ת"א 47395-04-13 מלכה נ' עיריית צפת

1.בפני תביעה כספית לפיצויים בסך 277,442 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובע יורש עזבון המנוח מלכה מרדכי (להלן: "מלכה" או "המנוח"), לטענתו, בגין פינוי דוכן (להלן גם "המבנה"),שמלכה החזיק בתחום הנתבעת ברחוב ירושלים.

על פי הנטען בתביעה, מלכה רכש את הדוכן ביום 7.7.83 וביום 19.5.98 אף קיבל היתר להחליפו בדוכן טרומי מתוצרת פבר בית שאן.

התובע טען כי בחודש 2/07 פינתה הנתבעת את הדוכן (בכתב התביעה נרשם 6/2006 ואולם, מהמסמכים ואף מעדות התובע עצמו- עמ' 7 שורה 31-32, וכן עמ' 8 שורות 4-5- עולה כי מדובר בטעות והכוונה לשנת 2007). לטענת התובע, הפינוי נעשה ללא כל התראות ובבריונות. התובע טען כי לא היתה כל הצדקה לפינוי הדוכן וכי לא היה מדובר במבנה מסוכן.

לפיכך, עתר התובע לפצותו בשווי דמי שימוש ראויים לתקופה מעת הפינוי ועד הגשת התביעה, וכן בגין שווי הזכות להצבת הדוכן, בגין שווי הדוכן, בגין מוניטין ובגין צער ועוגמת נפש. התובע צירף חוות דעת שמאית לעניין שווי דמי שימוש ראויים לדוכן ובגין שווי הזכות להצבת הדוכן.

2.הנתבעת טענה כי המקרקעין עליהם עמד הדוכן הינם בבעלותה ולפיכך, המוכרת ממנה קנה התובע את הדוכן, כלל לא יכולה הייתה להעביר למלכה זכות שימוש במקרקעין ללא הרשאת הנתבעת.

הנתבעת הוסיפה כי בכל מקרה, זכות שימוש איננה זכות הניתנת להורשה ולפיכך, לתובע כיורש, ממילא לא הייתה זכות שימוש במקרקעין. הנתבעת טענה כי הדוכן אותו פינתה, אינו אותו דוכן שרכש התובע בשנת 1983, אלא דוכן אחר שהועמד, ללא היתר, על ידי אחד בשם אדרי בשנת 2003 ואשר בגינו אף הוגש כתב אישום והוצא צו הפסקת עבודה. לטענת הנתבעת, המדובר בדוכן שהוצב ללא כל הרשאה ולא כדין על שטח ציבורי ופונה על ידה לאחר שנמסרו התראות כנדרש. הנתבעת טענה כי כעולה מדו"ח המהנדס שצרפה, הסתבר כי לאור גילוי חללים מתחת לרחוב, הדוכן הפך סכנה למחזיקים ולציבור, ולכן לא היה מנוס אלא לפנותו. הנתבעת טענה כי מלכה התעלם מההתראות שנשלחו אליו ולכן, נאלצה לבצע את הפינוי על חשבונה. הנתבעת טענה כי על התובע לשלם לה עבור הפינוי ועבור השימוש שביצע במקרקעין בכל השנים עד לפינוי וכן עבור אחסנת הדוכן מעת פינויו ועד היום, יודגש כי למרות טענות אלו, הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד.

3.מטעם התובע העידו: התובע, השמאי, דורון חזיזה (להלן: "השמאי"). מטעם הנתבעת העיד מהנדס הנתבעת לשעבר מה יחזקאל רובין (להלן: "המהנדס").

דיון:

4.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כנתבע על ידו, אלא רק פיצוי בגין עוגמת נפש כפי שיפורט להלן.

בעניין זה אבהיר כבר בראשית הדברים, כי יש להבחין בין בחינת התנהלות הנתבעת כרשות מנהלית כאשר פינתה את הדוכן, לטענתה, בהתאם לסמכויותיה על פי החוק, לבין תביעתו של התובע לפיצויים- תביעה אשר לצורך קבלתה, היה על התובע לשכנע את בית המשפט כי אלמלא הפינוי, הייתה קיימת למנוח זכות להמשיך ולהפעיל את הדוכן במקרקעין מהם פונה, וכי גם התובע זכאי לפיצויים בגין זכות זו.

5.ראשית אציין, כי כעולה מהעדויות שבפני, פינוי הדוכן בפועל, נעשה על ידי העיריה מהטעם של מבנה מסוכן. בעניין זה ראה מכתב ראש העיר מיום 13.2.07: "דרישה לביצוע עבודות לפי חוק העזר לצפת (הצבת מבנים מסוכנים) תש"ם- 1980" (להלן: "החוק").