אמו המנוחה של הנתבע, הגב' רחל אסייג ז"ל, התגוררה בבית האבות בתקופה שמיום 28.6.07 ועד למועד פטירתה ביום 25.12.11.
ביום 26.8.07 נחתם בין התובעת לבין הנתבע ונכדתה של המנוחה, הגב' אליס אוחיון, הסכם לגבי שהותה של המנוחה בבית האבות.
הנתבע התחייב במסגרת ההסכם לשלם לאגודה סכום של 7,000 ₪ מידי חודש בגין שהייתה של אמו בבית האבות.
ביום 1.5.10 (ובכתב התשובה תוקן המועד ליום 18.5.08) הועברה המנוחה למחלקה הסיעודית בשל החמרה שחלה במצבה, ועקב כך הוגדל התשלום החודשי לסך של 10,000 ₪, ממועד זה.
הנתבע אישר את התוספת לתשלום בשיחת טלפון שהתנהלה בין מנהל התובעת לבין הנתבע.
באוגוסט 2009 חדל הנתבע לשלם את התשלומים החודשיים השוטפים לתובעת לפי ההסכם, והוראת הקבע שניתנה לצורך עניין זה בוטלה ולא כובדה על ידי הבנק.
בפניות שנעשו לנתבע הודיע האחרון שאינו מתכחש לחוב, וביקש ממנהל התובעת להשאיר את אמו בבית האבות, והודיע שיגיע לארץ מפריז לצורך הסדרת החוב.
ביום 5.5.10 פנו באות כוח התובעת במכתב לגב' אליס אוחיון לצורך פירעון יתרת החוב, שעמד אז על סך של 90,000 ₪.
בהמשך למגעים עם הגב' אליס אוחיון הוסכם על הפטרה מפירעון יתרת החוב כנגד תשלום בסך של 30,000 ₪, שישולם במזומן עד ליום 19.8.10, ומבלי שיש בכך כדי לפטור את הנתבע מפירעון יתרת החוב לפי ההסכם.
לאחר תקופה שלא עלה בידי מנהל התובעת ליצור קשר עם הנתבע, ביום 14.11.12 נוצר עמו קשר, בעת שהגיע לארץ, ובפגישה שנערכה הנתבע שילם סך של 5,000 ₪ והודיע שלא יוכל לשלם את יתרת החוב.
החוב עמד על סך של 218,000 ₪. ביום 1.12.11 אושרה בקשה שהוגשה למשרד הבריאות בעניינה של המנוחה, והאחרון העביר סכום של 8,333 ₪ לתקופה שמיום 1.12.11 ועד ליום 25.12.11, מועד פטירתה.