ת"א 43888-12-14 אסולין ואח' נ' חלימי

נתוני רקע ועובדות:

1.התובעים שכרו מאת הנתבע בית בבוסתן הגליל בקומה א' להלן:"המושכר". במהלך השכירות נקלעו הצדדים לסכסוך ביניהם כאשר הנתבע טען כי התובעים הפרו את הסכם השכירות ועקב כך הגיש גם כנגדם תביעה לסילוק יד ופינויי המושכר. התביעה הוגשה בתיק תא"ח 39795-04-14 ובהסדר פשרה שהוכתב בפרוטוקול הדיון התחייבו התובעים לפנות את הנכס ביום 6.10.15 (ראו החלטה מיום 3.8.14 ופסקי הדין שניתנו ביום 20.1.15 וביום 23.3.15 ע"י כב' השופטת פ' לוקיץ בבית משפט השלום בקריות).

2. התובעים/השוכרים אשר החזירו את המושכר לנתבע הגישו תביעה זו כנגדו לפיצויים בגין סכומים שהשקיעו לטענתם בנכס שעליו המושכר נשוא הדיון אותו שכרו מאת הנתבע, כאשר לטענתם הוסכם בינם לבין הנתבע כי כנגד שיפוץ בנכס בקומה השנייה שמעל המושכר שהייתה ריקה ובשטחי הגישה לבניין והגינה שמסביב לנכס הם אמורים היו להשקיע בהסכמה הנתבע סכום שהוערך על ידם בסך של כ – 270,000 ₪ (להלן: "הנכס"). בתמורה התחייב הנתבע לתת לתובעים לעשות שימוש בקומה השנייה כצימר במשך 6 שנים.

נטען כי התובעים הוציאו כבר עשרות אלפי ₪ עבור השיפוץ ועבור שכירת אדריכל ואולם הנתבע התכחש להסכמתו שהייתה בעל פה ובלחיצת יד ויתרה מזאת גם הגיש כנגדם תביעה לפינוי המושכר.

טענות התובעים:

3.התובעים אשר פינו את הנכס בהתאם להסדר שהושג טענו בתביעה זו שבפניי, כי הנתבע גזל את כספם בשל השקעת עבודה אישית ועוגמת נפש, הוצאות שהיו להם וכן הם תובעים אובדן רווח בעסקה להפרת החוזה כאשר כל סכום התביעה הוא 150,000 ₪ ואולם לצרכי אגרה הוגשה התביעה על סך 105,000 ₪ בלבד. לטענתם הם השקיעו בנכס 85,293 ₪ לפי קבלות וכן סך נוסף של 5,000 ₪ שהוערך בגין עבודה אישית ועגמת נפש וכן היתרה היא בשל אובדן רווח בעסקה והפרת חוזה מצד הנתבע. לביסוס הסכומים צורפה חוות דעת שמאי לכתב התביעה.

טענות הנתבע:

4.הנתבע כפר בטענות התובעים וטען כי השכיר להם את הבית הקדמי המצוי בקומת הקרקע שיש בו ארבעה חדרים ומרפסת בשכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנתיים מיום 7.10.2013 ועד 6.10.2015 וכן נתן בידם אופציה לשלוש שנים נוספות. משהפרו התובעים את הסכם השכירות עתר הנתבע לבית המשפט בקריות בתא"ח 39795-04-14 לפינוי המושכר ואכן ניתן פסק דין ביום 23.3.2015 המורה לתובעים לפנות את הנכס ולהחזירו לנתבע.

לטענתו כל הטענות מצד התובעים לגבי הצעות שהוחלפו בין הצדדים לא התגבש לכלל הסכם. עוד נטען כי משסירב הנתבע לקבל את הצעות התובעים הפך התובע 2 לנהוג בבריונות סירב לשלם את חשבונות החשמל, המים והארנונה דבר שהביא להגשת התביעה לפינוי ולפינויי המושכר כאמור לעיל.

דיון והכרעה:

5. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין בתיק על יסוד החומר שבתיק במתן פס"ד תמציתי.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה מה היו, אם בכלל, השקעותיהם של התובעים בנכס כאשר התובע מסתמך על חוו"ד וקבלות והנתבע טוען כי מדובר בקבלות פיקטיביות. אציין בהקשר זה כי מהבחינה המשפטית בהעדר הסכם בנוגע ל"השקעותיו" של שוכר בנכס, מבלי להתעלם מהטענות כי היה הסכם בעל פה בין הצדדים, שכן אכן לא סביר שאדם ישקיע בנכס השקעות וישבחו מבלי שהוא מצפה לקבל תמורה עבור השקעותיו. מאידך גיסא נראה כי התובעים נהגו בפזיזות בהשקעות שביצעו והיה עליהם להמתין עד אשר יחתם הסכם בעניין ההשקעות וגובהם ומנגד התמורה שתינתן בגינם.

6. בנסיבות בהעדר הסכם חתום בעניין הנדון, על ביהמ"ש למצוא את האיזון הנכון שבין ההוצאות שהוציאו התובעים לבין חובתו של בעל הנכס שנכסו הושבח ע"י השקעות אלה.

ובמידת הצורך לחייבו לפצות את התובעים עקב השבחה זו שבוצעה על ידם.

מציאת נקודת האיזון אינה עניין של מה בכך ויתכן והצדדים אשר הגיעו להסדר בביהמ"ש בקריות בתיק הפינוי היו צריכים לכלול את את גובה הפיצוי בגין השבחה שכזו אם אכן קיימת. הדבר לא נעשה ולכן הוגשה תביעה זו שפניי שיש בה משום הארכת ההליכים בין הצדדים במקום לסיימם כבר בתיק הקודם.