ת"א 41819-06-11 פ' ואח' נ' כדורי ואח'

התביעה בפני היא של אם, התובעת מס' 1 (להלן: "האם") ילידת 1959, ובתה, התובעת מס' 2 (להלן: "הבת"), ילידת 1978, נגד הנתבעת מס' 2 בעלת בניין ברחוב רמב"ם בעיר באר שבע המוכר בשם: "בית הלל" בגין נזקי גוף שנגרמו להם בגין עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח וטענה להפרת הוראה חוקית לפי סעיף 63 לפקנ"ז בגין תאונה ביום 6/4/10 בבית הלל. התביעה היא גם נגד הנתבע מס' 1 בהיותו המחזיק בבניין ובעל מניות בנתבעת מס' 1.

לטענת התובעות האם נפלה לתוך פיר כאשר תוך חיפוש של שירותים ציבוריים היא פתחה דלת בקומת הקרקע ונכנסה פנימה לסביבה חשוכה ולא ראתה כי מדובר בפיר (להלן: "הפיר" ו"דלת הפיר" בהתאמה). נטען כי כאשר הבת ביקשה לסייע לה לצאת אף היא נפלה פנימה. כתוצאה מהנפילה נגרם לאם שבר בקרסול וצלקת ועל כך הוגשה חוות דעת רפואית, והבת נחבלה אך לא נגרמה לה נכות. הנתבעים אינם חולקים כי האם ובתה נמצאו על ידי אנשים ששמעו את צעקותיהן, כי הן נפצעו והוזעקה עזרה של מד"א.

התובעות טענו לרשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות של הנתבעות באי אכפתיות ו/או פזיזות ו/קלות ראש בהקשר לאחזקת הפיר. כן נטען כי הנתבעים לא דאגו לביטחון המבקרים במקום; לא נקטו באמצעים למניעת התאונה; נהגו בחוסר מקצועיות ו/או חוסר מיומנות ו/או בחוסר אכפתיות ולא באופן סביר; לא נקטו אמצעים למניעת הפגיעה בתובעות. כן נטען להעדר מעש של אי שמירה על כללי הבטיחות, העדר תאורה נאותה, העדר שלט המזהיר מפני סכנה, ואי נעילת הדלת שמאחוריו הפיר ששימש חדר מכונות - סוגיות שהן בלב המחלוקת להכרעה. התובעות טוענות לחבות הנתבעים וכן כי לפי של סעיף 41 לפקנ"ז כי הן לא היו יכולות לדעת מה גרם לתאונה. כן נטען כי הנתבעים חבים כלפי התובעות על פי חיקוקים שנועדו להגנתן, מבלי לפרט את החיקוקים הרלוונטיים.

לטענת הנתבעות כתב התביעה אינו מפורט דיו כדי לדעת מה קרה; אין להם חבות כלפי התובעות; האשם הבלעדי הוא של התובעות, או גורמים אחרים; התאונה הייתה בלתי נמנעת ו/או בלתי ניתנת לצפייה; או למניעה. נטען כי הנתבעת מס' 2 היא בעלים של חלק מהבניין והיתר הוא בבעלות בעלי נכסים אחרים, אך הוסכם כי מי שבנתה את בית הלל הייתה הנתבעת מס' 2. לא נשלחה הודעת צד שלישי נגד הבעלים האחרים. לגבי הנתבע מס' 1 נטען כי הוא בעל מניות בנתבעת מס' 2 אך הוא אינו מחזיק או מפעיל של הבניין. הוכחש שהפיר הוא דבר מסוכן. נטען שאין מקום להפוך את נטל הבאת הראיות. לטענת הנתבעים הם לא התרשלו כי התובעת מס' 1 סיפרה כי חיפשה שירותים והמקום לא נועד לשירותים ולא היה בו סימון כאמור. המקום משמש כחדר מכונות בפיר של חדר המדרגות. כן נטען כי המקום היה נעול וככל הנראה נפרץ מבלי שהדבר היה ידוע לנתבעים .

לחלופין נטען לרשלנות תורמת, והתנהגות לא סבירה - בחוסר תשומת לב למדרך רגליהן של התובעות במקום לא מוכר; כניסה למקום לא מסומן ; כניסה לדלת הנפתחת כלפי חוץ; כניסה לדלת שאינה דומה לשירותים; כניסה למסדרון צר שאינו דומה לכניסה לשירותים; כניסה למקום שלא צפוי שאדם יכנס אליו; כניסה לאזור לא מוכר בבניין לא מוכר; כניסה לתוך הכניסה שנוצרה מפתיחת הדלת מבלי לבדוק מה יש מאחורי הדלת. התעלמות מהעדר תאי שירותים. הוכחשה הטענה להעדר תאורה אך אם זה היה המצב אז היה על התובעות לנקוט במשנה זהירות. הוכחשה חבות על פי חיקוקים שלא פורטו. הוכחש הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק. הנזקים הוכחשו ונטען כי הם גם הופרזו.

חבות

הוכח כי הנתבעת מס' 2 היא בעלת 99% מבית הלל, בניין משרדים, למעט 2 משרדים שנמכרו לאחרים (עמ' 52 לפרוטוקול מול שורה 28) וכי הנתבע מס' 1 הוא בעל מניות בנתבעת מס' 2. על פי עדות הנתבע מס' 1 הוא גם מנהל בפועל את המקום בהיבט של שירותי תחזוקה, על ידי עובדי הנתבעת מס' 2 וחברה נוספת שלו (עמ' 50-51 לפרוטוקול), שירותי ניקיון ושמירה שנרכשים מגורמי חוץ, ושירותי פקידות של הנתבעת מס' 2.

אני מקבלת את גרסת התובעות כי הגיעו לבניין להיפגש עם עורך דין אשר לו משרד בבית הלל. בטרם הגיעו התובעות למשרד נדרשה האם להתפנות והיא סברה כי היא לא תוכל להמתין עד להגעתה למשרד בו הייתה קבועה לבת הפגישה. לכן לפי גרסתה היא הלכה למקום שסברה ששם יהיו שירותים ציבוריים.

 הוכח כי האם נפלה לתוך פיר שהכניסה אליו הייתה דרך דלת לא נעולה ולא מסומנת בקצה מסדרון שהוא חלק ממתחם חדר המדרגות. למתחם חדר המדרגות מגיעים מדלת הסמוכה למעלית שהיא בצבע חום. הנכנס למקום אשר מדליק את האור במתג שנמצא בפנים חדר המדרגות יכול להבחין כי זה חדר מדרגות. הבת לא חלקה כי הכניסה לדלת החומה מהלובי הוא לשטח חדר המדרגות. כדי להגיע לדלת הפיר שאותו פתחה האם, הולכים לאורך מסדרון שרץ במקביל לצד חדר המדרגות, בתוך הפיר של חדר המדרגות, ומסתיים בסוף פיר חדר המדרגות. המסדרון אינו רחב. בקצהו, נמצאת דלת הפיר שהיא בזווית של 90 מעלות למסדרון. בפתיחת הדלת החומה מהלובי לא רואים את דלת הפיר או כי היא קיימת. כי הפיר נמצא מתחת לגרם המדרגות. בפיר יש חדר מכונות שהוא נמוך מרצפת המסדרון המוביל לפיר וכך גם מדלת הפיר.

אין מחלוקת כי למועד האירוע הדלת הייתה לא נעולה ללא מנעול כלל ולא מסומנת. הנתבע מס' 1 העיד כי בסמוך לאחר האירוע לפני שהגיעה המשטרה הוא דאג לנעול את הדלת מחדש עם מנעול שסוגר שני חצאי לולאות וגם הוסיף סימון כי מדובר בחדר מכונות. על פי תיק המשטרה שהוגש על ידי התובעות המחלץ של התובעות הראשון ששמע את הצעקות מסר כי היה בית מנורה ללא נורה. דבר שאף הוא תוקן לפני שהמשטרה הגיעה לחקור בעקבות תלונת הבעל שקיבל הודעה מאשתו שהיא והבת נפלו לפיר. הנתבע מס' 1 אישר בחקירתו הנגדית כי נעשו השינויים האמורים לפני שהמשטרה הגיעה (עמ' 54 לפרוטוקול).

לגרסת האם היא ראתה את המסלול ואת הדלת כי המקום היה מואר. זיכרונה של התובעת מס' 1 בנקודה זו לא היה חד משמעי . כי היא זכרה תאורה ויכולת לראות את הדלת של הפיר, והיא זכרה תאורה חיצונית. אין מחלוקת כי מדובר בפיר מדרגות. הבת זכרה חשיכה. הנתבע מס' 1 העיד כי קיים מתג בצד הפנימי של חדר המדרגות להדליק את התאורה. מאחר ומדובר בחדר מדרגות שלפחות באותו יום שימש אנשים בקומות יותר עליונות כפינת עישון, ולכן היה מי ששמע את צעקות התובעות, יתכן והייתה תאורה כשהאם נכנסה כי מאן דהו הדליק אותה מקומה אחרת. אני מאמינה לאם שראתה לפחות את המסדרון מהכניסה לחדר המדרגות וגם כי ראתה את דלת הפיר כשהגיעה לקצה המסדרון. לדבריה היא הניחה כי מדובר במקלט. כחלק ממוצגי הנתבעים הוצג צילום של המסדרון עם מנורה שדלוקה בתקרה בסמוך לדלת הפיר. לא הוכח כי מי שפותח את דלת הפיר רואה את מה שיש מאחורי הדלת באמצעות אותה תאורה, בהנחה שהיא עבדה, או שבבית המנורה הייתה נורה. כי הפיר עצמו חשוך ורצפתו נמוכה משמעותית מגובה רצפת המסדרון.

לדברי האם היא הניחה את רגלה פנימה לתוך הפיר שהיה לגמרי חשוך כי חיפשה מדרגה, מבלי להדליק אור בכניסה לפיר לראות להיכן שהיא נכנסת והיא צנחה למטה. לאחר שהיא החלה לצעוק נכנסה בתה, ששמעה אותה, לחדר מדרגות שלגרסתה היה חשוך. היא לא הדליקה את האור ורצה לאמה. היא הגיע לפתח הפיר והדליקה אור באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי. היא לא ראתה מה יש שם אך היא צעדה פנימה וגם נפלה. גובה הפיר לא הוברר סופית והיו הערכות גסות שניתנו למשטרה של בין 5- 10 מטר, ויתכן וגם פחות. אך אין ספק כי הפיר נמוך משמעותית ממפלס חדר המדרגות.

האם סברה כי הדלת אותו היא פתחה מובילה לשירותים ציבוריים מבלי שהיא נתנה הסבר מדוע היא סברה כך. היא נחקרה מדוע היא סברה כי הדלת שהובילה לחדר המדרגות היא דלת לשירותים. בהעדר חוות דעת מומחים על אפיון של דלתות שהם נועדו לחדרי שירותים ציבוריים לא מצאתי לקבוע כי התובנה של התובעת היה לא סביר. כי השתכנעתי כי הלחץ להתפנות הוא שהכתיב את ההבנה שלה בזמן אמת.

דלת הפיר לא היית הנעולה. לפי עדות הנתבע מס' 1 לא היה לכך הסבר כי לדבריו הדלת נעולה דרך קבע. זה הבסיס לטענת ההגנה כי מדובר באירוע לא צפוי. לפי גרסתו ככל הנראה מאן דהו ניסה לפרוץ את המקום כדי לגנוב מחדר המכונות כחלופה אחת וכחלופה שנייה מאן דהו לא נעל את הדלת לאחר הביקורת של מכון התקנים.

בהנחה כי אחת מהאפשרויות הללו אכן קרו, אין בכך הסבר מדוע איש לא עלה על כך בזמן. שכן לפחות המנקה לפי עדותו של הנתבע מס' 1, מנקה פעמיים ביום, והבניין ננעל בלילה  (עמ' 54 לפרוטוקול). על פי הראיות הביקורת של מכון התקנים התקיימה לפני התאונה (עמ' 58 לפרוטוקול). הייתכן כפי שנטען ברמה של חשד, שהיה אירוע פריצה הנטען, שכלל שבירת מנעול קרה בשעות היום כאשר יש תנועת אנשים, בשים לב לטיב המנעול שסוגר שני חצי עיגול שמוצמדים על ידי המנעול? אך גם אם זה נכון לא הועדו עדים באשר לשיטת העבודה של המנקה כדי להסביר כל כמה זמן היא מגיעה לאזור של המסדרון האמור.

הנתבעים לא הזמינו עדים חיצוניים. בין את הבודק של מכון התקנים שיעיד מי פתח את הדלת של הפיר לצורך הבדיקה ומה קרה אחר כך ובין את המנקה שלגרסת הנתבע מס' 1 מנקה פעמיים ביום. לא הייתה עדות שמישהו מצא את המנעול השבור לפי גרסת הפריצה בסמוך. לא הייתה עדות על סימני פריצה. לא הועדו הפקידה שלכאורה אצלה המפתח האם הוא הוחזר לאחר הבדיקה של מכון התקנים , או את איש התחזוקה ששמו המלא הנתבע מס' 1 לא זכר.

דיון בשאלת החבות

לטענת בא כוח הנתבעים , התובעות לא הרימו את נטל הבאת הראיות לקשור את הנתבעים עם ההתרשלות ומכל מקום לא את הנתבע מס' 1 באופן אישי. כן נטען כי לא נטען לעילה של הרמת המסך. עילה שלא נטענה על ידי התובעות. בהתייחס להוכחת ההתרשלות, התובעות טוענות לתחולת סעיף 41 לפקנ"ז. אני מקבלת את הטענה להעברת הנטל לנתבעים להוכיח כי הם לא התרשלו. כי הותרת דלת למקום שהוא נמוך מהרצפה עליה דורך מי שפותח את הדלת, והעדר תאורה שמאפשרת לפותח את הדלת לראות מה יש מאחורי הדלת בצורה ברורה מהווה התנהגות לא סבירה של בעל השליטה במקום ולא מסיכוני היום יום. הנתבע מס' 1 הסכים בעדותו כי הוא בעל השליטה המעשית בניהול של בית הלל . אני מגיעה למסקנה זו גם לפי שיטת הנתבעים כי הייתה התנהלות לא סבירה של אחר, שהותיר את הדלת לא נעולה או הטענה של חשש של פריצה. כי אני לא מוצאת בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי. מפני שלא הונחה תשתית ראייתית נגדית. כגון עדות המנקה למספר הפעמים שהיא מגיעה לנקות את המסדרון, או האם היא הייתה במקום אך מדוע היא לא דיווחה כי המנעול של דלת חדר המכונות חסר. או של אופן הפיקוח על תהליך ביקורת הבדיקה של מכון התקנים. הנטל חל על הנתבעים להציג ראיות שלא התרשלו, כמי שמתחזקים את הבניין כולל הסדרת הניקיון והחזקת המפתחות אצל הפקידה של הנתבעת מס' 2.

כמו כן לא ניתן הסבר מדוע הדלת לא סומנה כפי שנעשה לאחר התאונה. סוגיית התאורה בפיר בהיבט האם הוא עבד או לא, להבדיל מהתאורה בחדר המדרגות ובמסדרון, לא כל כך רלוונטית בהקשר לקשר הסיבתי בין ההתנהגות הלא סבירה לנזק. כי בפועל אף אחת מהתובעות לא ניסתה להדליק את האור לפני כניסה לפיר שהיה חשוך, בין עם תוספת של תאורה מהמדרון ובין בלי. גם לא הוכח האם ניתן היה לראות את הפרשי הגובה באמצעות תאורת המסדרון בשים לב לעומק הפיר. הנטל להבאת הראיות הוא על הטוען שהיה אפשר לראות שיש במקום פיר עמוק, קרי, על הנתבעים. נטל שלא הורם. התובעות הוכיחה כי יש קשר סיבתי בין ההתנהגות הלא סבירה והנזק.

מכל הטעמים במצטבר אני קובעת כי הוכחה התרשלות.

העולה מהראיות הוא כי הנתבעת מס' 2 אינה חולקת כי היא בעלת עיקר הבניין והיא לא שלחה הודעת צד שלישי נגד בעלי שני המשרדים שהם יתרת הבעלים. הוכח כי היא גם בעלת השליטה במקום מבחינת התחזוקה באמצעות הנתבע מס' 1 שהוא לא רק בעל מניות. בהעדר ראיות נוגדות עולה כי הוא גם משמש כאורגן בחברה.

בא כוח התובעות טוען בסיכומיו כי החבות של הנתבע מס' 1 עולה כי הוא אורגן בחברה שהתרשל והתרשלותו היא עצמאית מהתרשלות החברה. הפסיקה הכירה בהתרשלות של אורגן חברה שהיא עצמאית מהתאגיד [ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66 (2004); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4/1/09)]. בענייננו שיטת הניהול של הבניין הוכתבה על ידי הנתבע מס' 1 שכלל בתחזוקה גם עובדים מחברה אחרת שלו. בנסיבות אלה יש לבחון את החבות של כל נתבע בנפרד. החבות של החברה היא בהיותה בעלים והמחזיקה של בית הלל . החבות של הנתבע מס' 1 הוא כמי שניהל את הבניין עבור כל הבעלים כולל הנתבעת מס' 2.

החבות של הנתבע מס' 1 היא לפי סעיפים 35-36 לפקנ"ז בעוולת הרשלנות.

כי הוא לא התנהל כבעל מקצוע סביר. חלה עליו חובת זהירות מושגית כלפי כל הבאים לבית הלל. הוא היה צריך לצפות כי מאן דהו מהבאים לבניין כולל פורץ אפשרי יכולים לפתוח את דלת הפיר. על הדלת לא היה סימון להזהיר מפני תכולת הפיר למי שמגיע למקום ללא כוונות פליליות. גם לא הייתה אזהרה לפערי גובה בין המסדרון לפיר שנמצא מאחורי הדלת. סוגיית היכולת לראות את הפיר גם אם תאורה מהמסדרון כפי שהיא עולה ממוצגי הנתבעים נותרה לא ברורה בהעדר חוות דעת מתאימה. אני סבורה כי על אף שלא היה במקום כל סימון שממנו ניתן היה להבין שהמסדרון מוביל לשירותים או שדלת הפיר הייתה דלת כניסה לשירותים, חלה על הנתבע מס' 1 חובת זהירות קונקרטית כלפי כל אחת מהתובעות. כי הנזק קרה בגלל הנפילה מגובה. אין מחלוקת כי בין לפני התאונה ובין אחריה לא היה סימון המזהיר כי מאחורי הדלת של פיר עם עומק של מספר מטרים . התובעות נפגעו מהנפילה ולא מפעילות של מכונה בחדר המכונות. לא מצאתי גם למצוא את החיוב לפי העוולה של הפרה של חובה חקוקה כי גם בשלב הסיכומים לא נטען לאיזו חובה או לאילו חובות מתכוון בא כוח התובעות.

החבות של הבעלים - הנתבעת מס' 2 -

התובעות היו ברות רשות בבית הלל שבו מנהל עורך דין משרד והם קבעו להיפגש עמו, גרסה שלא נסתרה. לכן בעל המקרקעין חב כלפיהן חובת זהירות קונקרטית [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113 ( 1982 ); ע"א 4114/90 בן ששון נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 414, הערת הנשיא שמגר, עמ' 426 (1993)]. התשתית הראייתית מבססת כי במקרקעין היה סיכון שהנתבעת מס' 2 הייתה צריכה לצפות, שהוא פיר שהכניסה אליו הוא ממקום ציבורי שגם לשיטת העד מטם הנתבעת מס' 2, לא כלל כל אזהרה על הדלת של הכניסה להיות שם פיר או חדר מכונות. כן חלה חובה על הבעלים ומחזיק של מבנה המשמש כבניין שבו מושכרים שטחים לבעלי עסקים/ משרדים שהצפי הוא שיגיעו אליהם אנשים הוא להזהיר מפני מכשולים, וגם לדאוג כי מי שמתחזק את הבניין ידאג לכך שלא ניתן יהיה להגיע במקרה הזה לפיר עצמו. כלומר, הצבת אזהרה על הדלת ודאגה כי הדלת תהיה נעולה בכל עת. הוכח כי זה לא קרה, והנתבעת מס' 2 לא שלחה הודעת צד שלישי נגד הנתבע מס' 1 שהיה לא רק בעל מניות שלה אלא גם מי שהיה אחראי על התחזוקה שנעשתה לא רק באמצעות הנתבעת מס' 2.

לפיכך הוכחה חבות הנתבעת מס' 2 כלפי התובעות על פי עוולת הרשלנות.

הנתבעים טענו כטענה חלופית טענה של רשלנות תורמת, בהתייחס לכל תובעת. בסיכומיו הפנה בא כוח התובעות לפסיקתו של כב' השופט עמי קובו, כי אדם שפותח דלת כשאין אזהרה יכול להניח כי מאחורי הדלת יש המשך של הרצפה כמו מהצד של הפותח [ ת"א 4825/07 (שלום רמלה ) לוי נ' ערבה ( 28/7/11)].הנסיבות שם הם שהנתבע פתח דלת מחסן מתוך ידיעה שהתובע נדרש להיכנס לשם ולא הזהירו כי יש שם בור בעומק של מטר והתובע נכנס למחסן החשוך ונפל. אלה לא הנסיבות בתיק זה. הרשלנות כאן הוא במחדלים ולא במעשים. בהתייחס לתובעת מס' 1 מציע בא כוח הנתבעות להעמיד את הרשלנות התורמת על 50% ועל התובעת מס' 2 על 65%. אני מסכימה עם בא כוח הנתבעים שיש מקום להבחין בין התובעות.

לגבי התובעת מס' 1 - אני סבורה כי יש להעמיד את הרשלנות התורמת שלה על 35% לנוכח כי לא הייתה לה אינדיקציה שהדלת של הפיר מובילה למקום שיש בו שירותים ואפילו לא למקלט, ולמעשה היא חיפשה כל פתרון מוצנע למצוקה אליו היא נקלעה. האם לא הסבירה מדוע מלכתחילה היא נקלעה לאותה מצוקה ומדוע לא היה סיפק בידה למצוא מענה אחר למעט מה שהיא מצאה לכאורה שהיה הפיר שלתוכו היא נפלה. אני סבורה כי לא ניתן להטיל עליה מחצית האשם שכן מדובר בדלת שמאחוריו בור והנטל חל על כתפי הבעלים והמחזיק למנוע ממאן דהו זר לפתוח את הדלת מלכתחילה.

לגבי התובעת מס' 2 – היה בידה שלא ליפול פנימה. אמנם הצעקות של האם גררו חרדה מטעמה אך היה בידה לעצור ולשאול מה קרה, שכן היא העידה שהיא כן התארגנה להאיר באור מהטלפון לפני שהיא נכנסה פנימה. הצפי היה שהיא תשיג מידע מהאם ותזעיק עזרה. לפחות תתקשר לעורך הדין שעמו היא קבעה פגישה. הכניסה של התובעת מס' 2, להבדיל מהאם, גרם לה נזק של חבלות. דבר המצביע על כך שהגרסה של צעדה פנימה ללא אבחנה במצב לאשורו אינה מדויקת.

אני מעמידה את הרשלנות התורמת שלה על 50% לאור החלק של הנתבעים ביצירת הנזק מלכתחילה.

הנזק

נכות רפואית

כתוצאה מהנפילה נגרם לתובעת מס' 1 , האם, נזק גוף של שבר בשליש התחתון של עצם השוק ושבר בחלק המרוחק של עצם השוקית כשהשברים פתוחים עם בליטת עצם השוק דרך העור עם עיוות ניכר. בו ביום היא נותחה, ונעשתה לה הטריה של הפצע וקיבוע חיצוני של השברים. היא אושפזה עד ליום 12/4/10. היא שוחררה וחזרה ביום 18/4/10 לבית החולים להורדת הקיבוע וביצוע ניתוח להשתלת פלטינה בניסיון לסגור את העצם. היא שוחררה ביום 22/4/10. התובעת חזרה לבית החולים לניתוח שלישי ביום 28/4/10 ושוחררה עם גבס ביום 2/5/10. על פי הוראת הרופאים היא לא הייתה יכולה לדרוך על הרגל במשך 5 חודשים . מחודש ספטמבר 2010 הותר לה ללכת עם מגף מיוחד וקביים. בחודש מארס 2011 הוחלף המגף למקבע קרסול קל . לטענתה היא הייתה מוגבלת ב - 100% נכות במשך 21 חודשים כולל על פי קביעת המל"ל בגין נכות כללית. כאמור מחודש מארס 2011 ,כעבור פחות משנה היא כבר עברה למקבע קרסול קל. מומחה התובעת לא קבע לה נכות זמנית. על פי האישורים הרפואיים שקיבלה התובעת בגין אי כושר הם מתייחסים מהתאונה ועד ה- 7/7/10. על פי נתוני התיעוד הרפואי של התובעת מס' 1 טיפול הפיזיותרפיה הסתיים בחודש נובמבר 2010 .

התוצאה לאחר האיחוי, שאינה במחלוקת בין המומחים של הצדדים, היא כי לתובעת נכות בגין הגבלת תנועה בקרסול שמאל. על פי חוות דעת ד"ר גבעון מטעם התובעת מדובר בנכות של 15% בגין הגבלת תנועה בינונית בקרסול לפי סעיף 35 (1) בין (ב) ל- (ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התוספת לתקנות") וכן 5% בגין צלקת מכאיבה ומכוערת לפי סעיף 75(1) (ב) לתוספת לתקנות.

ד"ר ששון חלק על היקף הנכות והעמידה על 10% בגין הגבלה בינונית לפי סעיף 48(3)(א) לתוספת לתקנות והוא חלק על כך שהצלקת מקימה נכות כי היא אינה דבוקה או מכוערת. ד"ר ששון חלק על הבחירה של קביעת הנכות האורתופדית לפי סעיף 35 (1) בין (ב) ל- (ג) כי הסעיף עצמו עוסק בתחלואה של ארטריטיס של הקרסול ואילו סעיף 48 (3) עוסק בנכות בפני עצמה ללא הרקע לנכות. סעיף קטן (א) לסעיף 48(3) קובע את הנכות בגין הגבלה ניכרת בקרסול. לעומת זאת החלופה של ד"ר גבעון היא בין הגבלה קלה בכושר הפעולה (10%) לבינונית (20%) (סעיף 35(1) לתוספת לתקנות). ד"ר ששון גם מציין כי מבחינה תפקודית , התובעת מס' 1 הייתה מוגבלת תפקודית, לפני התאונה, מטעמים של אי ספיקה ורידית, שינוי ניווני בברך שמאל, סיאטקה שמאלית על רקע נזקי דיסק בגב תחתון. לטענתו ההגבלה בקרסול לא מוסיפה הגבלה תפקודית נוספת על כך. משמע כי למעשה יש חפיפה. לא הובאה חוות דעת לגובה הנכויות בגין אותן מגבלות למעט מהמל"ל. בא כוח התובעות ויתר על חקירתו של ד"ר ששון. אני מעדיפה את עמדתו של ד"ר ששון בבחירת סעיף הליקוי. כי התובעת נפגעה בתאונה ולא מתחלואה כמקור הפגיעה. שני המומחים קבעו מבחינה תפקודית את אותו היקף של הגבלת הקרסול. הפרשנות של סעיף 35 לתוספת כמפנה לתחלואה לעומת סעיף 48 שהוא תיאור מצב, מצביע לכאורה כי השימוש בסעיף 35 נועד להגבלה שמקורה בתחלואה נשוא הסעיף. לפיכך אני מעמידה את הנכות הרפואית האורתופדית על 10%.

בהתייחס לצלקת – לא מצאתי לדחות את הנכות שקבע ד"ר גבעון. בא כוח הנתבעים ויתר על חקירתו. מדובר בצלקות ניתוחיות בגין שבר מרוסק שהצריך יותר מאשר ניתוח אחד.

לפיכך אני מעמידה את הנכות הרפואית של התובעת מס' 1 על 14.5% כשאינני מתייחסת כרגע לככל הנכויות של התובעת.

נכות זו עומדת על 10.87% כאשר מחשבים את הנכות בהתייחס לנכות של אי ספיקה ורידית שהיא 25% ורלבנטית לפגיעה התפקודית. לצורך החישוב של הפסדים אעגל את הסכום כלפי מעלה ל- 11%.

בהתייחס לתובעת מס' 2 – אין חוות דעת רפואית ולפיכך אינני קובעת לה נכות רפואית.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

13.שתי התובעות עותרות לפיצוי בגין פגיעה בכושר תפקודן. בסיכומיו עתר בא כוח התובעת מס' 1 לקבוע כי הפגיעה בכושר ההשתכרות שלה עומד על נכותה הרפואית וכלל בחישוביו תקופות אי כושר מלא תוך התעלמות מהעדר התייחסות לכך החוות הדעת הרפואית שהגישה התובעת מס' 1. אך גם אם אתייחס לתעודות המחלה של קופת חולים , תקופת האי כושר היא רק עד 7.7.2010, 3 חודשים בלבד.

התובעת מס' 1 למדה תפירה בתיכון והייתה רעיה, אם ועקרת בית מירב התקופה. לפי תלושי השכר שהוגשו התובעת מס' 1 עבדה לסירוגין והתקופה הרציפה האחרונה היא מחודש יוני 2008 והסתיימה בחודש ספטמבר 2009, מעל חצי שנה לפני התאונה. לתובעת 11 שנות לימוד. עד יוני 2008 היא עבדה באופן לא עקבי. תמיד היא עבדה עבודות פיזיות לא מקצועיות, כגון ניקיון, שליחויות וכדומה בשכר של פחות מ- 3,000 ₪ לערך בגין חצי משרה. לאחר הפסקה התובעת החלה לעבוד מחודש יוני 2008 שוב בהכנסה מאוד נמוכה עד חודש פברואר 2009. אז היא עברה לעבוד בפרויקט באשדוד עבור חברת סיידמן הנדסה. שם היא הכינה אוכל לעובדים. בחברת סיידמן השכר שלה למאה אחוז משרה היה מעל 8,000 ₪ אך בחודשים לאחר מכן לקראת חודש ספטמבר המשרה ירדה עד ל – 45% ובהתאם לכך גם השכר. היא סיימה לעבוד בחודש ספטמבר 2009. מאז ועד התאונה היא הייתה מובטלת. לאחר התאונה בשנת 2012 התובעת חזרה לעבודה שעל פי שכרה הייתה באותם סכומים של שכרה לפני פברואר 2009. לדבריה היא גם ניקתה בתים פרטיים בתקופה שקדמה לתאונה אך לא היו לה ראיות.

לפני התאונה התובעת מס' 1 סבלה מנכות בגין אי ספיקה ורידית בשני רגליה ועל כך היא הגישה תביעה לנכות כללית למל"ל ונקבעה לה נכות בגובה של 25% משנת 1998. בתביעה למל"ל היא טענה כי לאחר שעתיים של עבודה היא חייבת לנוח ולהרים את רגליה.

התובעת מס' 1 הסכימה שהיא לא הצליחה להישאר באותו מקום עבודה באופן מסודר בגלל שהיא הייתה צריכה לנוח לעיתים מזומנות בגלל כאבים ברגליים בגין תחלואת הורידים.

בא כוח הנתבעים עתר לדחות את הטענה של פגיעה תפקודית בשים לב למגבלות תפקודה של התובעת מס' 1 ערב התאונה. ד"ר ששון לא נחקר על חוות דעתו שכללה התייחסות לכך שהנכות בגין התאונה לא שינתה את כושר התפקוד של הרגל של התובעת מס' 1 בגין מצב קודם כאמור לעיל.

טענה זו לא נותנת משקל לכך כי למרות המצב הרפואי והנכות הכללית התובעת הצליחה למצוא משרה בה שולם לה שכר גבוהה יחסית בגין 100% משרה . לטענתה היא פוטרה כי הפרויקט הסתיים. לפי המסמך של המעסיקה התובעת עבדה 4 חודשים משרה מלאה, 3 חודשים לאחר מכן 50% משרה ובחודש האחרון 45% משרה. יצוין כי התובעת עבדה בעבר עבור אותה חברה בשנת 2005 במשך 6 חודשים לפי הנתונים בדו"ח הרציפות של המל"ל. שתי התקופות נופלות במסגרת הנכות בגין האי ספיקת ורידים. לכן אני מאמינה לגרסת התובעת מס' 1 כי סיום העבודה הייתה בגין סיום הפרויקט ולא כי פוטרה מחמת אופן ביצוע העבודה בהקשר בריאותי. מטעמים אלה אני מקבלת את העמדה שיש לתת משקל לפגיעה בקרסול בהקשר לתאונה. בתיק לא מונה מומחה שיקומי ולא הובאה ראיה כי התובעת מס' 1 פוטרה בחברת סיידמן מחמת שלא תפקדה. לכאורה בעבודה שבה הייתה לה אפשרות שלא לעמוד כל הזמן היה בידה להשתכר במשרה מלאה שכר מעל הממוצע באותו זמן . לפיכך אני מקבלת את נקודת המוצא שיש מקום להעריך את הפסד ההשתכרות האפשרית של התובעת מס' 1. בהעדר ראיות אחרות אני מעריכה את ההפסד לפי טיב הנכות שנגרמה על ידי התאונה, ואני סבורה כי החישוב צריך להתמקד רק בהתייחס לחלק בנכות האורתופדית מתוך סך הכול הנכות הרפואית. לפיכך לפי שקלול כלל הנכויות , שווי הנכות האורתופדית שהתווספה עומדת על 7.12% .

בא כוח התובעת עותר לחשב את בסיס השכר לפי 5,000 ₪ נכון למועד הגשת סיכומיו (11/5/14). אני סבורה כי בסיס שכר זה אינו בלתי סביר לנוכח כי התובעת מס' 1 כן קיבלה עבודה וביצעה עבודה ברמות שכר של משרה מלאה בחלק מהתקופה. למועד כתיבת פסק הדין, התובעת היא בת 55 וחצי. אני מקבלת את החישוב של הפסד עד גיל 67 כלומר שההפסד הוא של 12 שנים.

לפיכך החישוב הוא הוא 5,000 כפול 11% כפול מקדם היוון של 12 שנים ( 120.8041) – סך של 66,442 ₪ (מעוגל כלפי מטה) נכון להיום .

בהתייחס לתובעת מס' 2 – בהעדר נכות רפואית אינני פוסקת לה פיצוי בראש נזק זה.

הפסד שכר בעבר

התובעת מס' 1

לפי הראיות התובעת מס' 1 לא עבדה ערב התאונה במקום עבודה מסודר מטעמים שאינם קשורים לתאונה מעל 6 חודשים. עד ספטמבר 2009 היא עבדה ברצף 15 חודשים. לפני כן היא עבדה ברצף של 17 חודשים אך הייתה הפסקה בין אותה תקופה שהסתיימה בספטמבר 2007 לבין תחילת הרצף הבא של 9 חודשים. על בסיס זה אני מניחה לטובת התובעת כי יתכן והיא הייתה יוצאת לעבודה מסודרת שוב תוך כדי תקופת התאונה. בהעדר קביעת נכות זמנית על ידי מי מהמומחים אני מקבלת את התיעוד של אישורי המחלה מאפריל ועד יולי כ- 100% והיתרה על פי אחוז ההפסד הכושר התפקודי שנקבע לעיל.

לגבי הפסד שכר בעבר – לקחתי כממוצע את סך הכול השכר של התובעת מס' 1 על פי ראיותיה מיוני 2008 ועד ספטמבר 2009 וחילקתי זאת במספר החודשים של העבודה בפועל, 15 חודשים כדי לקבוע נכון למועד התאונה את הצפי של שכר שהייתה מקבלת אילו מצאה מקום עבודה חדש ועבדה כפי העבר שלה. בחישוב זה לקחתי בחשבון גם את העבודות בדימונה שהן בשכר נמוך וגם את העבודה באשדוד. לפי חישוב זה הסכום החודשי הממוצע הוא 4,260 ₪ ברוטו מעוגל כלפי מעלה. סכום זה משוערך להיום מאמצע תקופה עומד על סך של 4,549 ₪. סכום זה קרוב לסכום שבא כוח התובעות ביסס עליו את חישוב ההפסדים וקיבלתי אותו כנקודת מוצא לצורך חישוב הפסד לעתיד. לגבי הפסד לעבר לא מצאתי לסטות מהחישוב המדויק.

התובעת לא עבדה לפני התאונה . לפי המחזור הקודם לתקופה של העבודה מיוני 2008, הייתה לתובעת הפסקה בת 9 חודשים. על בסיס חישוב זה, התובעת עמדה לכאורה להתחיל מחדש לעבוד ערב התאונה. התובעת טענה כי הייתה רשומה בלשכת העבודה אך לא מצאו לה עבודה נאותה והיא עבדה בבתים פרטיים בניקיון במחיר של 200 ₪ כל פעם. לא הובאו לך ראיות. הפסד שכר לעבר ליש להוכיח. אני פוסקת לה סכום גלובאלי של 25,000 ₪ לאחר הפחתת השכר שקיבלה לאחר התאונה לפי תלושי השכר שהוגשו על ידי התובעת במוצגיה. הסכום נכון להיום.

סך הכול הפסד שכר לעבר : 25,000 ₪.

התובעת מס' 2

התובעת מס' 2 הפסיקה לעבוד לפני התאונה בהקשר לגירושיה שבעטיין היא עזבה את אילת ועברה לעיר דימונה. התובעת העידה שעבדה באילת בניהול בבית מלון רימונים אך סיימה שם כשנה לפני התאונה בהקשר לגירושיה, והיא עברה עבוד בחנות. אחר כך היא עזבה את אילת ועברה לבית הוריה בדימונה ושם היא לא עבדה, כי התקשתה למצוא עבודה. היא גם עברה טיפולי פיזיותרפיה לגבי ידה עוד לפני התאונה שהסתיימו כ- 4 חודשים אחרי התאונה. לדבריה היא לא המשיכה לעבוד במלונאות בים המלח כי היא התקשתה לעשות כן עם ילדים קטנים. כן היא הסבירה שיש לה בעיות גב בגלל התאונה אך היא לא ביססה זאת בחוות דעת רפואית. התובעת מס' 2 הגישה תיעוד רפואי בגין התאונה המעיד על כי למחרת התאונה רופא קופת חולים קבע לה מנוחה של חודש וחצי ממאמצים פיזיים ופיזיותרפיה והפניה לרופא תעסוקתי. אך לא הוגשה חוות דעת של רופא תעסוקתי. התובעת נישאה מחדש בשנת 2011 אחרי שחזרה לאילת בסוף שנת 2010 והכירה את בעלה הנוכחי. בחודש ספטמבר 2011 היא ילדה את בתה שנולדה בחודש השישי פגה, והטיפול בה היה בבית חולים שניידר. היא ובעלה עברו לרמלה היכן שגרים הורי בעלה, ושם הם נשארו.

התובעת מס' 2 לא הוכיחה כי היא הפסידה שכר בגלל התאונה כי היא לא עבדה אז, והיא לא ביססה תשתית ראייתית להראות כי אלמלא התאונה היא הייתה עובדת. לכן התביעה בראש הנזק הזה נדחית.

עזרת זולת לעתיד ולעבר

15.תובעת מס' 1 - התביעה היא לסך של 50,000 ₪ כולל עבר ועתיד וכולל הוצאות רפואיות ונסיעות. בסיכומים הסכום לעבר ולעתיד בראש נזק זה בלבד הוא 237,672 ₪ לפי חישוב של עזרת זולת של עוזרת בשכר לפי 45 ₪ לשעה כפול שלוש שעות בשבוע כלפי העתיד וכן 82,400 ₪ לגבי העבר מחלוק לפי 65,000 ₪ בתקופה הראשונה וכן 17,400 ₪ בגין יתרת תקופת העבר. כתב התביעה לא תוקן.

בא כוח הנתבעים טען כי אין מקום לפצות את התובעת מעבר לתקופת ההחלמה בגין עזרת זולת לעברשהיא משפחתית. כן הוא טען כי אין מקום לחשב את הסכום לפי 45 ₪ לשעה כשהתובעת עבדה הן לפני התאונה והן אחר כך בשכר לשעה שהיה פחות ממחצית הסכום- סך של 22.04 ₪ לשעה לפי שעתיים ביום, 6 ימים בשבוע, לשלושה חודשים - תקופת ההחלמה.

לגבי עזרת זולת לעתיד – בא כוח הנתבעים טוען כי אין מקום לפסוק פיצוי כי התובעת מס' 1 הסכימה כי היא מצליחה לאט לטפל בבית שלה.

התובעת מס' 1 ביססה את התביעה לעזרת זולת בעבר לתקופה שהיא נזקקה לעזרת המשפחה ברמה האישית כי היא הייתה מוגבלת מאוד לפרק הזמן שמהתאונה ועד ראשית שנת 2012 שאז היא עברה לניידות בעזרת קב.

בהקשר לטיפול שוטף בבית – התובעת מס' 1 הוכיחה כי לפחות עד מארס 2011 היא הייתה מוגבלת אך היא לא נעזרה בעזרה חיצונית בשכר בהעדר יכולת כלכלית לעשות כן.

גם בא כוח הנתבעות מסכים כי לתקופת ההחלמה יש לפסוק לתובעת מס' 1 פיצוי והוא מעמיד זאת בגובה שכר המשולם לעובד בניקיון בהסתמך על שכרה של התובעת מס' 1 לפני ואחרי התאונה. העיקרון של פיצוי בראש נזק עבר בגין עזרת זולת גם כשאין הסתייעות בגורם חיצוני אלא רק של המשפחה, הוכר בפסיקה כאשר יש נסיבות מיוחדות שדורשות סיוע [ע"א 8380/03 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי ( 8/12/05)]. השתכנעתי כי בתקופת ההחלמה אכן נדרשה התובעת מס' 1 לעזרה בגלל ההגבלה שהוטלה עליה באותה תקופה בגלל תהליך האיחוי של השברים. הפסיקה הכירה בחישוב גלובאלי בנסיבות אלה.

אבל החישוב של בא כוח התובעות כלל גם חישוב שהניח שיש גם לחשב את ההפסד של ניהול הבית עצמו, במובן של השתתפות בני המשפחה במקום שהתובעת מס' 1 שזה היה עיסוקה. אני סבורה כי עמדת בא כוח התובעות בנקודה זו היא נכונה, ברמת העיקרון, שכן התובעת מס' 1 נדרשה לעזרה בפעולות היום יום בתקופת ההחלמה אך היא גם לא הייתה יכולה לבצע את ניהול הבית, קניות וכדומה, שעל פי התשתית הראייתית אלה פעולות שעסקה בהם התובעת מס'1 במשך שנים רבות, כולל מאז התחלואה של אי ספיקת ורידים ואף כשיצאה לעבוד. לכן יש מקום גם לכמת לגבי העבר ולעתיד גם את העזרה של המשפחה בניהול הבית במקומה.

בהיבט זה, יש מקום להתייחס לשתי תקופות . כי בתקופת ההחלמה התרומה של התובעת מס' 1 לא היה שווה לתקופה שלאחריה. בהעדר תשתית ראייתית אניח כי החישוב בתקופת ההחלמה יניח כנקודת מוצא כי המשפחה נשאה במאה אחוז חלקה של התובעת בניהול הבית, וכי לגבי היתרה של הזמן לאחר ההחלמה יש לחלץ רק את השפעת התאונה על התפקוד של התובעת ובכמה המשפחה נדרשה להשלים את העזרה. מאחר ולא מונה בתיק רופא תעסוקתי והתובעות לא העידו בני משפחה, החישוב יעשה על פי הנחות מקובלות.

חלק התאונה עומד על 11% כאמור לעיל, ולכן ואת התוצאה יש להכפיל בסכום הפיצוי שנקבע.

לגבי הסכום של תשלום בתקופת ההחלמה -

בהתייחס למתן עזרה לתובעת בפעולות היום יום – אני מקבלת את החישוב לשעה של 22 ₪ לשעה כי על בסיס ההנחה של מתן 7.5 שעות ליום, 30 ימים בחודש, משרה שלמה, התוצאה היא קרובה לשכר מינימום. אני גם מקבלת את החישוב של בא כוח הנתבעות של 2 שעות ביום אך עבור 7 ימים בשבוע, ולא 6 ימים בשבוע, לתקופה שבין 6/4/10 ועד 7/7/10 , לפי האישורים הרפואיים , סך הכול 88 ימים. הסכום הוא: 3,872 ₪ נכון להיום. כללתי גם את תקופות האשפוז על בסיס ההנחה כי גם בעת אשפוז יש גיוס של עזרה משפחתית, שכן המערכת הרפואית אינה יכולה לתת מענה מספק לכל מאושפז, והדבר גם כרוך בנסיעה לבית החולים וחזרה.

לאחר התקופה הראשונה, הנכות של התובעת מס' 1 לא הצדיקה סיוע בפעולות היום יום, מעבר לעזרה המשפחתית הרגילה.

חישוב העזרה בהקשר לניהול הבית:

אמנם המשפחה לא שילמה לגורם חוץ אך לא מצאתי כי אין מקום להעריך תשלום לפי שעה של 45 ₪ פעם בשבוע כפול מספר השעות שהם פועל יוצא של מצבה הרפואית של התובעת מס' 1 לפי תקופה, כפול חלק התאונה בנכות. קיבלתי את הסכום לשעה של 45 ₪ כי השכר של 22 ₪ לשעה מחושב לכאורה על יסוד נתונים של תשלום של שכר חודשי קבוע ולא מספר שעות חודשיות.

לכן לפי חישוב זה, לכל פרק הזמן מהתאונה ועד פסק הדין החישוב הוא:

תקופה ראשונה מהתאונה ועד 7/7/10 –

אני מעריכה את התרומה של המשפחה לחלק התובעת בניהול הבית לעמוד על 4 שעות אחת לשבוע. החישוב הוא אפוא : 45 כפול 4 כפול 12 שבועות כפול 11% = 238 ₪ (מעוגל כלפי מעלה) נכון להיום.

תקופה שניה:

מ- 7/7/10 ועד למתן פסק הדין אני מעריכה את חלק העזרה המשפחתית להיות 2 שעות פעם בשבוע, דהיינו 8 שעות חודשיות -

החישוב הוא :

45 כפול 8 כפול 55 חודשים כפול 11% = 2,178 ₪ (מעוגל כלפי מעלה) נכון להיום.

סך הכול לעבר:

3,872 ₪+ 238 + 2,178 = 6,288 ₪. נכון להיום.

לעתיד : התובעת מס' 1 בת 55 ותוחלת חייה 90 שנים ולפי חישוב זה הסכום החודשי הוא 360 ₪ לחודש ( מהוון ל- 35 שנים (259.8414) כפול 11% =10,290 ₪ (מעוגל כלפי מעלה). נכון להיום.

ניידות – 

16.תובעת מס ' 1

בסיכומיו עותר בא כוח התובעות לסך של 31,000 ₪ לעבר, ללא ראיות להוצאה בעין, וסך מהוון עד לתום תוחלת חיים לעתיד בסך של 129,393 ₪.

לא הוגשה חוות דעת שתומכת בתביעה לניידות. על פי חוות התיעוד הרפואי של התובעת מס' 1 נכון לחודש נובמבר 2010 היא לא טענה לקשיים בהליכה, כשהייתה לה תמיכה של סד, ובהמשך בחודש מארס 2011 ללא סד הלכה ללא טענה לכאבים עם מגן ברך קל. לפיכך אני פוסקת לתובעת מס' 1 , פיצוי בגין ניידות לעתיד על סך של 30,000 ₪ נכון להיום גלובאלי לנוכח חלק התאונה בנכות האורתופדית של התובעת מס' 1 בגין אי ספיקה ורידית. לגבי העבר לא הוגשו ראיות. מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח. אני פוסקת בראש נזק זה על פי אומדנה בהתחשב בנסיעות לבית חולים , טיפולים פיזיותרפיה, קופת חולים וכדומה, בסך של 4,000 ₪ נכון להיום.

סך הכול : 34,000 ₪.

תובעת מס' 2 –

אני פוסקת לעבר לפי אומדנה – 1,000 ₪ בהיבט נסיעות לטיפולים ולביקורי רופאים.

הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד

תובעת מס' 1 –

בסיכומיו עותר בא כוח התובעות בראש נזק זה לסך של 20,000 ₪ .

לגבי העבר התובעת עותרת להוצאות בעין, וכן כיסוי עלות חוות דעת הרפואית. לפי סעיף 19 לתצהירה היא עותרת לסך של 4,640 ₪ בגין חוות דעת, אגרת בית המשפט בסך של 670 ₪ וכן עוד 50,000 ₪ הוצאות בעין ללא אסמכתאות וכן על פי אסמכתאות סך של 142.26 עבור קביים, סך של 1,100 ₪ עבור סד, סך של 180 ₪ עבור תומך קרסול, ועוד סך של 600 ₪ נעלי ברוקס. בסיכומיו טוען בא כוח התובעות, עו"ד רון רשף, כי הסכום של האסמכתאות מסתכם בערכים משוערכים של 7,300 ₪ כולל שכר חוות הדעת. לפי החישוב שלי סך הכול לפי אסמכתאות של הוצאות רפואיות בעין נומינלית לא כולל חוות דעת הוא – 2,022.26 ש"ח. אני לא מקבלת את הדרישה ל- 20,000 ₪ שלא הוכחה. אני כן מקבלת את הטענה כי הכיסוי של קופת חולים אינו מלא ויש סכום של השתתפות עצמית בביקורים ושירותים נלווים. לכן, אני מעגלת את הסכום של ההוצאות הרפואיות לא כולל שכרו של ד"ר גבעון, לסך של 5,000 ₪ כאשר אני כוללת בסכום גם הנחה כי התובעת עברה 3 אשפוזים והם לכשעצמם גוררים עלויות שמקלות על האשפוז. כגון שתיה, רכישות מהמזנון וכדומה.

ההוצאה של חוות דעת היא הוצאות ניהול משפט וכך גם האגרה.

סך הכול הוצאות רפואיות לעבר – 5,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות רפואיות לעתיד – 

אין התייחסות אליהם בחוות דעתו של ד"ר גבעון. אני פוסקת סך של 5,000 ₪ על בסיס ההנחה שאין כיסוי מצד קופת חולים לתומך קרסול ותרומת המגבלה על פני רצף של שנים, לפגיעה ניוונית אליה התייחס ד"ר גבעון בחוות דעתו, ולא נחקר אליה, שתצריך תומכים נוספים.

סך הכול : 10,000 ₪ נכון להיום.

תובעת מס' 2-

בסיכומים עותר בא כוח התובעות לקבוע פיצוי בסך של 5,000 ₪ לעבר בשים לב לכיסוי ההשתתפות שקופת חולים לא מכסה. כאמור, קיבלתי את העיקרון אך לא הוכח הבסיס לסכום הנתבע. אני פוסקת סכום גלובאלי של 1,000 ₪ נכון להיום לעבר .

כאב וסבל

התובעת מס' 1 עותרת לפיצוי בגובה 300,000 ₪ והתובעת מס' 2 לפיצוי בגובה 100,000 ₪. בא כוח הנתבעים, עו"ד רון אלטרמן, הציעה כי הפיצוי הנכון הוא 46,000 ₪ בהתבסס על חישוב ימי אשפוז ונכות רפואית ולתובעת מס' 2 – 7,000 ₪. התביעה היא לפי הפקנ"ז ולכן בית המשפט אינו מוגבל על פי חוק לאופן חישוב ראש נזק זה.

לגבי התובעת מס' 1 – אני פוסקת סך של 100,000 ₪ בשים לב לטיב הנסיבות של נפילה מפתיעה והכשל של הניהול של הבניין שאפשר זאת. הסכום נכון להיום.

לגבי התובעת מס' 2 – אני פוסקת סך של 15,000 ₪ לאור כי כשלה במקום שלא היה צריך להיות מכשול.

הוצאות משפט – שכר המומחה

אני פוסקת לתובעת מס' 1 סך של 4,640 ₪ נומינלי. התשלום בוצע בשנת 2011. משוערך להיום – 5,124 ₪ , מעוגל כלפי מעלה ואגרת בית המשפט כפי שנשאה בפועל.

17.סיכום

תובעת מס' 1

כאב וסבל - 100,000 ₪

הפסד שכר לעתיד - סך של 66,442 ₪

הפסד שכר לעבר –25,000 ₪

עזרת זולת לעתיד - 10,290 ₪

עזרת זולת לעבר - 6,288 ₪

הוצאות רפואיות לעתיד – 10,000 ש"ח

הוצאות רפואיות לעבר – 5,000 ש"ח

נסיעות לעתיד – 30,000 ₪

נסיעות עבר – 4,000 ₪

סך הכול: 257,020 ₪.

מסכום זה יש להפחית רשלנות תורמת של 35% .

יתרה: 167,063 ₪ .

מסכום זה יש להפחית תגמולי מל"ל שמתוכם יש לחלץ את התגמולים שמשולמים לתובעת עבור התאונה לפי הלכת פרלה עמר [ רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.5.03)].

בא כוח הנתבעת העמיד את הסכום על סך של 71,824 ₪. בא כוח התובעות לא חלק על כך.

היתרה : 95,239 ₪ נכון להיום.

תובעת מס' 2

כאב וסבל - 15,000 ₪

הוצאות רפואיות לעבר – 1,000 ₪.

נסיעות עבר – 1,000

סך הכול : 17,000 ₪. מסכום זה אני מפחיתה 50%.

היתרה : 8,500 ₪ נכון להיום.

סוף דבר

18.הנתבעים ישלמו לתובעות, ביחד ולחוד, לפי החלוקה לעיל, סך של 103,739 ₪ נכון להיום. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן הנתבעים ישלמו לתובעת מס' 1 סך של שכר מומחה התובעת מס' 1 בסך של 5,124 ₪ , כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן הנתבעים ישלמו לתובעות את החלק שנשאו באגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בגובה 20% מהסכום שנפסק לא כולל האגרה.

זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ה, 28 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.