אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' פלונית

פלוני נ' פלונית

תאריך פרסום : 06/07/2022 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום ראשון לציון
45982-10-17
24/06/2022
בפני השופט:
אבי סתיו

- נגד -
התובע והנתבע שכנגד:
פלוני
עו"ד רוני שרעבי
הנתבעת והתובעת שכנגד:
פלונית
עו"ד מייקל חנאי
פסק דין
 

התובע והנתבע שכנגד ("התובע") העביר לנתבעת והתובעת שכנגד ("הנתבעת") 300,000 ש"ח. לטענת התובע, מדובר בהלוואה אשר על הנתבעת להחזירה, ואילו לטענת הנתבעת מדובר בכספים שהתקבלו מהתובע במתנה או כהשתתפות בהוצאות, וזאת על רקע זוגיות שהייתה ביניהם באותה תקופה. מכאן התביעה על סך 341,697 ש"ח שבמסגרתה דורש התובע את השבת הכספים, בתוספת ריבית והצמדה, ותביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח, במסגרתה דורשת הנתבעת פיצויים מהתובע בגין הוצאות שהוציאה, לטענתה, תוך הסתמכות על הבטחות של התובע לשאת בהן, ובגין הפרת הבטחה שנתן להינשא לה.

רקע

1.התובע שכר יחידת דיור אצל אחיה של הנתבעת, ובמהלך מגוריו שם הכיר את הנתבעת והתפתח ביניהם קשר זוגי, אשר הצדדים אינם מסכימים על טיבו המדויק. בשלב מסוים, נאלץ התובע לעזוב את היחידה, והנתבעת הציעה לו לעבור לגור יחד איתה בדירה שתשכור. הסכם השכירות נחתם ביום 23.10.2013, והתובע חתם עליו כערב. התובע התגורר בדירה עד סוף 2014 (לטענתו לסירוגין). אין מחלוקת שבתקופה זו היה בין התובע לנתבעת קשר זוגי מסוים. עם זאת, לטענת התובע הוא התגורר בדירה כשותף, ולא כבן זוג, והוא והנתבעת לא היו ידועים בציבור. עוד טוען התובע, כי הנתבעת היא זו שהחליטה לסיים את הקשר. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי הם גרו בדירה כבני זוג לכל דבר ועניין, עד שהתובע החליט לסיים את הקשר ועזב את הדירה.

2.ביום 31.12.2013 חתמה הנתבעת על הסכם לרכישת דירה בחולון. בספטמבר 2014 העביר התובע לנתבעת כספים, שהסתכמו בסך של 120,000 ש"ח. לטענת התובע, מדובר בהלוואה שנתן לנתבעת על מנת לסייע לה לרכוש את הדירה, ואילו לטענת הנתבעת הכספים ניתנו במתנה, על מנת לממן את השכירות של הדירה בה גרו יחד, הוצאות המחיה, בילויים וכדומה.

3.ביום 30.6.2015, מספר חודשים לאחר שהתובע עזב את הדירה, נחתם בינו לבין הנתבעת "הסכם הלוואה", אשר נערך על ידי עו"ד יפית לבון ונחתם בפניה. בהסכם נכתב כי הנתבעת מאשרת שהיא לוותה מהתובע עד אותו שלב סכום של 120,000 ש"ח, והתחייבה להשיב את הסכום תוך שש שנים. עוד נכתב כי הנתבעת ביקשה מהתובע הלוואה נוספת של 180,000 ש"ח לתקופה של שש שנים, והתובע מסכים להלוות לה את הסכום. הנתבעת התחייבה להחזיר את מלוא סכום ההלוואה (300,000 ש"ח) תוך שש שנים לכל היותר, ומתוך סכום זה סך של 50,000 ש"ח תוך שנה. כמו כן, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע ריבית בסך 500 ש"ח מידי חודש. עוד התחייבה הנתבעת כי אם לא תעמוד בתשלום ההלוואה תמכור את דירתה על מנת לפרוע אותה.

בנוסף, לטענת התובע חתמה הנתבעת באותו מעמד על שני שטרי חוב לטובתו: האחד על סך 120,000 ש"ח והאחר על סך 180,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את חתימתה על השטרות, אולם מאשרת את חתימתה על הסכם ההלוואה.

4.הנתבעת שילמה לתובע 500 ש"ח לחודש במשך תקופה מסוימת, ולאחר מכן הפסיקה לשלם. לפיכך, הגיש התובע את השטר על סך 120,000 ש"ח לביצוע בהוצאה לפועל. מיד לאחר מכן, ביום 10.10.2017, שלחה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחה, הודעה על ביטול הסכם ההלוואה מחמת עושק, כפייה, סתירה לתקנת הציבור וכדומה. כמו כן, הגישה הנתבעת התנגדות לביצוע השטר, והדיון עבר לבית משפט זה. לאחר מכן, הגישה הנתבעת בקשה למחיקה או להעברת הדיון, בטענה שהסמכות העניינית לדון בהליך היא של בית המשפט למשפחה. בדיון בפני כב' הרשמת הסכימה הנתבעת להמלצת הרשמת למחוק את בקשתה בעניין הסמכות, מן הטעם שבאותו שלב לא הוצגו מספיק נתונים המאפשרים לקבוע האם הצדדים הם "בני משפחה". כמו כן, לאחר שהנתבעת נחקרה הסכימו הצדדים להמלצת הרשמת למתן רשות להתגונן.

5.בקדם המשפט מיום 10.12.2018 ניתן לתובע אישור להגיש כתב תביעה (כנגד הוצאות), ונקבע כי ככל שעולה טענה של סמכות עניינית יש להגיש בקשה בעניין זה תוך 10 ימים לאחר שיוגש כתב הגנה. התובע הגיש תביעה על סך 341,679 ש"ח, הכוללים את ההלוואה בסך 300,000 ש"ח, בתוספת הריביות שהצטברו בתיק ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח. בתביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התובע הפר הבטחה להינשא לה ולדאוג לשכירות ולצרכי הבית, והשאיר אותה להתמודד לבד עם ההוצאות הצפויות, ועליו לפצותה על הוצאותיה, כמו גם לשלם לה פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך כולל של 558,000 ש"ח. מטעמי אגרה, הועמדה התביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח.

לא הוגשה בקשה בעניין הסמכות העניינית, אולם בהחלטה מיום 5.7.2019 ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה זו. התובע טען כי לא התקיימו התנאים להקניית סמכות עניינית לבית המשפט למשפחה, שכן לשיטתו הצדדים לא היו ידועים בציבור, אולם הותיר שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת שכנגד הגישה הודעה לאקונית בה ציינה ששני הצדדים סבורים שהסמכות נתונה לבית משפט זה (וזאת בניגוד לעמדתה הראשונית, ויצוין כי בתווך הייתה החלפת ייצוג). ביום 5.8.2019 ניתנה החלטתי, בה קבעתי כי אין מקום להעביר את התביעה לבית המשפט למשפחה. בהחלטה צוין, כי בהתאם לפסיקה השאלה אם יש לבית המשפט למשפחה סמכות עניינית נחתכת לפי כתבי הטענות (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)). בענייננו, ישנה מחלוקת האם הצדדים היו ידועים בציבור. כתבי הטענות לא פרשו תשתית שמאפשרת לקבוע ממצא בשאלה זו, וממילא בנקודת הזמן בה נדונה שאלת הסמכות העניינית לא הייתה אפשרות לקבוע שהם היו "בני זוג" כמובנו של מונח זה בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995.

אעיר, כי לאחר ששמעתי את העדויות אני נוטה לחשוב כי מלכתחילה היה מקום לברר את ההליך בבית המשפט למשפחה, ודאי בכל הנוגע לתביעה שכנגד. עם זאת, כאמור, התשתית שנפרשה בכתבי הטענות לא אפשרה לקבוע זאת בנקודת הזמן הרלוונטית, מה עוד שלאחר הגשת כתבי הטענות טענו שני הצדדים שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. לפיכך, ובהתאם לקו הנוהג בפסיקה בהקשר זה (השוו, רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (2004); ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי, פסקה 17 (28.9.2007)), אדרש לטענות לגופן.

6.במסגרת ההוכחות העידו מטעם התובע הוא עצמו ועו"ד יפית לבון. מטעם הנתבעת, העידה היא עצמה. הוגשו תצהירים נוספים אשר נמחקו בהסכמה (עמ' 27, שורות 12-11 לפרוטוקול). במהלך ההוכחות ביקשתי מיוזמתי את תדפיסי הבנק המעידים על העברת הכספים לנתבעת, והם הוגשו לתיק. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

7.לטענת התובע, הוא הכיר את הנתבעת כאשר שכר מאחיה יחידת דיור, והיה ביניהם קשר זוגי מסוים, שנמשך כשנתיים לסירוגין. לאחר שנאלץ לעזוב את יחידת הדיור, הוא הוזמן על ידי הנתבעת להתגורר איתה בדירה שהיא עמדה להתחיל לשכור, והוא אכן נכנס לגור בדירה, ואף חתם כערב על חוזה השכירות. לטענתו, מההתחלה הבהירה לו הנתבעת כי הוא נמצא בדירה כשותף. באותה תקופה הוא השתתף בתשלום שכר הדירה ואף רכש ריהוט לדירה (עמ' 12, שורות 19-18 לפרוטוקול), ותשלומים אלו אינם חלק מסכומי ההלוואה שהוא תובע את החזרתם (שם, שורה 33). הוא שהה בדירה לסירוגין, וחלק מהזמן גר אצל אמו.

8.לטענת התובע, בשלב מסוים סיפרה לו הנתבעת כי היא מעוניינת לרכוש דירה, והוא הסכים להלוות לה סך של 120,000 ש"ח לשם כך. זמן קצר לאחר שקיבלה את הכסף, סיימה הנתבעת את הקשר ביניהם והוא עזב את הדירה. לטענת התובע, הסכם השכירות חודש על ידי הנתבעת לאחר עזיבתו. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר הנתבעת והוא כבר לא היו בזוגיות, ביקשה ממנו הנתבעת הלוואה נוספת לשם רכישת הדירה, ואז הוא הלווה לה את הסכום של 180,000 ש"ח, אולם התעקש שהדבר ייעשה בהסכם מסודר בפני עורכת דין.

9.לטענת הנתבעת, היא והתובע היו בני זוג לכל דבר ועניין. הסכום של 120,000 ש"ח שהתובע נתן לה היה עבור השכירות וההוצאות השוטפות של הבית, ובלא קשר לרכישת הדירה, ורק בשל הזוגיות איתו והבטחותיו היא התקשרה בהסכם שכירות על סכום גבוה. הנתבעת מאשרת שקיבלה סכום של 120,000 ש"ח מהתובע "במכה אחת", אולם לדבריה סכום זה הוגדר כמתנה. היא השתמשה בו לצורך השכירות, הוצאות הבית וכדומה, והתובע לא נתן לה דבר מעבר לכך. לטענתה, התובע עזב מיוזמתו בינואר 2015 לאחר שהאריכה את השכירות לשנה נוספת, תוך שהותיר אותה עם התחייבות זו כלפי בעל הדירה, ועל אף שניסתה היא לא הצליחה למצוא שוכר חלופי. על רקע זה סבורה הנתבעת כי היא הייתה זכאית לפיצוי מהתובע והסך של 180,000 ש"ח שקיבלה הגיע לה בדין.

לטענת הנתבעת, היא נאלצה לחתום על הסכם ההלוואה נוכח המצוקה בה הייתה שרויה, אולם הניחה שהתובע לא יתבע אותה שכן מדובר במתנה והחזר הוצאות.

דיון והכרעה

10.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנתבעת חתמה על השטרות. לא מצאתי מקום להידרש לשאלה זו, שכן ממילא קיימים קשיים נוספים בשטרות, ובעיקר העובדה שיש סתירה בסכומים הרשומים בהם, כאשר בכל אחד מהשטרות רשומים שני סכומים: האחד, 120,000 ש"ח או 180,000 ש"ח, והשני, 300,000 ש"ח. סתירה זו מקשה על אכיפת השטרות בעומדם בפני עצמם. זאת ועוד, ממילא השטרות יוצרים זיקה בינם לבין הסכם ההלוואה, שעה שנקבע בהם שהם ניתנים "תמורת מילוי כל תנאי חוזה ההלוואה מיום 30/6/15". בנסיבות העניין, אין חשיבות רבה לשאלת קיומה של העילה השטרית, שעה שממילא היא תלויה בשאלת קיומה של העילה החוזית, בהתאם להסכם ההלוואה. כפי שצוין לעיל, ממילא הוגש כתב תביעה, כך שהעילה החוזית עומדת על רגליה היא ואינה תלויה בעילה השטרית. לאור האמור, אדרש להליך הנוכחי כאל תביעה רגילה, המבוססת על עילה חוזית.

11.אין בין הצדדים מחלוקת אמיתית על כך שהתובע העביר לנתבעת סך של 300,000 ש"ח. בסיכומיה הנתבעת טוענת אמנם כי התובע לא הביא ראיה לכך שהעביר לה כספים, למעט סך של 100,000 ש"ח, אולם לכל אורך ההליך, החל מהגשת ההתנגדות וכלה בתצהירים ובחקירות, אישרה הנתבעת את הכספים שקיבלה, ונושא זה כלל לא היה שנוי במחלוקת. המחלוקת היחידה הייתה האם מדובר בהלוואה או במתנה והשתתפות בהוצאות.

12.בין הצדדים נחתם הסכם הקובע כי מדובר בכספי הלוואה. זאת, הן ביחס לכספים ששולמו עד מועד החוזה (120,000 ש"ח) והן ביחס לכספים ששולמו לאחר מכן ומכוח החוזה (180,000 ש"ח). הנתבעת טוענת כי ההסכם נחתם בכפייה, בתנאי עושק, תוך ניגוד לתקנת הציבור וכדומה, אולם מדובר בטענות אשר לא הובא להן כל בסיס.

על מנת שייקבע כי החוזה נחתם תחת עושק על הנתבעת להוכיח שלושה תנאים: כי תנאי החוזה גרועים מן המקובל; כי הוא נחתם מחמת מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון שלה; וכי התובע ניצל את מצוקתה או חולשתה (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים")). השאלה אם תנאי החוזה גרועים מן המקובל תלויה בשאלה מה הייתה נקודת המוצא. ככל שתתקבל טענתה של הנתבעת כי הסכום של 120,000 ש"ח שקיבלה היה מתנה, וכי היא הייתה זכאית לקבל מהתובע סכומים נוספים בגין המשך השכירות, אזי הסכמתה להפוך את המתנה להלוואה ולוותר על זכותה לכספים נוספים כדי לקבל הלוואה בסך 180,000 ש"ח, עשויה אכן להיחשב כתנאים גרועים מהמקובל. אולם, כפי שיפורט להלן לא זה המצב, וממילא אין לראות את החוזה ככזה שתנאיו גרועים מהמקובל.

ודוק: על מנת להגיע למסקנה לפיה תנאי החוזה לא היו גרועים מהמקובל אין הכרח להגיע למסקנה נחרצת וחד משמעית כי הסכום של 120,000 ש"ח לא היה מתנה. במסגרת ההסכם הנתבעת ויתרה על טענה אפשרית לפיה הכספים שקיבלה היו מתנה. על מנת לקבוע האם ויתור זה הופך את ההסכם לכזה שתנאיו גרועים מהמקובל, יש לבחון את "שווי" הטענה, היינו עד כמה היא נחזתה להיות משכנעת באותה נקודת זמן. ככל שהטענה נחזית להיות משכנעת פחות, כך קטן מחירו של הוויתור עליה, ובהתאם מתרחקת המסקנה כי מדובר בחוזה שתנאיו גרועים מהמקובל. לצורך כך אין הכרח לגבש מסקנה מוחלטת האם דינה של הטענה להתקבל או לא. מכל מקום, כפי שאפרט להלן אין מקום לקבל את טענותיה של הנתבעת בעניין זה. ממילא, ודאי שאין לקבוע כי טענה זו נחשבה לבעלת סיכוי גבוה במידה כזו שהוויתור עליה הפך את החוזה לכזה שתנאיו גרועים מהמקובל.

13.אשר לתנאי לפיו החוזה נחתם מחמת מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון, הרי שהטענה הממשית היחידה שהנתבעת מעלה היא למצוקה הנובעת מכך שהיא הייתה זקוקה לסכום של 180,000 ש"ח. נכון אני לקבל שמדובר היה בצורך כלכלי של הנתבעת, אולם קשה לראות בו כמבטא "מצוקה" של ממש, במובן שניתן לתנאי זה בפסיקה (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981)). קשה לומר גם כי התובע "ניצל" מצוקה נטענת זו. טענת ה"ניצול" נשענת על כך שהתובע ידע שהנתבעת זקוקה לכספים למימון המשך השכירות והמחיה. אולם, כפי שיפורט להלן הכספים לא שימשו לכך, אלא לצורך רכישת הדירה, ובנסיבות העניין קשה לומר כי מודעות לצורך כזה נחשבת לניצול.

14.יש לדחות אפוא את הטענה לעושק. מטעמים דומים יש לדחות גם את הטענה לכפייה, לפי סעיף 17 לחוק החוזים. הטענה לכפייה מתייחסת גם היא לצורך של הנתבעת בסכום של 180,000 ש"ח. אולם, הגם שהפסיקה הכירה עקרונית באפשרות של כפייה באמצעים כלכליים, ברי כי עצם העובדה שהמתקשר בחוזה זקוק לכסף אינה עולה כדי כפייה. הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי לכפייה מצד התובע. בהקשר זה יוזכר, כי אין מחלוקת שבמועד בו נחתם ההסכם הצדדים כבר לא היו בני זוג. ההסכם נחתם בפני עורכת דין. ישנה מחלוקת האם הנתבעת הכירה את עו"ד לבון לפני חתימת ההסכם, אולם אין מחלוקת שהיא זו שהציעה אותה כעורכת הדין שתאשר את הסכם ההלוואה (עמ' 25, שורות 12-8 לפרוטוקול). הנתבעת לא הצביעה על כפייה כלשהי שהופעלה עליה, למעט הצורך הנטען שלה בסכום של 180,000 ש"ח, אשר כאמור קשה לראות בו כפייה, בוודאי לא כזו שהופעלה מצד התובע.

הנתבעת טוענת גם שההסכם נוגד את תקנת הציבור, אולם טענה זו הופרחה בעלמא וברי כי אין בה כל ממש.

15.יש לדחות, אפוא, את הטענה כי הסכם ההלוואה נחתם תחת עושק, כפייה וכדומה. אדגיש, כי לא נטען שמדובר בהסכם ממון אשר היה טעון אישור של בית המשפט. לפיכך, אין צורך להידרש לשאלה מתי הסכם בין בני זוג לשעבר נחשב להסכם ממון, ומה דינו של הסכם ממון שלא אושר. למעלה מן הצורך אציין, כי לדעתי גם אם נקבל את גרסת הנתבעת לגבי טיב היחסים בינה לבין התובע עד מספר חודשים לפני חתימת הסכם ההלוואה, אין לראות בהסכם הנוכחי כהסכם ממון. משעה שהטענה לא הועלתה, איני רואה צורך להרחיב לגביה מעבר להערה זו.

16.משעה שמסקנתנו היא שההסכם עומד בתוקפו, דין התביעה להתקבל. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה מה היה טיבה ה"אמיתי" של העברת הכספים לנתבעת קודם לחתימת הסכם ההלוואה, שהרי במסגרת ההסכם הסכימה הנתבעת שהם ייחשבו כהלוואה. ודאי שבכל הנוגע לסכום שהועבר לאחר חתימת ההסכם, לא ניתן לראות בו אלא הלוואה. טענת הנתבעת כי הניחה שהתובע לא יתבע אותה עבור סכום זה מכיוון שמדובר במתנה אינה סבירה, שכן ברי שלא לשווא התעקש התובע על עריכת הסכם ההלוואה. הטענה אף אינה מסתדרת עם העובדה שבמשך תקופה מסוימת עמדה הנתבעת בתשלום הריבית על פי ההסכם.

17.למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילולא הייתה הנתבעת כבולה להסכמותיה החוזיות, היה מקום לקבוע כי הכספים הועברו אליה כהלוואה. יש לקבל את טענת התובע כי הסכום של 120,000 ש"ח הועבר לנתבעת לשם מימון רכישת הדירה על ידה, ולא בקשר להוצאות השכירות והמחיה. הסכם השכירות נחתם ביום 23.10.2013, ואילו התובע העביר לנתבעת את הכסף ביום 30.9.2014, זמן רב לאחר מכן, וזאת בסכום אחד של 100,000 ש"ח (בהמשך הועברו והוחזרו סכומים נוספים, חלקם כנראה במסגרת יוזמה לרכוש דירה אחרת, ואין חולק שבסופו של יום הסתכמו העברות הכספים בסך של כ-120,000 ש"ח). העובדה שהועברו סכומים גדולים בבת אחת, ושההעברה נעשתה כמעט שנה לאחר חתימת הסכם השכירות, מצדדת במסקנה כי הכספים הועברו על מנת לסייע לנתבעת לרכוש דירה. עוד אציין, כי עדותו של התובע בהקשר זה הייתה מהימנה.

גם לגבי הסכום של 180,000 ש"ח מקובלת עלי טענת התובע כי הוא התבקש על ידי הנתבעת בשל הצורך שלה לממן את רכישת הדירה, ולא על מנת לממן את המשך השכירות והוצאות המחיה עד תום החוזה (סוף 2015). זאת, הן בהתחשב בגובה הסכום, והן בכך שבאותו שלב ודאי שהתובע לא ראה את עצמו מחויב לממן את הוצאות הנתבעת.

18.המסקנה כי הכספים הועברו בקשר לרכישת הדירה תומכת בטענה כי מדובר בהלוואה. ראשית, הנתבעת ביססה את הטענה כי מדובר במתנה על הטענה שהכספים הועברו לשם השתתפות בדמי השכירות והוצאות המחיה, ומשעה שטענה זו נדחתה יש בכך כדי לחזק את גרסת התובע כי אין מדובר במתנה. שנית, גם אם נקבל את טענת הנתבעת לגבי טיב היחסים בינה לבין התובע, אין זה סביר להניח כי אחרי היכרות לא ארוכה התכוון התובע להעניק לנתבעת מתנה בסכום כה גדול של 300,000 ש"ח לשם רכישת דירה, אשר לא יהיו לו זכויות בה. בהקשר זה יש לציין, כי גם אם מצבו הכלכלי של התובע היה מבוסס יותר מזה של הנתבעת (והדבר לא הוכח), הרי שאין מדובר במקרה בו קיימים פערים גדולים בין הצדדים. לטענת התובע, הוא עבד בתקופה הרלוונטית כנהג משאית והרוויח כ-8,000 ש"ח בחודש, וכנגד הכסף שהלווה לנתבעת הוא לקח הלוואה מהבנק. גם על יסוד התרשמות ישירה מהצדדים, לא שוכנעתי כי התובע העניק לנתבעת מתנה בסכום כה גבוה לשם רכישת דירה (או לכל מטרה אחרת).

הנתבעת מצביעה על כך שבדפי הבנק שבהם נרשמה העברת הכספים נרשם כי מדובר בהעברה ל"בן משפחה". קשה לדעת מה הרקע לרישום ומה משמעותו, ואיני סבור שיש לייחס לו משקל רב. מכל מקום, הרישום עשוי לכל היותר לתמוך במידה מסוימת בטענה לגבי אופי הקשר בין הצדדים (ועל כך להלן), והוא בוודאי לא מלמד שמדובר במתנה.

עוד יש להוסיף, כי יש ממש בטענת התובע שאילולא היה מדובר בהלוואה, ובהינתן טענת הנתבעת כי הצדדים היו ידועים בציבור, הייתה עשויה להתעורר טענה שיש לתובע זכויות בדירה בחולון מכוח חזקת השיתוף, שעה שמדובר בדירה שנרכשה בתקופת הקשר ביניהם תוך הסתייעות בכספי התובע.

מכל מקום, כל הניתוח האמור הוא למעלה מן הצורך, שכן כפי שנקבע לעיל ישנה הסכמה חוזית מחייבת לפיה הכספים הם בגדר הלוואה.

לפיכך, דין התביעה להתקבל. עם זאת, מכיוון שהתביעה שהתקבלה מבוססת על העילה החוזית, אין מקום להוסיף את הריביות והעלויות הקשורות לתיק ההוצאה לפועל.

19.ומכאן לתביעה שכנגד. תביעה זו מבוססת על שני ראשים עיקריים: האחד, כי הנתבעת הסתמכה על מצגים של התובע לפיהם יממן את השכירות והוצאות הבית, ולפיכך גם התחייבה בהסכם לדמי שכירות גבוהים יחסית; והשני, כי התובע הפר הבטחה שנתן לה להינשא לה.

20.בכל הנוגע לראש הראשון של התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת כי היא זכאית לתשלום עבור דמי שכירות, ארנונה, חשמל וכדומה למשך שנתיים. הנתבעת אינה מסבירה כיצד נקבעה תקופה זו, במיוחד כאשר סכומי התביעה שכנגד אמורים לגישתה להתווסף לסכום של 300,000 ש"ח שהיא כבר קיבלה מהתובע, לשיטתה עבור אותה מטרה. לגוף העניין, אני סבור שהנתבעת זכאית לתשלום מסוים עבור התקופה בה התובע התגורר בדירה בלבד.

21.הנתבעת טוענת כי היה על התובע לשלם את מלוא דמי השכירות והוצאות הבית והמחיה, הן עבור התקופה שהוא גר איתה בדירה והן עבור התקופה שלאחר מכן, עד סוף 2015. זאת, מבססת הנתבעת על הבטחות שנתן לה התובע, אשר לטענתה היא הסתמכה עליהן והתקשרה בגינן בהסכם השכירות. להבנתי, אין טענה של ממש להתחייבות מפורשת כזו של התובע, ומכל מקום טענה כזו לא הוכחה ולו בדוחק, ומקובלת עליי טענת התובע כי לא ניתנה על ידו הבטחה כזו. שאלה אחרת היא האם יש לראות בהתנהלות התובע ובהתבטאויותיו הנטענות משום התחייבות מכללא. משמעותה של טענה כזו היא, למעשה, כי יש לפסוק לטובת הנתבעת מזונות כידועה בציבור (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213 (2003)). טענה כזו יש לדחות ממספר סיבות.

ראשית, מדובר בטענה "קלאסית" המשתייכת לתחומו של בית המשפט למשפחה, והעובדה שהנתבעת לא הגישה את תביעתה לבית המשפט למשפחה, ואף טענה כי הסמכות נתונה לבית המשפט הנוכחי, מלמדת לכאורה כי לא זו טענתה.

שנית, הבסיס לפסיקת מזונות לידועה בציבור הוא חוזי (רע"א 8256/99 הנ"ל). מסקנתנו לעיל לפיה הסכם ההלוואה תקף מחלישה את הטענה כי הייתה בין הצדדים הסכמה מכללא לפיה התובע יממן את הוצאות הנתבעת, שכן העובדה שהצדדים התקשרו בהסכם ההלוואה לכאורה מלמדת שהם לא ראו את עצמם תחת הסכמה חוזית מעין זו.

שלישית, גם אם נתעלם מהסכם ההלוואה ולא נייחס משקל לבחירה הדיונית של הנתבעת להגיש את תביעתה לבית משפט זה, הרי שלגוף העניין הנתבעת לא הוכיחה (ואף לא טענה במפורש) כי הייתה לה זכות למזונות משקמים כידועה בציבור. גם אם נבחן את העניין כסוגיה חוזית בלבד, הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי ניתנה לה על ידי התובע התחייבות מכללא לשלם את דמי השכירות והוצאות המחיה שלה, ודאי שלא לאחר עזיבתו את הדירה. נזכיר בהקשר זה, כי מדובר במי שגרו יחד לכל היותר בערך שנה, והקשר ביניהם נמשך לא יותר משנתיים. כאמור לעיל, גם לא הוכח פער משמעותי במצבם הכלכלי של הצדדים. גם הטענה של הנתבעת כי הסתמכה על כך שהתובע ימשיך לגור איתה ונכנסה בשל כך להתחייבויות, נראית מופרזת במקרה הטוב. יש בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם הנתבעת האריכה את הסכם השכירות לאחר עזיבת התובע את הדירה או לפני כן. לא הובאו ראיות שמאפשרות להכריע בשאלה זו, ועניין זה נזקף לחובת הנתבעת, שהנטל להוכחת הסתמכות מונח עליה. אולם גם אם נקבל טענה זו של הנתבעת, אין בכך כדי לסייע לה. ראשית, שכן הנתבעת לא הוכיחה שניסתה באופן ממשי למצוא דייר חלופי, וטענותיה בעניין זה נטענו בעלמא, לראשונה בחקירתה. שנית, בכל מקרה היה על הנתבעת לשכור דירה למגוריה, ולכל היותר ניתן לטעון שאילולא הסתמכותה על התובע היא הייתה שוכרת דירה קטנה יותר, ולייחס לתובע אחריות להפרש בין דמי השכירות לפי ההסכם (5,500 ש"ח לחודש) לבין עלות השכירות של דירה קטנה יותר. היינו, גם אילו הייתה מתקבלת טענת ההסתמכות, הרי שהיה מקום לייחס אותה לסכום קטן יחסית.

לא למותר לשוב ולציין, כי ככל שהייתה מתקבלת טענת הנתבעת כי היא והתובע היו ידועים בציבור וכי הייתה לתובע חובה לממן את הוצאותיה, היה הדבר פותח לתובע פתח לטעון לזכויות בדירה, וספק אם במאזן הכולל הייתה הנתבעת יוצאת נשכרת מכך.

22.לצד זאת, אני סבור שהנתבעת זכאית לתשלום מחצית מדמי השכירות עבור התקופה בה התובע התגורר בדירה. התובע טוען כי התגורר בדירה כשותף, וממילא עליו לשאת בחלקו. מסקנה זו אינה עומדת בניגוד להסכם ההלוואה, שכן ההסכם עסק (לטענת התובע, שיש לקבלה) בכספים שהועברו לצורך רכישת דירה, ואינו מתיימר לקבוע שאין לתובע חובות כלשהם כתוצאה מתקופת המגורים המשותפת. התובע אמנם טוען כי השתתף בדמי השכירות, אולם טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות (לרבות לא בכתב ההגנה בתביעה שכנגד, בה הועלתה הטענה שהיה על התובע לשלם את דמי השכירות) ולא הובאה לה ראיה כלשהי. לפי הסכם השכירות עמדו דמי השכירות על סך 5,500 ש"ח לחודש. השכירות החלה בנובמבר 2013 והתובע עזב בסוף 2014, כך שעליו להשתתף בשכר הדירה עבור 14 חודשים. מחצית מהסכום עבור תקופה זו עומדת על 38,500 ש"ח, ועל התובע לשלם סכום זה לנתבעת. עקרונית היה מקום לחייב את התובע לשלם גם מחצית מהארנונה, ועד הבית, חשבון החשמל וכדומה, אולם הנתבעת לא הוכיחה באלו סכומים מדובר, ומכל מקום בתקופה הרלוונטית גרו בדירה גם שתי בנותיה של הנתבעת, כך שדומה שחלקו של התובע בשכירות אמור להיות פחות ממחצית. בנסיבות אלו, ומכיוון שממילא מדובר בעניין שבאומדנה, מצאתי לאזן בין שני המרכיבים, כך שהתובע יחויב בתשלום מחצית מדמי השכירות בלבד.

23.אשר לטענה להפרת הבטחה להינשא, גם כאן העובדה שהתביעה לא הוגשה לבית המשפט למשפחה מדברת בעד עצמה, ומכל מקום לא הובאה לטענה זו ראיה כלשהי, ולא נסתרה טענת התובע כי מעולם לא נתן הבטחה כזו. ממילא, מתחייבת המסקנה כי טענה זו לא הוכחה.

סוף דבר

24.במסגרת התביעה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 300,000 ש"ח. במסגרת התביעה שכנגד, על התובע לשלם לנתבעת סך של 38,500 ש"ח. סך הכול, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 261,500 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד הגשת התביעה.

בנסיבות העניין, בהתחשב בסכום שלגביו התקבלה התביעה בסופו של יום ובהיקף התיק, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

תיק ההוצאה לפועל ישופעל, אולם הוא יועמד על הסכומים האמורים בלא להוסיף את ההוצאות, הריביות וכדומה שנצברו בתיק.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ב, 24 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ