אלקבץ ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל

לפני תביעה כספית להשבת היטלי פיתוח, שנגבו על פי הנטען שלא כדין מהתובעים, בגדרו של מכרז שפרסמה הנתבעת.

רקע:

1. התובעים נמנים על הזוכים במכרז 369/2013 אשר פורסם ביום 31.12.13 באתר הנתבעת, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הנתבעת" או "רשות מקרקעי ישראל"), לחכירת 23 מגרשים למגורים בשכונת רובע יזרעאל בעיר עפולה. על פי תנאי המכרז נדרשו הזוכים, לשלם לעיריית עפולה, באמצעות הנתבעת, היטלי פיתוח אשר חלים על המגרשים ועל השטחים המבונים, בהתאם לתעריפים הקבועים בחוקי העזר העירוניים של עיריית עפולה (להלן: "המכרז"). בין היתר, היטל סלילת כבישים ומדרכות (בהתאם לחוק עזר לעפולה (סלילת רחובות, התשמ"ג-1983), היטל תיעול וניקוז (בהתאם לחוק עזר לעפולה (תיעול), התשע"א-2010) והיטל פיתוח גינות ציבוריות (בהתאם לחוק עזר לעפולה (שטחים ציבוריים פתוחים), התשע"א-2010) (כולם יקראו ביחד להלן: "היטלי הפיתוח" ו- "חוקי העזר").

    

2. תשלום היטלי הפיתוח לנתבעת מגלם שני רכיבים, אשר על פי תנאי המכרז, אמורים להוות יחד 100% ממלוא סכום היטלי הפיתוח אשר ייגבה מהזוכים, בהתאם לחוקי העזר, כמפורט להלן:

    

   • החזר קדם מימון לנתבעת בגין מקדמות שהיא שילמה לעיריית עפולה, אשר על פי המכרז נועדו לקדם את עבודות התשתיות והפיתוח בפרויקט נשוא המכרז.

      

   • יתרת תשלום היטלי פיתוח לנתבעת בעת השיווק, אשר על פי המכרז, נועדו להעברה לעיריית עפולה. יתרת תשלום היטלי הפיתוח, מהווה סכום היטלי הפיתוח, שעל היזם לשלם לעיריית עפולה, בניכוי קדם המימון אשר שילם הזוכה לרשות מקרקעי ישראל.

      

3. ביום 24.3.14 נסגר המכרז, וביום 9.4.14, נשלחו אישורי עסקה למציעים אשר זכו במכרז, ובהמשך נחתמו חוזי החכירה, ואף בוצעה העברת זכויות לחלק מהזוכים. בשלב מאוחר יותר, גילתה הנתבעת כי הסכומים אשר גבתה מהתובעים, בגין היטלי הפיתוח, עולים על הסכומים שהייתה אמורה לגבות בפועל.

    

4. ביום 29.12.14, כעבור למעלה מחצי שנה מאז סגירת המכרז, ערכה וועדת המכרזים המרכזית מטעם הנתבעת (להלן: "הוועדה" או "וועדת המכרזים"), ישיבה לדיון בכספים שנגבו ביתר (להלן: "הכספים העודפים"). הוועדה החליטה כי הכספים העודפים אשר נגבו מהתובעים בטעות יישארו בקופת רשות מקרקעי ישראל. זאת מהטעם כי היזמים שיקללו בהצעתם לרכישת המגרשים את הסכומים אשר נקבעו והוצגו בחוברת המכרז, בין היתר, גובה הוצאות הפיתוח, אשר לשיטתה הוביל להפחתת ההצעות בגין המגרשים. להחלטת הוועדה צורפה אף טבלה המפרטת את הכספים העודפים שנגבו עבור כל מגרש. עוד החליטה הוועדה כי הרשות תודיע אודות החלטתה זו, הן לזוכים והן לעיריית עפולה.

    

5. מכאן נולדה התביעה דנן, אשר הגישו התובעים נגד רשות מקרקעי ישראל להשבת הכספים העודפים שנגבו בגין יתרת היטלי הפיתוח.

    

   טענות הצדדים ותמצית המחלוקות ביניהם:

    

6. לטענת התובעים, בהתאם לתנאי המכרז על הנתבעת לגבות את היטלי הפיתוח בהתאם לתעריפים הנקובים בחוקי העזר, ולהעבירם לעירייה ו/או לתאגיד לפי העניין ואין היא מוסמכת לגבות מעבר לתעריפים הקבועים בחוק. מכאן, הנתבעת מחזיקה שלא כדין בכספים העודפים שנגבו בטעות מהתובעים.

    

7. בנסיבות העניין, התנהגות הנתבעת הינה בניגוד לתנאי המכרז, לחובתה כרשות שלטונית להתנהג על פי הדין ולעיקרון חוקיות המינהל אשר לפיו היא אינה מוסמכת לעשות אלא את אשר הוסמכה לו בדין. בהקשר זה, מפנים התובעים לסעיפים הרלוונטיים בחוברת המכרז, בדבר חובתה של הנתבעת לגבות היטלי הפיתוח על פי התעריפים הקבועים בחוקי העזר של עיריית עפולה ולהעבירם לעירייה, לשם קידום עבודות הפיתוח והתשתיות.

    

8. עוד נטען כי זכותם של התובעים להשבת הכספים, קמה מעצם עובדת הגבייה הלא חוקית, זאת במנותק משאלת ההגשה למכרז מרצונם החופשי ו/או ידיעתם אודות אי חוקיות הגבייה. דבר זה מתחייב אף נוכח חובתה של הנתבעת להתנהג בתום לב, ונוכח עיקרון חוקיות המינהל אשר אוסר על הרשות לגבות אגרות והיטלי פיתוח, אלא אם הוסמכה לכך בחוק ו/או מכוחו.

    

9. עוד טוענים התובעים כי מעשיה של הנתבעת הם בגדר הפרת חובה חקוקה בהתאם לפקודת הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט ואף הפרת הוראות חוק החוזים אשר חל על מערכת היחסים ביניהם. כן טוענים, לקיומה של עוולת הרשלנות.

    

10. לעומת זאת, טוענת הנתבעת, כי על פי תנאי המכרז, המציעים ו/או הזוכים, מצהירים כי הם מקבלים את כל תנאי המכרז, בדקו את כל הטעון בדיקה אודות המכרז, ואין להם טענות או תביעות כלפי הרשות. עוד מצהירים כי הם לקחו בחשבון את כל האמור במכרז ושיקללו את תנאיו בהצעתם לרכישת הזכויות במגרשים. כך, לו עלה כי הוצאות הפיתוח נמוכות יותר היו התובעים מוסיפים את ההפרש למחיר הקרקע, והצעתם הייתה עולה בהתאם.

     

11. בנוסף, הכספים העודפים לא הוחזרו לתובעים, מתוך רצון של הרשות לא לשנות את תנאי המכרז בדיעבד. בהקשר זה, טוענת הנתבעת כי לו התברר כי הוצאות הפיתוח אשר נגבו מהתובעים היו נמוכות מאלו הנקובות בחוקי העזר או אינן מספיקות לביצוע העבודות משוא המכרז, לא הייתה הנתבעת מבקשת מהתובעים לשלם את ההפרש, בכדי לא לשנות את תנאי המכרז בדיעבד.

     

12. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים שיקללו בהצעתם את הסכומים הקבועים בחוברת המכרז. גביית הכספים העודפים מהם, בגין היטלי הפיתוח, הובילה בהכרח להפחתת הסכום המוצע על ידם בגין הקרקע. יוצא אפוא, שגביית היתר, לא משפיעה על סך ההוצאות הכללית, אותן נכון היה היזם לשלם בגין הקרקע. נוכח האמור, קבלת התביעה דנן תגרום לנתבעת נזק, בעוד שדחייתה לא תגרום לתובעים נזק כלשהו. לתמיכה בטענותיה, צירפה הנתבעת חוות דעת מטעמה, אשר לפיה ככל שמחיר הפיתוח עולה הרי הדבר מביא בהכרח כי מחיר ההצעה של הקרקע יורד.

     

13. עוד נטען, כי עומדת לה חזקת התקינות בכל פעולותיה, לרבות חזקת תום הלב. בין היתר, נטען כי לא נפל פגם בהחלטתה, שכן הוצאות הפיתוח נקבעות מראש בחוברת המכרז המוצגת למציעים, שבחרו מרצונם החופשי לגשת למכרז, לאחר שקלול כל העלויות הכרוכות בו לרבות הוצאות הפיתוח.

     

    דיון והכרעה:

     

14. במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים כי עקב טעות, גבתה הנתבעת מהתובעים היטלי פיתוח מעבר לתעריפים הקבועים בחוקי העזר.

     

15. מכוח האמור, ניסו התובעים לטעון כי עסקינן במקרה של "הודאה והדחה". שכן, לשיטתם מקום שהנתבעת מודה בגביית יתרת היטלי הפיתוח מעבר לנדרש על פי החוק, וטוענת במקביל לקיומה של טענת השקלול, אזי מדובר בסיטואציה של "הודאה והדחה", המעבירה את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת. לא מצאתי ממש בטענה זו, שכן "הודאה והדחה" מתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות עובדתיות אחרות העשויות להביא לדחייתה. אולם, לא כך הם פני הדברים בענייננו, טענת השקלול אשר מעלה הנתבעת אינה טענה עובדתית מובהקת, עסקינן בטענה מעורבת, לה פן משפטי ופן עובדתי ואף דרושה להוכחתה היזקקות למומחיות. על כן, לא מצאתי לקבל טענת התובעים בעניין ה"הודאה והדחה".

     

16. המחלוקת בין הצדדים, נסובה, איפוא, סביב שאלת חוקיות הגבייה וחובת ההשבה. קרי, השאלות העומדות על הפרק הינן כדלקמן:

     

    • האם הכספים העודפים נגבו מהתובעים כדין?

       

    • האם קמה לנתבעת חובה להשיב לתובעים את הכספים העודפים או שמא במקרה עסקינן, זכאית הנתבעת לפטור מלא או חלקי מהשבה?

       

       

      גביית הכספים העודפים:

       

17. עיקרון חוקיות המינהל, נועד להבטיח את שלטון החוק ואת ההגנה על זכויות הפרט. על פי עיקרון זה, אין הרשות מוסמכת לעשות אלא את אשר הוסמכה לו בדין. הדבר עולה ביתר שאת כשמדובר בגביית תשלומי חובה מן האזרחים. חשיבותו של עיקרון חוקיות המינהל מוצאת ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה. כך בסעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, נקבע כי תשלומי חובה ו/או אגרות, לא יוטלו על האזרח אלא מכוח חוק ו/או על פיו. תכלית הוראה זו הינה להבטיח כי רשויות השלטון יקפידו הקפדה יתרה להימנע מפגיעה בזכויות האזרחים, בבואן לגבות תשלומי חובה שונים. עיקרון זה, זכה לעיגון בפסיקה אשר קבעה כי רשות מקומית אינה רשאית לגבות אגרות והיטלי פיתוח אלא אם הוסמכה לכך בחוק ו/או מכוחו (בגץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון, מר מרדכי ששון, מט(5) 582 (1996)).

     

18. בפסיקה נקבע כי אין האזרח חייב להתחקות אחר כל דרישת תשלום אשר גובה הרשות, ולבדוק את מקור חוקיות הגבייה. אלא על הרשות להיזהר בבואה לגבות חובות מס מהאזרח, כן עליה להקפיד להימנע ככל האפשר מהפגיעה בזכויותיו. היינו, ביצוע תשלומי חובה לרשות, אינו בגדר הסתכנות חוזית מרצון, שלוקח כל צד בהתקשרות חוזית רגילה. בהקשר זה, יפים דבריו של בית המשפט העליון בע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (פורסם בנבו, 24.08.2015), (להלן: "עניין דמרי"), כדלקמן:

     

     

    "אין בעובדה כי האזרח נכנס מרצונו למסגרת המכרזית כדי לשנות מאופייה המינהלי-שלטוני של פעולת הגבייה. במילים אחרות, העובדה שעקב ההתמודדות במכרז קיבל על עצמו האזרח לשלם תשלומי חובה הכרוכים במכרז, אין משמעה כי "חשף" עצמו לסיכון של תשלום תשלומי חובה הנעדרים בסיס חוקי, סיכון שאין זה ראוי להכיר בו מבחינה נורמטיבית... בהקשר זה יש לזכור כי היכולת למנוע את פעולת הגבייה הלא חוקית נמצאת בראש ובאשונה בידי הרשות המקומית".

     

19. על יסוד האמור נקבע כי אין לנקוט במדיניות לפיה על האזרח הנטל לבדוק מראש את חוקיות הגבייה מושא מכרז אליו הוא ניגש. מדיניות כאמור, פוגעת במשטר תקין ומאלצת את האזרח לקבל ייעוץ משפטי ואף לשלם הוצאות, בהתנהלותו השוטפת מול רשויות השלטון (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב' 1179 (מהדורה שנייה, 1998).

     

20. בענייננו, היטלי הפיתוח נגבו מהתובעים מכוח חוקי העזר של עיריית עפולה כמפורט בחוברת המכרז. בחלק העוסק ב-"עבודות הפיתוח" בעמוד 3 לחוברת המכרז, נרשם כי למציע ידוע כי עבודות התשתית והפיתוח מבוצעות על ידי העירייה ובאחריותה, וכי העירייה ביצעה חלק מעבודות המים והביוב, כאשר יתר העבודות יבוצעו על ידי תאגיד המים והביוב (סעיפים 1 ו- 2 בעמוד 3). בסעיף 3 בחלק הנ"ל, אשר עניינו בתשלום היטלי הפיתוח, נרשם כדלקמן: "מימון עבודות התשתית והפיתוח נעשה על ידי תשלום היטלי פיתוח על פי התעריפים שבחוקי העזר של העירייה והתאגיד, ועל פי האמור להלן". היינו, חוקי העזר הם המקור ממנו נגזר שיעור היטלי הפיתוח אשר ישולמו על ידי המציעים לצורך מימון עבודות התשתית והפיתוח אשר נמצאות באחריותה המלאה של העירייה ומבוצעות על ידה.

     

21. בפרק א, העוסק ב- "החזר קדם מימון למינהל", מצוין בסעיפים 5 ו – 8 כי הנתבעת שילמה בעבר לעיריית עפולה תשלומים שונים אשר נועדו לקדם את עבודות התשתית והפיתוח, בין היתר, עבודות מים וביוב אשר ביצעה העירייה. מקדמות אלה ששולמו על ידי הנתבעת לעירייה, על חשבון היטלי הפיתוח, יצטרך הזוכה לשלם אותן לנתבעת בהתאם לסכומים הנקובים בטבלת המגרשים בעמודה 5 לחוברת המכרז (להלן: "קדם המימון").

     

22. בפרק ב, העוסק ב-"תשלום היטלי הפיתוח לרמ"י בעת השיווק ואשר מיועדים להעברה על ידי רמ"י לעירייה", נקבע בסעיף 9 לגבי אופן חישוב סך היטלי הפיתוח שעל המציע לשלם, כי הנתבעת ערכה תחשיב מקורב של היטלי הפיתוח, בין היתר, היטל סלילת כבישים ומדרכות, היטל תיעול וניקוז והיטל פיתוח גינות ציבוריות. נקבע כי התחשיב המקורב מחושב על שטח כל מגרש ועל שטח מבונה של 120 מ"ר לכל יחידת דיור. מתוצאת החישוב המתקבלת יש לקזז את קדם המימון אשר נקוב בטבלה 5 לחוברת המכרז. בסעיף 10 נרשם כדלקמן: "את הסכום לאחר הפחתת קדם המימון, הנקוב בעמודה 1 ישלם היזם לרמ"י ומיועד להעברה לעירייה".

     

23. מעיון בחוברת המכרז, על כל פרקיה, לרבות התנאים הקבועים בה והוראות הסעיפים שהובאו לעיל, ניתן להסיק כי היטלי הפיתוח מגלמים בעצם את החזר קדם מימון אשר שילמה הנתבעת לעיריית עפולה לקידום עבודות התשתית והפיתוח ועבודות מים וביוב שבוצעו על ידי העירייה, בצירוף יתרת תשלומי היטלי הפיתוח אשר תעריפיהם מפורטים בחוקי העזר של העירייה והתאגיד.

     

24. היינו, על פי הוראות המכרז הנתבעת נטלה על עצמה התחייבות לגבות מן המציעים את היטלי הפיתוח בהתאם לתעריפים הקבועים בחוקי העזר, וכן, התחייבות להעבירם לידי העירייה. נוסחת חישובם של היטלי הפיתוח ברורה ופשוטה, הרי הנתבעת אמורה לגבות מהתובעים את קדם המימון אשר כבר שולם על ידה לעירייה בעבר, בנוסף ליתרת היטלי הפיתוח שתעריפיהם קבועים בחוקי העזר, ותו לא. בשום שלב, לא ניתנה לנתבעת רשות ו/או סמכות לגבות מעבר לסכומים הנקובים בחוקי העזר ו/או לשנות את סכום היטלי הפיתוח שייגבה מן המציעים. בחלק העוסק ב-"עבודות הפיתוח" בעמוד 3 לחוברת המכרז, לא זו בלבד שדאגה הנתבעת לרשום במפורש בסעיף 3 לעיל, כי הגבייה תהיה בהתאם לתעריפים הקבועים בחוקי העזר, אלא אף ציינה בסעיף 4, כי היא אינה אחראית על גובה תעריפי החיוב שיידרש המציע לשלם, וככל שיהיו לאחרון טענות בעניין, הוא מתחייב לא להפנותן לנתבעת. קרי, לא בכדי, מבהירה הנתבעת בחוברת המכרז כי היא אינה אחראית על גובה היטלי הפיתוח שנקבעו בחוקי העזר, הרי אלה קבועים על ידי עיריית עפולה מכוח חוקי העזר, ואין לנתבעת סמכות לשנות אותם או לגבות מעבר לקבוע בחוק. לא זו בלבד, שהנתבעת אינה רשאית לגבות מעבר לקבוע בחוקי העזר, אלא גם את הסכום שהיא גובה עליה להעביר לעירייה ו/או לתאגיד, לפי העניין.

     

25. מהוראות הסעיפים שהובאו לעיל ניתן להבחין כי בכל פרק שעסק בגביית היטלי הפיתוח, הקפידה הנתבעת לרשום בחוברת המכרז כי את התשלומים שייגבו על ידה מן המציעים בגין היטלי הפיתוח, היא תעביר לעירייה ו/או לתאגיד. ללמדך כי אין היא מוסמכת להשאיר סכום כזה או אחר בקופתה.

     

26. למותר לציין, כי אין חולק שהוראות אלה הן חלק אינטגראלי מתנאי המכרז שפרסמה הנתבעת. כבר בפתח חוברת המכרז ציינה הנתבעת בפרק שעניינו "תנאים מיוחדים", כי חוברת המכרז, לרבות כל המסמכים והנספחים המצורפים לה "מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי המכרז". הווה אומר, כי התחייבות הנתבעת לגבות את היטלי הפיתוח על פי התעריפים הנקובים בחוקי העזר מהווה חלק מתנאי המכרז (הוראות סעיף 3 בחוברת). דברים אלה, אף אושרו על ידי המצהיר מטעם הנתבעת, מר אילן דגני, בעדותו לפני (ש' 19-21, בעמ' 13 לפרוטוקול), (להלן: "מר אילן דגני").

     

27. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת מהווה צינור המקשר בין התובעים לעירייה, היא אחראית על גביית היטלי הפיתוח עבורה, בכפוף לחישובים המפורטים בחוברת שהינם חלק מתנאי המכרז, ועל פי התעריפים שנקבעו על ידי העירייה בחוקי העזר. לנתבעת אין סמכות לגבות מעבר לסכומים הנקובים בחוקי העזר, לא כל שכן, להשאיר סכומים אלה בקופתה. לא בכדי, לא הפנתה הנתבעת למקור סמכותה הן על פי הדין והן בהתאם לחוברת המכרז, לגבות סכומים מעבר לקבוע בחוק ולהשאיר אותם בקופתה. חוקי העזר של עיריית עפולה אינם מסמיכים את הנתבעת לגבות סכומים כאלה או אחרים עבור העירייה. בהקשר זה, אציין כי אף לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה אילו התגלה שהנתבעת גבתה היטלי פיתוח נמוכים יותר מאלה הנקובים בחוקי העזר, היא לא הייתה פונה לתובעים ומבקשת את ההפרש. שכן, ככל שסיטואציה כזו הייתה מתרחשת, הנתבעת לא תידרש לפנות לזוכים על מנת לקבל את ההפרש, זאת נוכח הוראת סעיף 14 לחוברת המכרז, לפיהן נדרשו התובעים לשלם מלוא ההיטלים על פי הדין לעיריית עפולה. היינו, הסעיף צופה מראש את האפשרות כי היטלי הפיתוח שייגבו מן המציעים יהיו נמוכים מאלה שעל עיריית עפולה לגבות בהתאם לחוקי העזר, ומבטיח תשלום מלוא הסכומים הנדרשים על פי החוק על ידי הזוכים.

     

28. לאור המקובץ לעיל, אני קובעת כי הכספים העודפים, נגבו מהתובעים בהיעדר סמכות, מכאן, הם נגבו לא כדין. גבייה כאמור תוך שמירת הכספים בקופת הנתבעת מהווה הפרה לעיקרון חוקיות המינהל.

     

29. הנתבעת טוענת כי ככל שהכספים העודפים נגבו שלא כדין, הרי ניתן לרפא את אי החוקיות בגביית היטלי הפיתוח, מכוח התקשרותם של התובעים עם הנתבעת מרצונם החופשי, השתתפותם במכרז והסכמתם לתנאים הקבועים בו. אין בידי לקבל טענה זו. אכן כפי שהתחייבה הנתבעת בחוברת המכרז לקיים את התנאים הקבועים בו, לרבות, אופן חישוב וגביית היטלי הפיתוח, התחייבו המציעים במקביל לא להפנות טענותיהם כלפי הנתבעת. התובעים אף מצהירים על פי המכרז, כי הם לקחו בחשבון את כל האמור בתנאי המכרז ושיקללו זאת בהצעתם במכרז לרכישת הזכויות בקרקע. לעניין עבודות הפיתוח, אף הצהירו כי אין להם טענות כלפי הנתבעת באשר לעבודות הפיתוח ותעריפי החיוב שיידרשו לשלם.

     

30. ברם, לא מצאתי כי יש בהצהרות אלה משום התחייבות חוזית כלשהי ו/או הסכמה מטעם התובעים המכשירה גביית סכומים נעדרי בסיס חוקי. ראשית לכל, אין עסקינן במקרה בו קיים הסכם בין הרשות והאזרח לפיו האזרח מקבל על עצמו לשלם לרשות תשלום שנדרש ממנו "ללא הסמכה חוקית", דבר אשר על פי הפסיקה, ייתכן וירפא את אי-החוקיות בגבייה, או יהפוך אותה לגבייה חוקית מכוח ההתחייבות החוזית שבין הצדדים (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, נו(4) 117 (2002)).

     

31. בהקשר זה אציין, כי הפסיקה שהנתבעת מפנה אליה עניינה בהתקשרות חוזית, אשר בה דמי הפיתוח המהווים אחד מרכיבי התמורה החוזית הכוללת, לא נגבו כתשלום חובה הקבוע בדין, אלא כחלק מתמורה כספית ששילמו הזוכים במכרז ובהתאם לתנאים המסחריים שנקבעו בו (ראה פסק דין 8607/14 אלי ראובן בניה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' שר הבינוי והשיכון (פרסם בנבו, 15.8.16)). זאת להבדיל מהמקרה עסקינן, אשר בו תשלום דמי הפיתוח נעשה על פי תנאי המכרז, שלפיהם דמי הפיתוח ייקבעו על פי התעריפים הקבועים בחוקי העזר של עיריית עפולה. היינו, בענייננו מדובר בתשלומי חובה אשר נגבו על פי הדין ולא בתנאי מסחרי שעוגן בהסכם המכרז אשר משקף שיקולים של כדאיות עסקה.

     

32. כפי שהוכח לעיל, גביית היטלי הפיתוח כפופה לתנאי המכרז אשר קובעים כי הגבייה תהיה בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק העזר. תנאי המכרז ברורים ונהירים, בפרט הפרק שעוסק בעבודות הפיתוח, אשר הוראותיו מלמדות על התחייבות הזוכים, לענייננו התובעים, לביצוע תשלומים שמקורם בדין ואשר ייקבע על פי התעריפים הנקובים בחוקי העזר. היינו אין ענייננו בתמורה חוזית אשר מוסכמת על הצדדים. בהוראות פרק זה אין אינדיקציה כלשהי, להסכמת התובעים לשלם מעבר לנדרש על פי החוק, בשום שלב. בחוברת המכרז, נרשם במפורש כי המציע יידרש לשלם את קדם המימון ששילמה הנתבעת לעירייה בעבר, בנוסף ליתרת היטלי הפיתוח אשר ייקבעו על פי התעריפים הנקובים בחוקי העזר של העירייה והתאגיד. עוד נקבע כי ככל והמציעים יגדילו את שטח הבניה מעבר ל -120 מ"ר לכל יחידת דיור, יידרשו אז לשלם לעירייה את ההפרש בגין היטלי הפיתוח. מלבד האמור, לא נדרשו התובעים, לא כל שכן הסכימו, לשלם סכומים נוספים בגין היטלי הפיתוח ובוודאי לא להשאירם בקופת הנתבעת.

     

33. לא זו אף זו, אין חולק כי במועד ההגשה למכרז והחתימה על חוזה החכירה לא ידעו התובעים אודות גביית היתר. כך ביום 9.4.14, נשלחו אישורי עסקה למציעים אשר זכו במכרז, ובהמשך נחתמו חוזי החכירה. רק כעבור למעלה מחצי שנה, ערכה הנתבעת פרוטוקול ביום 29.12.14, אודות הטעות בגביית הסכומים העודפים בגין יתרת היטלי הפיתוח. היינו, לפני המועד הנ"ל, לא ידעו הזוכים כי נעשתה טעות בגביית היטלי הפיתוח. זאת ועוד, חלק מהתובעים ידעו על גביית היתר רק במועד בו נדרשו לשלם לעירייה את ההפרש שבין היטלי הפיתוח בעד שטח של 120 מ"ר לכל יחידת דיור, לבין היטלי הפיתוח בעד השטח שנבנה על ידם בפועל, משכולם בנו מעבר ל- 120 מ"ר. בעניין זה העיד התובע 2, כי הוא ידע אודות הטעות בגביית היטלי הפיתוח עת נדרש על ידי העירייה לשלם היטלים נוספים, לאחר שכבר קיבל היתר בניה (ראה עדותו של התובע 2, ש' 19-25, עמ' 9 לפרוטוקול).

     

34. כאן המקום לציין, כי לא מצאתי אף לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובעים השתהו בהגשת תביעתם, משחלק מהם פנה לראשונה לנתבעת רק בשנת 2016 וחלק אחר פנה לראשונה בסוף השנה, עם הגשת תביעה זו. כמו כן, לא מצאתי כל פסול בבחירת התובעים לשלם לעירייה את היטלי הפיתוח ולהמשיך בהליכי הכשרת הבניה, על אף גילוי הטעות. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי "אין לבוא בטענות לאדם פרטי אשר ניצב בפני דרישה בלתי חוקית מצד רשות על כך שבחר לשלם תחילה ולהתדיין אחר כך" (ת"א (מחוזי מרכז) 37322-07-13 קבוצת אשטרום בע"מ נ' עירית לוד (פורסם בנבו, 08.01.2015)), (להלן: "עניין אשטרום"). בענייננו התובעים גילו את הטעות רק לאחר שכבר שילמו לנתבעת את הכספים העודפים, מכאן, על מנת להקטין את נזקיהם על אף גילוי הטעות, עשו התובעים בחירה מושכלת, עת המשיכו בביצוע הפרויקטים ובחרו לפנות אחר כך לנתבעת, וזאת על מנת למנוע עיכוב מיותר בהליכי הכשרת יחידות הדיור. מכאן, לא מצאתי כל פסול בדרך בה פעלו התובעים, לא כל שכן, שיהוי בהגשת תביעתם. בהקשר זה, אציין ואבהיר כי בסופו של יום, התביעה דנן, הינה תביעה אזרחית, להבדיל מהליך מינהלי, ולפיכך היא נבחנת באספקלריה של התיישנות למעט מקרים חריגים בהם ניתן לטעון לשיהוי. ברור כי התביעה דנן אינה נמנית על מקרים אלה, שכן התובעים הגישו את תביעתם זמן לא רב לאחר פרסום הפרוטוקול של וועדת המכרזים מטעם הנתבעת.

     

35. אשר על כן, לא מצאתי כי הגשת הצעותיהם של התובעים, וחתימתם על חוזה החכירה לאחר הזכייה במכרז, יש בה מעין הסכמה לשלם תשלומים אשר חורגים מגדרם של הסכומים הקבועים בדין.

     

     

     

     

     

     

     

     

    חובת ההשבה:

     

36. משעלה כי הכספים העודפים נגבו שלא כדין, וללא הסכמת התובעים, יש לבחון אם חבה הנתבעת בהשבת כספים אלה, או שמא היא פטורה מהשבתם.

     

37. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, (להלן: "חוק עשיית עושר"), נקבע אודות חובת ההשבה כדלקמן:

     

    "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

     

     

38. בפסק דין, דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, (פורסם בנבו, 14.04.2015), דן בית המשפט בעילת ההשבה, מקום בו נעשתה גביית תשלומים בחוסר סמכות, על ידי רשות שלטונית. בית המשפט קבע כי גביית תשלום חובה מן האזרח על ידי הרשות שלא כדין מהווה קבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, גבייה כאמור מקנה לאזרח זכות לתבוע את השבת הכספים שנגבו ממנו שלא כדין.

     

39. עוד נקבע כי אין נפקא מינה, אם האזרח ידע אודות אי חוקיות הגבייה אם לאו, הרי זכות ההשבה קמה לאזרח מעצם הגבייה הלא חוקית, והיא מעין יישום לעיקרון חוקיות המינהל. שכן, לחשיבות ההשבה משמעות בהעברת מסר "חינוכי" והרתעתי לרשויות השלטון. למותר לציין, כי המחלוקת בפסיקה אינה נסובה סביב שאלת עצם קיומה של חובת ההשבה, אלא סביב שאלת סיווג עילת ההשבה (ראה ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, ס(4) 545 (2006)).

     

40. לחובת ההשבה, יש חריג והוא הפטור מהשבה כפי שנקבע בסעיף 2 לחוק עשיית העושר. על פי הוראות הסעיף הנ"ל, לבית המשפט סמכות לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, אם מצא כי בנסיבות העניין הזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או אם ראה כי מתקיימות נסיבות אחרות אשר עושות את ההשבה "בלתי צודקת". סעיף 2, אינו מונה רשימה סגורה של מקרים אשר מצדיקים מתן פטור מהשבה, אלא מקנה לבית המשפט סמכות להורות על פטור מהשבה מקום בו מצא כי הינה בלתי צודקת. מכאן, לבית המשפט שיקול דעת רחב להחליט אם לתת פטור מהשבה בנסיבות העניין אם לאו, כאשר הוא נדרש לעשות צדק יחסי בין הצדדים.

     

41. בבואו של בית המשפט לדון בשאלת הפטור מהשבה, הוא מצווה לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין, ברוח השיקולים אשר נקבעו בפסיקה ואשר מהווים אבני דרך להכרעה בשאלת הפטור מהשבה. במקרה עסקינן, מצד אחד של המתרס, קיימים שיקולים אשר יש בהם להטות את הכף לטובת התובעים, העותרים להשבה מלאה, ומהצד השני של המתרס קיימים שיקולים נגדיים אשר יש בהם להטות את הכף לטובת הנתבעת, אשר טוענת לפטור מלא מהשבה. להלן, אעמוד על מכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין ואדון בהם אחד לאחד.

     

42. בראש ובראשונה, על בית המשפט לתת משקל ראוי לעיקרון חוקיות המינהל. כאמור לעיל, מכוח עיקרון זה, נקבע כי אין לדרוש מהאזרח לבדוק מיוזמתו דרישת תשלום אשר מקורה בגבייה שלטונית המעוגנת בחוק. במקרה דנן, הנתבעת הינה רשות שלטונית אשר כפופה לעיקרון חוקיות המינהל בכלל, ולתנאי המכרז עסקינן בפרט, והציפייה היא כי תפעל על פי הדין ובהתאם להתחייבותה במכרז. בנסיבות העניין, לא זו בלבד שהנתבעת גבתה מעבר לנדרש בחוק, אלא אף החליטה להשאיר את הכספים העודפים בקופתה. היינו, הנתבעת כרשות שלטונית, לא רק פגעה בזכותם הקניינית של התובעים, אלא היא גם פעלה בניגוד לדין ולהתחייבותה על פי המכרז. הרי הנתבעת התחייבה במסגרת המכרז, לגבות יתרת היטלי הפיתוח, על פי התעריפים הקבועים בחוק העזר ולהעבירם לעיריית עפולה, לצורך קידום עבודות התשתיות והפיתוח מושא המכרז. כספים אלה, נועדו בסופו של יום לשרת את התובעים. על פי תנאי המכרז נקבע כי היטלי הפיתוח אשר על הזוכים לשלם, מגלמים בניה בשטח של 120 מ"ר עבור כל יחידת דיור, וככל ויבנו התובעים בסופו של דבר מעבר ל-120 מ"ר, יצטרכו לשלם את ההפרש עבור היטלי הבניה לעירייה. בנסיבות העניין, כל התובעים בנו מעבר ל – 120 מ"ר ובהגיעם לשלב של הכשרת הבניה, נדרשו לשלם לעירייה את ההפרש. התוצאה המתקבלת מאי השבת הכספים העודפים לידי התובעים, הינה כי התובעים שילמו בעצם היטלי פיתוח כפולים. כך, עקב הטעות בגבייה, הם שילמו לנתבעת היטלי פיתוח מעבר לנדרש, ואף שילמו לעירייה היטלי פיתוח בגין הבניה מעבר ל- 120 מ"ר לכל יחידת דיור. מכאן, הותרת הכספים העודפים ששולמו, בקופת הנתבעת במקום להעבירם לעירייה לשם קידום עבודות הפיתוח, הינה תוצאה בלתי צודקת, נוגדת את הוראות המכרז והחשוב מכך את עיקרון חוקיות המינהל ועיקרון חוקיות משטר המיסוי, אשר ביסודם עומדת חובת הנתבעת לגבות תשלומים מכוח הדין, ותו לא.

     

43. בנוסף לעיקרון חוקיות המינהל, שוקל בית המשפט את תום ליבם של הצדדים ואת עקרונות ההגינות והצדק. בענייננו, סבורני כי אין עסקינן במתמודדים אשר התנהלותם נגועה בחוסר תם לב או מנוגדת לעקרונות אלה. כאמור לעיל, אין חולק כי התובעים לא ידעו אודות הטעות בגביית הכספים העודפים במועד הרלוונטי להגשת ההצעות שלהם. טעות זו, התגלתה לאחר זכיית התובעים במכרז, וכביכול, לאחר החתימה על חוזה החכירה ואף העברת הזכויות לחלק מהם. בנוסף, על פי החלטת וועדת המכרזים הנתבעת נדרשה ליידע את התובעים ואת העירייה אודות ההחלטה בדבר הותרת הכספים בקופתה. ברם, הנתבעת לא הציגה ראיה ו/או אסמכתא כלשהי, שיש בה להצביע אודות המועד בו נודע לתובעים בפועל על הטעות בגביית הכספים. מכאן, לא הוכח כי התובעים פעלו בחוסר תם לב ו/או שתקו לאורך כל ההליך על אף ידיעתם אודות הטעות בגבייה.

     

44. כאן המקום לציין, כי לא זו בלבד שהתובעים לא ידעו על אי החוקיות בגבייה ערב הגשת ההצעות שלהם, אלא, בנסיבותיו של מקרה דנן, לא היה על התובעים לדעת אודות אי החוקיות בגבייה. כאמור לעיל, הנתבעת עצמה אשר אחראית על פרסום המכרז, פרסמה פרוטוקול אודות הטעות בגבייה, בשלב מאוחר יותר, לאחר סגירת המכרז וחתימת החוזים. מלבד זאת, על פי טענת הנתבעת ביום 12.3.14, שבועיים לפני סגירת המכרז, פרסמה מודעה לפיה ציינה כי התגלתה טעות בעמודה 6 לטבלת חיובי הפיתוח המופיעה בחוברת המכרז, ופרסמה טבלה חדשה עם סכומים מתוקנים בעמודה 6 (להלן: "מודעת תיקון"). ברור כי באותו מועד, לא ידעה הנתבעת על הטעות בגביית הכספים, אחרת, היא הייתה מפרסמת אודות הטעות. דברים אלה אושרו על ידי מר אילן דגני בעדותו לפני, לפיה הנתבעת ידעה על הטעות בגבייה רק לאחר הזכייה במכרז וביצוע התשלומים על ידי התובעים וכי אילו ידעה הנתבעת על הטעות קודם לכן היא הייתה מתקנת את חוברת המכרז (ראה ש' 22-30, עמ' 13 לפרוטוקול). לפיכך, לא מצאתי כי בנסיבות העניין היה על התובעים לדעת אודות הטעות בגביית הכספים העודפים.

     

45. על אף האמור לעיל, מצאתי לייחס משקל לטענת הנתבעת כי חלק מהתובעים הינם מתמודדים מנוסים בתחום הבניה ובתחום המכרזים, והייתה בידם היכולת לבדוק את התעריפים של היטלי הפיתוח על פי חוקי העזר. כך למשל, התובע 2, העיד כי זו אינה הפעם הראשונה אשר בה הוא ניגש למכרז, וכי הוא עוסק בתחום הבניה ובעל חברה לבניה (ש' 1-16, עמ' 9 לפרוטוקול). התובעת 3, עוסקת באחזקות וייזום בניה (ראה נ/1). מעדותו של מר אלקבץ, עלה כי התובעת 5, משלימה ומשווקת מספר פרויקטים למגורים בעיר עפולה (ש' 33-35, עמ' 7 לפרוטוקול). הוא הדין באשר ליתר התובעים אשר עלה מהעדויות מטעמם כי יש להם ניסיון בתחום הבניה ו/או בתחום המכרזים (ראה עמודים 11 ו-12 לפרוטוקול ומוצגים (נ/11-12) מטעם הנתבעת). יחד עם זאת, בהקשר זה אציין, כי מקובלת עליי טענת התובעים, לפיה דווקא ניסיונם הנטען, גרם לכך כי הם יסמכו על החישובים שערכה הנתבעת אשר אינה טועה בדרך כלל בחישובים אריתמטיים שהיא רגילה לפרסם בחוזה המכרז. הגם שהתובעים הינם מתמודדים מנוסים, יש ליתן משקל לכך שניסיון העבר מלמד שטעויות מעין אלו לא קורות בדרך השגרה.

     

46. אל מול עיקרון חוקיות המינהל, והעקרונות של תום הלב, ההגינות והצדק, עומד עיקרון השוויון המכרזי המהווה אחד מעקרונות היסוד בדיני המכרזים ומהווה נשמת אפו של מכרז ציבורי. עיקרון זה, נועד להבטיח הזדמנות שווה לכל המתמודדים למכרז ובכך לשמור על קיומן של תחרות הוגנת וחלוקה צודקת ויעילה של משאבים ציבוריים (עע"ם 4363/14 מדינת ישראל משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' עמותת אקים ישראל (פורסם בנבו, 12.04.2015)). רשות ציבורית אשר מפרסמת מכרז אינה רשאית לשנות את תנאיו בדיעבד, לאחר קבלת ההצעות מאת המתמודדים (ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, מז(1) 667 (1993)). שכן, שינוי מהותי בתנאי המכרז לאחר חתימתו, ביתר שאת, שינוי המיטיב עם הזוכה, סותר את התכלית הטמונה בפרסומו של מכרז ציבורי, פוגע קשות בעיקרון השוויון והופך אותו למראית עין בלבד. האיסור בדבר שינוי תנאי המכרז, אינו מוטל רק על הרשות אלא גם על הזוכה עצמו (ע"א 1368/02 צמנטכל ב.קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, נז(1) 516 (2002)). בענייננו, שינוי המצב הקיים על ידי קבלת תביעת ההשבה יש בה כדי לשנות את תנאי המכרז בדיעבד ולהוזיל את העלויות הכרוכות בהגשת ההצעות למכרז. התוצאה המתקבלת מכך, הינה פגיעה הן באינטרס של מציעים אחרים אשר התמודדו במכרז ולא זכו בו, והן באינטרס של מתמודדים פוטנציאליים אשר אילו ידעו כי דמי הפיתוח נמוכים יותר מאלה אשר נקובים במכרז, יכול והיו משתתפים בו, וייתכן אף שזכיית התובעים הייתה נמנעת.

     

47. שיקול נוסף, אשר יש ליתן לו משקל בנסיבות העניין הינו טענת השקלול אשר מעלה הנתבעת לפיה נטען כי מחיר הפיתוח ומחיר הקרקע אשר מרכיבים יחד את מחיר הקרקע המפותחת, קשורים אחד לשני, באופן שלא ניתן לבודד אותם בבניית ההצעה במסגרת המכרז. הנתבעת מצרפת חוות דעת מטעמה בה היא מציגה את היחס הקיים בין מחיר הפיתוח למחיר הקרקע, לפיו ככל שסך היטלי הפיתוח שנגבה מן המציעים גבוה יותר, הדבר מוביל בהכרח כי סכום ההצעה הכוללת עבור המכרז בגין הקרקע יהא נמוך יותר. מכוח דוקטרינת השקלול, אף טוענת הנתבעת כי בנסיבות העניין משהתברר בדיעבד כי דמי הפיתוח היו גבוהים יותר, הדבר הוביל בהכרח כי היא תקבל סכום נמוך יותר עבור מחיר הקרקע. אף מכוח האמור, לשיטתה, אילו לא קרתה הטעות בגביית יתרת היטלי הפיתוח, היה הדבר מוביל לכך כי הנתבעת תקבל דווקא מחיר גבוה יותר עבור הקרקע.

     

     

48. אמנם, על פי דוקטרינת השקלול שני הרכיבים אשר מרכיבים את שוויה של קרקע מפותחת: מחיר הפיתוח ומחיר הקרקע, שלובים זה בזה, באופן שלא ניתן לבחון את התוצאה הכוללת, על ידי נטרול מרכיב אחד של המשוואה, תוך התעלמות מהמרכיב השני. ברם, אציין כי עצם הוכחת קיומה של דוקטרינה כאמור לא מוביל בהכרח לתחולתה באורח אוטומטי על המקרה דנן, היינו, אינו מוביל בהכרח לכך כי התובעים בוודאות שילמו מחיר קרקע נמוך יותר. אכן, מנוסחת החישוב אשר הוצגה על ידי הנתבעת וגובתה בחוות דעת מטעמה, סביר להניח כי מתמודד פוטנציאלי אשר מבקש להשתתף במכרז, יבוא ויבחן את שווי השוק של הקרקע המפותחת ו-"יבנה" על סמך זאת את הצעתו, תוך שהוא לוקח בחשבון את מחיר הפיתוח אשר ידוע לו מראש. בהתאם לכך, הוא יציע סכום אשר ישלים את דמי הפיתוח הקבועים לו מראש, למחיר הכולל של הקרקע המפותחת שהוא מוכן לשלם. דא עקא, אין להסתפק בהנחות כלליות על דרך ניהולו האופטימלית של עולם, ולטעון כי הלכה למעשה, זה מה התרחש בענייננו בפועל. הרי דווקא במקרה דנן, לא הוכח בוודאות כי עת בנו התובעים את הצעתם, אימצו את ההיגיון הכלכלי הטמון בנוסחה שהציגה הנתבעת, והלכה למעשה, המסקנה ההגיונית המתבקשת, אכן התקבלה בענייננו והיא תשלום מחיר קרקע נמוך יותר. נהפוך הוא, בענייננו, מחקירתו הנגדית של מר אילן דגני עלה ביחס לתובעת 7, כי על אף שדמי הפיתוח עבור מגרש 125, נמוך מזה אשר נקבע ביחס למגרש 124, הדבר לא השפיע על סכום ההצעה שלה. הוא הדין באשר למגרשים 126 ו-127 (ראה עמ' 14 לפרוטוקול).

     

49. בנסיבות העניין, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה ולא המציאה ראיות אשר יש בהן לתמוך במסקנה זו. הנתבעת אף לא ניסתה לחקור את התובעים אודות השיקולים אשר הביאו בחשבון עת בנו את הצעתם למכרז, על מנת להוכיח כי בפועל הם שיקללו את הצעתם על פי ההיגיון הטמון בדוקטרינת השקלול. אכן, צודקת הנתבעת כי לא ניתן להיכנס עתה לעורו של כל משתתף ולשער מה הוא היה מציע אילו לא התרחשה הטעות בגבייה. ברם, אין משמעות הדבר כי התוצאה אשר מציגה הנתבעת בוודאי התקבלה בענייננו. הנחת הנתבעת לעניין דוקטרינת השקלול, מתעלמת מנתונים ושיקולים סובייקטיביים אחרים, לאו דווקא כלכליים, אשר שקל כל תובע ואשר השפיעו בסופו של יום על ההצעה הכוללת שלו. בהקשר זה ראה פסק הדין בעע"מ 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' א.י.ל. סלע (1991) בע"מ (פורסם בנבו, (24.5.10)).

     

50. על אף המפורט לעיל, סבורני כי יש ליתן משקל ראוי לטענת השקלול אשר מעלה הנתבעת, במובן זה, שעצם הידיעה כי ייתכן והכספים העודפים שנגבו ביתר מן התובעים, הובילו כי מחיר הקרקע ששולם הינו נמוך יותר, מרככת את אי הצדק הטמון באי השבת מלוא הכספים העודפים לידיהם, והופכת את הפגיעה בזכותם הקניינית למידתית יותר.

     

51. בטרם סיום, אתייחס לטענת הנתבעת אשר לפיה הסכום אשר נדרשו התובעים לשלם בגין יתרת היטלי הפיתוח ממילא "יגולגל" בסופו של יום על רוכשי הדירות, ומכאן הם אינם זכאים להשבתו. לא מצאתי לקבל טענה זו, משנקבע בפסיקה כי ההכרה בה תביא לייקור הצעות המשתתפים במכרז משום שידעו מראש כי לא יהא בידם להשיב תשלומי חובה אשר נדרשו לשלם שלא כדין (ראה עניין אשטרום). אף נקבע כי הכרה כאמור, מתמרצת הפרת החוק על ידי הרשות ואי הקפדה על גביית תשלומי חובה כדין.

     

52. נוכח כל המבואר לעיל, לאחר ששקלתי את כל השיקולים, הערכים והאינטרסים המתנגשים ומידת הפגיעה בהם, תוך קביעת המשקל שיש ליתן להם בהליך שבפני ובהתחשב בכך כי עיקרון חוקיות המנהל זכה בפסיקה למעמד בכורה (ראה עניין דמרי), מצאתי כי נוסחת האיזון המתבקשת בנסיבות העניין, בהינתן הדעת ל-"מאזן הצדק" הנדרש על פי סעיף 2 לחוק עשיית העושר, הינה השבה חלקית בלבד של הסכומים שנגבו מהתובעים. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים 40% מהכספים העודפים שנגבו בטעות, היינו, הסכום שנתבע על ידי כל אחד מהתובעים בכתב התביעה.

     

53. בהקשר זה אציין, כי על אף קיומו של הפרש מינורי בין הסכומים המפורטים בכתב התביעה לבין הסכומים אשר מפורטים בטבלת חיובי הפיתוח של הנתבעת, מצאתי לאמץ את הסכומים המפורטים בכתב התביעה. סכומים אלה נתמכו בחוות הדעת המצורפת על ידי התובעים, והם לא נסתרו על ידי הנתבעת, אשר לא ביקשה לחקור את עורך חוות הדעת ואף לא הגישה חוות דעת נגדית.

     

54. לאור האמור לעיל, משהתקיימו יסודותיה של טענת עשיית עושר ולא במשפט, ולאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות אשר מעלים התובעים לעניין הפרת חובה חקוקה ו/או רשלנות ו/או הפרת הוראות חוק החוזים.

     

     

     

     

     

     

    סיכומו של דבר:

     

55. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לכל אחד מהתובעים 40% מהסכום שנתבע על ידו בכתב התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (31.10.16), על פי הפירוט כדלקמן:

     

    התובע 1 - אלקבץ ירון	28,588.8 ₪
    התובע 2 - יצחק חזיזה	17,233.2 ₪
    התובעת 3 - ורד השקעות אחזקות ותעופה בע"מ	11,390.4 ₪
    התובעת 4 - בונה הארץ היפה בע"מ	82,734.4 ₪
    התובעת 5 - א.א.ס נופי העמק בע"מ	90,937.6 ₪
    התובעת 6 - ר.נ.י.פ נכסים בע"מ	132,604.8 ₪
    התובעת 7 - מי העמק 2000 בע"מ	61,780.4 ₪

     

     

56. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 10,695.272 ₪, בהתאם לחלק היחסי של כל אחד מהם, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17%.

     

    סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

    ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ט, 01 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.