1. ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, יליד 4.12.1993, באירוע מיום 17.3.11 (להלן: "התאונה"/"האירוע").
2.בכתב התביעה נטען כי בעת שהיה תלמיד בכיתה י"ב בבית-ספר מקיף תיכון עין-מאהל, ובמהלך טיול בית ספרי, בפארק הירדן, הורשו הוא עם שאר התלמידים לשחק על נדנדות שהיו בשטח הפארק. בעודו משחק על אחת הנדנדות, לפתע ובניגוד לרצונו, החלו תלמידים אחרים של בית הספר לדחוף אותו בחוזקה, בקשתו להפסיק לא נענתה, והם אף הגבירו את עוצמת הדחיפות וגרמו לכך שתנודות הנדנדה הגיעו להיקף של קצת פחות מ-360 מעלות. הוא החל לצעוק בקול רם לעזרה מתלמידים אחרים וממורים, צעקות שנפלו על אוזניהם האטומות של התלמידים האחרים, כאשר הישועה אף לא באה מהמחנכים והמדריכים שהיו אחראים על הטיול, שכן אלה לא נכחו כלל בסביבה. בסופו של דבר, הוא נפל עם הנדנדה ולאחר מכן ממנה, לאחר שזו הגיעה כמעט למצב אנכי. הוא חבט תחילה עם רגל ימין ועם כל משקל גופו בקורה העליונה עליה נתלתה הנדנדה ו/או בקורת עץ אחרת שנקרתה בדרכו ארצה, ומשם המשיך וחבט שוב באדמה.
2.בעקבות התאונה, הובל התובע לבית-חולים זיו, וצילום ירך הדגים שבר מרוסק עם אנגולציה קדמית של ירך ימין. תחת הרדמה מקומית בוצעה רדוקציה סגורה וקיבוע על-ידי גבס ארוך מעל הברך. התובע הועבר באותו היום לבקשת המשפחה למרכז רפואי העמק, ושם אושפז מיום 17.3.11 ועד ליום 24.3.11, כאשר בתאריך 18.3.11, עבר ניתוח לקיבוע השבר.
3.כתב התביעה המקורי הוגש כנגד משרד החינוך והתרבות (להלן: "משרד החינוך") וענבל חברה לביטוח בע"מ. ביום 21.5.14 נמחקה התביעה כנגד ענבל, והתרתי לב"כ נתבעת מס' 1, להגיש הודעת צד ג', ואכן זו הוגשה כנגד המועצה המקומית עין מאהל (להלן: "המועצה"). ביום 29.10.15 נעתרתי לבקשה לתיקון כתב התביעה על-ידי צירוף המועצה, כנתבעת נוספת וישירה.
4.משרד החינוך הכחיש כל חבות או אחריות למקרה, וכן הגיש תעודת ציבור מיום 29.10.15, אשר נערכה על-ידי מר ג'מיל חביבאללה, מנהל ביה"ס המקיף עין מאהל (מנהל שתי החטיבות: חט"ב וחט"ע) (להלן: "המנהל"), ושם צוין, כי על-פי רישומי המערכת, המורים בתיכון מקיף עין מאהל הינם עובדי המועצה ומקבלים את שכרם ממנה, וזאת פרט למורה לחנ"ג, המועסק הן בחט"ב והן בתיכון והינו עובד מועצה ומשרד החינוך (להלן: "תעודת עובד הציבור").
המועצה המקומית הכחישה כל חבות או אחריות למקרה, וכן טענה בין היתר כי האחריות, אם בכלל, רובצת על משרד החינוך.
5.המומחה מטעם התובע ד"ר חביב אללה גאזי קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 20%, ואילו המומחה מטעם נתבעת מס' 1 ד"ר שי פריימן קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10%. נוכח הפער בין קביעות המומחים, מונה מומחה פרופ' רופמן מטעם בית המשפט אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10 בגין איחוי גרוע של השבר בירך.
6.ביום 4.4.16 התקיימה ישיבת הוכחות, כאשר מטעם התובע העידו הוא, יוסף חסנין (להלן: "יוסף") ומוחמד אמין (להלן: "מוחמד"), אשר שניהם היו בני כיתת התובע ובני אותו הכפר. מטעם ההגנה העידו: הגב' אמינה נפאפעה, מי שהייתה המחנכת של התובע במועד התאונה (להלן: "אמינה"), המנהל ומר הייתם חסנין, מורה שליווה את הטיול (להלן: "הייתם"). ב"כ נתבעת מס' 1 טען לפרוטוקול, כי אין לו עדים מלבד תעודת עובד הציבור. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, והתייחסות אליהם ככל שתהיה רלבנטית, תהא במסגרת הדיון גופו.
נסיבות האירוע:
7. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק, לרבות בסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי לנכון לתת אימון בגרסת התובע ועדיו לעניין נסיבות קרות התאונה. ההתרשמות מהתובע ועדיו הייתה חיובית, וממכלול עדויותיהם הגעתי למסקנה, כי התובע נפגע כמתואר על ידו.
8.התובע תיאר בכתב התביעה המתוקן, את נסיבות קרות התאונה, כדלקמן: "ביום 17/3/11...ובמהלך שהייתו בטיול במסגרת בית ספרית שהיה בארגון ובפיקוח בלעדי של בית הספר, בפארק הירדן, הורשו הקטין עם שאר התלמידים, בהוראה מהממונים בבית הספר ו/או הממונים על הטיול, לשחק על נדנדות שהיו בשטח הפארק. הקטין החל לשחק על אחת הנדנדות ואולם לפתע ובניגוד גמור לרצונו, החלו תלמידים אחרים של בית הספר לדחוף אותו בחוזקה רבה. הקטין שחשש לחיים מעוצמת הדחיפות, ביקש מהתלמידים לחדול מיד ממעשיהם ואף החל מתחנן בפניהם שיפסיקו את הדחיפות לאלתר. התלמידים הדוחפים לא שעו לתחנוניו של הקטין ואף הגבירו את עוצמת הדחיפות וגרמו לכך שתנודות הנדנדה הגיעו להקף של קצת פחות מ-360 מעלות...הקטין... החל לצעוק בקול רם בקריאה לעזרה מתלמידים אחרים וכן מהמורים שלא נכחו כלל בסביבת הנדנדה. למרבה הצער צעקות אלה נפלו על אוזניהם האטומות של התלמידים האחרים. הישועה גם לא באה מהמחנכים והמדריכים שהיו אחראים על הטיול שכן אלה לא נכחו כלל בסביבה. כך, לא רחקה השעה עד שהקטין נפל עם הנדנדה ולאחר מכן ממנה לאחר שזו הגיעה כמעט למצב אנכי. הוא חבט תחילה עם רגל ימין ועם כל משקל גופו בקורה העליונה עליה נתלתה הנדנדה ו/או בקורת עץ אחרת שנקרתה בדרכו ארצה ומשם המשיך וחבט שוב באדמה...".
9.התובע חזר על גרסתו זו בחקירתו הראשית, כך שבעת שנפגע היה בטיול של ביה"ס, תמונת הנדנדות הוגשו וסומנו כ- ת/1-ת/4. עוד העיד, כי : "...הגעתי למצב אנכי, הראש שלי למטה והנדנדה מעליי, נפלתי על הקורה של הנדנדה הרגליים שלי פגעו בקורה ולאחר מכן על הרצפה. אני מתכוון לקורה העליונה של הנדנדה...הרגל שלי נשברה מהמכה שקיבלתי מהקורה העליונה ולאחר מכן אני נפלתי על הרצפה" (ראה, עמ' 9). לדבריו, מי שהגיע אליו ראשון מהמורים היו אמינה והייתם, והיה חובש שנותר איתו.
10.גרסת התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית לב"כ נתבעת מס' 1 בפרטים המהותיים אודות נסיבות קרות התאונה: כך שהוא התנדנד, הגיעה קבוצה של בחורים, דחפו ודחפו עד שהגיע לגובה, והוא צעק וביקש שיפסיקו, הוא לא יכל לרדת מהנדנדה, כי נדנדו אותו בכוח ובמהירות, זאת בשעה שהמורים לא נכחו בסביבת הנדנדה ולא שעו לצעקותיו.
11.גרסת התובע לגבי נסיבות קרות התאונה, זכתה לסיוע וחיזוק מעדות יוסף ומוחמד. יוסף, אשר היה עד ישיר לתאונה, העיד שראה את התובע מתנדנד על הנדנדה לבד: "נפלו עליו 5 בחורים מכיתה אחרת...והם דחפו אותו לאט לאט וכשהתחילו לדחוף אותו ביותר כוח ובמהירות ראינו שזה מסוכן לתובע, הם צחקו ביניהם והתחילו לדחוף אותו יותר ויותר חזק, הוא נדחף יותר ויותר גבוה ממה שהיה, ראינו שמה שהולך לקרות זה או שהתובע יקפוץ ויחבוט באדמה או שיגיע למעלה ויפול. התגובה שלנו הייתה כמו כל אדם אחר שצעקנו להם שיפסיקו וכיוון שהפקודה הגיעה מתלמיד ולא ממורה, הם לא נענו לנו, עד שהתובע הגיע למצב אנכי, הוא חבט עם הנדנדה בקורה העליונה ונפל לרצפה" (ראה: עמ' 19, שורות 24-31).
דהיינו, יוסף כמו התובע חזר על כך, שבזמן שהתובע היה ישוב על הנדנה, הוא נדחף בשלב מסוים בחוזקה על-ידי תלמידים אחרים, עד כי נפל, כאשר הן התובע העיד: "...אמרתי שהתלמידים, החברים שלי, הם צעקו לבחורים האלה שיפסיקו" (ראה: עמ' 18, שורות 2-3. ראה גם: עמ' 9, שורות 1-2), והן יוסף העיד, שהם צעקו לתלמידים הדוחפים, שיפסיקו (ראה: עמ' 19, שורות 28-29 ועמ' 20, שורות 1-2), אך הללו לא שעו לצעקתם. מעבר לכך, הלה העיד בדומה לתובע, כי בשלב שהתובע נדחף, לא ראה את המורים, אלא רק לאחר הנפילה אמינה הגיעה אל התובע. גם מוחמד, תמך בגרסת התובע לעניין נסיבות קרות התאונה, הואיל וגם הוא היה עד ישיר לתאונה, והעיד כי התובע ישב על הנדנה לבד: "והגיעו אליו 5 בחורים ודחפו אותו בכוח, הוא הגיע למעלה ונפל" (עמ' 21, שורות 24-25), כאשר המורים היו רחוקים.
12. אם לא די באמור לעיל, הרי שגרסת התובע לעניין נסיבות קרות התאונה, זכתה אף לחיזוק וסיוע גם מעדת ההגנה, אמינה. אמינה אישרה בעדותה, את עצם נפילת התובע מהנדנדה בפארק הירדן במרץ 2011, ואף לא שללה שהתלמידים דחפו אחד את השני, ושאולי התובע נודנד יותר מידי, נודנד חזק. כן, הגם שטענה לאירוע של שניות, אישרה שהתובע צעק ונפל, אך לדבריה לא צעק קודם. משמע גם עניין הצעקה אוזכר על ידה (ראה: עמ' 22, שורות 23-24, עמ' 23, שורות 4-8, עמ' 24, שורות 28-29, עמ' 26, שורות 1-3, 6-7, 11, 22-23).
13. עולה מכל האמור לעיל כי התובע הוכיח את גרסתו לעניין נסיבות קרות התאונה, כאמור לעיל.
האחריות:
14.על-מנת לחייב את הנתבעים בנזקי התובע, יש צורך בהוכחת חובת זהירות מושגית, קונקרטית, הפרת החובה כלפי התובע וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית-שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 (1982)).
15. אין ספק, כי מוטלת חובת זהירות מושגית על המורים, בין אם המדובר בפעילות שנערכית בתוך כותלי בית הספר ובין מחוצה לה. בעניין זה אני מפנה לדברים שנפסקו בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 (1993).
16. באשר לחובת זהירות קונקרטית יש לבחון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון. חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והשאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה -את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך חיובית, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות אותו נזק. חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית, והוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שדורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה: ע"א 145/80 לעיל). נקודת המוצא, שלא כל פגיעה של תלמיד מביאה אוטומטית להטלת אחריות על הצוות החינוכי וכל מקרה נבחן לגופו. משכך, נשאלת השאלה, מה היקף ההדרכה, הפיקוח וההשגחה שנדרשו מהמורים במקרה דנא, כאשר עסקינן בתלמידים שהם על סף הבגירות, והאם התרשלו המורים באי מתן הדרכה, פיקוח וההשגחה הנדרשים.
17.היקף הפיקוח הנדרש ממורים ביחס לתלמידים נדון לא אחת בפסיקה. בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל-נתניה, פ"ד לה(2) 764 (1981), פסק כב' השופט שמגר, כי מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון, הנובע ממנו, וכיוצא באלה. בעת הפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב, בדרך כלל, פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות, אינו מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת.
18. תחילה יצוין כי לא הוכח בפניי, כי התובע השתולל או התנדנד בנדנדה "שלא כדרך הבריות". לפי נסיבות התאונה שהוכחו בפניי כאמור לעיל, יכלו המורים ואף היו צריכים לצפות, שמתן יד חופשית לתובע ולשאר התלמידים לשחק על הנדנדות בעת טיול שנתי, ללא השגחה ופיקוח מצדם, יגרום נזק לתובע שבהתממשותו חבים הנתבעים בחובת זהירות, כפי שיפורט בהמשך. הסכנה שבנפילה מנדנדה בשל דחיפות חזקות של התובע מצד תלמידים אחרים, היא סכנה שיכלו וצריכים היו המורים לצפותה. מבחינת התובע שהתנדנד לו להנאתו, היא סכנה בלתי צפויה וסבירה, אשר נהי הוא, שאין הוא נזהר וצריך להיזהר מפניה, שכן למה לו לסבור ששעה שמתנדנד הוא לתומו ולהנאתו על הנדנדה, יידחף בחוזקה ובניגוד גמור לרצונו על-ידי תלמידים אחרים של בית הספר, וזאת אף כאשר הוא מתחנן בפניהם שיפסיקו את הדחיפות. דחיפת התובע בחוזקה בעודו מתנדנד על הנדנדה, העמידה אותו בחשש לחייו, ומן הסתם בסכנה לשלמות גופו. כאשר מנגד, אמצעי הזהירות שנדרשו מצד המורים למניעת סכנה זו, הינם פשוטים ועניינם בהדרכה נאותה, והימצאות בסביבת הנדנדות בכדי להשגיח ולפקח על התנהלות כלל התלמידים (ראה בעניין זה גם: ע"א 145/80 לעיל).
19.ההתרשמות מעדויות עדי התביעה וההגנה, כי לא נעשה דיו בכדי למנוע את הנזק, ונהי הוא שלו המורים היו מפקחים, משגיחים ומדריכים כמצופה מהם, יכלו למנוע את התאונה, וכפועל יוצא מכך את קרות הנזק, במיוחד שעה שאין המדובר באירוע פתע. משכך ניתן לומר, כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית והנתבעים התרשלו, כפי שיפורט להלן.
20. אירוע נפילת התובע, לא התרחש ברגע בלתי צפוי, והדחיפות של הילדים, ומנגד הצעקות של התובע, נמשכו זמן מה עד הנפילה. בנסיבות אלו, אילו היו נמצאים המורים בסביבת הנדנדות, היו יכולים למנוע את הנפילה, וכפועל יוצא מכך את התרחשות הנזק.
התובע העיד בחקירתו הראשית, כי הוא התחנן, צעק ואמר לתלמידים שדחפו אותו שיפסיקו במשך: "חצי דקה, עד דקה" (עמ' 8, שורה 28), כאשר המורים בשלב הזה ישבו על ספסל והיו רחוקים ממנו. בחקירתו הנגדית אישר שכל האירוע לקח דקה וחצי, כאשר לא יכל לחלק את הזמן מהדקה וחצי, כמה נדנדו אותו בצורה סבירה וכמה לא. השלב מהדקה וחצי שבו ראה שהמשחק מתחיל להיות מסוכן, הוא השלב שלדבריו החלו לדחופו בכוח רב, וצעקו מאחוריו מי יכול לדחופו יותר גבוה. עוד העיד, שכל המשחק לקח דקה וחצי עד 2 דקות, בהתחלה הוא החל להתנדנד לבד ולאחר מכן נדנדו אותו: "...לבד הייתי חצי דקה ולאחר מכן הם הגיעו אליי לדחוף אותי" (עמ' 16, שורה 31). בתחילה דחפו אותו לאט לאט, ולאחר מכן כל אחד התחיל לדחופו יותר חזק ובמהירות ביחד עד שהגיע למצב אנכי, כאשר השלב הקריטי במשחק הזה היה, החצי דקה האחרונה. לשאלה, האם החל לצעוק בחצי דקה האחרונה, השיב בשלילה: "ייתכן לפני כי התחילו לדחוף אותי במהירות, ואני התחלתי לצעוק כשראיתי שאני נדחף יותר ויותר גבוה" (עמ' 17, שורות 6-7). גם מעדות יוסף נוצר הרושם שאין המדובר באירוע פתאומי, שכן לשאלה כמה זמן נמשך כל הסיפור הזה מאז שהתחילו לדחוף את התובע ועד שהוא שנפל, השיב : "בין דקה ל- 2 דקות, לא יותר" (ראה: עמ' 20, שורה 22).
ויודגש, גם אם השלב הקריטי במשחק הזה, היה החצי דקה האחרונה, הרי שחצי דקה זה די והותר זמן, בו יכלו המורים, לו היו בסביבת הנדנדה, לגרום לכך שהתלמידים יפסיקו לדחוף את התובע בחוזקה, והוא היה יורד מהנדנדה בבטחה. מסקנה הזוכה לחיזוק לאור עדויות עדי התביעה וההגנה, שכן התובע העיד שאם המורים היו קרובים אליו, היו בוודאי גורמים לתלמידים לעצור ולא להמשיך, כי "התלמידים אצלנו מכבדים את המורים והיו מפסיקים את המעשים שלהם" (ראה: עמ' 9, שורות 4-5. ראה גם: עמ' 17, שורות 30-32), ויוסף העיד : "אם היה המורה ליד האירוע והיה מבקש מהם להפסיק, היו ישר מפסיקים. בקשה מתלמיד לתלמיד זה לא כמו בקשה ממורה לתלמיד" (עמ' 20, שורות 24-25). גם אמינה אישרה שאם הייתה מעירה לתלמידים הם היו מפסיקים (ראה: עמ' 26-27), ואף המנהל אישר שאצלו בבית הספר התלמידים מכבדים את המורים ושומעים למילתם (ראה: עמ' 37, שורות 17-19).
21.חיזוק למסקנה שאין המדובר באירוע פתאומי, מוצאת אני בעדותה של אמינה. אומנם, אמינה ניסתה לתאר את האירוע כאירוע פתאומי, כך שטענה "וכל אחד בתור היו מחליפים ומשחקים ותוך שניות הוא נפל..." (עמ' 22, שורה 28), אלא שלשאלה כמה זמן התובע היה על הנדנדה וכמה זמן עד שנפל, השיבה : "כל אחד מהתלמידים לא יותר מדקה או שתי דקות..." (עמ' 24, שורה 25), והעריכה את הזמן עד שנפל התובע : "20 שניות בערך. כל האירוע 2 דקות אני חושבת" (עמ' 24, שורה 32). ב- 20 השניות האחרונות כנראה דחפו אותו יותר מידי, ומשכך נשאלה למה לא מנעה את האירוע, ועל כך השיבה : "זה היה עניין של שניות, יותר מ-20 תלמידים רצו, זו נדנדה, כולם רוצים לשחק. אני לא יכולה למנוע מהם לשחק בנדנדה, זה טיול והם רוצים לשחק, לא ראיתי שום סכנה..." (עמ' 25, שורות 4-5). בהמשך עדותה, סתרה אמינה את האמור על ידה לעיל, שכן שנאמר לה שאמרה שהתחילו לדחוף את התובע חזק ב- 20 השניות האחרונות, השיבה: "לא. אמרתי שזה עניין של שניות. אילו דחפו אותו חזק ב- 20 שניות הייתי מספיקה לגשת. 20 שניות זה הרבה זמן. ברגע שהתחילו לדחוף יותר אולי זה היה 20 שניות, אני לא מעריכה את הזמן בדיוק" (עמ' 26, שורות 1-3). אין להכביר במילים אודות עדותה זו ו"די לחכימא ברמיזא".
22.מעדויות עדי התביעה עולה, כי המורים לא פיקחו ו/או השגיחו על התלמידים, ובכללם התובע, בסביבת הנדנדות, פיקוח ו/או השגחה שהיה בהם בכדי להיענות לקריאות העזרה של התובע. כאשר מנגד, לא עלה בידי עדי ההגנה לסתור את טענת התובע ועדיו, לעניין היעדר פיקוח ו/או השגחה נאותים מצד המורים. התובע השיב לשאלה, מי ראה אותו כשצעק והתחנן לעזרה מהמורים: "כולם ראו אותי...גם החברים שלי והתחילו לצעוק על אותם בחורים שהתחילו לדחוף אותי, כי ראו שעומד להתרחש משהו לא טוב" (ראה: עמ' 9). משכך נשאל, אם הוא אומר שהמורים ראו אותו כשצעק לעזרה, מדוע הם לא הגיעו לעצור את הילדים, ועל כך השיב: "אם היו קרובים אליי, היו בוודאי גורמים להם לעצור ולא להמשיך..." (שם, שורות 4-5). המרחק שהיו המורים הינו בין 15 ל-20 מטר מהנדנדה, כאשר הוא היה על הנדנדה, היו מורים בספסל, אך לא ראה בדיוק מי, בגלל שהיו רחוקים ממנו (ראה: שם, שורות 24-27, עמ' 10, שורות 7-9 ועמ' 15, שורות 24-29). כן הוסיף, כי עד שבאו המורים הוא נפל. לא זו אף זו, לשאלה, איך המורים השגיחו עליהם כשהיו בפארק, השיב: "אף אחד לא אמר לנו מה לעשות, כל אחד יצא עם החברים שלו כדי לשבת, לשחק, לעשות כל מה שרוצים" (עמ' 10, שורות 24-25), ולשאלה איזה פיקוח היה מצד המורים על אופן וצורת משחקם, השיב: "נתנו לנו לעשות כל אחד מה שהוא רוצה, הם לא דאגו לנו מה לעשות, הם ישבו וכל אחד עשה מה שהוא רוצה" (שם, שורות 27-28).
בדומה העיד יוסף, שבזמן שהתובע נדחף, הוא לא ראה את המורים, אלא רק לאחר נפילתו. לשאלה באיזו צורה המורים השגיחו ופיקחו על צורת משחקם, השיב : "לא הייתה השגחה, תלמידים בטיול ביה"ס כמו כל ילד אחר" (עמ' 20, שורה 14), והוא אף שלל את הטענה, כי אמינה הייתה במרחק של 7-8 מטר וראתה את האירוע, שכן לדבריו הייתה במרחק של לפחות 20-25 מטר, הוא בכלל לא ראה אותה, אם היו קרובים יותר היו רואים אותם. אף מוחמד העיד, שבזמן שהתובע נדחף בכוח, המורים היו רחוקים.
23.לו היו השגחה ופיקוח ראויים, יכלו המורים להורות לתלמידים שדחפו את התובע בחוזקה לחדול ממעשיהם, והם היו נענים לבקשתם, כאמור לעיל. חשיבות ההשגחה והפיקוח במקרה דנא הייתה משמעותית, הואיל ועלה מעדויות התביעה כי אותם ילדים שדחפו את התובע, היו ידועים בהתנהגותם הלא תקינה. התובע העיד: "...הם ידועים כאלה שמתנהגים באופן וולגרי עם התלמידים" (עמ' 8, שורות 17-18), "...כל התלמידים ידעו שאותה קבוצה...עושים בעיות וגם המורים ידעו על כך...לא היה פיקוח עליהם בכלל, כל אחד עשה מה שהוא רוצה" (עמ' 11, שורות 1-2 ושורה 4), ואף יוסף העיד שהתבקש לתאר את הילדים שדחפו את התובע: "...הם היו 5 תלמידים מכיתה אחרת...הם היו משתמשים בכוח שלהם ובממדים שלהם, זה האופי שלהם. הם היו מתנהגים בוולגריות בביה"ס" (ראה: עמ' 20). לשאלה, מי ידע על כך מבין המורים שהם היו בריונים, השיב: "בין התלמידים ובביה"ס כולם יודעים מי הטובים ומי הרעים" (עמ' 20, שורה 20). משמע, המורים יכלו והיו צריכים לצפות, כי היוותרות תלמידים, אשר ידועים בהתנהגותם הוולגרית או בשימושם בכוחם, ללא כל פיקוח והשגחה, יגרום לסיכון בלתי סביר.
24.היעדר ההשגחה והפיקוח הראויים, זוכים לחיזוק וסיוע אף מעדויות עדי ההגנה. אמינה ניסתה ליצור את הרושם, כי הייתה בקרבת הילדים, השגיחה עליהם ולא הותירה אותם לבדם, הרי שבסופו של דבר התברר שלא כך פני הדברים, כאשר אף עדותה בנוגע לכמות המורים שהשגיחו על התלמידים לא הייתה עקבית.
אמינה העידה מחד, שהייתה במרחק של 7-8 מטרים מהנדנדה וכל התלמידים שיחקו שם, כל אחד בתור היו מחליפים ומשחקים (ראה: עמ' 22, שורות 27-28 ועמ' 25, שורות 30-31), וכי התלמידים היו בטווח הראייה שלה, (עמ' 23, שורות 2-3). לשאלה מדוע לא מנעה את האירוע, השיבה: "זה היה עניין של שניות, יותר מ-20 תלמידים רצו, זו נדנדה, כולם רוצים לשחק. אני לא יכולה למנוע מהם לשחק בנדנדה, זה טיול והם רוצים לשחק, לא ראיתי שום סכנה וגם לפניו התנדנדו הרבה תלמידים" (עמ' 25, שורות 4-6. ראה גם: עמ' 28, שורות 18-19). אומנם, אמינה העידה, שנדנדו את התובע ואולי בסוף נדנדו אותו חזק, וזו השנייה שנפל, ובטח שזה דבר חריג ברגע שנפל, אלא שלשאלה, האם זה שהם דחפו אותו חזק, זה חריג או לא, השיבה: "לא, לפעמים הם דוחפים אחד את השני התלמידים, גם חזק וזה לא משהו חריג" (עמ' 26, שורה 15).
כלום יעלה על הדעת, שמורה תראה תלמידים דוחפים בחוזקה, תלמיד אחר שיושב על הנדנדה, ולא תאמר דבר? נהי הוא שלא, וההיגיון אומר שאמינה לא הייתה בקרבת התובע בעת קרות האירוע, שאם כן, והגם אם היה מדובר בעניין של שניות, הייתה רואה זאת ומבקשת מהתלמידים הדוחפים לחדול ממעשיהם.
בנוסף, אמינה בעדותה לא ניסתה להתמודד עם כך ששלושה מתלמידיה העידו באופן זה או אחר, שלא הייתה במקום, ולא נתנה כל הסבר המניח את הדעת לגרסת התובע וחבריו בעניין זה (ראה: עמ' 27, שורות 27-32 ועמ' 28, שורות 1-2).
25.בנוסף, אף בעדות המורה הייתם, לא היה בכדי להועיל לנתבעים. אמנם, הלה ניסה ליצור את הרושם, כי התלמידים היו תחת השגחה, ולדבריו הם כל הזמן הסתובבו ביניהם, ושראה שהיו הרבה תלמידים על הנדנדה, אמר להם שאחד אחד יעלה בתורו, כאשר לדבריו, את המקרה שהתובע נפל, לא ראה, ולשאלה מה המרחק שהיה מהנדנדה, השיב: "7-8-10 מטר, אני מסתובב, לא זוכר בדיוק" (עמ' 44, שורה 17). כשעבר, התובע לא היה על הנדנדה, והוא ראה את זה שהיה לפניו. ברם, משאיני סבורה שהאירוע הוא פתאומי, ומשלא נסתרה הטענה, כי התובע נדחף בחוזקה, הרי שלא נהי לי, הכיצד עולה בקנה אחד האמור בעדותו, כי הוא כל הזמן הסתובב בין התלמידים עם כך שלא ראה את אירוע הנפילה של התובע, וההסבר המתקבל יותר על הדעת, שגם הוא לא היה בסביבת הנדנדות לשם השגחה ופיקוח על התלמידים המתנדנדים שם.
ויודגש, במכתב מיום 15.4.13, אשר נערך על-ידי המנהל (ראה: נ/1) צוין: "עדות המורה חסנין היתם...קודם כל מופרכת הטענה שלא היו נוכחים ההיפך הוא הנכון אני הייתי קרוב מאוד לנדנדה וביקשתי ממנו לרדת מהנדנדה. הוא לא שמע לקולי והמשיך במשחק עם חבריו, שדחפו אותו בחוזקה לפי בקשתו ובצחוק גדול עד אשר נפל לאחר סיבוב שלם בחוזקה ולאחר הנפילה ניגשתי אליו תוך שניות אני ומחנכת הכיתה ומגיש העזרה הראשונה...". האמור במכתב זה סותר את עדות הייתם, ושהופנה לאמור בו, מעבר לכך שלא נתן כל הסבר המניח את הדעת לסתירה זו, הרי שנאמר לו שלפני רגע אמר, שלא היה בינו לתובע כל מגע, השיב : "מגע אני הבנתי לגעת פיזית. כשעברתי התובע לא היה, הוא היה איתם...ביקשתי מכל מי שהיה שם, לא רק מהתובע" (עמ' 45, שורות 6-7). אין להכביר במילים, אודות הפער בין האמור בעדותו למצוין במכתב, ובכלל זה הסברו בנידון, ו"די לחכימא ברמיזא".
26.לא עלה בידי עדי ההגנה לסתור את עדויות עדי התביעה בנוגע לאי קבלת הנחיות/הוראות לפני היציאה לטיול ובכניסה לפארק, ובכלל זה לא ברור מעדי ההגנה, אילו הנחיות קיבלו המורים ביחס לטיול הספציפי הזה, אם בכלל. בכל הנוגע למורים, אומנם אמינה העידה שבכל טיול מרכז הטיולים יושב עם כל המורים ונותן להם הוראות לאיזה מקום הולכים, צורת הלבוש של התלמידים, מה הם צריכים להביא איתם ואת כל ההנחיות, כאשר נותן להם גם כל הנחיה הקשורה למקום הטיול, ואף היא לומדת על המקום. לדבריה האחראי על הטיול הזה, היה אבו ליל סג'יע, הוא מרכז הטיולים, אלא שהנתבעות לא טרחו להעיד את מרכז הטיולים בכדי לאשש את טענתה זו, ובכלל זה שיבהיר מה הנחה את המורים בנוגע לטיול הספציפי הזה, ומשכך הדבר פועל לרעתן. גם לא הוכח בפניי, כי ניתנו לתלמידים הנחיות ספציפיות בנוגע להתנהלות בטיול בכלל ובסביבת הנדנדות בפרט. , אלא היפוכו של דבר. התובע העיד, כי המורים לא נתנו להם הוראות לפני הטיול (ראה: עמ' 10, שורות 21-22), ולשאלה, אילו הוראות המורים היו צריכים לתת להם בפארק של ילדים קטנים כשהוא בן 17.4, השיב שהגם אם המדובר בפארק עם משחקים לילדים קטנים, המורים היו צריכים לומר להם לשחק לאט לאט (ראה גם: עמ' 16, שורות 7-9). בדומה העידו הן יוסף, שהם לא קיבלו שום הנחיה לפני הטיול ובכניסה לפארק, והן מוחמד שהמורים לא נתנו להם הוראות, כשנכנסו לפארק לא קיבלו מהם הוראות (ראה: עמ' 20, שורות 11-12 ועמ' 21, שורות 28-29). אמינה השיבה לשאלה אילו הנחיות נתנו לילדים לפני שהחלו לשחק על הנדנדה, השיבה: "על נדנדה אתה צריך להעיר לתלמידים? כאשר אנו נמצאים במקום שיש בו משחקים אני אומרת להם להיזהר וזהו, להיות זהירים. ואני לא משאירה אותם לבד אף פעם" (עמ' 27, שורות 25-26). הייתם העיד אומנם, כי אמר לתלמידים שאחד אחד יעלו בתור, ואמרו להם לשחק לאט לאט, לא לדחוף, וכי הם מסבירים להם את כל הכללים, ברם לא הוכח בפניי, כי אכן הוסברו להם הכללים במקרה דנא, במיוחד בשים לב לסתירות ולחוסר הבהירות שהתגלו בעדותו, כפי שיובהר בהמשך.
27.המורים צריכים ויכולים היו לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לתובע באי מתן הנחיות ו/או הדרכה נאותה לתלמידים, שכן הגם אם עסקינן בילדים בגירים, ראוי וצריך היה לתת להם הדרכה עובר לטיול ובמהלכו, כיצד להתנהל בו, במיוחד שקבוצה של ילדים נאלצה להמתין עד שתגיע הקבוצה האחרת מטיולי הג'יפים, ונהי הוא שילדים הגם אם הם לא צעירים בימים, מטבעם ירצו לשחק ולא לשבת בחוסר מעש ובשעמום עד להגעת הקבוצה השנייה. דווקא בגיל בגיר כמו במקרה דנן ייתכן מצב בו הילדים ישתוללו או יסתכנו במשחקים וסיטואציות יותר מסוכנות ומאתגרות. אם אכן משחקי הפארק היו מותאמים לילדים קטנים, אולי מלכתחילה לא היה מקום לתת לתובע וליתר התלמידים להמתין שם זמן לא מבוטל עד לבוא הקבוצה השנייה.
28.ב"כ נתבעת 1 טען בסיכומיו, בהפנותו לכך שהפיקוח של מורה על תלמיד, הינו כפיקוח הורה על בנו, שאם כך, איזה פיקוח יש להורה על בחור בן 17.4 המתנדנד בפארק עם חבריו. ברם, איני מקבלת טענה זו, שכן מעבר לכך שהמדובר עדיין בקטין, לא ניתן להתעלם מכך, וזאת כאמור לעיל, שלעיתים נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר, דווקא כאשר המדובר בקבוצת ילדים מתבגרים, שכן התנהלותם של זו יכולה להיות אקטיבית יותר. בענייננו, המדובר היה גם במספר תלמידים הנמצאים יחדיו במסגרת של טיול, כאשר נראה שלא רק התובע רצה להתנדנד, והדבר דרש השגחה ופיקוח מוגברים יותר מצד המורים.
29.בסיכומו של דבר אומר, כי אומנם, אין המורים מחויבים בפיקוח צמוד המכסה כל פינה ופינה, אך בטח ובטח, נדרש פיקוח והשגחה נאותים של מי מהמורים, אשר מעבר לכך שיש בפיקוח והשגחה אלו, בכדי לשמש כגורם מרתיע, יכלו הם אם היו נמצאים בקרבת הנדנדות לאסור את אותה ההתנהגות של התלמידים או המשחק שיש בו סכנה, כמו במקרה דנא. משכך, ולאור מכלול העדויות שוכנעתי, כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית באופן שגרם להתרחשות הנזק, שכן מורים סבירים יכולים וצריכים היו לצפות את התרחשות הנזק, וזאת הואיל והותרת התובע ויתר התלמידים לשחק ללא הדרכה, פיקוח והשגחה נאותים, דהיינו ללא הימצאות מורים בסביבת הנדנדות כך שיאסרו התנהגות לא סבירה מצד תלמידים אחרים ואף יחלצו לעזרת התובע שצעק לעזרה, יכול להביא לנפילת התובע מהנדנדה, בשל השתובבות נעורים או התנהלות לא תקינה של תלמידים אחרים ולגרום לו לפגיעה בלתי הפיכה. המורים בנקל יכלו למנוע את הנזק שנגרם לתובע, אילולא היו נמצאים בקרבת הנדנדה שבה התנדנד, וכך היו אוסרים את דחיפתו בחוזקה, ובכלל זה משגיחים על אופן השימוש בנדנדה או אופן דחיפת התובע, במיוחד שעה ששוכנעתי שאין המדובר באירוע פתע, ואף עולה מעדויות עדי התביעה, עדויות אשר לא נסתרו, כי הילדים שדחפו היו ידועים בהתנהגותם הלא תקינה.
חלוקת האחריות:
30.אמינה העידה, כי המעסיק של המנהל: "משרד החינוך והמועצה המקומית, וגם המורים, לא כולם, אני למשל רק מועצה מקומית, מאז ומתמיד עד היום" (עמ' 23, שורות 21-22), לשאלה, כמה מהמורים היו משותפים מבחינת העסקתם על-ידי משרד החינוך והמועצה, השיבה: "לא פחות מ-10, מתוך 60 או 50 מורים בביה"ס" (שם, שורה 25). בנוגע להייתם העידה, כי מעסיקו הוא משרד החינוך והמועצה. בנוגע לעצמה העידה, כי היא מרגישה את עצמה כפופה יותר למועצה, היא המעבידה הראשית שלה, אין להם קשר עם משרד החינוך, אלא רק בדברים מסוימים, כמו השתלמויות.
הייתם העיד, כי כיום ובמועד התאונה היו לו שני מעסיקים: משרד החינוך והמועצה, וכי ממה שזוכר 11-15 מורים או יותר היו עובדי משרד החינוך והמועצה.
המנהל הגיש תעודת עובד ציבור מיום 29.10.15, לפיה המורים בתיכון מקיף עין מאהל הינם עובדי המועצה, ומקבלים את שכרם ממנה, פרט למורה לחנ"ג, אשר הינו עובד מועצה ומשרד החינוך. המנהל אישר בעדותו, כי בזמן התאונה הוא היה עובד המועצה ומשרד החינוך, באותה תקופה היו יותר מ- 12-13 מורים שהיו גם עובדי מועצה וגם עובדי משרד החינוך, מתוך קרוב ל-120 מורים בשתי החטיבות. לאור כך, הופנה לאמור בתעודת עובד ציבור, ובעניין זה העיד: "אני התכוונתי שהמורה לחינוך גופני היה עובד של 2 הגופים ועדיין עובד של 2 הגופים, וחוץ ממנו היו עוד מורים שקיבלו את השכר מ-2 הגופים. התכוונתי להייתם, הכוונה שלי לא הייתה לכלול את כולם. הם שלחו לי את התעודה מנוסחת, קראתי את זה, התכוונתי להייתם וחתמתי..." (עמ' 30, שורות 25-29). בהמשך עדותו טען, שאז היו בתיכון עובדי משרד החינוך ועובדי המועצה, ובכלל זה שמה שכתוב בתעודת עובד הציבור זה רלבנטי לתאריך חתימתה, דהיינו שרק הייתם היה שייך לשני הגופים. הם היו משותפים עד שהחלו ליישם את הרפורמה בשנת 2012. לא זו אף זו, במהלך עדותו, הוגש נ/1, ושם ציין הוא, כי המורים מקבלים את שכרם מהמועצה והוא כמנהל המקיף מקבל את משכורתו מהמועצה וממשרד החינוך, ובהתייחסו למסמך זה טען, שלא אמר שכל המורים מקבלים את משכורתם מהמועצה, אלא התכוון במסמך זה למורים הספציפיים שהיו בטיול (ראה: עמ' 41, שורות 29-30), כאשר הוסיף עוד שההצהרה שלו נכונה למועד הטיול: "כשעוה"ד פנתה אליי, שאלה אותי שהמורים שהשתתפו בטיול, ממי הם מקבלים את המשכורת שלהם, השבתי שהם מקבלים מהמועצה וזה נכון ליום הטיול. המורים שהיו בטיול הם עובדי המועצה...רק הייתם שהיה בטיול מקבל גם ממשרד החינוך וגם מהמועצה, התשובה הזו בתוקף למועד הטיול ואני העדתי גם על עצמי" (ראה: עמ' 42). בנוסף העיד, כי המועצה משלמת את המשכורת מהכסף שמועבר ממשרד החינוך.
יתרה מזאת, המנהל העיד, כי כשהוא מוציא טיול, קודם כל מבקשים אישור ממערכת תיאום טיולים של משרד החינוך. ברגע שהתקבל האישור של הטיול ממשרד החינוך, הוא פועל בהתאם להנחיות שקיבל, כאשר הוא בתור מנהל מזמין את האוטובוסים לפי מספר התלמידים בטיול: "אני עובד עם חברה מאושרת מטעם משרד החינוך של השמירה וממנו אני מבקש אם זה אקדחים הוא צריך לספק לי אנשים עם אקדח ולפעמים הוא מספק לי אנשים שיכולים גם להחזיק אקדח והם גם חובשים ואז אני מוציא מהתיק של הטיולים את הדף של אחריות טיול, אני ממנה אחראי טיול לפי רשימה שמופיעה באישור הטיולים...ורכז הטיולים פונה אליי במכתב שהטיול יצא בתאריך כך וכך ואני חותם" (עמ' 33, שורות, 12-17. ראה גם: עמ' 36, שורות 10-16). כן, לדבריו, משרד החינוך מקפיד היום, שמי שצריך להיות אחראי על טיולים, מבין את כל הפרוצדורה של יציאה לטיול, כאשר המועצה מבחינתו אינה צד בנושא, הטיול הוא באחריות משרד החינוך לפי הוראתם. שהתבקש לפרט, אודות כפיפותם ואחריותם של כל המלווים, כולל המורים וכל מי שנמצא שם כלפיו, השיב: "מבחינתי האחראי על הטיול זה אחראי על הטיול ושלב ב' זה מחנך הכיתה והמורים שמתלויים הם מבחינתי לא רובצת עליהם אחריות כבדה כי הם נוסעים מתוקף זה שאנו צריכים לכל 20 תלמידים מלווה אחד" (עמ' 36, שורות 19-21). מחנכת הכיתה כפופה לאחראי הטיול ולאחר מכן למנהל. אחראי הטיול כפוף אליו.
טענה זו של המנהל, כי הגורם המאשר את הטיול מחוץ לכותלי בית-הספר, הוא משרד החינוך והם פועלים לפי הוראתם, לא נסתרה. גם לא נסתר, כי המועצה הייתה המעסיקה של אמינה, ומשרד החינוך והמועצה היו המעסיקים של המנהל ושל הייתם שנכח בטיול, ואשר היה עם הקבוצה שחיכתה עם התובע ושאר התלמידים.
31.לאור האמור לעיל, בבואי לקבוע את חלקו ותרומתו של כל אחד מהמזיקים להתרחשות הנזק, לקחתי בחשבון, בין היתר, את חובת הזהירות שיש לכל אחד מהמזיקים כלפי התובע, וכן את היכולת של כל אחד מהצדדים למנוע את האירוע, ואת מידת השליטה של כל גורם באירוע. משכך, מהעדויות והראיות שהובאו בפניי הגעתי למסקנה, כי יש להטיל 70% מהאחריות להתרחשות התאונה וכפועל יוצא מכך לקרות הנזק על משרד החינוך, ואילו על המועצה כ- 30%.
32.משרד החינוך הוא המעסיק הן של המנהל, כאשר המנהל, כמנהל, אחראי על הטיול (ראה: עמ' 37, שורות 7-8), והן של הייתם, שהיה אחד מהמורים המלווים בטיול, והן בהיותו הגורם המאשר את ביצוע הטיול מחוץ לכותלי בית הספר, כאשר אף נושא הבטיחות והביטחון בטיולים במסגרת חוץ בית ספרית מוסדר על ידו, ומשכך נהי הוא, כי מידת השליטה שלו על הגורמים באירוע, לרבות המורים, ובכלל זה תוכנית הטיול ואישורו, יכולתו למנוע את האירוע, עולה משמעותית על זו של המועצה. ויודגש, אין המדובר במקרה בו התובע נפגע עקב מתקן לא בטיחותי בין כותלי בית הספר, שאז ניתן אולי היה לקבוע שאחריות המועצה גבוהה מזו של משרד החינוך, אלא במקרה של חוסר הדרכה, השגחה ופיקוח נאות מצד מורים בטיול, כאשר משרד החינוך הוא המנחה את המורים בנוגע לכללי בטיחות והתנהגות בטיולים, והרי הוא אף שמאשר את הטיולים.
33. בנוגע למועצה, מכוח אחריותה השליחות, מצאתי לנכון להשית עליה אחריות בגובה 30% לקרות התאונה וכפועל יוצא מכך לקרות הנזק, וזאת משום שלא נראה שדאגה כמעסיקה של חלק מהצוות החינוכי שנכח במקום וליווה את הטיול (אמינה והייתם), שאלו ינקטו בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים מהם, דהיינו, לא דאגה שידאגו להשגחה ופיקוח נאותים, על מנת למנוע מצב שבו תלמיד יידחף בחוזקה בעודו יושב על נדנדה, בלי שיהיה מורה שיסייע לו עת קורא לו לעזרה וכיוצ"ב, כמפורט לעיל, עד כדי כך, שבסופו של דבר הוא נופל ונפגע פגיעה, שאינה פגיעה של מה בכך. המועצה יכלה וצריכה הייתה לצפות, כי אי השגחה ופיקוח מתאימים כאמור לעיל, מצד המורים שליוו את הטיול והמועסקים על ידה, יגרום לסיכון בלתי סביר לתובע, ושבהתממשותו חבה היא. ויודגש, אומנם המועצה כמעסיקת חלק מהמורים לרבות המנהל, אחראית באחריות שילוחית לרשלנות של המורים. ברם, בקביעת חלוקת האחריות לקחתי בחשבון שהאירוע אירע מחוץ לכותלי בית הספר, כאשר המדובר בטיול שאושר על ידי משרד החינוך, כך שכאמור לעיל את עיקר האחריות מצאתי לנכון להטיל על משרד החינוך. החיובים של משרד בחינוך והמועצה יהיו ביחד ולחוד, כל אחד במידה האחריות שהוטלה עליו.
34.אשם תורם:
איני מוצאת לנכון להשית על התובע אשם תורם, שכן לא הייתה לו כל תרומה לקרות האירוע והנזק, הוא בסך הכל עלה להתנדנד על הנדנדה, אך איתרע מזלו ותלמידים אחרים החליטו לנדנדו בחוזקה, בניגוד לרצונו.
הנזק:
נכות רפואית ותפקודית:
35.ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לנכות תפקודית, כאשר אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, והאבחנה נקבעת לפי מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון סוג פגיעתו, גילו, השכלתו, כישוריו, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, וכדומה. אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות. עם זאת, מעין-חזקה זו נוהגת בפסיקה לאחרונה לגבי קטינים (ראה: ע"א 7008/09 לעיל, בפסקה 14 והאסמכתאות שם) והיא מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורתופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית. לנכות הרפואית חשיבות גם בהיעדר נתונים אחרים, שאז היא משמשת כאמת מידה להערכת הנכות התפקודית (ראה: ע"א 2577/14 וערעור שכנגד פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/15), וההפניות ששם). על מידת הזהות או השוני בין הנכות הרפואית לזו התפקודית אני מפנה גם לע"א 3049/93 וערעור שכנגד, סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 (1995)). נפסק, כי בהיעדר ראיות אחרות, עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם יש לבחון תמיד את מידת "התפקודיות" של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע (ראה: ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31/1/08)).
36.התובע העיד בנוגע למגבלותיו כיום, כך שהוא צולע, רגלו מאוד חלשה, הוא זקוק לנעליים מיוחדות, כי יש לו הפרש גבהים, הוא אינו יכול לשבת להרבה זמן, כי אז רגלו תכאב, חייב לקום, ללכת, לעשות משהו, הוא מוגבל בכיפוף הרגל. לפני התאונה היה שחקן כדורגל, עתה לא יכול לרוץ או לשחק כדורגל, לא יכול להתעסק בספורט, בקור חש כאבים, לא יכול להתכופף כדי להתפלל, לא יכול להרים דברים כבדים ולעלות במדרגות. כן, אחרי התאונה עבד במספר מפעלים, ולאחר מכן עבר לעבוד בשיפוצים ועבודות ניקיון, כאשר שכרו השתנה ממפעל למפעל ומעבודה לעבודה, ולשאלה מדוע חלה אצלו ירידה בשכר בסוף שנת 2014, השיב, כי החל ללמוד והוא עובד רק בימי החופש. לשאלה איך התאונה השפיעה על עבודתו, השיב: "לא יכולתי לעבוד עבודה פיזית כדי להרוויח יותר או להתקדם. הפגיעה השפיעה עליי והייתי מוגבל ולקח לי הרבה זמן כדי להתחיל בלימודים, לא הצלחתי לחסוך הרבה כסף כדי להתחיל בלימודים" (עמ' 13, שורות 9-11). בנוסף העיד, כי השלים את הבגרויות, וכיום הוא סטודנט לניהול מערכות מידע (ראה : אישור לימודים במכינה – ת/7, ואישור לימודים לתואר ראשון – ת/8), ולשאלה אם יצליח בלימודים, מה יוכל להיות, השיב: "בנית אתרים, בנית מערכות" (עמ' 12, שורה 32), כאשר עבודה זו מצריכה עבודה על מחשב, וישיבה ממושכת אשר יש לו בעיה עם זה. עוד העיד, כי הוא מצליח בלימודים, למעט קורס אחד בו היה לו ציון נכשל.
37.המומחה מטעם בית-המשפט קבע, כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור 10%, בגין איחוי גרוע של השבר בירך, לפי סעיף 47(2)(א) לתקנות המל"ל. לצורך קביעת הנכות התפקודית של התובע, לא מצאתי מקום לסטות מהנכות הרפואית שנקבעה לתובע על-ידי המומחה.
בקביעת הנכות התפקודית לקחתי בחשבון מחד את האמור בחוות דעת המומחה, כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע נכות אורתופדית קבועה, שכן כיום ניתן למצוא ברגל ימין קיצור מזערי, בירך דלדול שרירים קל מאוד ואיחוי של השבר במנח של ורוס קל, כך שבסופו של דבר הוא קבע לו נכות צמיתה כאמור לעיל, ובכלל זה כי נקודת הזינוק של התובע לחיים, אינה שווה לבחור אחר בגילו ללא נכות, וכי קיימת אפשרות הגבלה של מקומות ואופקי קידום כתוצאה מהנכות, ואף שככל שיעלה בגיל הנכות תקשה עליו יותר. מאידך, לקחתי בחשבון, כי נכות רפואית, עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל, משקפת בדרך-כלל גם את שיעור הנכות התפקודית (ראה: ע"א 3049/93 לעיל), ובכלל זה לקחתי בחשבון את גילו הצעיר של התובע (יליד 4.12.1993), ויכולתו להסתגל לנכותו ולעצב את התקדמותו המקצועית בהתחשב בנכותו, על מנת שלא תשפיע עליו במידה רבה. בין יתר הנתונים אף לא נעלמו מעיני גם התפתחותו, עיסוקיו והשכלתו בפועל של התובע מיום התאונה ועד היום, כך שנראה שהוא התקדם בצורה נאותה, בחר לו מסלול לימוד אקדמי, כאשר מנגד, לא ניתן לדעת אם מסלול קידומו ועיסוקיו היו שונים ללא הנכות. משכך, בהתחשב במכלול הנתונים דלעיל, אני קובעת כי הנכות התפקודית של התובע שווה לנכותו הרפואית.
הפסדי שכר לעבר:
38.מחד, העיד התובע, שלאחר התאונה עבד, בין היתר, בשיפוצים ועבודות ניקיון, ובכלל זה, כי חלה ירידה בשכרו בסוף שנת 2014, הואיל והחל ללמוד והוא עובד רק בימי החופשה. מאידך, שנאמר לו, כי אמר שעבד במפעלים, ונשאל איך התאונה השפיעה על עבודתו, השיב שלא יכול היה לעבוד עבודה פיזית בכדי להרוויח יותר או להתקדם. הפגיעה השפיעה עליו והוא היה מוגבל, לקח לו הרבה זמן כדי להתחיל בלימודים כי לא הצליח לחסוך הרבה כסף כדי להתחיל בלימודים.
אומנם, תמוה, הכיצד עבד התובע בשיפוצים ועבודות ניקיון, עבודות המצריכות מן הסתם מאמץ פיזי, ומנגד העיד שלא יכול היה לעבוד בעבודה פיזית. ברם, אי אפשר להתעלם ממהות פגיעת התובע ומנכותו, ובכלל זה שהתאונה אירעה לו על סף בגירותו, ולאחר מכן השתלב בשוק העבודה ואף האמור בתעודות הרפואיות (ראה: ת/6, ובכלל זה סיכום ביקור מהמחלקה האורתופדית מיום 3.8.11, שם נכתב בסעיף "סיכום והמלצות": "אינו יכול לעסוק בעבודה שקשורה לעמידה או הליכה ממושכת או הרמת משקל כבד במשך עוד 3 חודשים"). לכן בהתבסס על מכלול הנתונים שהובאו בפניי, אני פוסקת פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 15,000 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד:
39. ההלכה היא, ששעה שמדובר בקטין או במי שטרם גיבש את מסלול עבודתו, יש לחשב את שכרו לפי השכר הממוצע במשק, כיוון שאין לנו נתונים ספציפיים המאפשרים לנו לעמוד על כושר השתכרותו המדויק (ראה: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח', פ"ד ס(3) 13(2005)). לא עלה בידי הנתבעים לעלות נסיבות שיש בהן בכדי להביא לסטייה מחישוב רף ההשתכרות של השכר הממוצע במשק, בין אם הצגת ציוניו או התנהלותו של התובע עובר לתאונה, כאשר אמינה אף העידה שהתובע היה תלמיד טוב, כמו שאר התלמידים, לפעמים עושים בעיות ולפעמים לא, והמנהל אף העיד עליו כילד מנומס, מחונך, לא מדובר בילד מופרע (עמ' 38, שורה 1). משכך, בשקלול הנתונים, דהיינו כי במועד פגיעתו היה קטין, וטרם נקבע מסלול חייו, אני קובעת שבסיס השכר לחישוב ההפסדים לעתיד, יעמוד על השכר הממוצע במשק כנדרש על-ידי התובע, ומשכך הפיצוי המגיע לו בראש נזק זה הינו 278,526 ₪ מעוגל.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:
40.כבר נפסק, כי פגיעה בכושר ההשתכרות, פוגעת בהכרח גם בזכויות הסוציאליות. לאור אישורו של צו ההרחבה במשק, המחייב את כל המעבידים לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני, זכאי גם התובע לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. הואיל וחישוב הפסד ההשתכרות בנוגע לעבר נעשה על דרך האומדנא, הרי שלא ניתן לבצע חישוב לפי התקופות המנויות בטבלה, ומשכך החישוב יעשה הן לעבר והן לעתיד לפי שיעור ההפרשות העומד על 12%, כך שהנני פוסקת פיצוי בראש נזק זה בסך 35,223 ₪ (מעוגל).
כאב וסבל:
41. אין ספק כי עקב התאונה, חווה התובע כאב וסבל רב, והוא עתיד לסבול עוד לשארית חייו. בקביעת גובה הפיצוי לקחתי בחשבון את גיל התובע, מהות פגיעתו והסבל הכרוך בפגיעה זו וההתמודדות עימה לשארית חייו, הטיפולים שקיבל, גובה נכותו ותקופת אשפוזו, ומשכך אני פוסקת לו פיצוי בסך 46,000 ₪.
הוצאות טיפולים רפואיים, פיזיותרפיים ונסיעות:
42.התובע שוחרר מבית חולים העמק ביום 24.3.11, ובין ההמלצות שניתנו לו היו: "המשך טיפול בפיזיותרפיה/ריפוי בעיסוק- כפי שתורגל במחלקה" (ת/6), כאשר התובע ביום 31.3.11 הופנה ע"י ד"ר גאזי לטיפול פיזיותראפי (ראה גם תעודות רפואיות בעניין זה מיום: 18.4.11 ו-1.5.11, 12.5.11, 2.6.11 ב- ת/6, ובכלל זה דיווח סיום סדרת טיפולים מיום 20.10.11). התובע העיד, כי פיזיותרפיסט היה מגיע אליו הביתה (ראה: עמ' 13, שורה 13), ואכן בתעודה הרפואית מיום 4.4.11 צוין : "המשך פיזיוטרפיה לאחר סיום פיזיוטרפיה ביתית" (ת/6. ראה גם הכתוב בכתב יד מיום 24.3.11, על המסמך הרפואי מיום 22.3.11). נהי הוא, כי בעת שהגיע פיזיותרפיסט לבית התובע, הדבר חסך ממנו את עלויות הנסיעה. לא זו אף זו, התובע צירף אישור תשלום בעבור טיפול אמבולטורי, ובכלל זה צירף שני שוברי תשלום בעבור פינוי באמבולנס על סך 554 ₪ ו-900 ₪.
43. משכך, בשקלול כל הנתונים דלעיל, ועל אף שלא כל הוצאות התובע גובו בקבלות, אין לי ספק כי נגרמו לו הוצאות לפנייה לטיפולים ולפחות עד להתייצבות מצבו, ובשים לב לנכותו אין כל מניעה, כי יגרמו לו עוד הוצאות לפנייה לטיפולים, על כל המשתמע מכך, ומשכך אני קובעת, כי פיצוי בראש נזק זה בסך 7,000 ₪, הינו ראוי והולם.
עזרת הזולת:
44. התובע העיד, כי הוא נעדר מהלימודים מיום התאונה ועד ליום 20.6.11 (ראה: עמ' 10, שורות 13-14), ואף צירף אישור בדבר היעדרותו הנטענת מבית הספר (ראה: ת/5). כן העיד בנוגע לעזרה לה נזקק לאחר התאונה, כי פיזיותרפיסט הגיע אליו הביתה וגם מורה שהכין אותו לבחינות הבגרות (עמ' 13, שורה 13. ראה גם ת/10). עוד העיד, כי מי שעזר לו לאחר התאונה הם הוריו ואחיו, שלקחו אותו לטיפולי פיזיותרפיה, החזירו אותו, וזה אחרי שסיים את הפיזיותרפיה בבית: "...האחים שלי, אבא שלי היה מפסיד ימי עבודה ולוקח אותי לבדיקות וטיפולים" (ראה: עמ' 13 שורות 22-23). לא זו אף זו, לשאלה, כמה זמן לא הצליח ללכת על הרגליים אחרי התאונה, השיב: "חצי שנה, נעזרתי בהליכון ולאחר מכן בקביים" (עמ' 13, שורה 25).
45. אומנם, יש להצר על כך, שהתובע לא העיד את הוריו או אחיו, כדי לאשש את מתן העזרה אותה טען שהעניקו לו, ובכלל זה מה הנזק שנגרם לאביו עקב מתן עזרה זו, דהיינו כמה ימי עבודה הפסיד אם בכלל וכיוצ"ב. ברם, בשים לב לגיל התובע בעת הפגיעה, תקופת היעדרותו מבית הספר, ובמיוחד בשים לב לחומרת ומהות פגיעתו, כפי שמתבטאת במסמכים הרפואיים וההמלצות שניתנו לו כמפורט במסמכים אלו, כך שבסיכום מחלה מבית חולים העמק מיום 24.3.11, הומלץ לו על "הולכה בדריכה מלאה בסיוע קביים/הליכון כפי שתורגל במחלקה", ובתעודה הרפואית מיום 18.4.11 צוין כי עדיין מתהלך בעזרת קביים, הרי שאין ספק שהתובע נזקק לעזרה, במיוחד בכל הנוגע לעבר ועד להתייצבות מצבו, כאשר עזרה זו אף חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. לא זו אף זו, בשים לב למהות הפגיעה ונכות התובע, אין זה מן הנמנע, כי הוא אף יזדקק בעתיד לעזרת צד ג', וזאת ככל שיתבגר. משכך, הנני פוסקת פיצוי בראש נזק זה בסך 15,000 ₪ לעבר ולעתיד.
46.לסיכום, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 396,749 ₪, בצירוף החזר אגרה בסך 750 ₪, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%. הנתבעות ישאו בפיצוי הנ"ל ביחד ולחוד לפי חלוקת אחריות לפיה משרד החינוך נושא ב- 70% מהפיצוי והמועצה תישא ב- 30% מהפיצוי. סכומים אלו ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ז, 13 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
