור כוס, ישברו כוס, כזאת או אחרת. זאת אומרת יש מצבים, הרבה מצבים, שאולמות אירועים הם נותנים כוסות ממה שיש. נגיד אם יש כוס יין אז יתנו כוס יין, אם יש כוס ויסקי יתנו כוס ויסקי, העיקר לבצע את הפעולה. לאורך השנים שנמכרו עשרות, אלפי כוסות כאלה, לא היתה מעולם בעיה עם זה. ש: זאת הערובה היחידה שיש לך להגיד לי שהכוס הזאת היא עם תכונות של כוס שבירה והיא לא מסכנת אדם? ת: המבנה שלה הוא כזה שהוא הרבה יותר מתאים. ש: מה אתה כקשור? מה, אתה מהנדס כוסות? תנסה להתמקד בשאלות, בסדר? ת: כן. ש: מה הערובה שיש לך להגיד לי שהכוס הזאת יש לה תכונות, ת:הערובה היא כזאת שאנחנו במקצוע שלנו, אני נמצא שם בחברה מעל 20 שנה ואני במקצוע הזה ראיתי את הבעיות שקורות בכוסות אחרות. כשאנחנו מכרנו את הכוסות האלה. מעולם לא היו לנו בעיות. ש:רק מזה אתה מבין? ת: כן, מתוך הניסיון. ניסיון לא רק שלי, אגב, של כל הענף".

וכן:

"ש: לא, אתה לא מתכנן אבל אין לך וודאות שאתה מספק כוס בטוחה לשבירה. רק מזה שלא קרו תקלות. ת: אז אני יכול להגיד הניסיון, האנשים שבאים במיוחד, באו במהלך השנים וביקשו את הכוסות האלה באופן מיוחד את זה, אז זה מה שנתן את ה...".

יצוין, כי העד אינו מומחה להנדסת חומרים ואין לרשותו מומחיות אחרת רלוונטית לעניין זה.

כלומר, איני מקבל את עדותו ככל שהיא מתיימרת למסור חוות דעת מומחה ביחס לכוסות המכונות "כוסות שבירה", לחוזקן ולנטייתן להישבר וכל עדותו בעניין זה היא עדות סברה בלתי קבילה.

איש מהצדדים לא טרח להציג בפניי עדות מומחה רלוונטית בעניין זה אודות כל "כוסות השבירה" ובוודאי שלא טרח לדרוש ולקבל את השבר אשר הוצא מכף רגלו של התובע כדי להעבירו במבחן מעבדתי של מומחיות חומרים כדי שניתן יהיה לתהות על קנקנה של הכוס שנשברה.

אף אם מאן דהוא יטען כי לעד הצד השלישי מומחיות "מעשית", עדותו לא נערכה כחוות דעת מומחה והיא אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין בעניין זה.

זהו צד שלישי, המספק כוסות שמטרתן שבירה, ועליהן לשמש את תכליתן, כלומר להישבר, אך בבטחה ובלא לסכן את שלומו של השובר. אכן, מתברר, כי הצד השלישי מעולם לא העביר את כוסות השבירה שלו מבחן בטיחות והוא מעולם לא קיבל מן היצרן אישורים מתאימים על כך.

אין לרשות הצד השלישי כל ערובה, שמא הוא משווק זאב בעור של כבש, וכי מדובר בכוס ששמה משדר לציבור בטיחות - שבירה קלה ובטוחה, אך בהחלט יתכן שהסכנה הטמונה בה אינה שונה מן הסכנה הטמונה בשבירתה של כל כוס אחרת.

לא הוצגו בפניי נתונים של עובי, חוזק, בדיקות מעבדה המלמדים כי לכוס השבירה תכונה מיוחדת של שבירה מהירה, אך גם בטוחה ויצרן הכוסות לא צורף כצד שלישי רלוונטי נוסף.

הנה כי כן, כוסות השבירה הוכרו על-ידי הצד השלישי ככאלה רק משום שמם "כוסות שבירה". ואכן, כפי שהכריזה הנתבעת בראש חוצות בסיכומיה:

(3). רשלנות תורמת:

אני קובע, כי אין למצוא כל רשלנות תורמת בהתנהגותו של התובע ויש לדחות את הטענות כאילו היה על התובע לבדוק את הכוס שהונחה למרגלותיו בטרם הטיח בה את רגלו, או שהיה עליו לשבור את הכוס עם העקב ולא עם החלק הקדמי של סוליית הנעל.

התובע אינו נדרש למערך של בדיקות מקדמיות של הכוס המונחת למרגלותיו והוא אינו נדרש לקורס מסודר ולהדרכה לשבירת הכוס.

אין מדובר ב"חתן סדרתי" שמצופה ממנו לניסיון רב ומיוחד בשבירת כוסות.

(4). מסקנות:

אני קובע, כי הנתבעת 1, כנתבעת סבירה, וכמי אשר נקשרה עם התובע בקשר חוזי לאספקת כל צרכי חתונתם, ובכלל זה את כוס השבירה, היה לדאוג ולוודא, כי תונח למרגלותיו של התובע כוס ניתנת לשבירה, עטופה באופן שימנע כניסת שבר לכף רגלו, כך שהתובע יוכל לשבור את הכוס בשלום ובבטחה.

האחריות הבסיסי במקרה זה רובצת לפתחה של הנתבעת 1.

אני מקבל את עמדת התובע בסיכומיו שלפיהם חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש):

אכן, התקיימו כל תנאי הסעיף:

ראשית, אין חולק כי לתובע אירע נזק.

שנית, אני קובע שכוס הזכוכית הינה חפץ מסוכן שבכוחו לגרום לנזק. אכן, הכוס, כשלעצמה, הינו חפץ תמים שמטרתו הכלת נוזלים. אולם, כל חפץ ולו גם התמים ביותר, אם יונח במצב מסוים או בתנאים מסויימים, יכול שיהפך למסוכן, כפי שקרה במקרנו.

בע"פ 286/62 סמין נגד היועמ"ש, פ"ד יז 1788 מקבע כי חפץ מסוכן הינו גם חפץ שמטבעו אינו מסוכן, אולם אם ינהגו בו בדרך רשלנית יהפוך עורו להיות חפץ מסוכן. באותו מקרה, הנאשם מתח חבל לתליית דגלים בין שני עמודים. משאית עברה, נתקלה בחבל והפילה את אחד העמודים על שוטר שמצא את מותו. השופט אגרנט מסכים, כי חבל כשלעצמו אינו נמנה עם החפצים המסוכנים מטבעם, אך במקרה זה נגרם הנזק עקב כך שהחבל נמתח בגובה רב, דבר שגרם ליצירת מכשול בדרך הרבים ובכך מחדלו ולכן הוא מורשע.

וכך נקבע:

"אמנם תמים דעים אני עם שופט-השלום בנוגע למסקנתו, שאין החבל הנדון בגדר הדברים המסוכנים מטבעם, שעליהם חלה החובה הנזכרת בסעיף 232 לפקודה. הלא התכונות ה"פנימיות" המציינות דברים מסוגו של חבל, אינן מעידות עליהם או מזהירות - גם כאשר מביאים בחשבון את ייעודם הרגיל - שהם עלולים לשמש מקור סכנה לאנשים בקרבתם....במקרה דנא נוצרה הסכנה ונגרם הנזק עקב העובדה שהחבל נמתח בין העמודים בגובה שמנע את המעבר של כלי הרכב הנוסעים על הכביש ברם, נסיבות חיצוניות אלו, אין להתחשב בהן, כאשר באים להשיב לשאלה, אם חבל הינהו ממין הדברים המסוכנים מטבעם...חרף המסקנה הנ"ל, סבור אני שצדק בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער בעבירה על סעיף 244 הואיל וסעיף זה מעניש לא רק אדם ש"נמנע מעשות מעשה שמחובתו לעשות" אלא גם אדם ש"עושה מעשה שלא כחוק", אשר מחמתו נגרם נזק לאחר. במלים אחרות, גם עבירה על "צו לא תעשה", להבדיל מעבירה על "צו עשה", נתפס ברשתו של אותו סעיף...".

וראו בעניין זה גם ע"פ 74/62 פישמן נגד היועץ המשפטי, פ"ד יז (3) 1478: ע"א 410/83 פטרולגז נגד קאסטרו, פ"ד מ (1) 505: ע"א 1071/96 עיזבון המנו אמין פואד אלעאבד נגד מדינת ישראל, תקדין-עליון 2006 (1) 1746.

שלישית, הנתבעת 1 הייתה בעלת הכוס ובעלת השליטה בה. בהתאם לעדות מנהל האולם של הנתבעת 1, הוא היה בעל השליטה בכוס, הוא זה שהוציא אותה, עטף אותה והניח אותה על הדוכן לקראת שבירתה בטקס.

למרות שהתובע לא הפנה בסיכומיו לסעיף זה, אלא לסעיף 38 בדבר היות הכוס חפץ מסוכן, אני סבור שבמקרה זה ניתן להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש):

הוכח, כי לתובע ארע נזק, משום שהכוס התנפצה אל תוך רגלו.

לתובע לא הייתה ידיעה או כל יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו להתנפצותה של הכוס אל תוך רגלו.

לנתבעת 1 הייתה שליטה מלאה על הכוס שהוצבה למרגלותיו.

האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת 1 לא נקטה בזהירות סבירה.

לפיכך, על הנתבעת להוכיח שהיא לא התרשלה כלפי התובע.

אני סבור, כי הנתבעת 1 כשלה במילוי חובתה זו ועליה לשאת בנזקי התובע.

אני קובע, כי הונחה על-ידי נציג הנתבעת 1 כוס לשבירה, העטופה באופן שאינו מעניק לתובע בטיחות מלאה מפני הסיכון שאירע לו.

הנתבעות שלחו הודעת צד שלישי לחברה אשר סיפקה להם את הכוסות לשבירה.

אין חולק, כי הצד השלישי הוא זה שסיפק לנתבעת 1 את כוסות השבירה והוא צירף לראיותיו העתקי חשבוניות שמעידות על כך.

במהלך שמיעת הראיות טענה הנתבעת 1 כי הכוס שנשברה סופקה על-ידי הצד השלישי ואילו הצד השלישי אישר באופן כללי, כי אכן סיפק את הכוסות לשבירה לנתבעת 1. יחד עם זאת, וזה העיקר - אין ראיה מהימנה ואמינה כי הכוס שהונחה לתובע לרגליו הייתה אחת מכוסות השבירה אשר סופקו על-ידי הצד השלישי, ואף אם הייתה זו "כוס השבירה", לא הוצגה בפניי הוכחה אמינה ומהימנה כי מדובר בכוס בטוחה. ואזכיר כי לא קיבלתי את עדותו של נציג הנתבעת 1 בעניין זה.

עצם העובדה שהצדדים כינו את הכוס "כוס שבירה", אינה מעידה על מהותה ועל בטיחותה – שמה, כשלעצמו, אינו מעניק כל וודאות בדבר בטיחותה.

כאשר מניחים למרגלותיו של תובע/חתן כוס לשבירה, על המניח לוודא כי מדובר בכוס בטוחה לשבירה והוא אינו רשאי לסמוך רק על שמה ככזה.

ואכן, למרות שהתובע הציג בבית-המשפט את השבר שהוצא מכף רגלו איש מהצדדים – הנתבעת 1 והצד השלישי, לא בחר לבצע בדיקת מעבדה מדעית של אותו שבר, כדי לייחס אותו לסוג כוסות זה או אחר.

בעניין זה רובץ הנטל לפתח הנתבעת 1, אשר שלחה את ההודעה לצד השלישי ובה טענות לאחריותו, אך אלו לא הוכחו כנדרש בהליך זה.

על כן אני סבור, כי במצב הראיות, כפי שהוצג בפניי יש לדחות את ההודעה לצד השלישי ולחייב את הנתבעת 1, בלבד, באחריות לקרות התאונה ונזקי התובעת.

ג. הנזק:

(1). הפסד שכר לעבר:

עקב הפציעה, היה התובע בתקופה נכות בשיעור של 100% למשך חודש מלא.

ואולם, מעבידו של התובע, ז.ג. העיד, כי שכרו של התובע לא נגרע.

התובע אף הוא אישר:

"ש: שמענו שחודש בערך לא היית בעבודה. ת: נכון. ש: אבל המשכורת שלך לא נפגעה ? ת: חשוב להגיד שלפני לפני החתונה כבר עשיתי שיח עם המנהלים שלי שאני רוצה לקבל העלאה, כל הזמן אמרו לי, כל הזמן דחו אותי, כמה חודשים הם דחו אותי, וזה נפל במקרה שקיבלתי את ההעלאה הזאת אחרי. ש: אבל לא נפגעת בשכר בחודש הזה. אם זה היה, אולי בשוליים. ת: תראה, ירדו לי כל ימי המחלה. ש: נכון, ימי מחלה, בסדר. ת: כל ימי המחלה וחלק מימי החופש. ש: אבל ימי המחלה אם לא היו יורדים לך, לא היית מקבל אותם בכסף. ת: נכון, אבל גם ימי החופשה ירדו לי. ש: כמה ימי חופשה ? ת: אני חושב ששניים או שלושה. ש: אז זהו, אז זה הכל, אנחנו מדברים על הנזק הזה. ת. ספציפית, נקודתית, כן. נקודתית".

על כן, בהעדר הוכחה ברורה בדבר גריעת שכר של ממש איני פוסק פיצוי בראש נזק זה.

(2). הפסדי כושר השתכרות:

בחנתי את עדותו של התובע, אשר העיד אודות קשייו האפשריים בעבודתו:

יחד עם זאת, מדובר בנכות רפואית בשיעור נמוך, שהשפעתה התפקודית על כושר ההשתכרות אינה גבוהה והיא לא הוכחה בראיות של ממש. לפיכך ייערך החישוב הבא:

בסיס השכר הינו שכרו הממוצע של התובע בחודשים עובר לתאונה, כפי תלושי השכר שצורפו.

10,700 ₪ X 281 (מקדם היוון 3% הכולל רכיב פנסיוני) X 5% (נכות רפואית בהתאם לחוות דעתו של מומחה בית-המשפט) X 30% אקטוארי – 45,100 ₪.

(3). הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:

לא הוצגו ראיות בדבר הוצאות רפואיות בלתי משופות כדין.

על כן, אני פוסק על דרך האומדנה 500 ₪ בראש נזק זה.

(4). עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

התובע לא הוכיח כי ניתן לשום ראש נזק זה בראיות של ממש. עדותו נותרה כללית בעניין זה:

"ת: בעיקר עם חברים, בני משפחה, ענבר שתמכה בי הרבה, שוב, לא יכולתי לזוז לשום מקום, הייתי תקוע בבית. ש: היא לא עזבה את העבודה בשביל זה. ת: היא לא עזבה את העבודה אבל כן היו ימים שהיא הייתה צריכה לא להיות, נגיד להגיע מאוחר יותר וכתוצאה מכך גם לפספס שכר או, אני לא יודע להגיד לך בוודאות, יכול להיות שהיו ימים שהיא היתה צריכה להיות לגמרי איתי, סידורי הבית, קניות, הכל, לא יכולתי לעשות כלום אז לא יכולתי לתרום בשום דבר, מדי פעם גם בני משפחה אחרים עזרו לי. ש: מי החברים שעזרו לך? ת:בעיקר אנשים מהאזור, מהאזור שאנחנו גרים, גרנו אז באבן יהודה. אז חברים שהיו, שגרו באבן יהודה. ש: אבל אין אותם, הם לא עדים פה. ת: לא, אבל הם עזרו".

בהעדר ראיות, אני פוסק על דרך האומדנה אני פוסק 3,500 ₪ בראש נזק זה לעבר ולעתיד.

(5). כאב וסבל:

שקלתי את טיבה של הפציעה, את נסיבותיה, את העובדה שיומם המאושר של התובע וזוגתו הפך להיות מהול בעצב.

כפי שתיארה זוגתו: "מה שאני חייבת להגיד מהצד שלי, שכאילו אותה מצפה לאיזשהו יום מרגש וכשקורה משהו לבן אדם שאתה הכי אוהב אתה נורא בלחץ". וכן: ""אני היה לי מאוד קשה ברגעים האלה, גם כשהייתי צריכה כאילו להחזיק את החתונה, די שאורחים לא ילכו והייתי מודאגת ואתה יודע וכאילו זה אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, זה יום שכזה תמיד נצרב לנו בזיכרון, של החמצה ואתה יודע, ויש היום...".

יש לשום את אי ההנאה מן החתונה, הסבל שהגיע לאחר מכן, הפגיעה באיכות החיים.

כפי שהעיד התובע:

"לא הצלחתי באמת להשתחרר, לא הצלחתי באמת ליהנות כמו שבן אדם אמור ליהנות מהחתונה שלו. באיזשהו שלב הסתכלתי על התחבושת, ראיתי שהיא מלאה בדם, אמרתי - די, פה עוצרים את החתונה. זהו, חזרנו הביתה. מאוד כאוב, האלחוש כבר התחיל לפוג, ואז התחיל בעצם סאגה של בדיקות אצל הרופא, לראות מה קורה, לעשות, איזשהו מעקב, כמו ש...סיפרה על הירח דבש שלנו ששינה לגמרי כיוון, פחד תמידית, ספציפית באיטליה בגלל שירד גשם הכל היה חלק, פחד תמידי שכל הזמן אני עוד שנייה מחליק. חודש שלם של להיות בבית בלי יכולת לנהוג, רגל ימין, אי אפשר לנהוג. לא משנה אם זה אוטומט או ידני, לא יכולתי לזוז. באמת לקח משהו כמו חודש עד שהצלחתי לשים נעל...".

יש לשום את ההפחתה בפעילות הספורט, את הפגיעה הקשה בירח הדבש, בטיול לאיטליה שנהרס (הוצגה תמונה מן הטיול ובה נראה התובע מסתייע בקביים), כפי שתיארה אותו זוגתו: "לא הכי נוח כשהוא הולך קביים ועכשיו יורד גשם, אני צריכה להחזיק לו מטרייה".

נוכח כל האמור לעיל, באתי אל המסקנה כי יש לשום את הכאב והסבל על דרך האומדנה על הרף הגבוה וזאת כפי שעתר לו התובע. לכן אני פוסק 70,000 ₪ בראש נזק זה.

ד. תוצאה:

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת 1 ודוחה את ההודעה לצד השלישי.

אני פוסק שנתבעת 1 תשלם לתובע 119,100 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע את שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ כחוק.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע את הוצאות משפט כפי הוצאו המוכחות בראיות.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לצד השלישי את שכר טרחת עורך הדין והוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ כולל מע"מ.

שכר טרחת העדים, כפי שפסקתי בהחלטות השונות בעניינם ישולם בידי הנתבעת 1.

סכום הפסק ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן יצבור הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 60 ימים.

התיק סגור.

ניתן היום, כ' סיוון תשפ"ד, 26 יוני 2024, בהעדר הצדדים.