עיזבון המנוח פלוני נ' ״קרנית״ הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

צדדים שלישיים בהודעת קרנית: 

1. חבישי עלי מנופים בע"מ

2. עזבון המנוח חביש עלי

3. חביש איאד

4. חביש זאיד

כולם ע"י ב"כ עוה"ד אמיר סלאמה

פסק דין 

1. תביעת עזבון ותלויים נגד קרנית, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). יחד עם תביעה זו, אוחדה גם תביעת החזרה של המוסד לביטוח לאומי כנגד קרנית. המנוח היה עובד שכיר של חברה, היא הצד השלישי מס' 1. לעת התאונה, ביום 23.7.2012 נהג המנוח (במגרש החברה), במלגזה שלא בוטחה בביטוח חובה. המלגזה התהפכה בנסיעה, עת הסיע באמצעותה מטען שפרק מעט קודם ממשאית, באמצעות אותה מלגזה. המנוח נהרג בתאונה. המנוח יליד דצמבר 1972, כבן 40 במותו.

התובעים הם יורשיו ותלוייו של המנוח: התובעת 2 אלמנתו, ילידת 1973. התובעת 3 (תכונה א') – בתו הבכורה, ילידת 1998. התובע 4 (יכונה ס') בנו - יליד 1999. התובע 5 (יכונה פ') בנו - יליד 2002. התובע 6 (יכונה מ') בנו - יליד 2008.

2. לעת התאונה הייתה המלגזה רשומה עדיין על שם מר חביש עלי ז"ל, שנפטר ב 2011. קרנית שלחה הודעת צד ג' לחברה שבשליטת מר חביש עלי ז"ל, היא חבישי עלי מנופים בע"מ (צד ג' 1 – מעסיקת המנוח), וכן לעזבונו של מר חביש עלי (צד ג' 2). האחרון, כמו החברה, נתבע כבעלים ומתיר שימוש, מכוח זכות החזרה הנתונה לקרנית בסעיפים 9(2) ו-9(3) לחוק. אלא שעזבון הינו מסת נכסים, ולא אישיות משפטית הכשרה לתבוע ולהיתבע. צדדי ג' 3-4 הינם בניו של מר חביש עלי ז"ל, שנתבעו בכובעם כיורשיו, ובכובע חלופי כבעלי מניות בחברת האב המנוח; כאשר נתבעו על ידי קרנית אף כבעלי המלגזה ומתירי השימוש בה.

3. בין הצדדים כמה מחלוקות.

ראשית כלום המלגזה עולה כדי "רכב מנועי", והאם בהתאמה נסיבות התאונה עולות כדי "תאונת דרכים" במובן החוק.

שנית, אף אם ברכב מנועי ותאונת דרכים עסקינן - נטען לנהיגה של המנוח במלגזה בלא רשות, באופן המחריג הזכאות לפיצוי מכוח החוק, לפי סע' 7(2) לחוק. שאלה נוספת נוגעת לתחולת ההחרגה הקבועה בסעיף 7(3) לחוק, היינו האם המנוח נהג במלגזה עם רישיון נהיגה מתאים.

ככל שיש תחולה לאחת משתי ההחרגות הנזכרות בפסקה הקודמת - ההחרגה של עילת התביעה לפי החוק, אינה גורפת. אם נהג המנוח בלא רשות, או בלא רישיון נהיגה מתאים, הרי לא זכאי עזבונו (יורשיו הבאים בנעליו), לפיצוי לפי החוק, שכן מופקעת אז עילת התביעה של הניזוק ויורשיו לפי החוק. אולם תלוייו כן זכאים לפיצוי, לפי סע' 7ב לחוק. ואם מדובר במצב בו נהג המנוח במלגזה כדי לפרוק סחורה מן המשאית (ענין שלא שנוי במחלוקת), ועשה זאת בלא חריגה מהרשאה, ועם רישיון מתאים, זכאי גם העיזבון לפיצוי לפי החוק.

שלישית, בין המל"ל לבין קרנית מחלוקת נוספת. קרנית טוענת שאין למל"ל זכות חזרה כלפיה, כאשר מדובר על תאונה שאירעה בשירות המעביד, וברכב המעביד. המל"ל טוען שלא מדובר על רכב מעביד; וכי גם אם ייקבע שברכב מעביד עסקינן – עדיין קנויה לו הזכות לחזור על קרנית.

4. אקדים ואציין המסקנה אליה הגעתי, כי אכן ברכב מנועי ותאונת דרכים עסקינן, במובן החוק. וכי המנוח נהג עם רישיון נהיגה מתאים לנהיגה במלגזה, ואף בהיתר. לכן יש זכות תביעה לעיזבון (ליורשים). במצב דברים זה, היות ויש זהות בין היורשים לתלויים (אלמנה וארבעה קטינים) ניתן לחשב הנזק לפי החלופה הגבוהה יותר, של פיצוי לעיזבון, תוך הוספת ראשי נזק מתביעת התלויים, שאינם במתחם החפיפה שבין תביעת העיזבון לתביעת התלויים.

5. מטעם הצדדים הוגש דו"ח חקירת התאונה, של אגף הפיקוח על העבודה במשרד הכלכלה (מר וליד מנסור). כמו כן הוגשו מסמכים נוספים הנוגעים לתכונות המלגזה, ומסמכים מתיק המשטרה. מסמכים אלה הוגשו בהסכמה, בלא צורך בחקירות. בישיבת קדם המשפט סוכם כי העדים הינם האלמנה, שתיחקר על תצהירה (לגבי גובה הנזק), צדדי ג' 3-4, ועד מטעמם מר חירבאווי שייחקרו אף הם על תצהיריהם (ביחס לנסיבות, עילת התביעה, ותביעת החזרה של קרנית על צדדי ג').

6. אפתח בשאלות כלום עסקינן ב"רכב מנועי" ו"תאונת דרכים", במובן הביטויים בחוק.

רכב מנועי

7. הגדרת "רכב מנועי" בחוק הנה "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות."

קרנית טוענת בסיכומיה שלא הוכחו תכונות המלגזה ולפיכך לא הוכח שמדובר ברכב מנועי. איני מסכים. הוגשה תעודת עובד ציבור של גף ציוד מכני הנדסי במשרד התחבורה, ביחס לתכונות המלגזה המעורבת. מבחינת מידות המלגזה, מדובר על רוחב 1.1 מ', אורך 2.6 מ' וגובה 2.2 מ', והיא מוגדרת כמכונה ניידת שמהירותה 17 קמ"ש. כאמור בתע"צ, כושר המכונה הניידת לנוע בדרכים מוגדר בתקנות התעבורה: תקנות 39(א)א, 54 ו-153. על פי תיאור זה ומהירות הכלי הנופלת מ-30 קמ"ש, לא מדובר על מכונה ניידת המקיימת הכשירות (הנורמטיבית) לנוע בכוח מכני בכביש. חלופה זו שבהגדרה – אכן לא מתקיימת. אולם, מעיון בתמונות המלגזה ותיאור התאונה (ראה תמונות בדו"ח חקירת התאונה של מר מנסור, שייסקר בהמשך) מתקיימת במלגזה חלופה אחרת בהגדרת "רכב מנועי" שבחוק. זו שעניינה ב"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע, ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". גם אישור אגף צמ"ה ביחס למלגזה מגדיר יעודה כהעמסה, פריקה, שינוע ואחסון מטענים. מדובר במלגזה הנעה בכוח מיכני. על פי התמונות, ברי שיעודה הנו שינוע מטענים מנקודה לנקודה. יעודה זה (שהנו לכל הפחות יעודה העיקרי והקבוע), מקיים על פי קביעת ההלכה חלופת ההגדרה האמורה (לגבי כל האמור בפסקה זו עיין: רע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום; רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי). מדובר אפוא ברכב מנועי.

האם מדובר בתאונת דרכים

8. תאונת דרכים בהגדרה הכללית הינה " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

"שימוש ברכב מנועי" מוגדר בחוק כ – "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"

9. חלופות ה"שימוש ברכב" הרלבנטיות לענייננו, הינן נסיעה ברכב, וכן התהפכות של הרכב (מהלך נסיעתו).

10. מטעם המנוח הוגש כאמור דו"ח חקירת תאונת העבודה שנערך מטעם חוקר משרד הכלכלה, המפקח ואליד מנסור. להלן עיקרי הדוח:

א. מקום העבודה - עיסוקו במסחר קמעונאי בחומר בניין, והמנוח היה עובד המפעל.

ב. תחת פרטי התאונה נרשמה התמצית: "בזמן פירוק שקי פסולת בניין ממשאית, במגרש לחומרי בניין, בעזרת מלגזה, המלגזה התהפכה וגרמה למותו".

ג. קביעות המפקח, לגבי נסיבות התאונה, נסמכו על שיחות שלו ועל קבלת הודעות מתיק המשטרה, ובדיקתו שלו בזירת התאונה לאחר המקרה: הוא מציין בדו"ח כי הגיע לזירת האירוע למחרת יום התאונה, ופגש את המנהל ובעל החברה (מר חביש איאד, הוא צד ג' 3, שיכונה בשמו "איאד"). המפקח ראה את המלגזה עומדת ליד נקודת הפסולת, כאשר על שני קלשוניה שקי בד קרועים, כנחזה בתמונות שצילם. מדובר במקום בו הועמדה לאחר התהפכותה, ועת הגיע המפקח ראה במקום עמידתה סימני שמן. כמה ימים אחר כך, ב-29.7.2012, ביקר במקום הבודק המוסמך, מר חליל סאלם, וחוות דעתו מיום 7.8.2012 מצורפת כנספח לדו"ח.

המפקח קיבל גם את חומר החקירות ממשטרת עכו. הוא עצמו חקר תחת אזהרה את איאד. כמו כן נחקרו אחיו זאיד (צד ג' 4, שיכונה אף הוא בשמו הפרטי), אף הוא מבעלי החברה, ואת מר חירבאווי.

ד. המעסיקה, חבישי עלי מנופים בע"מ, הינה חברה פרטית להובלות, עבודות מנוף, שינוע, ציוד כבד, ומסחר בחומרים ומוצרי בניה.

ה. משרדי החברה, חניית רכבים ומגרש הממכר לחומרי בניין, נמצאים במגרש החברה. בחלקו הדרומי של המגרש מצויה נקודה לאיסוף פסולת בניין, אליה נשפכת הפסולת למינוי ומחזור.

ו. אין לחברה רישיון עסק תקף מאת רשות הרישוי. בנוסף, בדיקת המלגזה ע"י בודק מוסמך לא הייתה תקפה ביום התאונה, בניגוד לדרישת סעיף 81 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל – 1970.

ז. בידי המנוח לא היה רישיון לנהיגת מלגזה, והוא לא הודרך לכך כנדרש בהוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (למסקנה זו אתייחס בהמשך. אקדים ואציין כי יש להבדיל בין הדרכה נדרשת לנהיגה על מלגזה, לבין רישיון נהיגה מתאים לנהיגה במלגזה, שהוא הרלבנטי לענין סע' 7 לחוק – י.פ).

המנוח כן היה בעל רישיון נהיגה למשאית ומפעיל עגורן/אתת לעגורן להעמסה עצמית, ללא הגבלת עומס. ביום 20.7.12 התקבל לעבודה בחברה כנהג משאית מנוף. מדובר על יומיים לפני התאונה. ביום קבלתו חתם המנוח על תצהיר בעניין הדרכת בטיחות כללית.

ח. בחברה מועסקים 7 עובדים, מהם 4 נהגי משאיות ומפעילי מנופים.

ט. ביום האירוע, בסביבות 17:30, בסוף יום העבודה, הגיע המנוח אל המגרש, כאשר משאיתו עמוסה בפסולת בניין הנמצאת בשקי בד, הנקראים שקי טונה (מדובר על שקים גדולים – י.פ.).

י. המנוח נכנס לחדר הנהגים, הנמצא על יד הכניסה למגרש, ולקח מפתח התנעה למלגזה, המצויה במגרש. רישיון הציוד ההנדסי של המלגזה בתוקף עד 15.11.12.

יא. לאחר מכן הניע את המלגזה כדי להוריד באמצעותה את שקי הפסולת שעל המשאית, ולהניחם בנקודת איסוף הפסולת במגרש.

יב. אדם בשם חירבאווי ואהבי עבר דרך המגרש. המפקח ציין כי התברר שאין הוא עובד החברה אלא עובר אורח שחלף במקום במקרה. המנוח ביקש ממנו לעלות על המשאית כדי לחבר את לולאות שקי הבד אל קלשוני המלגזה. מר חירבאווי נעתר לבקשה ועלה על המשאית. המנוח קירב את קלשוני המלגזה אל השקים הקיצוניים שעל גבי המשאית, ומר חירבאווי הצליח לחבר 3 שקים.

יג. המנוח הרים מן המשאית את השקים שחוברו לקלשוני המלגזה. הוא החל לנסוע במלגזה אל נקודת האיסוף. במהלך הנסיעה התהפכה המלגזה על המנוח וגרמה למותו.

יד. מר חירבאווי מסר בהודעותיו כי לא ראה את רגע התהפכות המלגזה עצמו, שכן לאחר שעיגן את השקים הראשונים, ירד מן המשאית ועשה דרכו מחוץ למגרש כדי להביא מי שתיה. זאת לבקשת המנוח. מר חירבאווי עמד בשתי חקירותיו על גרסתו הראשונית. היינו המלגזה הופעלה לעת התאונה ע"י המנוח. זאת למרות שאבי המנוח טען בפני מר מנסור ובפני המשטרה כי המנוח לא היה מפעיל המלגזה בעת האירוע.

טו. המפקח התרשם בביקורו מן המשאית ממנה שונעו השקים המלאים. לעת ביקורו הייתה המשאית עדיין עמוסה בשקים מלאים בפסולת בניין. המקום בו עמדה לעת ביקור המפקח, היה מרוחק כ-20 מ' ממקום התאונה. גובה ארגז המשאית כ-140 ס"מ מפני הקרקע. למשאית חובר דרך קבע מנוף לטעינה עצמית.

טז. כדי שקלשוני המלגזה יגיעו לגובה לולאות השקים, היה צריך להרימם לגובה של יותר מ-3 מ' (גובה ארגז המשאית בצירוף לגובה השק).

יז. הכלים חונים בדרך כלל במגרש. המפתחות שלהם נמצאים במגירה בחדר הנהגים הסגור, ומפתחו מוחבא על יד דלת הכניסה לחדר, כך לפי העדויות שנגבו.

יח. מותו של המנוח נגרם כתוצאה מלחיצת גופו בין המלגזה לרצפה, כאשר קפץ מן המלגזה בצד שמאל, לעת התהפכותה. לא ברור למה בחר המנוח להוריד את השקים על גבי המשאית עם מלגזה, במקום בעזרת המנוף לטעינה עצמית, המותקן על גבי המשאית שהפעיל המנוח.

יט. הבודק מטעם משרד הכלכלה, מר חליל סאלם, קבע בחוות דעתו שהתהפכות המלגזה נגרמה כתוצאה מהמומנט שגרם משקל השקים בשילוב גובה הרמתם. חוסר הידע והניסיון של המנוח בהפעלת המלגזה, גרמו למקרה. המנהל, מר איאד חביש, היה צריך להדריך את המנוח הדרכה ספציפית, וליידע אותו בדבר האיסור להפעיל את המלגזה שבחצר מגרשו.

11. עיקרי תצהירו של איאד (צד ג' 3):

א. ההודעה לצדדי ג' נשלחה בשיהוי. שנים ארוכות לאחר שהוגשה התביעה כנגד קרנית ב-2015.

ב. חברת חבישי עלי מנופים בע"מ, היא צד ג' 1, רשומה כדין אצל רשם החברות ונוסדה ב-5.1.10. עיסוקה בתחום ההובלות ועבודות מנופים המחוברים למשאיות. החברה נוסדה ע"י אביו של העד, עלי חביש ז"ל, שהלך לעולמו, לאחר מחלה, ב-3.2.11.

ג. בתקופה שלפני פטירתו, לא יכול היה האב לנהל את העסק, לאור מחלתו. לכן, בינואר 2011 הוא העביר את הבעלות בחברה לבניו, והעביר להם אף את הניהול. כעולה מתדפיס פרטי החברה של רשות התאגידים, הפכו צדדי ג' 3 ו-4 לבעלי המניות בחברה מ-14.3.11 ולדירקטורים מ-1.1.11. צורפו גם הודעות על העברת מניות בחברה פרטית, לצדדי ג' 3-4, מאת אביהם. מועד ההעברה (שגם דווחה לרשם החברות באותו חודש) הינה מינואר 2011. צורף גם שטר העברת מניות מ-18.1.11.

ד. הערה שלי – י.פ: צדדי ג' 3-4 , איאד ואחיו זאיד, הינם אכן יורשי אביהם, מר חביש ז"ל, על פי הסכם חלוקת עיזבון, שקיבל תוקף ע"י בית הדין הדתי הדרוזי. מעיון בהסכם חלוקת העיזבון ממרץ 2011, עולה כי הם היורשים בחלק העיקרי. אלמנת מר חביש זכתה לירושת המקרקעין שעליהם דירת המגורים, ויתר נכסי העיזבון עברו לצדדי ג' 3-4, כמעט בחלקים שווים. זאת לרבות מקרקעין, חשבונות בנקאיים פרטיים ועסקיים. הרלבנטי לענייננו הנו רשימה של 7 רכבים וכלים שעברה לפי ההסכם בעלותם של איאד וזאיד, לרבות שתי משאיות, טרקטור ועגלה, טנדר, ושתי מלגזות, כולל המלגזה המעורבת בתאונה.

ה. איאד מאשר כי הוא ואחיו ירשו את החברה ואת כל הכלים שהיו רשומים על שם החברה (דומה שיש לדייק במשמעות הירושה של הכלים, כשיש להבחין בין בעלות לבין רישום. אתייחס לענין בהמשך – י.פ). המלגזה הועברה על שמם של איאד וזאיד לאחר התאונה, בחודש אפריל 2013, על פי אישור בעלויות נספח ה' למוצגי צדדי ג'. הבעלים הרשומים הקודמים באותה מלגזה, גם לתקופת התאונה, כעולה מאותו אישור, הינו אביהם המנוח של איאד וזאיד, מר חביש עלי ז"ל.

ו. איאד וזאיד קיבלו את תלושי השכר שלהם מן החברה שהפכו בעליה.

ז. עת נקלט המנוח בחברה, הוגדר מראש תפקידו כעובד מנופאי/נהג משאית מנוף, על פי ההסמכה שקיבל עובר לקליטתו בחברה. כך גם באישור על קבלת הדרכה שקיבל המנוח ממשרד התחבורה (נספח ו' למוצגי הנתבעים) מצוין שמדובר על עובד/נהג/מפעיל.

ח. אסור היה למנוח לבצע תפקיד אחר ללא רשות מפורשת של הממונים עליו, לרבות איסור עליה על מלגזה ונהיגה עליה, וכך ביחס לכל כלי מנועי.

ט. בבוקר יום עבודה, משאית המנוף יוצאת לשטח עבודה מחוץ למשרדי החברה, ולאחר סיום העבודה שב הנהג – מפעיל, ומחנה את המשאית בחצרי החברה, משיב את מפתחות המשאית ועוזב את העבודה. זו הייתה עבודתו של המנוח, שככל נהג מפעיל אחר של משאית מנוף, לא היה אמור להתעסק עם כלים אחרים, לרבות המלגזה.

י. במועד התאונה אכן היו בחצרי החברה כלי עבודה שונים, לרבות אותה מלגזה מעורבת. בטרם תחילת עבודתו של המנוח הוסבר לו, כפי שמוסבר לכל מנופאי אחר, דבר האיסור והשימוש בכלי עבודה, למעט משאית המנוף. לרבות האיסור המוחלט בשימוש ונהיגת המלגזה. למנוח לא הייתה הכשרה לנהיגה על מלגזה ולא רישיון לנהוג בה. וברור היה שזה אינו מתפקידו. המנוח היה אדם בגיר, כבן 40, והיה מודע היטב לאיסור להפעיל המלגזה.

יא. כאמור, לעת התאונה המלגזה הייתה רשומה בבעלותו של עלי חביש ז"ל. אותה עת לא היו לה ביטוח חובה וטסט בתוקף , ולכן הושבתה ולא הייתה פעילה, לרבות בתקופת העסקת המנוח.

לאחר התאונה נבדקה המלגזה ונמצאה תקינה. איאד ואחיו דאגו לסידור רישיונות וביטוח תקין למלגזה, על שם החברה, והיו מבוצעים בה תיקונים אשר שולמו ע"י החברה. בשנת 2016 נמכרה המלגזה.

יב. בעת התאונה לא היו איאד ואחיו נוכחים במגרש או באתר. מפתחותיה לא היו בתוכה או עליה, אלא נשמרו במגירות של משרדי החברה או תא הנהגים, משלא הייתה פעילה ומושבתת.

יג. ביום המקרה החל המנוח עבודתו בשעה 6:30 לערך, כשהסיע משאית (שמספרה צוין) לאזור חיפה, שם עבד במהלך היום בעבודות מנוף. עם חזרתו העמיס שקים עם פסולת בניין, וחזר למגרש החברה קצת לפני השעה 18:00. בדרך, סביב השעה 17:30, התקשר לאיאד ושאל אותו אם למלא דלק במשאית. איאד השיב לו שימלא דלק, יחזיר את המשאית למגרש ויעזוב את המגרש, וכי אין אנשים או פועלים במגרש. מבירור שערכו איאד וזאיד לאחר מעשה, לרבות מול מר חירבאווי, שב המנוח עם המשאית שעבד עליה, ואז חרג מהגדרת עבודתו אצל הנתבעים.

שכן במקום להשיב מפתחות המשאית ולעזוב העבודה, ניגש בעצמו והשיג המפתחות של המלגזה במקום בו הונחו בתא הנהגים, ועשה בה שימוש על דעת עצמו וללא רשות והסכמה. ככל הנראה הרים לגובה 2 או 3 שקים, באמצעות קלשוני המלגזה, וגרם להתהפכותה על גופו.

לאחר התאונה התקשר זאיד לאיאד, והזעיק אותו. העד, שהיה בחדר כושר, הגיע תוך מספר דקות למגרש החברה. שם ראה את המנוח, כשהוא עדיין נושם, שוכב ליד המלגזה. מתברר שאנשים שהיו בסביבה הביאו מלגזה אחרת ממפעל שכן, ובאמצעותה הרימו את המלגזה מעל גוף המנוח.

יד. המנוח אכן לא זכה להדרכה להפעלת מלגזה, וגם לא היה אמור לזכות בהדרכה כזו, שכן הפעלתה לא הייתה מתפקידו, נהפוך הוא, נאסר עליו להפעיל המלגזה.

יד. מפתחות המלגזה היו מונחים במגירה שבחדר הנהגים, שהיה בדרך כלל סגור, ונפתח לצורך אחסון ציוד, ומפתחות הכלים המנועיים. גם במועד התאונה היה החדר סגור, ולא ברור איך הצליח המנוח לאתר מפתחות החדר וכן לאתר מפתחות המלגזה, בפרט שהיה עובד חדש, ומאחר והיה אמור להותיר מפתחות המשאית בה נהג.

טו. לעיתים רחוקות איאד או זאיד היו משתמשים במלגזה אחרת השייכת לעסק של השכנים, כדי לבצע עבודות במגרש החברה, שהינם בעליה. במה שקשור לפריקת סחורה מן המשאיות – זו מתבצעת באמצעות מנופי המשאיות עצמן והמנוח היה מודע היטב להנחיות אלה עת נקלט לעבודה (כזכור – הוא נקלט לעבודה יום לפני התאונה – י.פ).

טז. בזמן התאונה לא היו עובדים של החברה במקום. המנוח לא נהג מעולם במלגזה עובר למקרה.

יז. מר חירבאווי לא היה עובד החברה, אך היה מוכר לאיאד וזיאד, שכן היה נוהג "לחתוך" דרך מגרש החברה, כפי שעושים גם אחרים, כדי לקצר דרך. צורף תצהיר של מר חירבאווי וכן אישור רואה חשבון, כתימוכין לטענה שמר חירבאווי אינו עובד החברה ולא הועסק ע"י איאד וזאיד.

12. עיקרי גרסתו של מר זאיד חביש:

תצהירו של זאיד זהה בפרטיו לזה של אחיו איאד. העד מוסיף כי בזמן התאונה היה גם הוא מחוץ למגרשי החברה, היות והחליף נהג משאית, ועבד אפוא על המשאית בה נהג. מר חירבאווי התקשר אליו והודיע לו על האירוע. זאיד מצידו התקשר לאחיו והגיע גם הוא לזירת האירוע, שם ראה התקהלות של אנשים יחד עם צוות מד"א.

13. עיקרי גרסתו של מר חירבאווי

א. ביום התאונה עבר העד בהליכה במגרש של חברת חבישי מנופים. זאת מאחר והמגרש מצוי בין שני כבישים ראשיים בכפר ירכא ואנשים בדר"כ מקצרים דרך, בעוברם דרך המגרש.

לעת עדותו ציין כי השערים משני הכיוונים היו פתוחים, ולכן ביקש לקצר דרך. הוא עשה דרכו לבית חברו המצוי בסמיכות למגרשה של החברה צד ג' 1.

ב. ביום התאונה לא עבד אצל חב' חבישי מנופים אך הוא מכיר את איאד וזאיד (הערה שלי – י.פ: אף זאיד בעדותו אישר כי העד מוכר לו, וכי שמע מפיו כי עשה דרכו לחברו).

ג. המשך עדותו של מר חירבאווי תואם את הגרסאות שכבר נסקרו: תוך כדי הליכה ראה את המנוח על המלגזה (בחקירתו אישר שהמלגזה הייתה בנסיעה בכיוון המשאית שחנתה). הוא סבר מרחוק שהנהג הוא זאיד המוכר לו, וקרא בשמו. אז הסתכל עליו המנוח והוא ראה שלא מדובר בזאיד. המנוח קרא לו וביקש עזרתו בפריקת השקים שעל המשאית. לבקשתו של המנוח עלה העד על המשטח של ארגז המשאית. עוד לבקשת המנוח, השחיל העד אל תוך קלשוני המלגזה לולאות של שלושה שקים. או-אז ירד מן המשטח.

ד. אותה עת לא ראה העד אף איש במגרש החברה חוץ מאשר המנוח.

ה. המנוח רצה לשתות מים והעד אמר שיביא לו מן השכן, כאשר התכוון להביא מים גם עבור עצמו.

הערה שלי י.פ.: בחקירתם של זאיד ושל העד מר חירבאווי, התברר כי במגרש עצמו, לא היו ברזי מים, במועדים הרלבנטיים, כאשר המשרדים נעולים. מר חירבאווי אמר שביקש להביא מים מהעסק של השכן כדי שיהיו מים קרים. איני רואה גם תמיהה לגופה בעניין זה שכן יש אנשים שישתו מצינור מים, ויש אנשים שמעוניינים לשתות דווקא ממים שנמזגו לכוס או בקבוק מברז. כל איש ונוהגו.

ו. העד הספיק להתרחק כ-10 מטר לכיוון מגרש השכן, ואז שמע חבטה וצעקות של המנוח. הוא חזר בריצה וראה שהמלגזה התהפכה על המנוח והייתה מונחת על בטנו. הוא רץ במהירות אל השכן ועדכן אותו, ותוך כדי ריצה שוחח טלפונית עם זאיד והחל לראות התקהלות של אנשים שכנראה שמעו את החבטה והצעקות של המנוח. כמו כן ראה אנשי מד"א שהגיעו, לאחר מכן עזב את המקום.

ז. מזה מספר שנים הוא מועסק בחברת חבישי עלי מנופים (צד ג' 1).

הערה שלי י.פ.: על פי דוח רציפות ביטוח של העד מר חירבאוי, אשר הוגש במהלך הישיבה, החל הוא לעבוד אצל צד שלישי מס' 1 באוגוסט 2017. היינו אכן לא עבד שם בסמיכות לתאונה, עת נחקר על ידי מר וליד מנסור.

14. א. סקרתי בהרחבה המסמכים שהוגשו בהסכמה, והעדויות. מתקבלת תמונה ברורה לפיה המנוח הפעיל את המלגזה כדי לפרוק באמצעותה פסולת בנין מן המשאית (אותה משאית שהשיב המנוח למגרש החברה מעט קודם). עובר אורח, מר חירבאווי, נעתר לבקשתו לעזור. המנוח קירב את המלגזה אל ארגז המשאית. לבקשת המנוח, תלה מר חירבאווי שניים או שלושה שקים גדולים עמוסים בחומר בניה על שיני המלגזה. המנוח התרחק עם המלגזה, תוך שהוא מרים את השקים התלויים, והחל לנסוע לנקודת איסוף הפסולת. מעט לאחר מכן, התהפכה המלגזה מכובד המשקל, והמנוח נמחץ תחת כובד משקלה, ונפטר בהמשך.

אין רבותא בכך שאיש לא ראה את רגע ההתהפכות, שכן מעט לאחר שאירעה התאונה נמצא המנוח על ידי מר חירבאווי תחת המלגזה בה נהג, כאשר זו הפוכה. המלגזה התהפכה ומחצה המנוח, מעט לאחר שהחל לנהוג בה עם השקים שהוטענו על שיניה מעט קודם.

ב. עובדות אלה עולות כדי "תאונת דרכים" במובן החוק, שכן המלגזה כאמור הינה רכב מנועי ומתקיימות שתי חלופות שימוש. זו שעניינה בנסיעה ברכב, וזו שעניינה בהתהפכות של הרכב תוך כדי נסיעת המלגזה מהלך אותו שינוע מטען. המנוח אמנם עסק בפריקת מטען, אך לא מן המלגזה המעורבת, אלא מן המשאית. המלגזה שימשה המנוח לשינוע המטען, ושלב הטעינה אליה (תליית השקים על שיני המלגזה) כבר הסתיים עובר לאירוע התאונה. מכל מקום דיינו בשתי חלופות השימוש האמורות שאינן מוחרגות ממילא על ידי הסיפא של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שעניינה בטעינת מטען או פריקתו כשהרכב עומד. נסיעת המלגזה והשינוע של השקים באמצעותה, מקיימות המטרה התחבורתית אשר בהגדרה הכללית.

אף חלופת השימוש השנייה, זו של התהפכות הרכב, מקיימת המטרה התחבורתית בענייננו, כאשר ההתהפכות היתה מהלך הנסיעה עצמה. לאחרונה הוכרע שכדי שתהא תחולה להגדרה הכללית של "תאונת דרכים" שבחוק, צריכה להתקיים מטרה תחבורתית, גם כאשר חלופת השימוש ברכב הנבחנת, הנה זו של התהפכות הרכב (עא 2751/21 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (9.8.2022). לא בכל התהפכות של רכב מתקיימת מטרה תחבורתית שלובה, והעניין הנו תלוי נסיבות. באותו מקרה אכן הוכרע שחלופת השימוש של התהפכות הרכב , לא קיימה בנסיבותיה גם מטרה תחבורתית. לכן נקבע שם שאין תחולה להגדרה הכללית, וכי לא בתאונת דרכים עסקינן (באין חזקה מרבה שתכניס המקרה תחת כנפי החוק). העובדות בענייננו שונות, וכן מקיימות המטרה התחבורתית, אף בחלופת השימוש ברכב שעניינה בהתהפכותו, שאירעה מהלך נסיעתו, לצורך שינוע מטען מנקודה לנקודה. בין חלופות השימוש למטרה התחבורתית לבין הנזק שאירע מתקיימים במצטבר גם רכיב הקשר הסבתי העובדתי (במבחן הגורם שאין בלתו); והקשר הסבתי המשפטי (הנבחן במבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר: ראה למשל האסמכתאות בפס' 8 של ההחלטה שברעא 2820/20 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' המרכז הזאולוגי תל אביב (20.5.2020)). מתקיימת אפוא ההגדרה הכללית שעניינה בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

אני קובע שבתאונת דרכים עסקינן.

הבעלות במלגזה לעת התאונה 

15. ראשית, ולשם הבהירות, אדרש לנתונים הנדרשים בסדר כרונולוגי.

16. מספר המלגזה המעורבת, כמופיע ברישיון צמ"ה: 668730.

ב 2006 נרשמה המלגזה הנ"ל על שמו של עלי חביש ז"ל, אביהם של איאד וזאיד (אישור רישום ציוד מיכני הנדסי ממשרד התחבורה – צורף כנספח ה' לתצהיר איאד).

שנים אח"כ הקים האב המנוח את החברה צד שלישי 1, חבישי עלי מנופים בע"מ. החברה נרשמה בתאריך 5.1.2010. האב היה בעליה ומנהלה. אין טענה כי עיסוקיו של האב השתנו. היינו הוא החל להפעיל עסקו באמצעות החברה. מדובר בעסק של הובלות וסחר חומרי בנין, המערב שימוש במשאיות - מנוף.

עובר לשנת התאונה, כנראה בשל מחלת האב, הועברו מניות החברה במלואן לאיאד וזאיד והשניים הינם בעלי החברה ומנהליה, החל מ-14.3.2011.

בפברואר 2011 נפטר האב.

במרץ 2011, הפכו איאד וזאיד ליורשיו של אביהם המנוח, מכוח הסכם חלוקת העיזבון שקיבל תוקף בבית הדין הדתי הדרוזי, והוגש לבית הדין ב-14.3.11. באותו הסכם שאושר, צוין כזכור שאף המלגזה המעורבת, יחד עם רכבים אחרים, עוברת לאיאד וזאיד.

ב 23.7.2012 אירעה התאונה מושא התיק. יום קודם נקלט המנוח כעובד חדש, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, שהמעבידה לעת התאונה הייתה צד שלישי מס' 1, היינו החברה.

במועד התאונה נותרה המלגזה רשומה עדיין על שם האב המנוח חבישי עלי ז"ל (הרישום באגף ציוד מיכני הנדסי במשרד התחבורה). בשנת 2013 נרשמה המלגזה על שמם של איאד וזאיד. לפי תעודת עובד הציבור של רישום הבעלויות בכלי, אין העברת רישום בהמשך של המלגזה משמם שלהם על שם החברה שבבעלותם (צד ג' 1, חבישי עלי מנופים).

בהמשך באפריל 2016 נערכה עסקת טרייד אין בין חברת חבישי עלי מנופים לבין צד שלישי שמכר לה מלגזה, וקיבל ממנה המלגזה המעורבת (בתוספת מחיר ששלמה חבישי עלי מנופים לאותו קונה, מעבר למחיר המלגזה המעורבת). המלגזה המעורבת נרשמה אפוא על שם אותו קונה החל ממאי 2016. הסכם הטרייד אין צורף על ידי צדדי ג'.

17. הילוכו של המל"ל הנו שאותה מלגזה היתה בבעלותו האישית של האב המוריש מ 2006. לפיכך עם פטירתו, לאור הסכם חלוקת העיזבון שאושר על ידי ביה"ד הדתי, הרי שהחל ממרץ 2011, הפכו איאד וזאיד אישית לבעלי המלגזה. וכך נותרו בהמשך , לרבות במועד התאונה, כאשר אף נרשמה על שמם ב 2013 עד שנמכרה ב 2016. הבעלים הקנייניים המשותפים של המלגזה המעורבת, איאד וזאיד ולא החברה חבישי עלי מנופים בע"מ. לפיכך לא מדובר על רכב מעביד, שכן החברה היא שהייתה מעבידת המנוח.

טענת קרנית והצדדים השלישיים הנה שנהפוך הוא, מדובר על רכב החברה, ולפיכך רכב מעביד. איאד וזאיד מפנים לכך שמלגזה אחרת שנרכשה בהמשך , נרשמה על שם החברה. כאשר כלל הרכבים ששימשו את החברה היו של החברה מעת היווסדה ב 2010. המלגזה המעורבת לא נרשמה על שם החברה מסיבה טכנית, לאור עיקול שמנע זאת בזמנו.

18. לטעמי מדובר אכן על רכב החברה.

19. צודק המל"ל שלא הומחש שעיקול כלשהו, שלא הוצג, הוא שמנע רישום המלגזה על שם החברה. אני נכון גם להתעלם, לצורך שאלת הבעלות הקניינית במלגזה, מן הנתון שב 2016 מכרה החברה את המלגזה לצד שלישי, בעסקת טרייד אין, על פי הסכם (החברה – ולא איאד וזאיד אישית). מכר זה אירע שנים לאחר התאונה, כאשר סביר שכבר נודע האינטרס של צדדי ג' להציג את המלגזה כרכב המעביד (רכב החברה). וצדדי ג' 3-4 איאד וזאיד ממילא שולטים בחברה המשפחתית. אני נכון אפוא להתייחס לנתון אחרון זה כאל נתון נייטרלי, שאינו מעלה או מוריד לכאן או לכאן. יכול שמשקף הוא המציאות כהווייתה, ויכול שאחרת. עם זאת יש לו משמעות עקיפה, לפחות מבחינה זו שהוא ממחיש שניתן היה להעביר הבעלות הקניינית במלגזה לרוכש, גם בלא שנרשמה קודם על שם החברה צד ג' 1, שמכרה אותה באותה עסקת טרייד אין ב 2016.

20. אכן, רישומית – נרשמה המלגזה קודם על שם האב המנוח עלי חביש ז"ל. ולאחר מכן – בשנה לאחר שנת התאונה - על שם בניו. עם זאת אכן מכוח הסכם חלוקת העזבון הפכו הם לפני התאונה ליורשיו של אביהם, והמלגזה צוינה בהסכם חלוקת העזבון כאחד מכלי הרכב שירשו. רק בשנה שלאחר שנת לאחר התאונה הועברה המלגזה רישומית על שמם של איאד וזאיד.

21. הרישום במרשם כלי הרכב, כידוע, אינו קונקלוסיבי לעניין הבעלות, ומקל וחומר לענין המועד ממנו הוקנתה הבעלות הקניינית (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פס' 8 של פסה"ד; בשפ 5769/12 תמר מזרחי נ' מדינת ישראל, פס' 21; רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464 ). ועדיין - הרישום אינו כאין וכאפס ויכולה להיות לו נפקות. שכן חזקה שבהגיון, שברגיל הבעלות תואמת המרשם (עיין: פס' 13 של פסק הדין בה"פ (חי') 308/02 אלחאג' נ' משה בן הראה (19.6.2003) . אולם מדובר על חזקה שניתנת לסתירה.

22. יש לומר כי טענת המל"ל לוקה באי עקביות מסוימת. המל"ל מדגיש בסיכומיו אחת מגרסאות איאד וזאיד שהוא מבקש לאמץ בעניין זה, כי במלגזה כלל לא נעשה שימוש על ידי החברה, לאור העובדה שמשלב מסוים לא בוטחה, ופקע הטסט שלה. הטענה שלהם (באחת מגרסאותיהם) היא שכאשר היה צורך להשתמש במלגזה – עשו השניים שימוש במלגזה של השכן, ורק הם עצמם נהגו במלגזה (כלשהי). ענין זה נוגע גם לשאלת השימוש בהיתר שעשה המנוח במלגזה הלא מבוטחת המעורבת, שאלה אליה אדרש בהמשך.

הקדמתי וציינתי כי לטעמי יש לדחות התיזה ששימוש המנוח במלגזה היה שימוש לא מורשה. אולם המל"ל סבור, וכך טען בסע' 54 לסיכומיו, כי יש לעיזבון המנוח דווקא יש זכות תביעה. ובכן, אם יש לעיזבון (יורשי המנוח) זכות תביעה, הרי לא מתקיים סע' 7(2) לחוק השולל זכות תביעה מכוח החוק ממי שנהג ברכב בלא רשות, ואף מעזבונו הבא בנעליו (להבדיל מתלוייו הזכאים עדיין לתבוע מכוח החוק, לפי סע' 7ב לחוק). ואם נהג המנוח ברשות במלגזה, ביומו השני לעבודה, הרי שאין סבירות – כפי שאציין בהמשך – שזכה הוא לרשות לנהוג במלגה באופן חד פעמי, כעובד חדש שזה מקרוב נקלט לעבודה. העובדה שמדובר בעובד שזה היה יומו השני בעבודה מעידה מאליה כמעט, שאם נהג ברשות במלגזה, הרי זה משום שזכה לרשות מפורשת (או מכללה, שכן כך היה נהוג בעסק). היינו בחברת חבישי עלי מנופים בע"מ נעשה שימוש במלגזה, לפי הצורך.

23. ואכן, כפי שמודה אף המל"ל בסיכומיו, גם איאד וזאיד נסוגו בחקירתם מגרסתם הנחרצת בתצהיר ובהודעה בלמר מנסור, לפיה לא עשו שום שימוש במלגזה המעורבת. הם הודו כי הם עצמם נהגו לעשות שימוש במלגזה המעורבת, למרות שידוע היה שאין לה ביטוח (עדות איאד בעמ' 35-36, עדות זאיד בעמ' 63 ו 65). נהיר אפוא כי המלגזה שימשה לפרקים את החברה, בניגוד לעמדת המל"ל בסיכומיו.

24. אני מקבל שהרישום ברשם ציוד מיכני הנדסי, בצירוף הסכם חלוקת העיזבון, מקים חזקה ראשונית, שהמלגזה הייתה קניינו של האב, ועם מותו עברה להיות קניינם של איאד וזאיד שירשו אותה כביכול. אולם מדובר בחזקה ניתנת לסתירה, ועל פי שורת ההיגיון בצירוף הדין – אכן נסתרה. ברור שהמלגזה נרשמה ראשית על שם האב ב 2006, ובעניין זה לא מדובר בפיקציה; שהרי את החברה, חבישי עלי מנופים בע"מ, הקים האב רק ב 2010. כלומר, לא נסתר ומקובל עלי שעד 2010 היה אכן מר חביש עלי ז"ל הבעלים הקנייני של המלגזה, כפי הרישום על שמו. מצב דברים זה משתנה החל משנת 2010. החל ממועד הקמת החברה יש לפצל בין רישום המלגזה – שנותר על שם האב המנוח, לבין הבעלות הקניינית במלגזה. שכן המלגזה שימשה רק בעסקו של האב, והחל משנת 2010 החל האב לנהל את עסקו זה במסגרת החברה שהקים אותה שנה, במקום כעוסק עצמאי. הגיונית, מ 2010 הפכו הרכבים שהיו רשומים על שמו (לפחות הרכבים הכבדים והציוד המיכני-הנדסי דוגמת המלגזה שהשימוש בהם רק עסקי) – לרכושה של החברה.

25. בחברה פרטית-משפחתית לעתים לא תישמר בהקפדה הפרדה בין פריטי רכוש מסוימים שהם קנין החברה, לבין כאלה שהם רכוש הבעלים. אולם לא מדובר בענייננו על רכב פרטי הנע בכבישים, ויכול לשמש הן את החברה, והן את בעליה איאד וזאיד. מדובר ברכב מנועי המהווה כלי עבודה נטו, בו נעשה שימוש לפי הצורך רק במגרש החברה, ורק לצרכי החברה, במסגרתה נוהל העסק המשפחתי (ותהי תכיפות השימוש בכלי אשר תהי).

השימוש במלגזה ברור שהיה למטרה עסקית גרידא גם בשנת 2006, עת נרכשה על ידי האב המנוח. אולם מעת שהקים החברה ב 2010, והחל לנהל עסקו באמצעותה, ברור שהמלגזה הפכה בפן המשפטי לקניין החברה. גם באין הסכם העברה כתוב ורשום בין האב שייסד החברה לבין החברה. סעיף 33 של חוק המכר קובע כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות. אולם ההעברה יכולה הרי להיות גם בלא תמורה. ברור שהאב , שהקים חברה קטנה פרטית קנה במסגרתה ניהל עסקו, לא ערך חוזה בכתב בגדרו העביר המלגזה משמו על שם החברה הפרטית שהקים. אולם חוזה כתוב כזה אינו נדרש, כתנאי לתוקף המשפטי של ההעברה.

26. לא מדובר במכר מקרקעין המצריך כתב כדרישה מהותית. המלגזה הנה מיטלטלין וחל בעניינו סע' 2 של חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 הקובע כי – "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם."

עצם המעבר של העסק לניהול בידי החברה מעת שהוקמה, יצר מצב בו המלגזה הועברה בפועל על ידי בעליה , בלא תמורה, לחברה הפרטית שהקים, החל מ 2010. מצב דברים זה, בצירוף החזקת החברה במלגזה, והשימוש שעשתה בה לפי הצורך – העבירו המלגזה לבעלותה של האחרונה, גם אם לא הועברה דרך מכר כספי או חוזה בכתב, ממר חביש עלי ז"ל אל החברה שהקים.

כתימוכין, ניתן להציב השאלה הבאה: האם, בנתונים אלה, לו נערך בהמשך הסכם מכר של המלגזה על ידי החברה, בשלהי 2010, בטרם פטירת מר חביש עלי ז"ל, ולו היה חתום הוא על ההסכם בשם החברה, בצירוף חותמתה, כלום ניתן היה לקבוע כי לא נעשה דבר, וכי החברה לא רשאית היתה למכור המלגזה שאינה קניינה, רק לאור הרישום (האמיתי) מ 2006 ע"ש האב, רישום שלא טרח או הספיק הוא לשנות ב 2010 מעת שהקים החברה, בטרם הלך לעולמו? באין הגבלה על פי דין או הסכם על עבירות המלגזה, או הזכות להחזיק בה, לא הייתה כל מניעה שהאב יעביר המלגזה בלא תמורה לחברה ב 2010, ושזו בתורה תמכור אותה הלאה (כפי שאכן עשתה בפועל שנים לאחר התאונה, ב 2016 בעסקת הטרייד אין, למרות שהמלגזה לא נרשמה על שמה). משעה שמ 2006 שימשה המלגזה באותו עסק, ורק לצרכי העסק, תחילה על ידי האב אישית כעוסק , ומשנת 2010 במסגרת החברה שהקים, סביר שכוונתו הסבירה של מר חביש ז"ל היתה להעביר המלגזה לבעלות החברה, באין נתון לסתור. הרי היה טעם כלכלי בעטיו ביקש הוא לנהל עסקיו באמצעות חברה, משנת 2010, וסביר שהיה רצון גם לנכות ההוצאות הכרוכות במלגזה, מעת שהוקמה החברה וניהול העסק עבר מתיק העוסק לספרי החברה. יכול אכן שהשימוש בה וההוצאות בעטיה לא היו מרובות מ 2010 ועד שאירעה התאונה, אלא רק לפרקים לפי הצורך, מה שמקשה על איתור הוצאות ברות ניכוי, שיכול והחברה המשפחתית אף לא טרחה לנכות בספריה רישומית. אולם הדבר לא משנה תמונת המצב המשפטית.

27. טוען המל"ל כי ראיה לכך שלא מדובר ברכב החברה, וכי החברה לא השתמשה בכלל במלגזה, הנה שאיאד אישר כי רצו לחדש הביטוח על המלגזה, אך בפועל לא עשו כן מעת פטירת האב ועובר לתאונה (עמ' 34-35 לפר'). בעוד יתר הרכבים בהם נעשה שימוש בחברה – כן היו מבוטחים בביטוח חובה, לדברי איאד. אלא שהמסקנה הנגזרת, אינה זו לה טוען המל"ל. ראשית, העובדה שאיאד אישר שרצו לחדש הביטוח על המלגזה, מחזקת שאכן החברה עשתה בה שימוש לפי הצורך, במגרש החברה, לצורך סיוע בפריקת מטען ממשאיות ושינוע המטען, ולחלופין הטענת מטען על משאיות. שנית, לא הוצגו ביטוחי חובה ליתר הרכבים בשימוש החברה דוגמת משאיות. אולם אף לו הוצגו, דומה שברור שמבחינת הסיכון של "חסכון בביטוח חובה", יש הבדל בין נהיגה במשאיות לאורכם של קילומטרים רבים בכבישי הארץ בלא ביטוח חובה, לבין נהיגה במלגזה לפרקים במגרש החברה כדי לפרוק מטען ממשאיות או להטעינן במטען. הדבר לא מלמד שלא נעשה שימוש במלגזה לצרכי העסק, ודווקא הנחה זו אינה סבירה, שכן אם לא היה בה צורך כלל, מדוע הוסיפו להחזיק בה במגרש החברה מ 2006 ועד 2016? איני מקבל גרסת צדדי ג' כי המלגזה אכן שימשה בעסק מהלך השנים מ 2006, אך רק עד שהפסיקו לבטחה. שלישית, דומה שטענה זו של המל"ל יש בה משום הנחת המבוקש. הרי כל נוכחותה של קרנית כנתבעת בתיק, הנה משום שהמלגזה לא בוטחה. האם מדובר בתיק ראשון או שני בו ביקש מאן דהו לחסוך בעלות ביטוח, או פשוט התרשל ולא טרח לדאוג לביטוח גם אם התכוון לעשות כן? מנתון זה בבדידותו לא ניתן להסיק על היעדר שימוש בכלי.

28. משעה שברשם ציוד מיכני לא נעשתה העברה פורמאלית ע"ש החברה, הרי משעה שנפטר האב, שהמלגזה נותרה רשומה על שמו, נוצר צורך מעשי להעביר רישומית המלגזה על שם איאד וזאיד (לצרכים עתידיים של החברה, ואף כדי לאפשר בעתיד לא ידוע למכור המלגזה). לשם כך צוינה גם היא בהסכם חלוקת העיזבון, יחד עם רכבים אחרים. אכן גם איאד וזאיד לא טרחו להעביר רישומית המלגזה על שם החברה. אך אין הדבר מפקיע או משנה את תמונת המצב לאשורה, שבפן הבעלות הקניינית מדובר בכלי של החברה החל מ 2010 עת הוקמה, ולרבות במועד התאונה. ככל שעברה המלגזה מבעלותו הקניינית של האב לבעלות החברה שהקים, ממילא בפן הקנייני לא יכול היה להורישה לבניו. אך הצוואה והסכם חלוקת העזבון אפשרו רישום המלגזה על שמם בהמשך.

29. טוען עוד המל"ל להודאת בע"ד של איאד וזיאד לאור גרסאות מוקדמות של מי מהם בין במשטרה, בין בפני מר מנסור, שהמלגזה עמדה בלא שימוש. מעבר לכך שאותה הודאה, ככל שהודאה היא, אינה כובלת את קרנית, אין לטענה זו משקל רב. הרי באותו אופן טען הרי איאד בשם החברה, במכתב מענה לדרישת קרנית שהתקבלה בחברתו (לטענתו באפריל 2014) כי לחברה חבישי עלי מנופים בע"מ, אין אחריות ישירה או עקיפה מכל סוג לרכב הנטען, וכי המנוח חרג מן ההנחיות כאשר הנהיגה היתה על דעתו בלבד, והדגישו בפניו תפקידו כמנופאי בלבד (להבדיל ממלגזן - י.פ). אכן, אין חולק כי איאד וזאיד התכחשו עוד מתחילה לרשות שניתנה למנוח לנהוג במלגזה. אולם התכחשות זו יש לאמוד משקלה על רקע גרסאותיהם השונות (יש שתי מלגזות בחברה ולא נוהגים על המושבתת; יש מלגזה בחברה, אבל היא מושבתת , וכשצריך כן נוהגים במלגזה, אבל של השכן – ורק אנחנו (איאד וזאיד) ולא העובדים; כן נוהגים במלגזה הלא מבוטחת, אבל רק אנחנו איאד וזאיד, ולא העובדים). יש לשאול כיצד מקרינים הדברים אף על סוגית הבעלות במלגזה, שאינה מנותקת משאלת השימוש שנעשה בה כחלק אינטגרלי מנכסי החברה ורכביה. השאלה מהי הגרסה המוקדמת ומה המאוחרת רלבנטית פחות במקרה דנן, כאשר מקובלת עלי עמדת המל"ל שזאיד ואיאד ניסוי למלט חברתם ועצמם עוד מתחילה מאימת תביעת החזרה של קרנית. רלבנטי יותר ריבוי הגרסאות.

אני קובע שלעת התאונה היתה המלגזה בבעלות החברה צד ג' 1, היא מעסיקתו של התובע לעת התאונה. יוער כי ניתן היה להעלות על הדעת גם קונסטרוקציות נוספות בשאלת הבעלות הקניינית. כך למשל יכול וניתן להשקיף על העובדות כמקימות יחס של בעלות נמשכת של מר חביש עלי ז"ל במלגזה שנרשמה על שמו עוד ב 2006. והשימוש שניתן בה לחברה שהקים ב 2010 יהא שימוש של שאילה, המעביר חזקה זמנית לחברה במלגזה אך לפרקי הזמן הקצרים בהם נעשה שימוש במלגזה לצרכי החברה, לאורך השנים.

אולם בעלי הדין לא טענו למעמד משפטי של החברה כשואלת על פי חוק השכירות והשאילה, ומיקדו טיעונם בשאלה כלום יש לראות בחברה או באיאד וזאיד כבעלי המלגזה. ואכן ממילא, לטעמי, הקונסטרוקציה המשפטית המשקפת בצורה ההולמת ביותר המציאות הכלכלית של אופי השימוש במלגזה, אינה שאילה לפרקי זמן קצרים, אלא מעבר של המלגזה לבעלות החברה מעת הקמתה, כבעלת הזכות הנמשכת להחזיק בה כדין ולעשות בה שימוש. ובהתאמה אף למכור אותה בהמשך – כפי שנעשה בפועל.

האם נעשה על ידי המנוח שימוש לא מורשה במלגזה?:

30. כאמור, איני מקבל גרסת איאיד וזאיד שהמנוח עשה שימוש לא מורשה במלגזה. במידה ואכן עשה שימוש בלא היתר במלגזה כגרסתם, הרי שיש לדחות את הודעה לצד שלישי נגדם ואף כנגד יתר הצדדים השלישיים (החברה והעיזבון – שממילא אינו אישיות משפטית). שכן אחריות מי מן הצדדים השלישיים לשיפוי קרנית, תלויה באשם מצדו על דרך מתן היתר כבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר למנוח לנהוג במלגזה מתוך ידיעה שאינה מבוטחת בביטוח חובה (עיין: סע' 9-14 לפסק הדין שבעא 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.2007) – להלן "הלכת צורדקר"). קרנית בסיכומיה, הותירה ענין זה של היתר השימוש במלגזה, לקביעת בית המשפט. המחלוקת העובדתית נטושה כאן אפוא בין התובעים לבין צדדי ג'.

31. חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה. המנהלים ובעלי המניות בחברה הנם איאד וזאיד. אם אין היתר לשימוש שנתנו איאד או זאיד, מפורש או מכללה, הרי יש כאמור לדחות ההודעה כנגד צדדי ג' כולם. שכן היתר לשימוש במלגזה מטעם החברה, צריך היה שיינתן באמצעות איאד או זאיד כמנהלי החברה בעלת המלגזה. כאמור, בחלופה של שימוש המנוח במלגזה בלא היתר - מופקעת זכות העיזבון (לא התלויים) לפיצוי מכוח החוק, לאור שלוב סעיפים 7(2) ו 7ב לחוק. שאלת ההיתר שלובה אף בשאלה העובדתית בדבר ידיעתו של המנוח שאין למלגזה ביטוח חובה. אף בחלופה בה נהג המנוח בהיתר, עשוי שזכות עזבונו (יורשיו) לפיצוי מכוח החוק תופקע: אלא אם לא ידע ולא היה סביר שידע, שאין למלגזה ביטוח חובה (מכוח שלוב סע' 7(5) ו 7א לחוק). גם בחלופה אחרונה זו – זכאים התלויים לפיצוי מכוח החוק, לאור סע' 7ב.

להלן אפרט טעמי לקביעה שהמנוח נהג במלגזה ברשות.

32. למרות שהמלגזה לא בוטחה בביטוח חובה, איאד וזאיד, בעלי החברה שהעסיקה המנוח ומנהליה, אינם טוענים שהקפידו על כך שבמלגזה לא ייעשה כל שימוש שהוא: הם מודים כזכור שהם עצמם היו עושים שימוש במלגזה לפי הצורך.

טענתם היא לנהיגה בלא היתר של המנוח, כאשר רק להם עצמם, כביכול, היה מותר להשתמש במלגזה, והדבר הובהר לעובדים, לרבות למנוח (גרסה זו , כפי שכבר נרמז, הנה "התפתחות" של גרסה קודמת) .

33. א. בהודעת איאד שנגבתה תחת אזהרה על ידי מר ואליד מנסור (המפקח שחקר התאונה מטעם אגף הפיקוח על העבודה), ציין איאד כי בחברה 7 עובדים, כולל הוא עצמו. מכאן שכלל במניין גם את אחיו זאיד. לדבריו, מדובר על 5 נהגים, פקידה אחת ועוד עוזר נהג. נשאלת השאלה מי אמור להפעיל המלגזה. איאד ואחיו טוענים כזכור כי המלגזה הייתה בכלל מושבתת. כך טען איאד גם בפני המפקח, מר מנסור. הוא ציין כי במגרש יש שתי מלגזות, ושתיהן תקינות, אך אחת מושבתת. לשאלה מדוע הייתה מושבתת, השיב איאד שהייתה מיועדת למכירה, כיוון שהייתה על שם אביו ז"ל, ואין צורך בשתי מלגזות.

ב. גם בפני מר מנסור טען איאד שיתכן שהמנוח ידע היכן מונח המפתח של המלגזה בחדר הנהגים. שכן המפתחות של המשאית עליה נהג, אמורים להיות מוחזרים למגרה ששם, ומשם גם נלקחים הם. והמנוח ידע על כך. כל נהג משאית לוקח את מפתחות המשאית מן המגרה ומשיב אותם לשם בסוף היום.

ג. איאד נשאל על ידי המפקח מר מנסור מדוע רצה המנוח להפעיל את המלגזה ולהוריד את השקים מן המשאית (שהרי לגרסת איאד לא היה זה מתפקידו – י.פ.). איאד השיב למר מנסור שאינו יודע, ובדרך כלל השקים מורדים מהמשאית באמצעות המלגזה ע"י איאד עצמו. וכי המנוח היה מודע להנחיות שאסרו עליו שימוש במלגזה.

34. הודעותיו של מר חירבאווי הוגשו, וכבר ציינתי תוכנן ותוכן עדותו.

35. גם הודעתו של זאיד בפני מר מנסור הוגשה. הוא אישר כי המלגזה "שייכת לנו", וכי מי שמפעיל אותה הינם איאד, ולפעמים הוא עצמו. אבל מדובר על הפעלת המלגזה השניה. רק הוא ובעיקר אחיו הם שמפעילים מלגזה בחברה.

36. הסוגיה הראייתית בענייננו מזכירה מעט תביעה נגד עזבון, כאשר יש להתייחס בזהירות לגרסאות שקשה לסתור, שכן בעל הידיעה כבר אינו בין החיים. הפסיקה הדגישה הצורך בזהירות ביחס לאומדן מהימנות הגרסה בתביעות כאלה (עא 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי, פס' 11; סע' 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ). לא נעלם ממני כי התביעה בענייננו אינה נגד העיזבון, אלא העיזבון (היורשים) והתלויים הם דווקא יוזמי ההליך והתביעה.

אולם גם אם לא יחול הכלל הנ"ל במישרין, חל בענייננו הגיונו הראייתי. כך, משעה שהמנוח אינו עמנו, ואלמנתו אינה בעלת הידיעה לגבי הדרישות שהופנו אליו מאת מנהליו, הניצבים בפני אימת תביעת החזרה של קרנית בסכום לא מבוטל. ולענייננו: האם הותר לו או נדרש הוא להפעיל המלגזה כדי לפרוק חומרי בניין מן המשאית בה נהג.

37. ביחסים מול הצדדים השלישיים, היה ומתקבלת התביעה העיקרית כלפיה, קרנית היא הנושאת בנטל השכנוע. עליה להוכיח את יסודות ההודעה ששלחה ביחס לכל אחד מצדדי ג'. היינו להמחיש כלפי כל אחד מהם שמדובר בבעלים או מתיר שימוש במלגזה (עיין: עא 3305/17 חוסיין אבו ג'מייע נ' אשקר ריבחי (27.2.2018), להלן "ענין ריבחי"). אזכיר גם כי הודעה לצד שלישי היא הודעה על תנאי – שתתקבל התביעה העיקרית כלפי קרנית.

כאשר שוקלים אם הורם הנטל ביחסים כלפי הצדדים השלישיים, הרי שבשים לב לשיקולים הראייתיים שנזכרו, ניתן להקל בכמות הראיות הנדרשות, משעה שהגיונית אלו אינן יכולות להימצא אלא בעדות של בעלי דין המעוניינים בתוצאה, ובעל הידיעה הרלבנטי אינו בין החיים. ולהתייחס לנתונים האובייקטיבים, ולנגזר מהם כמסקנה הגיונית.

38. אם אתייחס אפוא לנתונים האובייקטיביים שאינם שנויים במחלוקת: המנוח נקלט לעבודתו בסך הכל יום לפני המקרה הטראגי. קשה להלום שהמנוח נהג במלגזה ביום השני לעבודתו החדשה, כדי לפרוק סחורה ממשאית, בלא שהתבקש לכך כחלק מעבודתו, אם אכן ניתנו לו איסורים מפורשים לעשות כן, כתצהירם הנחרץ של איאד וזאיד. בהבל פה ניתן לטעון הכל. אולם אין סבירות שטענות אלה נכונות.

אם אכן הדגישו איאד וזאיד בפני המנוח כי אסור לו לנהוג במלגזה, כי הוא אמור לנהוג במשאית ולהפעיל המנוף שעליה ותו לא, וכי עם שובו עם המשאית כל שעליו לעשות הינו להחזיר המפתחות וללכת לביתו; ובנוסף אם ביום המקרה אף התקשר המנוח לאיאד ושמע מפיו באופן פוזיטיבי (כטענתו של איאד) שישיב המשאית וייסע לביתו: איזה מניע היה לו למנוח להתנדב ולפרוק מן המשאית מטען, כאשר הוא משוחרר לביתו, וכאשר בכלל נאסר עליו (כביכול) לעשות שימוש כלשהו באחת המלגזות שבאתר?

39. נתונים אלה – יום ראשון לעבודה; טיב השימוש שנעשה בפועל (נהיגה במלגזה כדי לפרוק סחורה ממשאית); והעובדה שאיאד וזאיד מודים שהם עצמם נהגו לעשות שימוש במקום העבודה במלגזה למרות שלא בוטחה בביטוח חובה כנדרש - מקימים במצטבר לכל הפחות חזקה שבהגיון, שכוחה עמה להעביר הנטל המשני לצדדים השלישיים (נטל שלא הורם על ידם), לסתור שמדובר בנהיגה בהיתר מכוח הרשות הראשונית שניתן למנוח להשתמש במלגזה לצורך עבודתו.

40. בפרשת ריבחי הנ"ל סוכמה כך חזקות הרשות, והרשות הראשונית (כחזקות הניתנות לסתירה):

"ככלל, שיטת משפטנו מכירה ב'חזקת הרשות', לפיה 'בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך' (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666 (1964)). לצידה של חזקה זו, מוכרת גם "חזקת הרשות הראשונית", אשר מאפשרת להניח כי מרגע שבעל הרכב התיר לעשות בו שימוש, השימוש נחשב ברשות גם אם הנהג חרג מן הרשות שניתנה (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986))."

וראה בפרט רעא 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21.11.2010).

41. אין זה מדרכו של עובד חדש לעשות שימוש במלגזה שנאסר עליו באיסור טרי להשתמש בה ושאין זה מתפקידו להשתמש בה, ושאם לא ישתמש בה לא ייגרע ממנו דבר.

אוסיף, שעל פי עדותם של זאיד ואיאד, כאשר פורק נהג משאית מטען ממשאיתו באמצעות המנוף המובנה במשאית, נמשך הדבר רק קצת פחות זמן אם יעשה שימוש במלגזה. לא ברור לפיכך איזה עניין היה למנוח להשתמש במלגזה אם לא ציפו ממנו לכך במקום עבודתו, והדבר אף נאסר עליו במפורש (כביכול).

42. כאשר באים לשקול מהימנות גרסתם של איאד וזאיד בענין זה, יש לתן הדעת לשוני שבין תצהיריהם הנחרצים, והודעות מוקדמות שמסרו למפקח שחקר התאונה, מר מנסור, לבין עדותם המרוככת יותר בהמשך, ביחס לשימוש במלגזה. כאמור, על פי תצהיריהם מדובר במלגזה שהייתה בכלל מושבתת ולא נעשה בה שימוש. כשבכלל, רק הם עצמם היו נוהגים במלגזה אם נדרש הדבר (אך לא במלגזה המעורבת כאמור, שהייתה מושבתת, והיה ידוע שאין לה ביטוח חובה). כאשר נזקקו למלגזה – עשו שימוש במלגזה של השכן. אלא שאז, כפי שציינתי, נשאלת השאלה מה טעם ראו איאד וזאיד להחזיק המלגזה המעורבת, לני המלגזה ושנים אחריה, כאשר אין נעשה בה שימוש, אין היא מבוטחת, ושוכבת היא כאבן שאין לה הופכין. ואכן במהלך חקירתם הודו זאיד ואיאד כי דווקא עשו שימוש גם במלגזה המעורבת למרות שידעו כי אינה מבוטחת. בגרסה זו, הם אכן עשו בה שימוש לצורך העסק, אך רק הם.

43. מעבר לכך שעדותם של איאד וזאיד לא הייתה עקבית, היא גם לא נתנה הסבר מספק בשאלה כיצד ידע בכלל המנוח, עובד חדש שנקלט יום או יומיים לפני התאונה, היכן נמצאים המפתחות של המלגזה. הם טוענים כי המפתחות היו במגרה שבחדר הנהגים הנעול. לעת שמיעת הראיות התברר שאותו חדר נהגים אינו אלא מכולה נפרדת ונעולה. לטענתם את המפתח של המכולה נהגו הם להחביא במקום מסוים, כאשר בכל פעם היו מזיזים מעט את המיקום הנסתר, כדי שיישאר נסתר. לנהגי המשאיות יש אפשרות כביכול להותיר את מפתחות המשאיות בארונית שבתוך המשאית, אם אין להם למי למסור המפתחות בזמן שהם חוזרים.

ראשית, קשה להלום שכאשר מגרש נותר פתוח ומשמש את בני הציבור לקיצורי דרך בין 2 כבישים ראשיים (כפי שנהג לעשות מר חירבאווי ואחרים), מפתחות של משאיות יקרות שבמגרש, תיוותרנה בתוך המשאיות. שנית, קשה עוד יותר להסביר כיצד הספיק המנוח כעובד חדש להיוודע במיקומו של אותו מפתח נסתר, שהוזז כביכול לפי העדות מפעם לפעם, על מנת לשמור מיקומו בסוד, ואמור לפתוח את המכולה שבה טמונים מפתחות המלגזה. זאת גם אם הסתפק להיוודע תוך יום אחד בלבד כי מפתחות המלגזה אכן מצויים במכולה. ואז עוד הצליח במצטבר לאתר מפתחות המלגזה בתוך המכולה.

אחת מן השתיים: אם מדובר אכן במכולה שלא הייתה אמורה להיפתח על ידי העובדים ולכן מיקום המפתח שלה היה נסתר ואף הוזז מדי פעם, הרי שלא העובדים היו אמורים לדעת היכן אותו מפתח, ואף המנוח לא יכול היה להיוודע בכך מפיהם. ואם לא מדובר על מקום שנסתר מעין העובדים וכל עובד היה יכול לגשת ולקחת את המפתח כדי לעשות שימוש במלגזה, הרי שלא נכונה גרסתם של איאד וזאיד. לטעמי האפשרות האחרונה היא הנכונה. בין אם היה מקום בו הונח המפתח למכולה, ברור שהעובדים ,לרבות המנוח, ידעו מהו המקום. וברור שהמנוח לא התנדב להפעיל את המלגזה.

ברור שעשה כן במסגרת עבודתו, כפי שאיאד וזאיד עצמם הפעילו מלגזה לא מבוטחת לאורך השנים, כפי שהודו במהלך חקירתם בסתירה לגרסה קודמת. מבחינתם, היה זה מתפקידו של המנוח או לפחות בסמכותו, להפעיל את המלגזה, כדי להקל על פריקת מטען מן המשאית בתום העבודה.

44. התמיהות שנזכרו, במצטבר, מטות הכף כמאזן ההסתברויות לדחיית הגרסה של איאד וזאיד, גם בלי צורך להיזקק לחזקות הרשות או הרשות הראשונית, אף כי ניתן להיעזר גם בהן בתורת חזקות שלא נסתרו. הכף אכן נוטה לכך שהמנוח, שהיה אכן עובד חדש, לא התנדב לעשות שימוש במלגזה, שכביכול נאסר עליו במפורש. אלא נהג כפי שהיה מותר לנהגים, וכפי שראה במקום עבודתו החדש. כלומר מדובר ברשות לעשות שימוש במלגזה במגרש החברה, בין רשות מפורשת בין מכללה.

אם כל מה שהיה המנוח אמור לעשות, כעדותם של איאד וזאיד, הינו להגיע עם המשאית, להחנותה במגרשי החברה וללכת הביתה, לא הייתה כל סיבה להתחיל לעבוד בסיום יום העבודה בפריקת שקים של חומר בניין מהמשאית. ומקל וחומר שאלו פני הדברים, אם נכוחה הייתה טענת איאד, כי שוחח עם המנוח טלפונית בחמש וחצי, לערך חצי שעה בלבד בטרם התאונה, והורה לו להחנות המשאית וללכת הביתה.

45. צדדי ג' מפנים לסע' 11 של טופס הדרכה לעובד שבתיק מוצגיהם, בחתימת המנוח. שם נרשם "אין להפעיל או לעבוד כל עבודה בכל מצב ללא אישורו ותחת פיקוחו של הממונה במקום". לעניין השימוש במלגזה בהיתר או בלא היתר, השאלה לא על איזה טופס סטנדרטי הוחתם המנוח, כדי "לכסות" את המעבידה; אלא מה נהג בפועל במקום העבודה. גרסתם של איאד וזאיד נולדה כדי למלט את עצמם מאימת תביעת החזרה של קרנית.

46. אני קובע כאמור כי המנוח עשה שימוש מורשה במלגזה הלא מבוטחת, כנוהג המקום (בחברה).

47. התאמת רישיון הנהיגה של המנוח לנהיגה במלגזה, לצורך סעיף 7(3) לחוק

הסעיף מפקיע הזכות לפיצוי לפי החוק מניזוק – "שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967"

לעת התאונה אחז המנוח ברישיון נהיגה לדרגות B, ו C . צלום הרישיון צורף בעמ' 28 לתיק מוצגי הצדדים השלישיים. אין טענה שהרישיון לא היה תקף. מדובר על היתר לנהיגה ברכב משא מעל 12 טון.

מכוח שילוב תקנות 182 ו 181(א)(4) לתקנות התעבורה – מדובר ברישיון מתאים לנהיגה במלגזה. צודקת ב"כ המל"ל שציינה בסיכומיה שלצורך סע 7(3) הנ"ל, אין רלבנטיות להיתר לנהיגת מלגזה המחייב הדרכה לנהיגה במלגזה לפי תקנה 39א(ח) של תקנות התעבורה. תקנה זו קובעת איסור לנהוג במלגזה בלא הדרכה, כעבירה של ברירת קנס. ולא נוגעת לעצם תוקף או התאמת רישיון הנהיגה לכלי בו עסקינן, בהם דן סע' 7(3) לחוק. ועיין: פסקאות 38-50 לפסה"ד החלקי בת.א (מרכז) 49999-03-12 עזבון המנוח ג. ב. ז"ל נ' א. ג (17.5.2015) . יש להבדיל בין קביעת חובה בדין לעבור הדרכה בטרם נהיגה במלגזה, שהפרתה כרוכה בסנקציה; לבין תוקף או התאמת רישיון הנהיגה הקיים לנהיגה במלגזה. ענייננו בשאלת הכיסוי הביטוחי כנגזרת של התאמת הרישיון לסוג הכלי.

ולא בחובות מדיני התעבורה, שכבודן במקומן מונח, אך אין להרחיבן כך שיפקיעו כיסוי ביטוחי בחוק שתכליתו סוציאלית. עניינו של סעיף 7(3) אך בקיום רישיון נהיגה בתוקף, המתאים בסוגו לנהיגה בכלי המעורב.

48. מקביעותי שאין תחולה להחרגה לפי סע' 7(2) ואף 7(3) לחוק, נובע שלעיזבון המנוח (יורשיו) קנויה הזכות לפיצוי לפי החוק. ולא רק לתלויים.

49. ולענין ההחרגה שבסעיף 7(5) לחוק: דחיתי גרסת איאד וזאיד, וקבעתי שהמנוח נהג בהיתר במלגזה. בהתאמה, יש לדחות תזה שתייחס למנוח ידיעה על כך שהמלגזה לא מבוטחת. המסקנה ההגיונית הנה שכעובד חדש לא ידע המנוח ולא יודע על ידי מנהליו, ביום הראשון או השני לעבודתו, שאין למלגזה ביטוח. כעובד חדש אף לא היה אמור לדעת על כך. אין סבירות שמחד איאד או זאיד לפי קביעתי התירו, או למצער יצרו משטר שהתיר לעובדים להשתמש במלגזה לעת הצורך, בין במפורש, ובין מכללא או מכוח רשות ראשונית שלא נזקקה לחידוש (בבחינת "אפשר להשתמש אם צריך"); ומאידך יידעו הנהגים פוזיטיבית שהמלגזה לא מבוטחת. הנהגים יכלו אפוא להניח שהכל שפיר והמלגזה מבוטחת ולא היו אמורים לחשוד שאין ביטוח. מכל מקום, גם אם נרצה לומר שמסקנה זו ודאית פחות לגבי נהג ותיק בחברה, היא תקפה לגבי המנוח, כעובד חדש שזה מקרוב נקלט. חל אפוא סעיף 7א לחוק, המקנה זכות תביעה לעזבונו.

50. מעת שקמה עילת התביעה של העזבון (והתלויים) לפי החוק , יובהר בקצרה כי היריבות כלפי קרנית כנתבעת ואחריותה לפיצוי, קמות מכוח סע' 12(א)(2) לחוק, שזו לשונו:

"12. א. תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:

...

(2)אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו לא תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח"

זכות החזרה של מל"ל על קרנית

51. לטעמו של המל"ל יש להשקיף בנסיבות המקרה על קרנית בתורת צד שלישי, כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה. ראשית, להלן נוסח סעיפים סע' 328(א) ו 330 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 :

" 328.(א)היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור."

330.(א)הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.

(ב)הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף.

(ג)הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.

(ד)הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה. "

52. לו עצרנו כאן, והסתפקנו בסעיף 328(א) הנ"ל, היתה קנויה למל"ל זכות חזרה על קרנית. אלא שכידוע סעיף זה אינו עומד לבדו. משלים אותו סע' 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הסעיף מבהיר כי "מעביד" לא ייחשב כ"צד שלישי" כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה לפי סעיף 328. להלן נוסח סעיף 82 במלואו:

" (א)המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה – החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק – תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב)לענין סעיף זה –

"גימלה" – השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה; הוראות שר העבודה לפי סעיף 49(ב) לחוק בדבר היוון קיצבאות ובדבר חישוב ערכן הכספי של גימלאות בעין, כוחן יפה גם לקביעת השווי הכספי של גימלאות לענין סעיף קטן זה;

"מעביד" – החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.

(ג)בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לעניין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי. " (יובהר: סע' 70 של חוק הביטוח הלאומי, הנו כיום סע' 328 של החוק הנ"ל – י.פ).

סע' 82 הנ"ל חל גם על תביעות שמכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאור סע' 4(א) לחוק.

53. שלוב סעיפים זה נדון בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8. העקרונות שנקבעו שם השתרשו במשפטינו, ומשמשים בסיס ויסוד בתביעות חזרה של המל"ל כלפי מבטחות רכבים. ואף בתביעות הניזוקים כאשר עולה שאלת זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק, במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל (סוגית זכותם של התובעים לרבע מן הנזק אינה מתעוררת מעשית במקרה דנן: כפי שיבואר בהמשך בפרק העוסק בגובה הנזק, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל מסך הנזק לפיצוי, נותר ממילא בידי התובעים סכום העולה על רבע מן הנזק).

בית המשפט העליון הבהיר כי הלכה זו עומדת על מכונה, ואין מקום לשנותה. עיין: רעא 1695/18 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (13.9.2018).

54. בתמצית, לאור הלכת אלגריסי נקבעו בהלכה העקרונות הבאים:

א. זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק (במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל), תלויה ונגזרת מזכות החזרה של המל"ל (מדובר בזכות החזרה העקרונית – גם אם זו לא מומשה בפועל בידי המל"ל). מקום בו לא היתה קנויה למל"ל הזכות לחזור על הצד השלישי, לא יהא הניזוק זכאי לרבע מן הנזק במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו .

ב. מעביד אינו בגדר צד שלישי, עליו רשאי המל"ל לחזור, גם כאשר המעביד חב בפיצוי לניזוק בגין תאונה בגינה שלם המל"ל גמלאות לניזוק.

ג. כאשר אירעה התאונה ברכב המעביד (לרבות במקרה של תאונה עצמית ברכב בו נהג העובד שניזוק), היינו המעביד הוא זה שנושא בחובה לשלם פרמיית ביטוח החובה, אין זכאות למוסד לביטוח לאומי לחזור על מבטחת החובה במקרה של תאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה , ובגינה שלם המל"ל גמלאות לניזוק שהמל"ל מבקש לשבב.

55. השאלה כיצד משליכות הקביעות העובדתיות בפסק הדין, על זכות החזרה של המל"ל על קרנית בענייננו. שהרי קרנית אינה מבטחת חובה, בסיטואציה בה נשא המעביד בעלות ביטוח החובה. כניסתה לתמונה בתורת מי שחבה בפיצוי התובעים הנה דווקא משום שאין ביטוח חובה למלגזה.

אזכיר כי המעבידה של המנוח במקרה דנן, הנה החברה צד שלישי מס' 1, כי המלגזה המעורבת לא היתה מבוטחת, וקבעתי כי לעת התאונה היתה המלגזה רכב המעבידה, היא צד שלישי מס' 1 . התאונה גם הייתה תאונה בשירות המעביד.

56. בטרם המשך, אפנה שימת הלב כי התאונה בעניינו אירעה טרם הוכנסה הגדרת "מעביד" בתיקון 158 משנת 2014 , לסעיף ההגדרות שבחוק הביטוח הלאומי. אותה הגדרה, כפי שציין אף בית המשפט העליון בפרשה אחרת שבאה בפניו, אינה חופפת הגדרת "מעביד" שבסעיף 82 לפקודת הנזיקין. כמו שם, גם כאן לא מתעוררת הסוגיה. זאת לאור מועד התאונה, עליה חל משטר חוק הביטוח הלאומי, שבטרם הוספת אותה הגדרה של "מעביד" לסעיף ההגדרות האמור. עיין: פסקה 10 להחלטתו של השופט זילברטל ברעא 7668/16 ‏חרמש מבנים בע"מ נ' פלוני (8.1.2017). כפי שצוין שם, אף כאן, הגדרת "מעביד" הרלבנטית לענייננו, הנה ההגדרה שבסעיף 82 של פקודת הנזיקין.

57. אזכרתי זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק וגדריה של זכות זו, לאור העובדה שמיהותו של אותו צד שלישי כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה על גמלאות ששלם, התלבנה בהלכה לצורך בירור סוגיה כרוכה זו, אימתי קמה לניזוק הזכות לרבע מן הנזק, במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל.

"זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת אפוא לקביעת מיהותו של 'צד שלישי' שניתן לחזור עליו ולקביעת מיהות 'מעביד' שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך-כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו 'מעביד' לעניין זה? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על-ידי פנייה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגימלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי 'מעביד' הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שיבוב כלפי המעביד בגין הגימלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובד שנפגע [...]. החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד – משלם הפרמיה – ולשבב ממנו גימלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח – בענייננו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח – אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגימלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שיבוב" (רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 156-155).

גם סע' 150 שנזכר בציטוט, אינו אלא סעיף 328 בחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו כיום.

58. המל"ל טוען כי גם בחלופה העובדתית אותה קבעתי, לפיה מדובר ברכב מעביד ותאונה בשירות המעביד, אין בכך כדי לשלול את זכות השיבוב של המל"ל. שכן קרנית לא נכנסת בנעלי מבטחת המעביד אלא בנעלי המחזיק ברכב או מתיר השימוש. כאשר הלכת אלגריסי התבססה על הקונסטרוקציה שמבטחת החובה ברכב המעביד, אותו מעביד שחייב לבטח הרכב, באה בנעלי המעביד. ולפיכך אינה בגדר צד שלישי עליו זכאי המל"ל לחזור.

המל"ל מפנה לכך שבע"א 5584/01 עזבון המנוח משה נ' אררט נקבע כי בעל הרכב, משמעו גם המחזיק בו, ומתיר השימוש שהוא שחב בביטוח הרכב. וכי יש לראות בצדדי ג' 3-4 בתורת המחזיקים, ומתירי השימוש. מכאן מסיק המל"ל שיש להשקיף על קרנית כמי שבאה בנעלי מתירי השימוש – צדדי ג' 3-4 איאד וזאיד, אשר אינם המעביד. ומכאן שיש למל"ל זכות חזרה על קרנית. להילוכו של המל"ל, אין לאפשר לקרנית "להסתתר" מאחורי ההגנה המוקנית למעביד בניגוד לתקנת הציבור וטובת הקופה הציבורית. המל"ל מפנה לכך שבהלכת אלגריסי נקבע כי המל"ל אינו יכול לחזור על מבטחת החובה בשל טעמים מצטברים, שרק אחד מהם מתקיים בענייננו. האחד- שהמעביד נשא בדמי הביטוח הלאומי עבור העובד, והשני שהמעביד הוא ששלם את פרמיית ביטוח החובה. בעניינו מתקיים רק הטעם הראשון , שכן המעבידה לא בטחה את הרכב, בניגוד לחובתה בדין, ובהתאמה נחשפת היא לתביעתה של קרנית. בעוד קרנית תוכל לחזור על צדדי ג' 3-4 וכך לא תצא קופתה ריקה, הרי אם תתקבל טענתה כלפי המל"ל, תצא קופת הציבור ריקה, שכן תביעת החזרה של המל"ל – תיחסם.

המל"ל מבקש אפוא לקבוע כי קרנית נכנסת בנעלי צדדי ג' 3-4 שאינם המעביד כי אם הבעלים של הרכב ומתירי השימוש (את תיזה הבעלות – דחיתי כזכור). לפיכך קמה תחולה לסע' 328 ו 330 של חוק הביטוח הלאומי.

59. לטעמי אין למל"ל זכות חזרה על קרנית, לאור הקביעה שהרכב הוא רכב מעביד והתאונה בשירות המעביד, שעליו היתה מוטלת החובה לבטחו, גם אם הפר אותה חובה. גם אם קרנית תוכל להיפרע ממי מצדדי ג', השאלה הנה מכוח מה ובאיזה היקף, והאם מזכות החזרה של קרנית על הצדדים השלישיים, כשיטת המל"ל, יש לגזור זכות מקבילה של המל"ל לחזור על קרנית.

60. אמחיש הנפקות בכמה דוגמאות מספריות, משעה שהתאונה בשירות המעביד ומערבת רכב מעביד שלא בוטח.

א. במצב דוגמת זה שלנו (ראה בהמשך בפרק הנזק) בו לאחר ניכוי תגמולי המל"ל היתרה לפיצוי עולה על רבע מן הנזק: נניח שהנזק הוא 100 ₪, תגמולי המל"ל לניכוי עומדים על 70 ₪. הניזוק (במקרה זה עזבונו ותלוייו), זכאים ל 30 ₪ מקרנית. לשיטת המל"ל , זכאי הוא אז מקרנית ל 70 ₪ ואלו קרנית זכאית לחזור על המעביד במלוא ה 100 ₪.

ואלו לטעמי לתובעים ייפסקו 30 ₪, תביעת המל"ל נגד קרנית תיחסם, וממילא זכאית קרנית לחזור על המעביד כבעל הרכב ומתיר השימוש, ועל צדדי ג' 3-4 כמחזיקים שהתירו שימוש. כולם יחד ולחוד יחובו בשיפויה של קרנית על 30 ₪ בלבד. זו לטעמי נקודת איזון נכונה.

המעביד כבעלים ומתיר שימוש, וצדדי ג' 3-4 כמחזיקים ומתירי שימוש, הפרו כולם חובתם החוקית לבטח הרכב אותו העמידו לשימוש העובד. נושאים במחיר , ואינם פטורים מעול תביעת החזרה של קרנית, ואף בסכום שעשוי להיות נכבד, ומשקף הפער בין תגמולי המל"ל המנוכים בתביעת הניזוק (במקרה זה יורשיו ותלוייו) לבין גובה הנזק. אולם פטורים הם מתביעת חזרה בסכום נוסף המשקף גובה תגמולי המל"ל, שכן קרנית עצמה פטורה מתביעת החזרה של המל"ל. המעביד נשא בדמי הביטוח הלאומי עבור העובד שניזוק, וחל אותו הגיון לגופו החוסם המל"ל מתביעת שבוב כלפי המעביד. לא נכון להשתמש בנוכחותה של קרנית כ"צנור" מכוחה יבוצע מעקף לאותו חסם שבדין, שהגיונו בצידו.

ב. התביעה נבלעת כליל בתגמולי המל"ל. נניח לדוגמא שהנזק עומד על 100 ₪ ותגמולי המל"ל – על 130 ₪. במצב דברים זה היות ולשיטתי אין למל"ל זכות חזרה, ממילא אין גם זכאות לתובעים לרבע מן הנזק. דין התביעה לדחיה וממילא כך גם לגבי ההודעה לצד שלישי, משעה שקרנית שולחת ההודעה – אינה מחוייבת בפיצוי. מצב דברים זה אינו יוצר תחושת צרימה, שכן הזכאות לרבע מן הנזק הנה אנומליה בדין הנזיקי, ולא בבחינת זכות קנויה. ברגיל אין לניזוק, יורשיו או תלויו זכות שייפסק סכום העולה על 100% של הנזק. מקורה ההסטורי של הזכות שהקנה המחוקק הנו כדי לסייע למל"ל בתביעות החזרה שלו – אולם דווקא על שום כך - תלויה הזכות בקיומה של זכות חזרה למל"ל.

ואילו לשיטת המל"ל במצב דברים זה, היתה קרנית נושאת כלפי יורשי המנוח ותלוייו ב 25 ₪ (רבע מן הנזק) , ו"משלימה" למל"ל 75 ₪ (עד 100% של הנזק, שביותר ממנו לא חב הנתבע. המל"ל הוא שאמור לספוג ההפרש בתביעת הסוברוגציה שלו, כאשר קנויה לו זכות השיבוב מכוח סע' 328(א)). קרנית תחזור על צדדי ג' במלוא 100 הש"ח ששלמה.

ג. התביעה נבלעת חלקית באופן המותיר פחות מרבע של הנזק. נניח שהנזק 100 ₪, ותגמולי המל"ל לניכוי – 85 ₪. כמו בדוגמא הראשונה, לשיטתי אין למל"ל זכות חזרה, ואין זכות לרבע מן הנזק. וקרנית אמורה לשאת ב 15 ₪ בתביעת יורשי המנוח ותלוייו. ועל סכום זה תחזור על צדדי ג'.

ואילו לשיטת המל"ל, יורשי המנוח ותלוייו יזכו ל 25 ₪. והמל"ל יזכה מקרנית להשלמה של 75 ₪, כך שקרנית, שוב, לא תשלם יותר מ 100% של הנזק. גם כאן, קרנית תחזור על צדדי ג' ב 100 ₪.

61. לטעמי אין לקבל בנסיבות המקרה טענות המל"ל בדבר פגיעה בקופה הציבורית.

א. ראשית, טענות אלה מתעלמות מן הרציונל הכלכלי שהודגש בהלכה, אותו נועד לעגן סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, שהמל"ל אינו רשאי לחזור על המעביד בתביעות החזרה שלו, שכן האחרון נשא בדמי הביטוח הלאומי, ואינו אמור ללקות בתביעת חזרה של המל"ל שזכה לאותה "פרמיה סטטוטורית". בדומה למבטח שאינו יכול לחזור בתביעת חזרה על מבוטחו שלו. המל"ל אינו אמור לזכות מן ההפקר ולעקוף כלל זה, רק משום שהנתבעת הנה קרנית ולא מבטחת חובה הבאה בנעלי המעביד. לשיטתי, קרנית אמנם אינה חליפתו של המעביד במובן הצר, ואף לא של מבטחת המעביד. והרי אין כלל תעודת ביטוח חובה בגינה נשא המעביד בפרמיה ומכוחה נכנס מבטח בנעלי המבוטח. במבט ראשון מחליש הדבר מסקנתי. אולם המבחן שנקבע לצורך השאלה אם יש למל"ל זכות לחזור על מבטחת חובה, הוא מבחן חובת הביטוח, היינו מי הוא זה שחייב לבטח הרכב המעורב בביטוח חובה. המעביד בענייננו הוא שחלה עליו חובה זו, אותה הפר, ולפיכך נכנסה בכלל קרנית לתמונה מכוח חבותה לפיצוי שהקים החוק.

ב. אם תתקבל עמדת המל"ל הרי שהמעביד יהא חשוף גם לתביעת חזרה על תגמולי המל"ל, בגובה הסכום בו תחוב קרנית כלפי המל"ל. אזכיר שוב, כי המעביד כן נושא במחיר "האשם הביטוחי" הנגזר מהפרת חובתו לבטח הרכב שהעמיד לשימוש העובד. בכך כבר ניתן תמריץ מרתיע ונדרש לקיום החובה לבטח הרכב. אם אין די בתמריץ זה לא ברור שתמריצים נוספים יועילו. המעביד שהפר חובת הביטוח של הרכב שהעמיד לרשות העובד, חשוף לתביעת חזרה של קרנית בגובה הפער שבין גובה הנזק לבין גובה גמלאות המל"ל, למעט במקרה של בליעת התביעה. אולם אין הוא אמור ללקות במצטבר גם בסכום הנוסף, מפניו אמור היה להיות חסין מעיקרא בתביעת חזרה של המל"ל עצמו. אמת, אין שלמות הארמונית מלאה במשולש היחסים שבין המל"ל, קרנית, והמעביד שהפר חובת הביטוח המוטלת עליו. אולם לטעמי זה האיזון הנכון. עמדתי זו מוגבלת למקרה דוגמת זה בענייננו, בו מדובר כאמור על מעורבות קרנית בשל תאונה ברכב מעביד ובשירותו, כאשר המעביד הפר חובת הביטוח (לדאוג לביטוח חובה בתוקף ברכב שהעמיד לשימוש העובד).

ואלו במקרים אחרים המערבים תשלום גמלאות המל"ל ונוכחות קרנית, נחזה שיש אכן לקבל עמדת המל"ל ולהשקיף על קרנית כעל צד שלישי במובן סע' 328(א) של חוק הביטוח הלאומי. היינו כאשר חל סע' 328(א) הנ"ל, בלא שחל במקביל גם הרציונל הקבוע בסע' 82(ג) לפקודת הנזיקין, שיש בכוחו לחסום תביעת החזרה של המל"ל כסייג לסע' 328(א).

ג. בע"א 5584/01עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 נדון מקרה בו המעביד העמיד רכב לשימוש עובד, ואירעה תאונת דרכים קטלנית בה נפטר אותו עובד כתולדת השימוש ברכב. המעביד לא היה בעל הרכב, אלא מי שהחזיק בו (שוכר רכב מחברת השכרה). שוב נדונה שאלת מיהות הצד השלישי עליו זכאי המל"ל לחזור, על מנת להכריע בשאלת זכותו של עזבון הניזוק לרבע מן הנזק (לאור בליעתה המלאה של התביעה שם). נקבע כי בין אם המעביד בעלים של הרכב ובין אם הנו מחזיק ברכב (שם כשוכר), הרי בתור מתיר השימוש בו לעובד, בשתי החלופות חלה עליו חובת הביטוח (לדאוג לפוליסת חובה תקיפה). זאת מכוח סעיף 2(א) של הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 הקובע שלא ישתמש אדם, לא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסת חובה תקיפה, לפי דרישותיה של הפקודה. אין זה משנה כי חברת ההשכרה היא ששלמה את ביטוח החובה. החובה לדאוג לפוליסת חובה בתוקף שתבטח את שימוש העובד – היתה של המעביד שהחזיק ברכב, והעמידו לשימוש העובד.

ברור אמנם כי על שוכרי הרכבים מגולגלת העלות של ביטוחי החובה המתומחרים בעלות השכירות, והם שנושאים בה בפועל. היינו המעביד שם לא רק חב בחובה לבטח אלא נשא בעלות הביטוח, במישרין או בעקיפין, מול חברת ההשכרה. אולם החשוב לענייננו, בשים לב שקרנית נכנסת לתמונה בענייננו באין ביטוח חובה משולם – שאיתור "רכב מעביד" נעשה אכן על פי מבחן חובת הביטוח המוטלת על המעביד. בהתאמה נקבע כי אין למל"ל זכות חזרה עקרונית על מבטחת החובה, ובהתאמה אין לעיזבון המנוח שם זכות לרבע מן הנזק. וכך נוסחו הדברים בסע' 6-7 של פסה"ד שם, בהתייחס להלכת אלגריסי (הדגשות לא במקור) –

"... על יסוד נימוקים המפורטים שם מגיע בית-המשפט למסקנה כי אם היחס בין האחראי לפיצוי ובין הנפגע הוא יחס של מעביד לעובדו, כי אז אין להתעלם מיחסים אלה, ויש להפעיל לגביהם את התוצאה המתחייבת מסעיף 82 – לנכות את הגימלה מהפיצוי, כמצוות סעיף 82(א), ולמנוע זכות חזרה של המוסד על המעביד כמצוות סעיף 82(ג) . האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מוטלת על אותו אחראי בשל היותו המעביד, אלא בשל היותו המשתמש או בעל הרכב, מתיר השימוש (או המבטח). אך בשל היותו המעביד אשר נשא בעקיפין בנטל הגימלה המשתלמת לנפגע, אין מחילים על המקרה את הוראת סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי (כיום סעיף 330(ג) ) הדן בצד שלישי אלא את הוראות סעיף 82(ג), הדן בצד שלישי, שהוא מעביד.עוד קבע בית-המשפט שם שתביעה כלפי מבטחו של המעביד (אשר סעיף 82(ג) חל עליו) כמוה כתביעה כלפי המעביד, והמל"ל אינו רשאי לתבוע מהמבטחת את הגימלאות ששולמו לעובד.

עד כאן דנו במקרה של עובד שנפגע במהלך עבודתו בתאונת דרכים בנוסעו ברכב המעביד או שהוא נפגע מרכב כזה בלי שהוא עצמו נהג ברכב. עסקנו במקרה שבו המעביד היה אחראי כלפי העובד לתשלום פיצוי לפי חוק הפיצויים בהיותו מי שנהג ברכב או מי שהתיר לאחר את השימוש בו, והוא אחראי על-פי חוק הפיצויים – לפי סעיף 2(א) או 2(ב) שלו – לפיצוי נפגע בתאונה שרכבו היה מעורב בה. בפרשת אלגריסי [2] נדון גם מקרה של תאונה עצמית, דהיינו תאונה שבה העובד הנוהג ברכב המעביד הוא הנפגע. הדיון בשאלה זו חשוב לענייננו, כי המנוח נהג ברכב בעת שנפגע ומצא את מותו כתוצאה מן התאונה.

בית-המשפט קבע בפרשת אלגריסי [2] שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית. הודגש שם שבמקרה של נהיגת העובד ברכב אשר המעביד התיר לו את השימוש בו, על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב, וכי על-ידי תשלום הפרמיה המעביד יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית לבין בעל הרכב מתיר השימוש, שהוא גם המעביד. האחרון שילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד הנוהג ברכב, אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגימלה. בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפיצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על-פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים, אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד, בעל הרכב ומתיר השימוש ברכב, ובשל חובה זו, המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו-82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו..."

ד. בדומה, בפרשה מאוחרת יותר שנדונה בבית המשפט העליון נדון מקרה בו, בדומה לענייננו, הניזוק נפגע בתאונת דרכים עצמית ברכב מעבידה (חברה), בשירות המעבידה (עא 8938/15 פלוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (7.9.2016)). נקבע שהוא עצמו היה בעלים קנייני משותף ברכב (עם רעייתו, שהיתה רשומה לבדה כבעלת הרכב, והייתה גם מבעלי החברה). הניזוק היה אף הוא מבעלי החברה המעבידה, ומנהלה. שוב נבחנה שאלת זכות החזרה של המל"ל, לצורך הזכאות לרבע מן הנזק. הניזוק טען שאין להחיל את מבחן הבעלות ברכב עת באים לבחון את זכות החזרה של המל"ל, אלא את מבחן חובת הביטוח (כלום המעביד הוא זה עליו חלה חובת הביטוח).

נקבע שם –

"המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח... מכל מקום, איני סבור כי יש בפסק דין זה כדי להועיל למערער בהיותו הבעלים של הרכב והבעלים של החברה, ומשהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשירות המעביד ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק. גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השימוש לעובד לצורכי עבודתו (ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004). אציין כי באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו). באספקלריה זו יש לראות את החברה כמי שמחזיקה ברכב, וכמי שהתירה את השימוש בו למערער שהוא עובד שלה לצורכי העבודה. לכן, גם במקרה הנוכחי חובת הביטוח הוטלה על החברה, ולאור זאת נשללת זכותו של המערער ל-25% מהנזק..."

ה. וכך, כאשר מצטרף מל"ל לתביעה נזיקית שהגיש ניזוק, שבתורו תובע הן המעביד והן צד שלישי כמעוולים, הרי שתביעת המל"ל מכוונת אך כלפי הצד השלישי , ובהתאמה יש לנכות מתביעת המל"ל את החלק היחסי המשקף חלקו של המעביד באשם (במבחן האשם המוסרי המשמש לחלוקת האשם בין מעוולים במשותף). זאת כאמצעי לחלץ שעור חלקו היחסי של הצד השלישי הנתבע, באשם הנזיקי. במצב דברים זה אין טעם שהצד השלישי ישלח הודעת צד שלישי כלפי המעביד בעילה נזיקית, לפחות במה שקשור לתביעת המל"ל כלפיו.

שהרי אם יש אחריות משותפת , יהא הצד השלישי אחראי לשפות את המל"ל רק באותו חלק יחסי המגלם שעור אחריותו שלו, לאחר שנוכה חלק המעביד . אמת, ענייננו שלנו אינו בתביעה נזיקית אלא בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אולם עקרון היסוד עליו מושתתת הלכת אלגריסי הנו אותו עקרון המביא בחשבון שהמל"ל אינו אמור להעשיר קופתו מתביעה בה יישא המעביד שנשא גם בדמי הביטוח הלאומי. ועיין: ע"א 4084-04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון , פ"ד סא(3) 589.

62. א. שנית, הלוכו של המל"ל שקרנית תצא נשכרת שכן בעוד את מה שתשלם תוכל היא לקבל ממי מצדדי ג' בתביעת החזרה שלה, הרי שהמל"ל לא יוכל להשיב לקופתו, היא קופת הציבור, את הכספים ששלם. אלא שהשאלה אינה האם נגרע מקופת הציבור, שהרי יש מקרים שבדין נגרע, אלא באלו מקרים מקנה הדין תביעת חזרה למילוי אותה קופה, ובאיזה היקף. קופת המל"ל אינה חסרה במקרה דנן יותר מאשר במקרים אחרים בהם אינה יכולה לחזור על מעביד או מבטחת חובה של רכב מעביד בתאונה בשירות המעביד. אמת שהמל"ל הוא הסוכן הראשון במעלה לתשלומי העברה חברתיים מסוגים שונים, ותכליתו תכלית סוציאלית מובהקת. לשם כך ניתנה לו מעיקרא זכות לחזור בתביעת סוברוגציה על מי שאינו מעביד וחב בפיצוי הניזוק שזכה לגמלאות מהמל"ל. אולם הטיעון מתעלם מכך שבתחום עליו מופקדת קרנית, כל תכלית קיומה הנה אף היא תכלית סוציאלית.

ב. כעולה מסע' 12 לחוק, קרנית נועדה לתן מענה לפיצוי ניזוקים בעילה לפי החוק, כאשר המחוקק לא ראה להפקיע מהם עילת תביעה מכוח החוק, ובנוסף לא חטאו הם עצמם ב"אשם" במובן רחב, בעטיו אין כיס של מבטח ממנו ניתן להיפרע כפי תכלית החוק (בין אשם הנוגע לאי פעולה סבירה לאיתור של רכב ומבטחתו במקרים של תאונות פגע וברח, בין "אשם ביטוחי" הנוגע לפגמים בתוקף רישיון הנהיגה או נסיבות אחרות המפקיעות הכיסוי לפי פוליסת החובה, ובין בהיעדר ביטוח חובה תקף מעיקרא - בשל אי תשלום. מקרה נוסף הנו כאשר המבטח פורק או מונה לו מנהל מורשה - על מקרה אחרון זה ניתן אמנם להשקיף כעל חליפות ישירה של קרנית הבאה בנעלי אותו מבטח). הויכוח אפוא הנו בין שני תאגידים סטטוטוריים שתכלית קיומם סוציאלית, והוא אמור להיות מוכרע על פי איזון השיקולים שנזכרו בהלכה. לא על פי טיעונים של פגיעה בקופה הציבורית. הן קופתו של המל"ל, והן זו של קרנית, הן קופות שאמורות לשרת תכלית סוציאלית.

ג. הטיעון בסיכומי המל"ל שקופת קרנית , לעומת קופת המל"ל, לא תמצא חסרה , לאור זכות החזרה הקנויה לקרנית, הנו טיעון לא שלם. עשוי הוא להיות נכון או לא, במקרה ספציפי, באופן מקרי. הוא וודאי לא נכון באופן גורף.

המציאות הידועה, הנה שלא אחת נתקלת קרנית בקשיי גביה של פסקי דין שניתנו לטובתה בתביעות החזרה שלה כלפי מי שחסכו בעלות תעודת ביטוח. מכל מקום, שיקול זה אינו מעלה או מוריד בעיני.

כפי שלמל"ל, בהיותו גוף סוציאלי הוקנתה בחוק הביטוח הלאומי זכות חזרה על צד שלישי שאינו מעביד, כך בדומה הקנה המחוקק לקרנית זכות חזרה בסעיף 9 לחוק. כל זכות חזרה וגדריה, כל זכות והטעמים המצדיקים אותה. אין המל"ל אמור להיבנות מכך שקרנית יכולה לחזור על מי מצדדי ג', אף בהנחה שכך פני הדברים. מדובר במערכות דינים משיקות, אך שונות. ראשית אמור המל"ל להוכיח שקנויה לו זכות לחזור על קרנית, בתורת המוציא מחברו. זאת בלי קשר לשאלה כלום קנויה לקרנית זכות חזרה, ובאיזה היקף. העובדה שקרנית יכולה לחזור על צדדים שלישיים על הסכום בו תחויב, אם ועד כמה שתחויב, אין משמעה שהמל"ל יכול להקים לעצמו יש מאין עילת חזרה כלפי קרנית, שאחרת לא הייתה קנויה. זכות החזרה של קרנית בהודעת צד שלישי אינה יכולה כשלעצמה לשמש בתורת נימוק שיצדיק זכות החזרה של מל"ל על קרנית.

ד. טיעון המל"ל שיש להשקיף על צדדי ג' 3-4 בתורת מתירי שימוש, נכון בפריזמת זכות החזרה של קרנית. אך אם נבקש להרחיב מכוחו זכות החזרה של מל"ל כלפי קרנית, נמצא שוגים לטעמי. קרנית כאמור אינה מבטחת, וממילא לא באה היא בענייננו בנעלי מבוטח. אין לה מבוטח. העובדה שדה פאקטו ממלאת היא מכוח הדין, כלפי ניזוקים, תפקיד פונקציונלי של מבטחת "שאינה בנמצא", אינה הופכת אותה למבטחת, אף לא (לטעמי) לחליפה של מבטחת כזו (למעט כאמור במקרה הנדיר בו היא מתחלפת מבטח שפורק או מונה לו מנהל מורשה). ועדיין - העובדה שאינה חליפה של מעביד או באה בנעליו אין די בה כדי להפוך את קרנית לצד שלישי במובן סע' 328 של חוק הביטוח הלאומי, עליו רשאי המל"ל לחזור. לשם כך חשוב פחות אם נשקיף על קרנית משפטית בתור חליפה מכוח הדין של מעביד שהפר חובתו לבטח הרכב שהעמיד לשימוש העובד. חשוב יותר המבחן המהותי, שבהיות הרכב המעורב רכב שהמעביד חב בחובה לבטחו, והתאונה אירעה לעובד בשירות המעביד, זכה כבר המל"ל מאת אותו המעביד לדמי ביטוח לאומי שאמורים לחסן המעביד מתביעת חזרה של המל"ל בגין הגמלאות ששלם האחרון לעובד או תלוייו. הקניית זכות השיבוב למל"ל כלפי קרנית במקרה אשר כזה תעשיר המל"ל שלא כדין.

ה. גם אם נאמר אך לצורך הדיון (ואתייחס לעניין בהמשך) שלקרנית זכות חזרה לא רק על החברה המעבידה, אלא גם על צדדי ג' 3-4,כמתירי שימוש, הרי שהאחרונים אינם אלא האורגאנים – המנהלים – של החברה המעבידה. חברה פועלת כאמור באמצעות האורגאנים שלה. נניח שמדובר היה בתביעה נזיקית ולא בתביעה לפי החוק.

האם בתביעה שכזו, יוכל המל"ל למשל לחזור על מנהלים העובדים בחברה מעבידה, המחלקים הוראות לעובדים, בטענה שניתן להטיל אחריות נזיקית אישית על אורגאן בתאגיד, אם הפר הוא עצמו את העוולה הנזיקית, אישיותם המשפטית של מנהלים כאלה נפרדת מזו של המעבידה, ויש אפוא להשקיף עליהם כעל צד שלישי? כל קביעה כזו עשויה אולי להימצא לעתים נכונה בבדידותה, כתלות בנסיבות; אך לטעמי, לו ינהג כך המל"ל, תהא כאן עקיפה ברורה של כוונת המחוקק בסע' 82(ג) לפקודת הנזיקין, שביקש למנוע תביעות חזרה של מל"ל כנגד מעביד, ובגין חלקו של המעביד ששלם דמי ביטח לאומי. מעביד הפועל באמצעות חברה פרטית יהא חשוף לתביעת חזרה של המל"ל (שתכוון כלפי האורגאנים של המעביד), ומעביד שמפעיל עסקו כעוסק מורשה – לא . זו אבחנה מלאכותית ולא מוצדקת. תורת האישיות המשפטית הנפרדת של חברה מבעלי מניותיה או נושאי התפקידים בה, לא נועדה לאפשר למל"ל מעקף מלאכותי שכזה. ואכן המחוקק היה ער לדבר ושלל אפשרות כזו מן המל"ל בסע' 82(ג) של פקודת הנזיקין המגדיר מעביד לא רק כמי שחייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, אלא גם מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.

מאידך, בתביעת החזרה של קרנית, גם לו הנחתי אך לצורך הדיון עתה , שיש לקרנית זכות חזרה כלפי צדדי ג' 3-4 כמחזיקים מתירי שימוש, במצטבר לזכות החזרה שלה כלפי החברה כבעלים ומחזיקה במלגזה, שהתירה השימוש בה למנוח: מדובר בעילת חזרה ספציפית הקנויה לקרנית בסע' 9 לחוק, על מחזיק מתיר השימוש (בפועל – אקדים ואציין מסקנתי שיש לדחות ההודעה כלפי צדדי ג', למעט ביחס לחברה צד ג' 1). הדבר אך ממחיש כי אין לערב בין עילת החזרה של המל"ל מחד, לבין עילות החזרה של קרנית מאידך. טעמיהן שונים. וכי ממילא על המל"ל בסדר הדברים הנכון, להמחיש כי קנויה לו עילת תביעה כלפי קרנית במקרה דנן, בהיותו המוציא מחברו. אין הוא יכול להיבנות מזכות החזרה של קרנית על המעביד או מי מהאורגנים של החברה המעבידה, מקום שזו קנויה, כדי להקים יש מאין עילת שיבוב שלו עצמו כלפי קרנית.

63. שלישית, למרות שבמבט ראשון העובדה שלא שולמה פרמיה על ידי מעביד מחלישה הזיקה בין המעביד לקרנית, הרי ניתן להשקיף על נתון זה באופן שדווקא מחזק את עמדת קרנית. מבטחת חובה שכן זכתה לפרמיה בגין השימוש הספציפי שנעשה ברכב המעורב, פטורה מעולה של תביעת חזרה של המל"ל, בשל השיקול שמדובר ברכב מעביד שקיים חובתו ודאג לביטוח חובה, והמבטחת באה בנעלי המעביד, שעובד שלו ניזוק. דומני שמקום בו קרנית נכנסה לתמונה בשל הפרת חובת הביטוח על ידי המעביד, אין היא אמורה ללקות בשל העובדה שלא זכתה לפרמיה כלל בגין השימוש ברכב הספציפי המעורב שהנו רכב מעביד (מימונה של קרנית הנו באחוז קבוע מסויים מסך הפרמיות, שמעבירות המבטחות ו"מבטחות עצמיות" הפטורות מהנפקת פוליסה – עיין בצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מימון הקרן), תשס"ג-)2002).

זאת בשונה מן המל"ל שזכה לדמי ביטוח לאומי מן המעביד, עבור העובד הספציפי שניזוק. ציינתי כי בנסיבות המקרה, קרנית אמנם אינה לטעמי חליפתו של מעביד שלא ביטח הרכב; אך הרכב המעורב הנו רכב מעביד, שמחד הוא שנושא בחובת הביטוח אותה הפר, ומאידך כן נשא בדמי הביטוח הלאומי עבור עובדו שניזוק. נניח שהרכב כן היה מבוטח בביטוח חובה על ידי המעביד היינו היתה מבטחת חובה, עליה היה המל"ל מנוע מלחזור. הרי נתון זה של מי נשא בדמי ביטוח החובה (מבחינת החובה לבטח) הנו נתון מקרי למדי מבחינת מבטחת החובה, שנמצאה נהנית ממנו בדיעבד, מטעמים מוצדקים שנקבעו בהלכת אלגריסי. את דמי הביטוח הלאומי, לעתים בסכום ניכר, תנכה היא מתביעת הניזוק. לפרמיית ביטוח בגין הרכב זכתה, ואת המל"ל לא תצטרך לשפות. ומדוע תעמוד קרנית במצב גרוע יותר, כאשר כל תכלית קיומה הנו לפצות ניזוקים שלא חטאו, ולפרמיות ביטוח בגין הרכב המעורב – לא זכתה?

64. לסיכום אני קובע שאין למל"ל בנסיבותינו זכות חזרה על קרנית. קביעה זו, כאמור, אינה גורפת. לטעמי היא מוגבלת לנסיבות בהן חבה קרנית בפיצוי משום שהרכב המעורב לא בוטח בביטוח חובה, המעביד של הניזוק הוא שחב בחובת הביטוח, והתאונה אירעה לניזוק בשירות מעבידו. מעבר למצוין, יתרון עמדה זו הנו שהיא תורמת לאחידות ביחס לתביעות השיבוב של המל"ל, במה שקשור לתאונה ברכב מעביד ובשירותו.

הודעת צד שלישי של קרנית

65.סע' 9 לחוק הוא שמעגן זכות החזרה של קרנית. להלן נוסח הסעיפים בחוק הרלבנטיים לענייננו.

" 7.נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

...

(5)מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

7א.על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב).

9.(א)מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1)מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;

(2)מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה.

(תיקון מס' 7) תשמ"ט-1989

(3)בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.

(ב)חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין.

(ג)אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בזכות החזרה של מעורבים בתאונה לפי סעיף 3(ב) בינם לבין עצמם."

בהלכת צורדקר נאמרו הדברים הבאים (בפס' 13) -

"בטרם ניגש לבירור סוגיית האשם בנסיבות המקרה שבפנינו, יש לציין כי לא ניתן לעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב, בענייננו, בסעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים. סעיף 9(א)(3) מקנה זכות חזרה כלפי "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". סעיף 7א קובע לאמור:

' על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב). '

 הנה כי-כן, סעיף 7א דובר במצב שבו נפגע מי שנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח, והוא – הנהג – לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע. במקרה כזה נושאת קרנית בפיצוי – כך לפי הסיפא של סעיף 7א – ונתונה לה זכות חזרה כלפי המתיר (שאינו תם לב) מכוח סעיף 9(א)(3). אולם אין זה המקרה שבפנינו. בענייננו, איש אינו טוען להיעדר מודעות מצד הנהג. אין אפוא תחולה לסעיף 9(א)(3) במקרה כגון זה שבפנינו."

66. ואלו במקרה דנן קבעתי כי הכף נוטה לכך שהמנוח לא ידע על היעדר הביטוח. בנסיבות, יש תחולה לכל הפחות לסע' 9(א)(3) בשלוב סע' 7(5) לחוק המקימים זכות החזרה של קרנית על בעל המלגזה או המחזיק בה, שהתיר השימוש בה למנוח כשאינה מבוטחת. אשים בצריך עיון האם קמה לקרנית במקביל זכות חזרה מכוח ס"ק 9(א)(1) או 9(א)(2) בשלוב סע' 7(6) לחוק.

זכות החזרה של קרנית על החברה צד ג' 1 נענית אפוא בחיוב, באופן מובהק. לקביעתי החברה היא שהיתה בעלת המלגזה מ 2010 , עת נמסרה המלגזה לחזקתה ושימושה הנמשך עוד בימי חייו של מר חביש עלי ז"ל , ב 2010. מדובר אפוא בבעלת רכב ומחזיקה, שהתירה השימוש במלגזה למנוח (באמצעותם של מי ממנהליה, איאד או זאיד , שמא שניהם) .

67. ומה באשר לזכות החזרה של קרנית על איאד וזאיד אישית?: זכות החזרה קנויה לה לקרנית על הבעלים או המחזיק שהתיר למנוח השימוש במלגזה הלא מבוטחת. לטעמי לא מדובר על "או" מוציא, אלא כזה המבהיר שזכות החזרה קנויה לקרנית הן על בעלים שהתיר שימוש והן על מחזיק שהתיר שימוש. אכן ברגיל תהא רק אישיות משפטית אחת שהתירה שימוש ברכב אולם זו אינה מסקנה הכרחית. לו עשה המחוקק שימוש בנוסח "בעל הרכב והמחזיק בו", ניתן היה להבין שזכות החזרה קנויה לקרנית רק כלפי בעלים קנייני שהנו גם מחזיק, והתיר השימוש.

תוצאה זו ביקש המחוקק למנוע. מתיר השימוש עליו קנויה זכות החזרה יכול להיות בעלים של הרכב או מי שהחזיק בו. השאלה אם כוונת המחוקק היתה להתיר לקרנית לחזור על שניהם במצטבר, ומקרה המעורר התלבטות זו הנו כאשר מדובר על חברה שהנה בעלים ומחזיקה, ומנהל בה, הפועל מכוחה. היש לראות בו אישית במקרה המתאים מחזיק מתיר שימוש, עליו תוכל קרנית לחזור?

68. במקרה דנן קבעתי כי החברה הנה בעלים ומחזיקה. איאד וזאיד הנם מנהלי החברה, וככאלה ברור שהיתה להם שליטה במלגזה והרשות שניתנה למנוח – בין במפורש בין מכללה – נעשתה דרכם. אולם כאן פעלו הם כמנהלי החברה ולא מכוח בעלות או החזקה עצמאית. החזקתם במלגזה אינה אלא החזקתה של החברה, והרשות שניתנה – רשותה של החברה. והרי עמדת קרנית עצמה רואה במלגזה רכב מעביד – היינו רכב שהבעלות בו נתונה לחברה צד שלישי מס' 1, מעת שהוקמה ב 2010, מכוח זכותה ההחזקה והשימוש כדין הנמשכות בו לצרכי החברה והעסק. ולא רכב של איאד וזאיד אישית. ועמדה זו של קרנית - התקבלה.

משעה שאיאד וזאיד לא היו בעלי המלגזה, האם יש אפוא לאפשר לקרנית הזכות לחזור גם עליהם כמנהלים בחברה בעלת הרכב, באנאלוגיה להטלת חיוב אישי בנזיקין לא רק על חברה אלא גם על מנהל בה, שהתנהגותו קיימה אישית את כל יסודות העוולה הנזיקית? חיוב כזה של מנהל בחברה (מכוח מודל האחריות האישית של נושא משרה בחברה, להבדיל מהרמת מסך שעניינה בבעל מניות) הנו כידוע אפשרי במקרה המתאים, אם כי יש לנהוג בו מנהג זהיר, גם על מנת שלא יצור אפקט מצנן. היינו ניתן לחייב בנזיקין הן החברה והן מנהל בה, כאשר הוא אישית קיים את כל יסודות העוולה הנזיקית בה עסקינן. ראה למשל סע' 33 לפסק דינה של השופטת חיות (כתוארה אז) בע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ. ראה גם למשל, בבחינת סיכום הדין, פסקה 22 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין (12.4.2011). .

69. לגבי זכות השיבוב של המל"ל ציינתי שאין לאפשר מעקף כזה של סע' 82(ג) לפקודת הנזיקין על ידי הקניית זכות השיבוב למל"ל כלפי מנהל בחברה מעבידה מכוח מודל האחריות האישית, ומתוך ניצול דה פאקטו של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המעבידה.

70. מאידך ציינתי גם עמדתי כי כל זכות חזרה וטעמיה. איני שולל עקרונית כי להבדיל מן המל"ל, יכול ויש לקרנית זכות חזרה במצטבר גם על מנהלים בחברה בתורת מחזיקים מתירי שימוש, גם כאשר לחברה קנוי מעמד הן של בעלים והן של מחזיק ברכב, שהתיר השימוש בו, וקרנית מממשת זכות החזרה גם כלפי החברה.

במציאות הידועה של ריבוי חברות פרטיות קטנות, לעתים משפחתיות, שהקמתן קלה, ומשך הזמן בו תתקיימנה אינו ודאי, יכול ויש הגיון בפרשנות מרחיבה של זכות החזרה המעוגנת בסע' 9 לחוק, היינו בעמדה הרואה במנהלי חברות שהתירו מכוח תפקידם לעובד שימוש ברכב חברה לא מבוטח (בין מכללה ובין במפורש), בתורת מחזיקים ברכב; שגם עליהם אישית קנויה לקרנית במצטבר זכות החזרה. מבלי לגרוע מזכותה כלפי החברה מתירת השימוש.

71. אולם למצער, כאשר זה יסוד החיוב, צריך שכתבי הטענות יציינו זאת ברחל בתך הקטנה. אין להטיל על נקלה אחריות אישית על מנהל בתאגיד, אלא יש להמחיש שהוא אישית קיים בהתנהגותו, במעשה או מחדל היסודות המקנים לקרנית עילת החזרה כלפיו. היינו כי יש לראות בו לאור התפקיד הניהולי הספציפי בתורת מחזיק ברכב שהתיר השימוש בו. והרי לא כל מנהל בחברה, תפקידו כולל בהכרח הקצאת רכבים לעובדים או היתר השימוש בהם. אין די בעצם התפקיד הניהולי בחברה. כל מנהל ותחומי אחריותו.

72. ברור שהיתר השימוש במלגזה, במפורש או מכללה, ניתן על ידי איאד או זאיד בתורת המנהלים בחברת חבישי עלי מנופים בע"מ. אך לא בהכרח על ידי שניהם. חלוקת התפקיד הניהולית לענין הקצאת הרכבים השימוש בהם לא התבארה , ולא ברור האם יש לראות באיאד, זאיד או שניהם כאחד בתורת מתירי השימוש.

73. אף הודעת צד ג' של קרנית לא הציבה לדידי חזית המריבה בעניין זה באופן ברור דיו, שיבהיר לצדדי ג' 3 ו 4 מפני מה בדיוק עליהם להתגונן בחזית זו. היינו אין טענה ברורה לחיוב מי מהם או שניהם מכוח מודל האחריות האישית של מנהל בחברה, מכוחה ייתפס מי מהם או שניהם כמחזיק שהתיר שימוש. קרנית הסתפקה בציונם של כל הצדדים השלישיים כבעלים , מחזיקים, ומתירי שימוש. בה בעת מייחסת היא כאמור לחברה בלבד את הבעלות וההחזקה ברכב, מה שמסכל אפקטיבית זכות התביעה של המל"ל כלפיה, בהיות הרכב רכב מעביד. היה צריך אפוא להציב חזית הטענות כלפי איאד וזאיד באופן שיכלול בבירור גם טענה לחיוב אישי שלהם כמנהלי צד שלישי מס' 1 מכוחו ייתפסו שניהם או מי מהם כמחזיקים ומתירי שימוש. זכותם הרי לדעת מפני מה עליהם להתגונן (ואז יכול שגם היצוג שלהם לא היה משותף).

74. סוף דבר בענין ההודעה לצדדי ג': יש לדחות ההודעה כנגד צדדי ג' 3-4. ואף כלפי עיזבון מר עלי חבישי ז"ל – שאינו אישיות משפטית ממילא. אני מקבל ההודעה לצד ג' כלפי החברה צד ג' 1, ומורה כי עליה לשפות את קרנית במלוא הסכומים בהם תחוב במצטבר כלפי התובעים. לאור הייצוג המשותף אין צו להוצאות ביחס לצדדי ג' 2 עד 4.

גובה הנזק

75. בסיס שכרו של המנוח:

א. על פי חווה"ד האקטוארית ונתוני המל"ל, מדובר ב 8000 ₪ לחודש, בעיגול. אולם המנוח היה מובטל כמה חודשים עד לקליטתו אצל החברה צד ג' 1, אצלה הספיק לעבוד יומיים עד לתאונה הקטלנית. ברור שקשה לקבוע בסיס שכר על בסיס עבודה בת יומיים. כל צד טען כצפוי להגדלת אותו בסיס שכר, או הקטנתו, לפי העניין. אקדים ואציין כי לטעמי יש לקבוע בסיס שכר גבוה יותר, אך לא הרבה יותר, אותו אעמיד על 9000 ₪.

ב. המנוח שירת בצה"ל והשתחרר ב 1995. מאז שנת 2000 ועד לפטירתו חלפו 12 שנה בהם גילה יציבות תעסוקתית, כאשר מאז 1996 ועד שנקלט לעבודה אצל צד ג' 1, עבד בשני מקומות עבודה כמעט ברצף, ועוד חצי שנה במקום נוסף. מ 1996 ועד 12/2006 עבד באותה חברה, כששכרו במגמת עליה, אם כי לא מטאורית. בשנת 2005 הגיע לממוצע שכר של 6323 ₪ לחודש. עם עזיבתו ב 12/2006 עבד בחברה שניה לחצי שנה והשתכר שם שכר דומה - 6337 ש"ח בממוצע חודשי. חודש לאחר מכן נקלט בחברה שלישית, שם עבד מ 8/2007 עד 11/2011. ל 52 חודשי עבודתו שם השתכר במצטבר ברוטו של 411,586 ש"ח, היינו 7915 ש"ח בממוצע . שכרו עלה באופן צנוע משנה לשנה עד לשנה האחרונה - שאז ירד. מ 12/2011 ועד 7/2012 היה מובטל, ואז נקלט לעבודה אצל החברה צד ג' 1.

ככלל, למעט תקופה בת 8 חודש בה היה מובטל, מדובר על מי שעובד כמעט ברצף. מצד שני, התאונה לא התרחשה בתחילת שנות השתכרותו אלא בגיל 40. יש מגמה של עלייה בשכרו לאורך השנים – אך צנועה. בבחינת מאידך למאידך, ניתן להתחשב גם בכך שהיה בעל עיסוק נדרש ומבוקש במשק, לאור רישיון הנהיגה שלו שאפשר לו לנהוג על רכב משא . בשים לב למגמה הכללית בשנים האחרונות של עליית שכר המינימום והשכר הממוצע במשק שאינה מנותקת גם מעליה ביוקר המחיה ( הנתון הסטטיסטי של עליה בשכר הממוצע אינו משפיע באופן זהה בסוגי תעסוקה שונים, אך השפעה מסויימת כלפי מעלה, לא שווה, יש כמעט בכולם), ניתן להביא בחשבון לטעמי בסיס שכר גבוה מעט יותר מזה אליו הגיע המנוח במקומות עבודתו. אותו בסיס , שיעמוד כאמור על 9000 ₪ (נטו בערכי החוק), ישקף במשוקלל עליית שכר ראלית צנועה אפשרית לאורך השנים שמאז פטירתו ועד שהיה מגיע לגיל 67, לו נותר בחיים. השקלול מניח גם אפשרות לניוד בין מקומות עבודה ותחילת עבודה בכל פעם בבסיס שכר נמוך יותר, עם תקופות קצרות של הפסקה בלא שכר בין מקומות עבודה מדי כמה שנים.

אין הכוונה ששכר המנוח היה קופץ כעבור חודש, אלמלא פטירתו, ל 9000 ₪. מדובר נתון שכר שמשקלל כל הנתונים הידועים, כבסיס לאומדן ההשתכרות הממוצעת לאורך חיי העבודה שיכולות להיות בה תנודות, עם עליית שכר קלה.

ג. בענין זה אזכיר כי הוגש דו"ח רציפות ביטוח של העד מר חירבאווי, שהחל לעבוד בחברה צד ג' 1 ב 2017. השתכרותו (בממוצע חודשי) דומה לבסיס השכר אותו קבעתי למנוח. איאד אישר כי שכרו של נהג משאית ברגיל אמור להיות גבוה משכרו של העד שמשמש כרתך. עם זאת ציינו איאד וזיאד (איאד הוא מי שעוסק בנושא המשכורות בחברה) כי שכר נהג משאית עומד לערך על 8,000 ש"ח נטו לפני פרמיות. אם נביא בחשבון פרמיות, הרי שאכן סביר ששכרו של נהג משאית יעלה על זה של העד. אך כאמור, שאלה היא עד כמה ניתן להסתמך על שכר בחברה בה הספיק המנוח לעבוד יומיים בלבד, כאשר אין וודאות שהיה מוסיף לעבוד שם. נכון להביא בחשבון ההיסטוריה התעסוקתית ובסיס שכרו של המנוח עצמו לאורך השנים, עד שנקלט לעבודה אצל צד ג' 1.

76. בסיס שכר – אלמנה (ילידת 1973) :

א. לעת עדותה אישרה האלמנה כי הפסיקה לעבוד מעת שהתחתנה, אולם חזרה לעבוד לאחר מכן. לאחר התאונה עבדה כסייעת בגן. היא שללה כי השתכרה גם מעבודה בהסעות. היא אישרה כי נהגה להסיע קרובים ושכנים כטובה, בלא תמורה. לדבריה, מעוניינת היא לעבוד, למרות שרופא הנחה אותה שלא לעבוד. לכן לאחר תקופה של הפסקה, חזרה לעבוד, וכיום היא מרוויחה כ- 1500 ₪ כסייעת בגן ולעיתים גננת מחליפה. לאשורה, לא הציגה העדה שום אישור רפואי של רופא תעסוקתי או אישור אחר המגביל אותה בהיקף או סוג משרה.

ב. על פי דו"ח רציפות ביטוח, עבדה האלמנה כעצמאית בין 2004 ל 2008. לא הוגשו מסמכים המבססים גובה השכר לתקופה זו. בשנת 1997 בהיותה בת 24, עבדה 12 חודש והשתכרה 3000 ₪ לחודש. אח"כ יש ירידה בשכר שמוסברת על ידה בנישואיה והולדת הילדים. ל 7 חודש מ 1/12 עד 7/12 עד לתאונה עבדה בשכר ממוצע של 2343 ₪. לאחר התאונה לא עבדה עד שנת 2014 שאז עבדה שישה חודשים בשכר מצטבר של 26,745 ₪ (ממוצע לחודש, כולל החודשים שלא עבדה, 2228 ₪). בשנת 2015 עבדה 10 חודשים בשכר מצטבר של 23,569 ₪, כלומר 1964 ₪ לחודש בממוצע לכל השנה. בשנת 2016 עד 2018 לא עבדה : למעט 3 חודשים אחרונים של שנת 2018, שאז החלה לעבוד במועצה המקומית כסייעת בגן. לשישה חודשים ראשונים של 2019 השתכרה 10283, היינו 1713 ₪ לחודש.

ג. האלמנה אישרה כי עבודתה היא במשרה חלקית ומעיון בדוח רציפות ביטוח ניתן להתרשם כי זה המצב לאורך כל השנים בהם עבדה כשכירה. היות שמאז החלה לעבוד ועד לתאונה חלפו 21 שנה, ניתן לקבוע כי גם אם לא הציגה אישור של רופא תעסוקה, מדובר במי שהשתכרותה נמוכה וחלקית בלי קשר לתאונה ופטירת בעלה. יחד עם זאת, גם בשים לב לכך שהאלמנה העידה כי היא מעוניינת לעבוד, וכי עם התבגרות הילדים יש יותר זמינות לעבודה ומדובר במי שעבדה לאורך השנים, אומנם בשכר נמוך ובאופן חלקי ביותר, אני סבור שנכון יהא להביא בחשבון בסיס שכר של 2000 ₪ לאלמנה מעת הפטירה עד היום, כמשקף פוטנציאל השתכרותה. וכך גם לעתיד – עד הגיע הבן הקטן לגיל 18, ב 2026. ומאז - בסיס שכר של 3000 ₪. אין להתעלם מהיעדר ניסיון תעסוקתי במשרה מלאה, ונתון הגיל (שב 2026 יעמוד על 53 שנה). נתונים אלה צפויים להשפיע כלפי מטה על פוטנציאל ההשתכרות. לכן הובאה בחשבון עבודה בחצי משרה לפי שכר מינימום שצפוי לעלות ל 6000 ₪. גיל התמיכה של המנוח הנו עד שהיה מגיע לגיל 67, היינו עד 2039. ל 13 השנה מ 2026 עד סוף מועד התמיכה ב 2039 יובא בחשבון שכר של האלמנה בשיעור 3000 ₪.

77. החישוב יערך כאמור לפי תביעת העיזבון, שביחס להפסדי התמיכה בשנים האבודות הנו גבוה מתביעת התלויים. לראשי הנזק בתביעת העזבון, יש להוסיף ראש הנזק מתביעת התלויים, שאינו במתחם החפיפה, של אובדן שירותי בן זוג ובעל.

78. הפסדי תמיכת המנוח בשנים האבודות - עזבון

תקופה א' : מיום התאונה 23.7.12 עד שהבת הבכורה א' מגיעה לגיל 18 ב 21.6.16:

שכר מנוח 9000 ₪; אלמנה 2000 ₪; קופה משותפת 11,000. מס' הידות 8 –מנוח, אלמנה, 4 ילדים, משק בית וחסכון. שווי ידת הקיום של המנוח שמינית מקופה משותפת – 1375 ₪.

ההפסד החודשי: הכנסת המנוח 9000 ₪ פחות ידת הקיום :

7625 = 1375 - 9000

ההפסד לתקופה זו 358,375 ₪ = 7625 * 47 חודש

תקופה ב' : מ 21.6.16 עד הגיעו של ס' הבן לגיל 18 ב 24.5.17.

הערה: התובעים אמורים להוכיח את גובה הנזק, ולהציב בראיות הנתונים הנדרשים. אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר על משפחה במגזר מיעוטים, בה הבנים משרתים. מטעם התובעים הוגש תצהיר האלמנה, שנחתם ב 2019, לאחר שמלאו לבת הגדולה 20. אין טענה בתצהיר ששירתה.

ב"כ התובעים בסיכומיו (שהוגשו לאחר הגיעה של הבת הבכורה לגיל 18) - לא הציע חישוב, למעט טענה לבסיס השכר של המנוח . קרנית בסיכומיה ערכה חישוב לפי הנחת אי שירות של הבת. בסיכומי תשובה, התייחס ב"כ התובעים לטענות קרנית. אלא שהתייחס אך לטענות הנוגעות לשאלה כלום ברכב מנועי עסקינן, ולא ביקש לחלוק על הנחות החישוב של קרנית בסיכומיה, ביחס לאופן חישוב הנזק. לרבות ביחס להנחה זו של אי שירות הבת הבכורה (הנחה לגביה אמורים היו להיות בידי התובעים נתונים בפועל, שלא הציבו; כך שהיה ומדובר בהנחה עובדתית שגויה, חזקה שהיו מבקשים להעמיד דברים על דיוקם). מכאן חזקה שאין מחלוקת בסוגיה זו, ומכל מקום לא הומחש על ידי התובעים כי הבת הבכורה שירתה שירות צבאי או לאומי (כך שאין להוסיף שליש ידה לתקופת השירות, מעת הגיעה לגיל 18).

לתקופה זו 7 ידות – מנוח, אלמנה, משק בית ,חסכון, 3 ילדים. קופה משותפת 11,000 ש"ח. שווי ידה 1571 ₪.

ההפסד החודשי 7429 ₪ = 1571 - 9000

ההפסד לתקופה זו: 81,719 ₪ = 7429* 11 חודש

תקופה ג': מ 24.5.17 עד סיום השירות הצבאי של ס' 24.5.2020

לתקופה זו שליש ידה לבן ס', ולכן מס' ידות כולל 6.33. שווי ידה 1738 ₪

ההפסד החודשי 7262 ₪ = 1738 - 9000

ההפסד לתקופה זו: 261,432 ₪ = 7262 * 36 חודש

תקופה ד': מ 24.5.2020 עד הגיעו של הבן פ' לגיל 18 ב 16.12.2020

לתקופה זו 6 ידות – מנוח, אלמנה, משק בית, חסכון, שני ילדים. קופה משותפת 11,000 ₪. שווי ידה 1833 ₪. יחושב במעוגל לפי 7 חודש.

ההפסד החודשי 7167 ₪ = 9000-1833

ההפסד לתקופה: 50,169 ₪ = 7167 * 7 חודש

תקופה ה': מ 16.12.20 עד היום (21 חודש - מעוגל)

לתקופה זו 5 ידות ועוד שליש ידה לבן פ' . קופה משותפת 11,000 ₪. שווי ידה 2064 ₪.

הפסד חודשי: 6936 ₪ = 2064 - 9000

ההפסד לתקופה: 145,656 ₪ = 6936 * 21

סך הפסד התמיכה לתקופת העבר מאז הפטירה ועד היום – 897,351. בתוספת ריבית מאמצע תקופה (10/2017): 971,642 ₪ .

לעתיד –

תקופה ו': מהיום עד 15.12.2023 (תום שירות צבאי של פ')

ההפסד החודשי זהה לתקופה הקודמת, 6936 ₪, שכן אין שינוי בקופה המשותפת וכמות ידות. מדובר על 15 חודש. יש להוון לתקופה זו לפי 3%.

101,959 ₪ = 14.7 * 6936 ₪

תקופה ז' : מ 16.12.2023 עד הגיע הבן הצעיר מ' לגיל 18 ב 10.4.2026 (28 חודש)

קופה משותפת 11,000 ₪. לתקופה זו 5 ידות: מנוח, אלמנה, משק בית, חסכון, וילד. שווי ידה 2200 ₪.

הפסד חודשי:6800 = 2200 - 9000

ההפסד בהיוון כפול: 171,958 ₪ = 6800 * 26.07 * 0.97

תקופה ח' מ 10.4.2026 עד ש מ' מסיים שירות צבאי ב 9.4.2029. תקופה של 3 שנים שמתחילה בעוד 43 חודש. הקופה המשותפת גדלה בעוד 1000 ₪ , שכן בסיס השכר של האלמנה גדל ל 3000 ₪. היינו הקופה המשותפת 12,000 ₪. מנוח, אלמנה,משק בית, חסכון, שליש ידה ל מ' - 4 ושליש ידות. שווי ידה 2,771 ₪.

ההפסד החודשי: 6229 ₪ = 2771 – 9000

ההפסד בהיוון כפול: 188,016 ₪ =6229 * 34.3 * 0.88

תקופה ט' מ 9.4.2029 עד הגיעו של המנוח לגיל 67, לו נותר בחיים (1.12.2039)

מנוח, אלמנה, משק בית, חסכון – 4 ידות . קופה משותפת 12,000. שווי ידה 3,000 ₪. לצורך הפישוט אניח שהאלמנה תעבוד עד שלב זה – ב 2039 תהא בת 66 (לפי הידוע כיום, גיל הפרישה לנשים צפוי לעלות בהדרגה עד גיל 65, וההפרש זניח). תקופה המתחילה בעוד 79 חודש, ונמשכת 207 חודש.

ההפסד החודשי:  6000 ₪ = 3000 - 9000

ההפסד בהיוון כפול: 784,598 ₪ = 6000 * 161.44 * 0.81

תקופה י' - ההפסד בגין קצבת זקנה ופנסיה של המנוח החל מ 1.12.39 למשך 14 שנה –

כאמור, התובעים לא הציעו חישוב, ולא המחישו כי נגרם הפסד, שכן יש להביא בחשבון את "המחיר" שיש לנכות מן ההפסד, בדמות ההפרשות הצבורות של המנוח למל"ל כדי להקים זכאותו לקצבת זקנה. בדומה גם לגבי הפנסיה - לאור שנות העבודה הלא מבוטלות שנותרו מעת הפטירה עד גיל 67, יש לנכות את ה"מחיר" (הפרשה בשיעור 6% מן השכר לכל שנות העבודה שעד גיל 67).

בשים לב שגם כאן יש להביא בחשבון קופה משותפת (הפנסיה הצנועה של האלמנה, פנסיית המנוח, קצבת זקנה של המנוח והאלמנה) ו 4 ידות, הרי ההפסד, אם ישנו – לאחר שמובא בחשבון "המחיר" שיש לנכות, אינו ניכר. באין המחשת נתונים או חישוב לתקופה זו, שהועמד על ידי התובעים, מקובל לפסוק סכום באומדן, שבנתוני השכר סביר להעמידו על כמה עשרות אלפי ₪. הצעת קרנית בסיכומיה, להעמיד הפיצוי כאן באומדן על סכום גלובאלי של 50,000 ₪, בגין ההפסד הפנסיוני והפסד קצבת הזקנה כאחד, הנה הוגנת. אני מאמץ סכום זה.

79. סה"כ הפסדי תמיכה בשנים אבודות עבר ועתיד: 2,268,173 ₪

80. נזק לא ממוני לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, למקרה מוות בתאונה – 51,859 ₪.

81. הוצאות קבורה ומצבה באומדן 10,000 ₪

82. יש להוסיף מתביעת התלויים את אב הנזק של אובדן שירותי בעל ואב. על פי האומדן שהוצע בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר (סכומים הנעים בין 200,000 ₪ ל 300,000 ₪) אפסוק כאן 350,000 ₪ (בשים לב לכמות וגיל הילדים לעת הפטירה, וכי מאז ניתן אותו פסק דין חלפו 12 שנה).

83. סה"כ 2,680,032 ₪.

84. יש לנכות תשלום תכוף 5120 ₪.

85. יש לנכות תגמולי מל"ל בגין גמלת תלויים. תביעת המל"ל (בגין קצבת תלויים לעבר והיוונה לעתיד) הוגשה על סך 1,648,483 ₪, כשהיא נסמכת על חוו"ד אקטוארית (לשכת האקטואר במל"ל). מטעם קרנית הוגשה חוו"ד אקטוארית (כולל ריבית על תגמולי העבר) על סך 1,756,288 ש"ח. הפערים בין השורות התחתונות המספריות הללו אינם ניכרים – בשים לב לכך שתביעת המל"ל הוגשה באפריל 2018, וחווה"ד האקטוארית של קרנית מאוחרת לה, ולפיכך, ככל הנראה, מדויקת יותר.

אני מאמץ חווה"ד של קרנית וקובע שתגמולי המל"ל לניכוי עומדים על 1,756,288 ₪. הפער מסכום הנזק המצטבר עומד על 873,845 ₪ (סכום שכאמור עולה ממילא על 25% מסך הנזק).

86. לאחר ניכוי תשלום תכוף ותגמולי המל"ל, עומד הפיצוי על 918,624 ₪.

87. אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 918,624 ₪.

ב. 139,722₪ ש"ח בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל.

ג. 715 ₪ בגין אגרה ראשונה.

88. אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית. הכל בתוך 30 יום . התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"ג, 06 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.