תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונה שאירעה ביום 20.06.16, עת נפל מקטנוע עליו נהג (להלן- "התאונה").
השאלה העומדת בפניי להכרעה היא, האם התאונה באה בגדרה של "תאונת דרכים" כהגדרתה בהוראת סעיף 1 בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- החוק).
אקדים אציין, כי לצורכי ההכרעה בשאלה השנויה במחלוקת, אין כל צורך בקיום דיון בכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, ולמען הסר כל ספק אדגיש, כי טענות שלא זכו להתייחסות במסגרת ההכרעה הן טענות שלא מצאתי בהן כל ממש.
רקע וטענות הצדדים, בתמצית
ביום 20.6.16 נהג התובע, יליד 1994, על קטנוע, ברחוב דרך העצמאות בחיפה. התובע עצר ברמזור אדום בצומת "דגון", ונהג הרכב שנסע מאחוריו, יצא מן הרכב, ניגש אל התובע והחל לתקוף אותו, בין היתר, נגח בקסדה שלו.
עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. אלא מאי? התובע טוען, כי לאחר מכן, וכשהרמזור התחלף לירוק, הוא החל בנסיעה, אך מספר מטרים בודדים לאחר מכן, הוא נפל מהקטנוע על הכביש, והקטנוע נחת על רגלו השמאלית. עוד טוען התובע, כי לאחר שנפל, הנהג שתקף אותו שב אל רכבו והמשיך בנסיעה.
ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס אל בית החולים רמב"ם בחיפה, שם הוא אושפז למשך 4 ימים, במהלכם עבר ניתוח לתפירת גיד האכילס ברגלו השמאלית.
לקבלת הפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה, הוגשה התביעה דנן, כנגד מבטחת הקטנוע בו נהג התובע במועד התאונה.
כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה עונה על הגדרת "תאונת דרכים".
בהינתן המחלוקת הנטושה בין הצדדים, ובנסיבותיו של התיק, פוצל הדיון בין שאלת החבות ושאלת הנזק, ותחילה נשמעו ראיות הצדדים בשאלת החבות בלבד.
בטרם אפרט את טענות הצדדים, אציין, כי התאונה תועדה במצלמת האבטחה של עיריית חיפה והסרטון הוגש בהסכמת שני הצדדים.
לטענת התובע, עסקינן בתאונת דרכים, ומתקיימת הפרדה מוחלטת בין אירוע התקיפה לבין נפילתו מהקטנוע, שארעה תוך כדי נסיעה על הקטנוע. לטענתו, אף הסרטון הראה בבירור כי נפילתו ארעה תוך כדי נסיעה על הקטנוע, לאחר שהחל להתרחק מנהג הרכב.
עוד לטענת התובע, נזק הגוף שנגרם לו- הפגיעה ברגל שמאל, נגרם כתוצאה ישירה מנפילת הקטנוע על רגלו, ולא כתוצאה ממעשה התקיפה.
לאור דברים אלו טען התובע כי התאונה עונה על ההגדרות שבסעיף 1 בחוק הפיצויים, שכן מדובר בנזק גוף שנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי" וכי אותו שימוש נעשה "למטרות תחבורה". עוד הוסיף וטען, כי התאונה אף עונה על החזקות המרבות של סעיף החוק, שכן התאונה ארעה עקב "ניצול הכוח המכני של הרכב" ו- "בעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".
הנתבעת התכחשה לחבותה, וטענה כי בנסיבות אין המדובר בתאונת דרכים. לטענתה, מדובר באירוע תקיפה פלילי, בגינו נגרם נזק לתובע ולא עקב השימוש ברכב כמובנו בחוק ובפסיקה, ובענייננו הרכב שימש זירה לאירוע התקיפה ולתוצאותיו.
תחילה טענה הנתבעת, כי גרסת התובע, כפי שהובאה בתצהירו, נסתרה במהלך עדותו, והיא אף מנוגדת לאמור בהודעה שנתן התובע למשטרה, במסגרתה הצהיר כי הנהג התוקף תפס אותו בחולצה תוך כדי שהוא ניסה להמשיך בנסיעה, והוא איבד שיווי משקל ונפל מהקטנוע. לטענתה, יש להעדיף את גרסת התובע כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודעת המשטרה, על פני גרסתו המאוחרת שבתצהירו שכן זו הגרסה הראשונה, המהווה, בעצם, הודאת בעל דין בפני רשות מוסמכת.
לטענת הנתבעת, האירוע לא עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. לטענתה, הגורם היחיד לנפילת התובע מהקטנוע עת ניסה להתחיל נסיעתו, הייתה משיכת החולצה על ידי הנהג התוקף, ועל כן מדובר ב"גורם זר מתערב" המנתק כל קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע בקטנוע לבין פגיעותיו הנטענות. לטענת הנתבעת, בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, גורם זר מתערב מתקיים במקרים בהם האירוע יכול היה להתרחש בזירות אחרות (ולא על הכביש) וכי מדובר באירוע בעל שכיחות נמוכה מאד. לטענתה, פעולות הנהג התוקף, ובעיקר משיכת החולצה טרם נפילת התובע, הן בבחינת גורם זר מתערב, המנתק כל קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע בקטנוע לבין פגיעתו.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עצם העובדה כי האירוע התרחש עת "התובע ישב על הקטנוע" אינה מעלה או מורידה לצורך הקביעה כי אין המדובר בתאונת דרכים אלא באירוע פלילי. בעניין זה טענה הנתבעת, כי בהתאם לפסיקה, ובהתאם למבחן ה"שכל הישר", אין מקום או הצדקה להטיל על ציבור הנהגים את הוצאות הפיצוי בגין עבירה פלילית, אף אם זו בוצעה בזיקה לרכב.
לחילופין טענה הנתבעת, כי עסקינן בתאונה מכוונת המוחרגת מהחוק, שכן מעשה התקיפה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו של התובע, ועל כן אין המדובר בתאונת דרכים. לטענתה, בהתאם לפסיקה, כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון נשללת האפשרות כי מדובר בתאונה, וכל שנדרש לצורך הקביעה כי מדובר בתאונה מכוונת, הוא שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם מסוים. לטענתה, בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי מטרתו של הנהג התוקף הייתה לגרום נזק גוף לתובע, ומשכך מדובר בתאונה מכוונת.
בתשובה לטענות הנתבעת, טען התובע כי אף אם מדובר ב"מעשה שנעשה במתכוון" אין הדבר שולל את הקביעה כי מדובר בתאונת דרכים. זאת, משום שהזכאות לפיצויים על פי החוק אינה נשללת אם הנזק נגרם בשל השפעתו של המעשה על השימוש ברכב. לטענת התובע, אף אם נניח כי נפילת התובע מהקטנוע הושפעה מאירוע התקיפה, בכל מקרה, הנזק שנגרם לו- קרע בגיד האכילס, נגרם כתוצאה מנפילת הקטנוע על רגלו, לאחר נסיעה קצרה, ומשכך אירוע התקיפה לא גרם לו ישירות לנזק. לטענת התובע, בהתאם לדין ולפסיקה, רק במקרה בו נזק הגוף נגרם במישרין וכתוצאה ישירה ממעשה התקיפה עצמו, האירוע לא ייחשב כתאונת דרכים, אך לא כך פני הדברים בענייננו.
עוד טען התובע, כי יש לדחות את טענת הנתבעת כי הקטנוע שימש רק כזירה למעשה, ועל כן אין המדובר בתאונת דרכים. לטענתו, התאונה אירעה במהלך נסיעה והנזק נגרם כתוצאה ישירה מנפילת התובע מהקטנוע בעת נסיעה, ועל כן לא ניתן לומר כלל כי הקטנוע שימש רק כזירה.
באשר לטענות הנתבעת בדבר גרסאות התובע, נטען כי השוני בין הגרסאות אינו רלוונטי לאור קיומו של סרטון התאונה, ובכל מקרה, שוני זה נבע ממספר גורמים שלא היו תלויים בתובע. כך למשל, נטען כי גרסת התובע בהודעה למשטרה לא נרשמה בהתאם לדברים התובע, וכי השוני בין ההודעה לתצהיר עדותו הראשית ולאמור בכתב התביעה, נבע מכך שב"כ התובע הוא שניסח את כתבי הטענות.
דיון והכרעה
הפן העובדתי:
הגרסאות שנמסרו על ידי התובע
בהודעתו במשטרה - הודעה שנמסרה יומיים לאחר האירוע, כשהתובע הודה בחקירתו הנגדית בפניי כי זכרונו אז היה יותר טוב מהיום, וכי כל מה שמסר במשטרה היה אמת ויציב (עמ' 5 לפרוט' ש' 29-35 ועמ' 6 ש' 1) - התובע מסר את הדברים הבאים:
"בזמן שהייתי בנסיעה .... נסעתי בנתיב השמאלי במטרה לעקוף רכב אחר, הייתי עם קטנוע. מאחורי נסע רכב מסוג פורד פוקוס לבן מתחיל במספר רישוי: 74. הנהג בעל חזות ערבית עם שיער ארוך לבד ברכב היה עם גופייה רגילה צפר ברצף, נעצרתי מול הרכב הראשון כי היה אור אדום, זה היה בצומת לפני הפנייה לדגון והמושבה הגרמנית. הנהג מרים בלם יד, יוצא לעברי לא הספקתי להבין מה קורה, הוא תפס אותי בחולצה ונגח בי בקסדה, ניסיתי לברוח והוא ממשיך לתפוס אותי בחולצה כשאני נותן גז, איבדתי שיווי משקל והוא קרע לי את החולצה והתרסקתי עם האופנוע לאחר ש[הוא] נפל לי על הרגל, רגל שמאל. הבחור נכנס לרכב ונתן פול גז, עלה על הגלגל הקדמי של האופנוע והמשיך לנסוע..." (ההודעה צורפה כחלק ממוצג נ/1).
בכתב התביעה נטען כך:
"...תוך כדי נסיעה על הקטנוע לעיל, עצר התובע את נסיעתו ברמזור אדום בצומת "דגון" בדרך העצמאות בחיפה. מיד לאחר מכן, יצא נהג הרכב שעצר מאחורי התובע, ניגש אליו והחל להכות אותו. תוך כדי כך, נפל התובע על הכביש והנהג התוקף חזר אל מכוניתו ונמלט מהמקום. מיד לאחר שהתובע נפל ארצה, נפל הקטנוע על גופו ובעיקר על רגלו השמאלית וכתוצאה מכך נחבל התובע בגופו..." (פסקה 3).
בתצהיר עדותו הראשית התובע מסר את הגרסה הבאה:
"...תוך כדי הנסיעה בנתיב שמאל, שמתי לב שיש מאחוריי רכב לבן מסוג פורד פוקוס שצופר לי. מספר שניות לאחר מכן, בשל רמזור אדום בצומת דגון, עצרתי את הקטנוע במרחק של כמה עשרות מטרים מהצומת. באותן שניות, נהג הרכב פורד פוקוס עצר מאחוריי, יצא במהירות, צעד לעברי מספר צעדים, הגיע אליי, תפס אותי בחולצה, דחף אותי ואף נגח בקסדה אותה חבשתי. לא הייתי מוכן לסיטואציה שנוצרה ולכן לא הספקתי להגיב. כתוצאה מדחיפותיו של נהג הרכב, נפלתי מהקטנוע אך מיד לאחר מכן הצלחתי לקום, להתיישב חזרה על הקטנוע וניסיתי להתחיל לנסוע קדימה. לאחר מספר מטרים של נסיעה בה הקטנוע לא היה יציב, נפלתי שוב יחד עם הקטנוע, ותוך כדי כך הוא נפל על רגלי השמאלית. בינתיים הרמזור התחלף לירוק וכלי הרכב החלו לנסוע קדימה, כולל נהג הרכב שתקף אותי" (פסקה 3).
ובהמשך:
"...אמנם אירוע זה החל במעשה תקיפה מצד הנהג התוקף, אך תקיפה זו הסתיימה למעשה כאשר נפלתי מהקטנוע בפעם הראשונה כתוצאה מהדחיפות שלו. לאחר מכן, למעשה הסתיימה פעולת התקיפה והנהג התוקף חזר בשלב הראשון למכוניתו. רק לאחר מכן, הצלחתי לקום, להתיישב שוב על הקטנוע, אפילו הצלחתי לנסוע מרחק קצר ולאחר מכן נפלתי ארצה יחד עם הקטנוע שנפל על רגלי השמאלית וכתוצאה מכך נגרמה הפגיעה ברגל שמאל. לכן אדגיש, כי מתקיימת הפרדה מלאה ומוחלטת בין האירועים, והסיטואציה השנייה בה כבר התחלתי נסיעה חדשה (לאחר התקיפה), סיטואציה שבמסגרתה הקטנוע נפל עליי וגרם לי נזקי גוף, הינה סיטואציה שאינה קשורה כלל למעשה התקיפה והיא מהווה תאונת דרכים לכל דבר, שכן היא ארעה תוך כדי ביצוע נסיעה. אציין עוד, כי צפייה בצילום הווידאו, מוכיחה הפרדה בין מעשה התקיפה שקרה כאשר ישבתי על הקטנוע והסתיים בנפילתי ממנו, לבין "הנסיעה השנייה" שלי אותה הצלחתי לבצע למשך מספר שניות ורק אז נפלתי יחד עם הקטנוע ורק אז נגרמה לי הפגיעה ברגל שמאל. אטען כי אותה "נסיעה שניה" אינה קשורה כלל לתקיפה ולמעשה הפגיעה שנגרמה לי כתוצאה מאותה נסיעה שניה יכולה הייתה לקרות באותו אופן ממש, גם בכל נסיעה אקראית אחרת וכמובן אילולא מעשה התקיפה" (פסקה 13 בתצהיר, ההדגשות שלי).
לעומת דברים אלו שנאמרו בתצהיר, התובע העיד כי לא היו שתי נפילות ולא היו שתי נסיעות, כי אם הוא נפל מהקטנוע רק פעם אחת, וכך הוא העיד בעניין זה:
"ש.אנחנו רואים אותו שרק אחרי שאתה נופל הוא מתחיל לחזור לרכב?
ת.נכון.
ש.אז כמו שאמרנו, כשאתה נופל הוא מתחיל לחזור לרכב נכון?
ת.נכון.
ש.אז מה שאתה כותב בסעיף 13 שורה ראשונה לתצהיר לא נכון, נכון?
ת.בשתי השורות הראשונות בעמוד השני לתצהיר לא מדויק. אחרי שנפלתי בעצם לא נסעתי.
לשאלת בית המשפט:
אתה נפלת פעם אחת או פעמיים?
ת. נפלתי פעם אחת.
ש.אז בעצם לפי מה שאנחנו מבינים עכשיו, אין פה שני אירועים ? יש פה אירוע אחד ארוך מתמשך נכון?
ת.אני לא נפלתי בפעם הראשונה. יש פה את הרגע של תקיפה ורגע של נסיעה ונפילה" (ההדגשות שלי).
ובחקירתו החוזרת העיד כך:
ש.שאל אותך חברי על נושא הנפילות האם הייתה אחת או שתיים ולכן אבקש לחדד באיזה מצב היית לאחר התקיפה?
ת. אני אדגים לכם פיסית מה שקרה. עומד על רמזור אדום רואה במראה את הנהג יוצא, לא מתייחס ומסתכל על הכביש קדימה כי הרמזור בינתיים הספיק להתחלף ומכוניות התחילו לנסוע קדימה. כעבור שתיים שלוש שניות אני מרגיש שתופסים אותי מצד שמאל שלי, אני מסתכל ורואה שזה הבחור שיצא מהרכב תופס אותי בזרוע שמאל נוגח בי פעמיים בקסדה ממשיך לנער אותי ובשלב הזה אני ישוב על הקטנוע. אני הולם אותו ממני כביכול מתיישב ומתחיל בנסיעה רגילה ואז רואים בסרטון זיג זג ונפלתי.
אם הייתי נופל בפעם הראשונה אז אני לא הייתי מצליח להרים את האופנוע ולקום מדובר באופנוע מעל 100 ק"ג. אז אם הייתי נופל בפעם הראשונה או שהייתי נשאר על הכביש או שהיינו מתעמתים אני והוא.
לשאלת בית המשפט:
אז למה חתמתי על התצהיר עם הנוסח שבסעיף 13.
אני משיב כי: שהפירוש של נפלתי ומעדתי הוא כנראה שונה ואני לא ייחסתי לזה חשיבות. למעשה, הייתי ישוב על הקטנוע לא נפלתי. הקטנוע לא נגע ברצפה. לא נפל על הרצפה".
לא אכחד, כי השוני בגרסאות התובע יצר עליי רושם "לכאורי" של אדם המנסה להטות את עדותו, אך בסופו של יום התובע שב ומסר את הגרסה האמיתית, לפיה נפל פעם אחת מהקטנוע, לאחר שהחל בנסיעה, גרסה שקיבלה חיזוק בממצאים העולים מהסרטון. יתרה מכך, לאחר צפייה מדוקדקת בסרטון, לא נותר בי כל מקום לספק, כי התובע נפגע בתאונת דרכים.
הסרטון
צפייה בסרטון העלתה באופן ברור את הנסיבות הבאות: התובע עצר את הקטנוע, רכבו של התוקף עצר מאחוריו ובצמוד לו, התוקף יצא מרכבו אל התובע, נגח בו בקסדה, נתן לו מספר דחיפות, התובע נטה ליפול עם הקטנוע והתוקף לא הרפה ממנו. תוך כדי כך התובע ניסה להתייצב על הקטנוע ולהשתחרר מידי התוקף והוא הצליח לנסוע עם האופנוע ולהתרחק מהתוקף מרחק קצר בנסיעת "זיג זג" ואחרי שתיים - שלש שניות התובע התרסק עם האופנוע לכביש, והתוקף חזר אל רכבו.
אכן, מרגע ניסיונו של התובע להתייצב על האופנוע ועד לרגע נפילתו עם הקטנוע, עברו מספר שניות בהן לא ניתן להבחין בסרטון אם התוקף המשיך להחזיק בחולצתו של התובע ו/או המשיך בדחיפת התובע עד שהפילו. מנגד, כן רואים כי לאחר אותן שניות התובע מצליח להדוף את התוקף ומתחיל בנסיעת "זיג זג" למספר מטרים עד שמתרסק עם האופנוע ונופל. עוד רואים בסרט כי התובע התהלך בצליעה מייד כשקם ממקום נפילתו.
הפן המשפטי:
לטעמי, הנסיבות המפורטות לעיל, נכנסות לגדר ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק. היינו, "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי". שכן, בעניייננו אין כל חולק כי היה מאורע. גם אין חולק כי התובע עשה שימוש ברכב מנועי וכי נגרם לו נזק גוף. גם הקשר הסיבתי, הבא לידי ביטוח במונח "עקב" שבהגדרה הבסיסית, מתקיים בנסיבות. שכן, מתקיימת סיבתיות עובדתית לאור הזיקה הפיסיקלית בין השימוש בקטנוע (הנסיעה וההתרסקות על הכביש) לבין נזק הגוף. ודוק: אף אם אצא מתוך הנחה, כי התוקף משך את חולצתו של התובע וגרם לו לאבד את שיווי משקלו, עדיין אין בכך כדי לנתק את הסיבתיות העובדתית בין הנסיעה לבין התוצאה המזיקה. גם סיבתיות משפטית מתקיימת בנדון. שכן, סיכון של נפילת התובע מהקטנוע בזמן נסיעה, הוא סיכון הנופל למתחם הסיכונים שהנסיעה בקטנוע יוצרת. אלא, שבכך לא תמה בחינת המקרה, ויש להמשיך ולבחון שמא מתקיימת אחת החזקות הממעטות שבסעיף 1 לחוק, כשהרלבנטית לענייננו היא החזקה שלפיה "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
המסכת העובדתית שנקבעה לעיל, מלמדת כי מעשיו של התוקף נעשו כדי לגרום נזק לגופו של התובע. על קביעה זו למעשה אף התובע אינו חולק.
אלא מאי? דומה כי בענייננו הנזק שנגרם לתובע בסופו של האירוע, הוא נזק שנגרם על ידי השפעתו של המעשה המכוון על השימוש בקטנוע. ואבהיר.
אין כל חולק, כי רגלו של התובע לא נפגעה בחלקו הראשון של האירוע, היינו עד להתרחקות התובע מהתוקף.
אין כל חולק כי התובע הצליח להשתחרר מידי התוקף, נסע מספר מטרים ואז התרסק עם הקטנוע ונפל.
אף אם אצא מתוך הנחה כי התוקף המשיך לתפוס את התובע בחולצתו, הגם שהדבר אינו משתקף בסרט, עדיין לא ניתן לומר כי התרסקות התובע עם הקטנוע נגרמה אך ורק עקב תפיסת החולצה ולא עקב הנסיעה בקטנוע. לא זו אף זו, במקרה כגון דא יש לקבוע כי המעשה המכוון (התקיפה ותפיסת החולצה) השפיע על שימושו של התובע בקטנוע, שאיבד את שיווי משקלו בנסותו להימלט מידי התוקף, ועקב כך ארעה התאונה.
ודוקו: נזק הגוף המיוחס לתאונת הדרכים בנדון דנן, על פי טענות התובע עצמו, הוא אך ורק הנזק שנגרם לרגלו של התובע, ולא הנזקים שנגרמו במישרין, אם נגרמו, כתוצאה ממעשה התקיפה עצמו. מכאן, אף אין לי צורך להכריע בסוגיית היקף נזק הגוף שייכנס לדלת אמותיה של תאונת הדרכים (בבחינת למעלה מן הצורך, ראו בסוגייה זו, את גישתו של כב' השופט ריבלין – תאונות הדרכים תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה 4 עמ' 255, הערת שוליים 33, לעומת גישתו של השופט אנגלרד – פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, עדכון משולב תשנ"ו-1996, עמ' 54).
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה הנדונה עונה על הגדרת המונח "תאונת דרכים", וכי הנתבעת חייבת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, וכפי שיתבררו בהמשך.
ההחלטה בדבר קביעת מועד לקדם משפט לצורך בירור שאלת הנזק, וההכרעה בבקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, תינתנה בנפרד.
ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ט, 08 יולי 2019, בהעדר הצדדים.
