צ'חנובר נ' המועצה המקומית סביון ואח'

האם התובע התקשר בהסכם חוקי ואכיף עם הנתבעת לרכישת שתי חלקות קבר או שמדובר בהבטחה שלטונית שניתנה בחוסר סמכות, שיש לבטלה. זו השאלה העיקרית הנדונה בתיק זה.

רקע עובדתי

1. התובע הוא תושב המועצה המקומית סביון, שהיא הנתבעת.

2. ביום 3/10/12 הלכה לעולמה רעייתו של התובע.

3. התובע ביקש לקבור את רעייתו בבית העלמין בסביון, תוך שהביע מראש כוונתו לשמור לו ולבני משפחתו 3 חלקות קבר צמודות ליד זו של אשתו המנוחה.

4. שתי בנותיו של התובע הביעו אף הן את רצונן להיקבר, לאחר אריכות ימים ושנים ליד אימן המנוחה ואביהן , יבדל"א.

5. התובע ניהל מו"מ עם מר חנן קרן, מנהל אגף ההנדסה במועצה ומי שהציג עצמו כמופקד מטעם המועצה על הטיפול בסוגיית הקבורה בסביון. התובע הבהיר רצונו לרכוש 4 יחידות קבר לרעייתו, לו ולבני משפחתו ומר קרן הסכים ואמר שאין בעיה.

6. בנסיבות אלה נפגשו בנותיו של התובע עם מר קרן ובחרו ארבע חלקות קבר צמודות.

7. לאחר שתוארו פרטי החלקות בפני התובע נתן הסכמתו ואישורו לקבורה וביום 4/10/12 נקברה רעייתו המנוחה באחת מארבע החלקות.

8. אין מחלוקת כי בעת רכישת החלקות לא נאמר לתובע דבר ביחס למגבלות קבורה בבית העלמין.

9. ב- 21/10/12, לאחר שהתאושש התובע מפטירתה של רעייתו, הסדיר התובע את תשלום התמורה עבור רכישת החלקות ושילם סך של 7,646 ₪ לנתבעת בגין רכישת שלש החלקות הנוספות שמספרן 73ג, 73ד ו- 74ד (להלן : "חלקות הקבר"). (נספח 1 לתצהיר התובע).

10. רכישה זו אושרה ע"י ראש המועצה דאז, מר משה ליפץ (כאמור בתצהירי הנתבעת- סע' 21 לתצהיר מר לנדאו וסע' 22 לתצהירו של מר עשהאל).

11. התובע שילם גם במשך מספר חודשים תשלום לנתבעת עבור תחזוקה שוטפת של ארבע חלקות הקבר (נספח 2 לתצהיר התובע) וברבות הימים לאחר שנכח שהשירות שניתן אינו משביע את רצונו הפסיק את השירות.

12. ביום 6/6/16, היינו כשלוש וחצי שנים לאחר רכישת חלקות הקבר, קיבל התובע מכתב מאת גב' אילנית קטן מטעם הנתבעת, המתייחס ל-2 מתוך 3 חלקות הקבר שרכש התובע ובו צוין כי ע"פ החוק והתקנון של הנתבעת ניתן לקבור רק מי שזכאי במועד הפטירה להיקבר בתחומי הנתבעת וכי עליו להודיע בתוך 14 ימים עבור מי מבני משפחתו נרכשו חלקות הקבר והאם הם תושבי המועצה המקומית סביון.

    כמו כן, צוין במכתב כי הזכאות מתגבשת במועד הפטירה ועל כן תיבחן גם אז.

    בנוסף הודיעה הנתבעת כי תחזיר לתובע את הכספים ששילם עבור החלקות.

    למכתב צורף תקנון הקבורה שהתקבל ב-2/9/15 ע"י הנתבעת.

13. התובע השיב כי הוא מתנגד להפרת ההסכם איתו אשר נעשה מול נציגי המועצה ואושר בסופו של יום ע"י ראש המועצה דאז, מר משה ליפץ. עוד ציין כי לו היה יודע שכך הם הדברים לא היה מביא את רעייתו לקבורה בסביון והיה מחפש אלטרנטיבה אחרת וכי הנתבעת לא יכולה כעת לבטל את ההסכם באופן חד צדדי. כמו כן ציין כי ממילא התקנון לא יכול לחול באופן רטרואקטיבי כאשר ההסכם נערך בשנת 2012 והתקנון התקבל בשנת 2015. כיוון שכך דרש לקבל אישור על ביטול המכתב שנשלח אליו על מנת שלא יהיה צורך בהליך משפטי.

14. ממועד זה החלה תחלופת מכתבים בין ב"כ הצדדים וכן התובע עצמו נפגש עם ראש המועצה המכהן- מר מוטי לנדאו על מנת להניאו מהניסיון לבטל את ההסכם באופן חד צדדי. מר לנדאו הודיע כי יעלה הנושא לדיון במועצה ולא יינקטו פעולות כנגד התובע עד לקבלת החלטה בעניין.

15. בין היתר הובהר לתובע כי קיים תקנון קבורה משנת 2004 (להלן: "התקנון הישן") אשר אינו מאפשר (כמו גם התקנון החדש- משנת 2015) שמירת חלקת קבר למי שעודו בחיים למעט במקרים מסוימים. התקנון הישן איפשר שמירת חלקת קבר אחת לבן הזוג הנשוי למי שנקבר בבית העלמין בסביון או לתושב סביון שבנו או בתו קבורים בו, בתנאי שיודיע על רצונו תוך 6 חודשים ממועד הפטירה וישלם סך של 1,000 דולר לצורך אחזקה וטיפול (סעיף 2.6 לתקנון הישן). התקנון החדש מאפשר שמירת חלקה עבור מי שבן זוגו או ילדו קבורים בסביון והוא עצמו תושב סביון במועד הפטירה וגם בתקופה של 150 יום שקדמו לפטירת בן הזוג או הילד (סעיף 3 לתקנון). מכל מקום שני התקנונים אינם מאפשרים שמירת חלקות קבר עבור בנות משפחתו של התובע שאינן תושבות סביון.

16. משלא ניתנה לתובע כל הודעה נוספת, לאחר הפגישה עם מר לנדאו, הגיש התובע ב-26/1/17 תביעה ובקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעת בת"א 61439-010-17.

17. בהליך האמור הגיעו הצדדים להסדר לפיו הצדדים ימתינו להחלטה סופית של המועצה המקומית סביון, שתינתן לאחר סיום עבודות הצוות שמינה ראש המועצה לעניין נשוא העתירה, שכולל מקרים נוספים מעבר למקרה של המבקש (התובע כאן).

    הנתבעת התחייבה שהוועדה הבוחנת מטעמה תגיש המלצותיה תוך תקופת זמן שלא תעלה על 6 חודשים מיום ההסדר (שהתקבל ב-6/3/17).

    כן הוסכם כי אם למבקש תהיינה טענות כנגד ההחלטה הוא יהיה רשאי לעתור כנגדה בתוך 45 יום ממועד המצאתה ולא יתבצע כל שינוי לגבי הקברים שבמחלוקת עד למתן פסק הדין בעתירה בהליך שיגיש.

18. ביום 22/10/17 ורק לאחר שהתובע פנה לנתבעת פעמיים לקבלת עדכון בנוגע לעבודת הוועדה ואף הבהיר כי יאלץ לנקוט בהליך משפטי נוסף, השיבה הנתבעת כי הוועדה התכנסה ביום 17/9/17 וגיבשה עמדתה לגבי פרשנות תקנון הקבורה החל בתחומי המועצה.

    עוד דווח כי מבדיקת הוועדה עלה כי יש 11 מקרים בהם ניתנה הבטחה לשמירת חלקות קבורה ללא סמכות ובניגוד לתקנון הקבורה החל בתחומי המועצה. בהתאם נערכה טבלת התייחסות לכל אחד מהמקרים המיוחדים בהם נתבקשה שמירה של חלקות קבר מבעוד מועד וניתנה התייחסות פרטנית לכל אחד מהמקרים.

    הנתבעת לא מסרה לתובע את הפרטים של שאר המקרים משום צנעת הפרט.

    הוועדה החליטה כי מי שהיה זכאי להיקבר בבית העלמין סביון, על פי תנאי התקנון, נכון לאותו יום, דהיינו ב-17/9/17 ("המועד הקובע") וכן יעמוד בתנאים ביום פטירתו ושמו נקוב ברשימת שמירת החלקות, יהיה רשאי להיקבר בחלקת הקבר שנשמרה לו.

    כיוון שכך מסקנת הוועדה הייתה כי בכפוף למתן זכות השימוע, שמירת חלקות הקבר עבור בנותיו של התובע אינה חוקית.

19. התובע אשר סבר כי הוועדה הייתה אמורה למצוא פתרונות ולא לתת פרשנות לתקנון החליט על הגשת התביעה כאן כאשר לטענתו כל שעשתה הנתבעת היא גרירת רגליים, ולא נעשה ניסיון אמיתי למצוא פתרון לסוגיה וההחלטה של הנתבעת בדבר המועד הקובע אינה מעניקה לה זכות להפר את ההסכם שנכרת איתו.

20. אין מחלוקת כי לתובע עצמו נשמרה חלקת קבר על שמו כדין ובהתאם לתקנון, אולם המחלוקת היא באשר לשני הקברים הנוספים שרכש.

     

    השאלות שבמחלוקת

21. האם לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בתביעה?

22. האם מדובר בהסכם תקף בין הצדדים, שיש להורות על אכיפתו, כטענת התובע או שמדובר בהבטחה שלטונית שניתנה בחוסר סמכות ביגוד לתקנון הקבורה של הנתבעת.

    בהקשר זה ייאמר כי בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהרכישה היא גם בניגוד להוראות סעיף 14א3 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א-1971 (להלן: "חוק שירותי הדת היהודיים"), אולם בסיכומים התמקדה בהיות הרכישה מנוגדת לתקנון ולא לחוק (למעט הרכישה עבור נכדתו כמפורט להלן).

23. מחלוקת נוספת היא שאלת היריבות, שכן החלקות נשמרו עבור בני משפחתו של התובע ולטענת הנתבעת הן היו צריכות להיות בעלות הדין וביחס לנכדתו של התובע נטען כי הרכישה עבורה היא בניגוד לסעיף 14א3 לחוק שירותי הדת היהודיים.

     

    עדויות

24. התובע הגיש תצהיר שלו, של בתו תמר, של מר חנן קרן ושל ראש המועצה הקודם מר ליפץ.

25. הנתבעת הגישה תצהיר מטעם ראש המועצה הנוכחי מר מוטי לנדאו ותצהיר חבר המועצה לשעבר מר חיים עשהאל.

26. מאחר והעובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, והמחלוקת העיקרית בתיק היא משפטית בלבד, הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים והגישו סיכומים.

     

    דיון והכרעה

    לביהמ"ש יש סמכות עניינית

27. תביעה זו עוסקת באכיפת הסכם לרכישת חלקות קבר מסוימות בבית העלמין בסביון והעילה בגינה מוגשת התביעה, היא חוזית.

28. בהתאם להחלטתי מיום 2/10/18 סמכות ביהמ"ש נקבעת לפי הסעד המבוקש בתביעה. בעניינינו מדובר בסעד אכיפת חוזה וע"כ הסמכות נתונה לבימ"ש זה. העובדה שטענות ההגנה של הנתבעת הינן טענות מתחום המשפט המינהלי , אין בהן כדי לשנות את הסמכות של ביהמ"ש.

29. הנתבעת היא רשות מקומית וככל שסברה כי אין לקבל החלטה זו היה מצופה שתגיש בר"ע ולא תמתין לסיום ההליך כדי להעלות הטענה בשנית, באופן שיש בו בזבוז זמנו של התובע ושל ביהמ"ש.

30. מכל מקום, משהועלתה הטענה בשנית וכיוון שהעדר סמכות עניינית אינה טענה שביהמ"ש יכול למחול עליה אתייחס לטענות הנתבעת בסיכומיה.

31. הנתבעת טוענת (ונכונה טענתה המשפטית) כי למרות שבדרך כלל הסמכות העניינית של בתי המשפט הולכת אחר הסעד, הרי שהסמכות העניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים נקבעת בעיקר לפי העניין הנדון, על פי רשימת הנושאים שנקבעו בחוק.

32. בעניינינו, טוענת הנתבעת כי מדובר בתקיפה עקיפה של החלטת הוועדה אשר קבעה כי הבטחות קודמות שניתנו ע"י מר חנן קרן ואושרו ע"י ראש המועצה הקודם ניתנו בחוסר סמכות, בניגוד לתקנון ומתוך אפליה של התושבים. החלטה זו, לטענת הנתבעת היא החלטת רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין ועל כן אפשר להשיג עליה רק בהגשת עתירה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

33. תקיפת החלטת רשות מינהלית בביהמ"ש לעניינים מנהליים מחייבת כי ההחלטה של הרשות תהיה "במילוי תפקיד ציבורי ע"פ דין" כאמור בסע' 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. לא כל החלטה של רשות היא החלטה במילוי תפקיד ציבורי ע"פ דין וישנן החלטות שהן מהתחום האזרחי.

34. ההחלטה של הרשות כי התחייבות קודמת שלה ניתנה בחוסר סמכות, כדוגמת ההחלטה דנן, אינה החלטה שהיא מקבלת במסגרת תפקידה כרשות ציבורית ע"פ דין, אלא החלטה משפטית שעל ביהמ"ש לקבל ולא וועדה ממונית מטעם הרשות.

35. חיזוק לכך שלא מדובר בהחלטה של רשות ע"פ דין ניתן לקבל מהתנהגות הנתבעת עצמה. לו היה מדובר בהחלטה ע"פ דין הייתה הנתבעת מכילה את ההחלטה על כל המקרים הנוספים הקיימים ביחס להבטחות שניתנו, לטענתה בניגוד לדין, אולם הרשות בחרה לפעול רק כנגד התובע כאן ולאחר קבלת ההכרעה כאן לפעול ביחס לשאר המקרים (סע' 21 לסיכומים). האם, כאשר רשות מקבלת החלטה ע"פ דין, כגון החלטה לתשלום ארנונה, היא שולחת את התשלום לתושב אחד על מנת שהאחרון יפנה לביהמ"ש ורק אז תוכל לפעול הרשות ביחס לשאר התושבים בהתאם? ברור שלא כך מצופה מרשות להתנהל. הרשות אינה אמורה לקבל גושפנקא משפטית לפעולותיה ע"פ דין טרם שתפעל כך.

36. יוצא כי החלטת הוועדה שהתקבלה אינה החלטה של רשות בתפקידה ע"פ דין וגם לא הוצגה כל תשתית ראייתית או משפטית לכך שמדובר בוועדה שפעלה בתפקידה ע"פ דין.

37. מעבר לכך יאמר כי התביעה דנן היא לאכיפת ההתחייבות החוזית של הנתבעת מלכתחילה ולא באה לתקוף את החלטת הוועדה שניתנה בדיעבד. התחייבות זו היא מתחום המשפט האזרחי כמו כל חוזה וע"כ הדיון בעניינה אינו מצוי בסמכות ייחודית של ביהמ"ש המינהלי.

38. לא מדובר בהגדרת סעד האכיפה כסעד שבא לעקוף את המהות העניינית, כפי שטוענת הנתבעת, בהשוותה העניין לפסה"ד בעניין בלנדר (רע"א 11224/04) וגם ההשוואה לאותו עניין אינה נכונה, שכן שם דובר בדרישה שלטונית של תשלום של משרד התקשורת הנסמך על תקנות האגרות, בהתייחס לתשלומים שהמדינה גובה תמורת הקצאת תדרים. בעניינינו, כאמור, לא מדובר בדרישה שלטונית אלא בפרשנות שנתנה הנתבעת להסכמים קודמים של הרשות.

39. ניתן להקיש לעניינינו מקביעתה של כב' השופטת גרסטל בה"פ (ת"א) 185/04 עירית רחובות נ' טירת הכרך (פורסם בנבו, 21.6.04), שם דובר בהתחייבויות של העיריה אשר לא כובדו על ידה בפועל וע"כ הוגשה נגדה תביעה למתן צו הצהרתי לפיו העיריה הפרה את התחייבויותיה וכי עליה לתת מגרש שווה ערך למגרש שהתחייבה לתת. העיריה טענה להעדר סמכות עניינית בהתבסס על הוראת סעיף 8 לתוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהלים המתייחס להחלטה של רשות.

    ביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי "עסקינן בסכסוך בין המשיבה למבקשות הנוגע לקיום התחייבות חוזית של המבקשות שניתנו בגדרי המשפט הפרטי, ואין מדובר בהחלטה של רשות "במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים".

40. כיוון שכך, לא מדובר בהליך שעניינו ביטול החלטה של רשות. אלא מדובר בהליך שעניינו אכיפת הסכם בין הנתבעת לתובע והעובדה שהנתבעת היא רשות מקומית, היא לכשעצמה אינה מובילה למסקנה כי כל הסכם שלה צריך להיות נדון בביהמ"ש לעניינים מנהליים.

41. העובדה שהצדדים היו בהליך משפטי ראשון וסוכם על כך שהוועדה תבחן את כלל המקרים ותגיש המלצותיה לראש הרשות, אינה מונעת מהתובע לפעול ע"פ יתר זכויותיו ע"פ חוק וביניהן לתבוע אכיפת ההסכם מלכתחילה.

42. במאמר מוסגר יאמר כי הנתבעת עצמה לא פעלה בהתאם להסדר שקיבל תוקף של פס"ד שהרי המלצותיה לא ניתנו בתקופת ששת החודשים המחויבים אלא לאחר מכן ואזי היא עצמה פעלה בניגוד לאמור בפסה"ד ומה לה כי תלין על התובע.

43. מכל מקום, פסה"ד יבחן את שאלת קיומו של חוזה בין הצדדים וההחלטה בו, כפי שהובהר בע"פ בדיון לצדדים, אינה מתייחסת לכלל המקרים שנדונו בפני הוועדה ולא הובאו בפני, שכן יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

     

    המסגרת הנורמטיבית

44. חוק שירותי הדת היהודיים הוא המסדיר את אפשרות רכישת קברים והוא אינו שולל את האפשרות שחלקת קבורה תוקצה למי שאינו מתגורר בשטחה של הרשות המקומית. עם זאת, כפי שמסכימים הצדדים אין חובה חוקית לאפשר זאת.

45. חוק שירותי הדת היהודיים קובע מספר הוראות רלוונטיות לרכישת קברים ובין היתר מסדיר את התעריפים שרשות מקומית יכולה לגבות ממי שרוכש חלקת קבר בחיים.

46. כמו כן בהתאם לסעיף 14(ח) לחוק שירותי הדת היהודיים חלה חובה לאחר הבאת הנפטר לקבורה, לשמור שתי חלקות צמודות לחלקת הקבר שלו במשך 90 ימים על מנת לאפשר לבני המשפחה להגיש בקשות לרכוש את חלקות הקבר. (להוראות סעיף זה אתייחס בהמשך).

47. סעיף 14א3 לחוק שירותי הדת היהודיים שעניינו רכישה ומכירה של חלקות קבר, קובע:

    "(א) אדם רשאי לרכוש חלקת קבר בעבור עצמו.

    (ב) לא ירכוש אדם חלקת קבר בעבור אחר בתקופת חייו של האחר, אלא אם כן הוא בן זוגו, או הורהו"

    (ג) לא ירכוש אדם חלקת קבר לשם מכירתה....".

48. יוצא אם כן שלפי הוראות חוק שירותי הדת היהודיים רשאי פלוני לרכוש בחייו חלקת קבר בעבור עצמו, בעבור בן זוגו (שהוא בחיים) או בעבור הורהו (שהוא בחיים).

49. יחד עם הוראות חוק זה חלות גם הוראות חוק השליחות, התשכ"ה-1965 לפיהן אדם יכול לעשות כל פעולה משפטית עבור צד שלישי, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית. ואזי בשילוב שבין הוראות חוק שירותי הדת היהודיים לחוק השליחות ובהעדר איסור על ביצוע פעולת הרכישה באמצעות שלוח, אין מניעה מהתובע לרכוש חלקת קבר עבור בנותיו או נכדתו ובלבד שהם בחיים. מובן שאסור למכור את חלקות הקבר שנרכשו לאדם אחר.

50. על רקע הוראות אלה שאינן אוסרות רכישת קבר עבור עצמו או כשלוח, יש לבחון את ההסכם של התובע עם הנתבעת.

     

    יש לאכוף את ההתחייבות החוזית שנכרתה בין התובע לנתבעת.

51. בהתאם לסעיף 1 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), חוזה נכרת בהתקיים הצעה וקיבול. לפי ס' 2 בחוק האמור, פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. לפי ס' 5 בחוק האמור, הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה. לפי ס' 23 לחוק, חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על-פי חוק או הסכם בין הצדדים.

52. בעניינינו אין מחלוקת כי הנתבעת הסכימה לרכישת החלקות ע"י התובע וכי התובע שילם עבור חלקות ספציפיות, הדבר נעשה לאחר מו"מ בדבר רכישת החלקות והצגת עמדתה המאשרת של הנתבעת ואף במשך שלש שנים לא היתה כל התנגדות להסכם האמור, עד שקם ראש מועצה חדש אשר החליט לפעול באופן אחר ממה שהיה נהוג טרם מינויו. הנה כי כן נראה כי קיימים יסודות ההצעה, הקיבול והמסוימות המעידה על גמירות הדעת של הצדדים.

53. התקנון של הרשות אינו חוק, שאסור לפעול בניגוד לאמור בו, אלא, כאמור בטענות הנתבעת עצמה מדובר בהנחיות בלבד (סעיף ז' לסיכומים).

    הנחיה מינהלית משמעותה כללים שמנחים את הרשות, הרשות רשאית לפעול על פיהם והיא רשאית לשנותן. ההנחיות הינן כללים גמישים, כפי שציינה הנתבעת עצמה והן פחותות בעוצמתן מהחלטה מינהלית.

    שינוי ההנחיות של הרשות יכול להיות גם בע"פ ואין חובה חוקית לקבל שינוי בכתב. עצם העובדה שהנתבעת לא פעלה בהתאם לתקנון, מהווה שינוי של ההנחיות בפועל.

54. הפסיקה שמציגה הנתבעת, לכאורה בדבר הדרך שיש לקבל בה שינוי ההנחיות ע"י החלטה של מליאת המועצה בלבד, כמפורט בסע' 53 לסיכומיה אינה מתייחסת לשינוי הנחיות מינהליות אלא לשינוי החלטה מינהלית, שהיא כאמור פחות גמישה מההנחיות וע"כ השינוי של ההחלטה המינהלית מחמיר יותר.

    ההנחיות כאמור, הן כללים גמישים ועצם התנהלות הנתבעת בניגוד להנחיות מלמדת כי הנתבעת לא ראתה בהנחיות התקנון כמחייבות, ופעלה באופן שונה בהתאם לכללים אחרים.

55. אין מחלוקת כי הרשות לא פעלה בהתאם לתקנון שהיה קיים בשנת 2004. מר משה ליפץ אישר כי במהלך כהונתו כראש מועצה אישר רכישת חלקות קבר גם למי שאינו זכאי להיקבר בסביון על פי תקנון הקבורה שחל בתקופתו ובפועל נקברו בבית העלמין אנשים שלא היו זכאים לכך ע"פ התקנון. כך גם אישר מר חנן קרן (ראה סעיפים 2-3 לתצהיר ליפץ וסע' 2 לתצהיר קרן, שלא נסתרו).

56. זאת ועוד, בהתאם להוראות תקנון 2004 היה על הנתבעת למסור עותק מהוראות התקנון לבני משפחת הנפטר במועד תיאום סידורי ההלוויה והם אמורים לאשר קבלתם בכתב. אין חולק כי התובע או בני משפחתו לא קיבלו עותק מהתקנון האמור.

57. הנה כי כן ברור כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לתקנון 2004 ולא ראתה בו כהנחיות מחייבות משמע, הנתבעת פעלה בהתאם להנחיות מנהליות שונות שאיפשרו שמירת קברים גם למי שאינם תושבי סביון. לא מדובר בפעולה לא חוקית או לא בסמכות, כפי שטוענת הנתבעת, שכן מדובר בהתנהלות שונה מהתקנון, שהיא אפשרית ע"פ דין. לא ניתן לטעון כי התנהלות הנתבעת בתקופת כהונתו של מר ליפץ כראש הרשות היתה התנהלות מפלה, שכן לא נטען וודאי לא הוכח כי הנתבעת פעלה באופן שלא איפשר לצד ג' כלשהו לרכוש חלקת קבר בנסיבות דומות.

58. כשם שהרשות שינתה בהתנהלותה את ההנחיות המינהליות על פיהן פעלה, כך היא רשאית לקבל על עצמה הנחיות חדשות כפי שבאו לידי ביטוי בתקנון החדש משנת 2015. אולם התקנון החדש אינו יכול לחייב למפרע אלא מכאן ואילך.

59. לפיכך, בהעדר התנהגות ע"פ התקנון ומשהוראות החוק אינן מונעות רכישת חלקות קבר בשליחות עבור בני משפחה נוספים, הרי שהחוזה שסוכם בין התובע לנתבעת באמצעות ראש המועצה ונציג המועצה הינו חוזה תקף ועל הנתבעת חלה החובה לכבד הסכם זה.

60. הנתבעת טוענת כי מר חנן קרן לא היה מוסמך לתת אישור לרכישת הקברים ובהקשר זה מפנה להחלטת ביהמ"ש בעת"מ 4467-08-16 אמיר הלוי נ' מוטי לנדאו, אולם ההתייחסות בהחלטת ביהמ"ש שם לחוסר סמכות של מר קרן היא אינה דווקא ביחס לאישיות שנתנה את ההבטחה, אלא בהתייחס לכך שהוא פעל בניגוד לכללי התקנון בשנת 2015. ברור כי אם היתה מתקבלת החלטה של מר קרן בהתאם להוראות התקנון, לא היתה מועלית הטענה כי הוא פעל בחוסר סמכות.

61. זאת ועוד, לא ניתן להשוות בין אותו עניין לעניינינו שכן שם דובר בהוראות התקנון החדש שהיה בתוקף ושהרשות פעלה על פיו ובעניינינו התקנון החדש כלל לא נכנס לתוקף.

    מה גם שבאותו מקרה לא דובר על הסכם שהסתיים ברכישה אלא בהבטחה בע"פ שניתנה ע"י מר קרן ובוטלה ע"י ראש המועצה החדש בתוך פחות מחודשיים.

62. הנתבעת גם לא טענה מי המוסמך לאשר רכישת קברים ולא בכדי, שהרי התקנון שלה עצמה אינו קובע זאת. העיקר אינו מי הגורם שאישר את הרכישה, כל עוד פעל בהתאם להנחיות הכלליות אותה עת, אלא האם החלטתו התקבלה במסגרת הכללים שהיו מקובלים על הרשות באותה עת.

63. מר קרן פעל בהתאם להנחיות שהיו מקובלות על הנתבעת באותה עת ואישר את הרכישה והראיה שראש הרשות לא התנגד לכך למרות שידע על כך והוא אף אישר זאת, כפי שלדבריו היה מקובל לעשות בתקופת כהונתו.

64. יצוין כי בסיכומים נסוגה הנתבעת מהטענה כי מר משה ליפץ אישר את הרכישה אולם נסיגה זו מנוגדת לעדויות מטעמה שאישרו כי ראש המועצה הקודם אישר את ההסכם דנן (סעיף 21 לתצהירו של מר לנדאו וסע' 22 לתצהירו של מר עשהאל).

65. עוד טוענת הנתבעת כי התשלום ששולם הוא אגרה בגין שמירה של החלקה ולא תשלום בגין רכישת החלקה וזאת בהתאם להוראות התקנון ואזי שמירת חלקת קבר בבית העלמין אינה פעולה מכח חוזה אלא שירות שנותנת הרשות המקומית למי שזכאי לכך ולכן מדובר בהחלטה מינהלית בלבד.

66. מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, שכן טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה מטעם הנתבעת, הרי שאין לקבל טענה זו ממספר נימוקים.

    • לא ניתן לטעון כי בהתאם להוראות התקנון מדובר באגרה, כאשר הוכח כי הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות התקנון ולא ראתה בו כהנחיות מחייבות ואזי אין להוראת התקנון בדבר אופן הגדרת התשלום, כל משמעות.

    • יתירה מכך, התקנון הישן אינו מתייחס כלל למונח "אגרה" ואף בקבלה שניתנה לתובע אין התייחסות ל"אגרה" אלא "מספר עסקה". ואזי הטענה כי התקנון מתייחס לאגרה היא לא נכונה ויש בה משום הטעיה.

    • הנתבעת בטענתה זו, כי מדובר באגרה, מתעלמת גם מהוראות החוק. החוק לא מתייחס לאגרה אלא לתעריף בגין רכישת קבר ואזי יש להתייחס להסכם עם התובע כרכישת קבר. התובע עצמו טען שמדובר ברכישת קברים וכך גם אישר מר משה ליפץ ראש המועצה דאז כי אישר רכישת קברים ולא התייחס לאגרה בגין "שמירת חלקות קבר".

    • לו רצה המחוקק לקבוע תשלום אגרה עבור שמירת קבר היה קובע זאת במפורש אולם אין קביעה כזו. הנתבעת לא הראתה כל סמכות חוקית לגביית אגרה מעין זו, כאשר החוק אינו מתייחס לכך.

    • מכל מקום, גם אם היה מדובר באגרה, אין בכך לגרוע מהחוזה שנכרת בין הצדדים, שהרי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול ואין דרישה של תמורה כתנאי לכריתת החוזה וגמירות הדעת של הצדדים.

67. לא למותר לציין כי התובע הסתמך על ההבטחה שניתנה לו לפני קבורת רעייתו כי יוכל לרכוש את הקברים הנוספים וכי אם לא היה מקבל הסכמה לכך, לא היה קובר שם את רעייתו אלא מחפש מקום קבורה אחר. התובע לא נחקר אודות תצהירו ועל כן טענה זו לא נסתרה. טענה זו עולה בבירור גם מתצהירה של בתו תמר צ'חנובר בסע' 5-6 לתצהיר וכן סע' 6 לתצהירו של מר קרן.

68. לא ניתן בהקשר זה לקבל טענות הנתבעת כי חזקה שהתובע היה קובר את אשתו בבית העלמין בסביון גם ללא ההבטחה האמורה, שאינה נתמכת בראיות כלשהן ובוודאי שאין חזקה קבועה שכזו.

69. הנה כי כן מדובר בהסכם שכרתה הנתבעת עם התובע לרכישת ושמירה של שתי חלקות קבר נוספות, מעבר לחלקות הקבר של רעייתו ושלו, אשר אינם במחלוקת, ונוכח העובדה שמדובר בהסכם שנכרת כדין והוא בר ביצוע התובע זכאי לדרוש את אכיפתו בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1971 , כך ששתי החלקות תישמרנה עבור בני משפחתו.

70. אשר לטענת הנתבעת כי גם אם מדובר בחוזה מחייב הרי שיש לאפשר לה להשתחרר ממנו, הרי שאין לקבל טענה זו. לא מדובר במקרה קיצוני המאפשר השתחררות מחוזה.

71. לא מדובר גם בהפליה, שהרי מטיעוני הצדדים עולה כי הנתבעת פעלה לשמירת חלקות קבר במקרים רבים נוספים והנתבעת לא הצביעה מהי ההפליה הקיימת, כאשר את טיעון ההפליה יש לבחון נכון למועד חתימת החוזה ולא בהתייחס לכך שההנחיות בתקנון החדש אינן מאפשרות קבורה למי שאינו תושב סביון. לא הוכח כי במועד החוזה, דהיינו בשנת 2012 מדובר היה באפליה.

72. העובדה שהנתבעת פעלה באופן שונה בעבר מהתקנון שקיבלה על עצמה כיום, אינו מהווה עילה להשתחררות מחוזה קודם שנכרת כדין.

73. השמירה על החוזה בין הצדדים מהווה מתן יציבות וודאות לפעילות הרשות והאינטרס הציבורי מחייב דווקא לכבד את ההסכם עם הפרט.

74. בוודאי במקרה דנן בו דובר על הסתמכות של הפרט על התנהלות והבטחות של הרשות. ובוודאי במקרה כה רגיש של קבורה.

75. מעבר לצורך ייאמר כי גם לו הייתי מסווגת את ההתחייבות כלפי התובע כהבטחה שלטונית הרי בנסיבות דנן, יש מקום להורות על אכיפתה.

76. הנתבעת מאשרת כי ההתחייבות אושרה ע"י מי שמוסמך לכך, דהיינו מר משה ליפץ ראש המועצה. לא רק זאת אלא, שכאמור לעיל ההתחייבות ניתנה בהתאם להתנהלותה של הנתבעת אותה עת ואזי מדובר בהתחייבות חוקית ומכל מקום לא ניתן להסתמך על התקנון הישן כאשר הנתבעת לא פעלה על פיו ולא הציגה אותו לתובע בעת הפטירה.

    ברור גם כי הנתבעת התחייבה לתת תוקף משפטי להבטחה, שהרי אף קיבלה תשלום מהתובע והגדירה באופן מסוים וספציפי את חלקות הקבר שהוקצו לו.

    התובע אף הסתמך על ההתחייבות שניתנה לו והוא הצהיר במפורש כי לו היה יודע שקבירת בני המשפחה לצד רעייתו לא תאושר בעתיד, לא היה קובר שם את רעייתו המנוחה. בנסיבות אלה חזרה מן ההבטחה תגרום לנזק אישי וסנטימנטלי, שלא ניתן לכמתו בכסף.

77. בנסיבות אלה ההבטחה השלטונית ממילא מחייבת ועל הנתבעת לכבדה. הנתבעת לא הראתה כל צידוק חוקי להימנע מכיבוד ההתחייבות. טענתה העיקרית של הנתבעת הרי לכך שאין לכבד את ההתחייבות היא בשל הטענה כי מדובר בהתחייבות המנוגדת לתקנון ועל כן ניתנה בחוסר סמכות, אולם טענה זו נדחתה.

    טענת האפליה נטענה אף היא, אולם בשפה רפה ולא בכדי שהרי לא נטען כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב תוך העדפת מקורבים כאלה או אחרים ולא הובאו מקרים בהם סירבה הנתבעת בנסיבות דומות לאפשר שמירת הקברים ואזי הטענה הכללית לאפליה, אינה יכולה להוות צידוק לכך שהנתבעת לא תעמוד בהתחייבותה.

78. בהקשר זה מתאימים דבריו של כב' השופט ברנזון בבג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673,676:

    "הבטחה שניתנה ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בערבות ההבטחה...כאשר ניתנת הבטחה חוקית על ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה- יש לכבדה ובית משפט זה יצווה על מילוייה".

     

    היריבות בין הצדדים

79. התובע הוא זה שרכש את חלקות הקבר עבור עצמו ועבור בני משפחתו. כיוון שכך קיימת לו עילה לאכיפת החוזה.

80. זאת ועוד, התובע רשאי לפעול כשלוח עבור בנותיו ונכדתו וע"כ גם בשל פעולתו כשלוח קיימת לו יריבות עם הנתבעת.

81. אשר לסע' 14א3 לחוק שירותי הדת היהודיים, הרי שכאמור לעיל התובע פעל כשלוח של בני המשפחה וע"כ לא היתה מניעה מרכישת הקברים בהתאם. השליחות, כאמור יכולה להיווצר בע"פ ומשלא הציגה הנתבעת כל דרישה מפורשת לפיה לא תכיר בשליחות אלא אם תוצג הרשאה בכתב (סעיף 3(ב) לחוק השליחות), הרי משקבעתי כי בין הצדדים נכרת חוזה כדין, ההתקשרות תקפה והיא מחייבת את הצדדים.

     

    סיכום

82. מכל האמור עולה כי מדובר בחוזה מחייב שיש להורות על אכיפתו.

83. לא מדובר בהבטחה שלטונית בניגוד לדין וע"כ אין לאפשר לנתבעת להשתחרר מהחוזה.

84. לצדדים היו טענות נוספות, ביחס לאפליה, להעדר חוקיות של התקנון החדש ולסיבות בגינן פעלה הנתבעת כנגד התובע, אולם לא מצאתי להכריע בסוגיות אלה באשר אינן רלוונטיות לדיון ואין בהן להשפיע על תוצאת החלטתי.

85. עם זאת אעיר כי יש ספק האם התקנון החדש הוא חוקי באשר התקנון, המהווה, כאמור הנחיות מינהליות בלבד, אינו יכול לגרוע מהוראות החוק לשירותי דת יהודיים וכאשר הוראות החוק מחייבות שמירת שני קברים לפחות לצד חלקת הנפטר (סע' 14 א (ט) התקנון מחייב שמירת חלקת קבר אחת בלבד כאמור בסע' 3 לתקנון החדש. לא ברור כיצד יכול התקנון מלכתחילה להפחית מחובתה של הרשות בהתאם לחוק.

86. עוד יוער כי בהתאם לחוזר המנכ"ל שעניינו הנחיות בדבר שמירת חלקת קבר נקבע כי ככלל אין מקום לסירוב למכירת חלקת קבר לבן המשפחה גם בחלוף המועד הקבוע בחוק, אלא אם כן קיימת סיבה מהותית ומוצדקת להתנגדות למכירה זו.

    אמנם הוראות חוזר המנכ"ל קובעות כאמור בסיכומי הנתבעת כי חברת הקבורה מחויבת להביא לקבורה כל נפטר המתגורר בתחומה, אולם אין בהוראה זו כדי לשלול את חובתה הנוספת לשמור שתי חלקות קבר נוספות לבני משפחה ולפחות לאפשר שקילה של קבורת בני משפחה נוספים במקום. הנתבעת בתקנונה מלכתחילה לא מאפשרת לשקול שיקולים אלה וזאת כנראה בניגוד להוראות החוק וחוזר המנכ"ל ועליה לתת על כך את הדעת.

87. הערות אלה מובאות לתשומת ליבה של הנתבעת אשר תחליט כיצד עליה לפעול ומצאתי לנכון להביאן מבלי שיש בדבר להיות החלטה מחייבת, רק בשל דיון הצדדים ביחס לחוקיות התקנון ועל מנת שהנתבעת תכלכל המשך התנהלותה ביחס ליתר המקרים.

88. לאור האמור התביעה מתקבלת ואני מורה על אכיפת החוזה בין הצדדים באופן שהנתבעת מחויבת לשמור את שתי חלקות הקבר הנוספות לבנות משפחתו של התובע.

89. בהתחשב בהתנהלות הנתבעת אשר גרמה לשני הליכים מיותרים ולא נראה כי בחנה את טענות התובע מלכתחילה כלל, שכן למרות התחייבותה בפני ביהמ"ש בהליך הראשון לבחון את כלל המקרים, לא זימנה את התובע לשימוע וקיבלה את אותה החלטה ראשונית מבלי להתייחס כלל לטענות האישיות של התובע. ובהתחשב בהתנהלות הנתבעת ובתוצאת ההליך, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 30,000 ₪

     

     

    ניתן היום, י"ח אב תשע"ט, 19 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.