בנדיקט נ' מגן דוד אדום בירושלים

מונחת לפניי תביעה שבה עותר התובע, אשר היה מתנדב אצל הנתבע (להלן גם: "מד"א") במשך שנים רבות, לפצות אותו בסך 200,000 ₪, בין השאר בגין הפגיעה בשמו הטוב, פגיעה בפרנסתו וגם פיצוי בגין נזק לא ממוני. התובע עותר גם למתן צו עשה שמחייב את מד"א "להשיב" לו את תעודת החובש.

בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה.

עיקר העובדות הרלבנטיות

ממכלול החומר הראייתי הקיים בתיק עולה כי התובע היה מתנדב במד"א במשך שנים רבות. לטענתו, מזה כ-20 שנה. בין השאר, הוא היה חובש רפואת חירום וגם נהג אמבולנס.

עקב מידע שהגיע לנתבע בשנת 2008 בדבר חשד לגניבת ציוד רפואי של הנתבע, וכי שמו של התובע נקשר לחשד זה (להלן: "האירוע"), הגיש הנתבע ביום 3.10.2008 תלונה במשטרה, בין השאר נגד התובע, בחשד לגניבה (להלן: "התלונה").

תקופה קצרה לאחר הגשת התלונה (כחודש ימים), הושעה התובע משירות התנדבותו במסגרת הנתבע. אין מחלוקת כי לעניין זה, התקיימה שיחת טלפון בין מר א' חובב - מי ששימש במועדים הרלבנטיים לתובענה כאחראי על המתנדבים ועוזר מנהל מרחב ירושלים במד"א (להלן: "מר חובב"), לבין התובע. מר חובב הכתיר שיחה זוּ כשימוע ראשוני בדבר התלונה.

התובע אשר הכחיש מכל וכל את אשר יֻחַס לו והאמין כי לא נעשה לו שימוע כדין עובר להשעייתו משירות ההתנדבות, במועד כלשהו בשנת 2010, פנה לנציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה (להלן: "משרד מבקר המדינה") והלין על הפסקת התנדבותו במד"א מבלי שיזומן לוועדת משמעת. משרד מבקר המדינה פנה למד"א, ביום 31.5.2010, בבקשה לקבל את התייחסות הגורמים הרלבנטיים לנושא התלונה.

ביום 4.8.2010 פנה היועץ המשפטי של מד"א למשטרת ישראל בבקשה לקבל "אישור לקיים הליך משמעתי במד"א לנילון". במכתב האמור צוין כי למד"א נודע בדבר הגשת כתב אישום עקב התלונה. יום למחרת (ביום 5.8.2010) השיב היועץ המשפטי של מד"א למשרד מבקר המדינה על פנייתו המוזכרת (מיום 31.5.2010), ובמסגרת תשובתו, ציין בין השאר, כי לתובע נעשה שימוע טלפוני בלבד וכי יש לקיים בעניינו ועדת משמעת.

ביום 1.9.2010 הוֹדַע למד"א על-ידי המשטרה, כי תיק החקירה נגד התובע נסגר מחוסר ראיות. לשלמות התמונה בהקשר זה יצוין, כי נגד החשוד המרכזי באירוע, הוגש כתב אישום, אשר לימים, התביעה המשטרתית חזרה בה ממנו, בהסדר מוסכם, לאחר שהחשוד (הנאשם) העביר תרומה כספית למד"א בסך 1,800 ₪ (הסדר מיום 9.9.2012).

ביום 22.3.2011 שלח מד"א לתובע, מכתב זימון לישיבת "שימוע" (להלן: "הישיבה"). במכתב האמור צוין בין השאר, בזוּ הלשון: "בעקבות השימוע יוחלט האם להחזירך להתנדבות במד"א, בהתאם לנוהל כשירות חזרת איש צוות, או שמא יש להפנות את עניינך לבירור בוועדת משמעת". הישיבה התקיימה ביום 6.4.2011. לישיבה התייצבו התובע ובא-כוחו, עו"ד ש' פרלמוטר (להלן: "עו"ד פרלמוטר") ומטעם מד"א השתתפו מנהל מרחב ירושלים (להלן: "מר בשארי"), מר חובב וגם היועץ המשפטי למד"א (טלפונית).

בסיכום הישיבה נרשם על-ידי מר חובב:

"מר בנדיקט ועורך דינו מבקשים שבוע לדון בבקשה ולהחזיר תשובה למנהל המרחב האם הם מקבלים את ההצעה של החזרה לכשירות מבצעית בהתאם לנוהל או כל החלטה אחרת. מנהל המרחב מבקש כי התשובה תשלח בכתב ויש לוודא כי אכן התקבלה"

(ההדגשה אינה במקור)

אין מחלוקת כי אצל הנתבע, קיים חוזר 44/19 ושמו: "פעולות נדרשות בטרם אישור איש צוות רפואי לפעילות בשטח (עובד/מתנדב)", מיום 1.8.2010 (להלן: "הנוהל"). הנוהל האמור מסדיר בין השאר, תהליך קליטה של איש צוות חדש, וכן קובע מה הן הדרישות לאישור פעילות שטח של עובד או מתנדב, לאחר תקופת היעדרות של חצי שנה ועד שנה, תקופת היעדרות של שנה ועד שנתיים וכן תקופת היעדרות מעל שנתיים.

כפי שניתן להתרשם מהוראות הנוהל, היקף הדרישות לאישור השבת פעילות של עובד או מתנדב במד"א, הוא פונקציונלית למשך תקופת ההיעדרות; ככל שתקופת ההיעדרות היא ממושכת יותר, הדרישות לאישור השבה הן מקיפות יותר. כך למשל: השבת פעילות של חובש רפואה דחופה או נהג אמבולנס לאחר תקופת היעדרות של חצי שנה, מחייבת בין השאר, לעבור מבחן נהלים לחובש, שיחה עם מנהל המרחב, שיחה עם שני פרמדיקים, שתי משמרות חניכה לפחות על-ידי פרמדיק אחראי, הדרכה וכתיבת חוות דעת. לעומת זאת, השבת פעילות של חובש רפואה דחופה או נהג אמבולנס למי שנעדר שנתיים ומעלה, כרוכה במשימות יותר משמעותיות, כך שנדרש העובד או המתנדב לעבור "קורס חובשי רפואה דחופה חדש" וכן כלל הפעולות הנדרשות בתהליך הקליטה.

לאחר הישיבה האמורה, שלח התובע באמצעות בא-כוחו, ביום 12.4.2011, למד"א, מכתב תשובה ובו טען בין השאר, כי הוא הושעה שלא כדין, באופן משפיל ותוך פגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו. התובע עתר במכתבו האמור לתשלום פיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

ביום 31.5.2011 עדכן היועץ המשפטי של מד"א את משרד מבקר המדינה בדבר קיום הישיבה מיום 6.4.2011.

ביום 2.6.2011 שלח בא-כוח התובע, למד"א, את מכתבו שבו בין השאר, הוא הודיע כי התובע מסכים "לשבת ולנסות להגיע לידי פתרון מוסכם" ביחס להצעת הנתבע לפיה יחזור התובע להתנדב, בכפוף להצמדת פרמדיק אליו במספר משמרות כדי לבחון את רמת תפקודו.

ביום 27.11.2011 שלח משרד מבקר המדינה לתובע תשובה לתלונתו לאחר שזו התבררה. בסוף מכתבו של משרד מבקר המדינה, נרשם כהאי לישנא:

"מהבירור עלה, כי הושעית ממד"א בשיחת טלפון ובניגוד לקבוע בנוהל "תלונות מתנדבים". מכאן, שנמצא ליקוי בפעולת מד"א בעניין זה, אולם מכיוון שבעקבות בירורנו נבדק הנושא ונמסר לך, כי באפשרותך לחזור להתנדב במד"א, בתנאים מסוימים, לא ראינו מקום להמשך בירורנו או להערה כלשהי מטעמנו בעניין זה"

(ההדגשה אינה במקור)

המגעים בין הצדדים לבחינת דרישות התובע לחזרה לשורות מד"א וגם לפיצוי כספי נמשכו (ראו הודעת דואר אלקטרוני ששלח מר חובב לבא-כוח התובע עו"ד פרלמוטר מיום 18.12.2011), אך אלה לא הניבו פרי.

בעקבות פנייתו, הודיעה המשטרה לתובע ביום 12.5.2013 כי שינתה את עילת סגירת תיק החקירה נגדו, מחוסר ראיות מספיקות לחוסר אשמה פלילית (ראו גם: מוצג ת/1).

תמצית טענות התובע

התובע טוען בתביעתו בין השאר, כי הוא הושעה מתפקידו ההתנדבותי שלא כדין נוכח האירוע. לדבריו, התברר כי מתנדב אחר ביצע את הגניבה אך על מנת להקל מעצמו, הוא טען שהתובע סייע לו, כביכול, ליטול את הציוד. כאמור, כנגד התובע לא נפתח הליך פלילי.

התובע הושעה ללא הליך שימוע כדין וההודעה על ההשעיה נמסרה לו טלפונית, מבלי שניתנה לו האפשרות להגיב או למסור את גרסתו. באותו מועד, בניגוד לטענות הנתבע לפיהן נציגיו ניסו לאתר את התובע אך ללא צלחה, הוא היה מצויד במכשיר ביפר של מד"א ובאמבולנס, והוא קיבל הודעות בכל רגע נתון, ולכן ניתן היה להשיגו בכל עת.

למחרת קבלת הודעת ההשעיה, נפגש התובע עם מר בשארי מנהל המרחב, אשר צעק עליו וכינה אותו "גנב" לפני עובדים אחרים. התנהגות זו פגעה באופן קשה בתובע ובשמו הטוב. בנוסף, עובדי הנתבע הוציאו את דיבתו רעה. יתירה מכך, הנתבע לא פעל בשום שלב לצמצם את הנזק שגרם לשמו הטוב של התובע ולא פרסם בקרב העובדים והמתנדבים כי הוא לא היה מעורב באירוע ולא ננקט נגדו הליך פלילי.

הנתבע לא הציג נוהל כלשהו אשר מאפשר לו להשעות מתנדב לצמיתות לפני שנערך לו שימוע, מה גם שאין מניעה בדין לקיים שימוע במקביל לחקירה המשטרתית. אם הנתבע היה עורך שימוע לתובע לפני השעייתו, הוא היה מונע את הנזק שנגרם לו.

התנהגות הנתבע מלמדת כי הוא רצה בכל מצב לקבוע עובדות בשטח כדי שהתובע לא ישוב לפעילות, זאת עקב יריבות אישית בינו לבין מר בשארי. לא נערך פרוטוקול לשימוע בזמן אמת והתובע לא חתום עליו. יותר מזה, למרות שהתובע עומד בכל הדרישות והתנאים לקבלת תעודת חובש, נמנע הנתבע, שלא כדין, מלהעניק לתובע את התעודה התקפה, תוך שהוא מפלה בינו לבין מתנדבים אחרים וגורם לו נזק ממוני כבד.

בשנה שבה אירע האירוע (בשנת 2008), כלל לא היה נוהל חזרה לשירות, הנוהל נכתב רק בשנת 2010 ולא היה רלבנטי לעניינו של התובע. לטענת התובע, למרות הסכמתו לעבור ריענון תוך שהוא מציע שלושה חונכים שילוו אותו בעת חזרתו לתפקידו אצל הנתבע, התנגד הנתבע לכך כדי שהתובע לא יחזור לשורותיו.

עקב ההשעיה נגרמו לתובע נזקים רבים. בין היתר, נגרם לו הפסד עבודה שהיה באפשרותו לבצע כדוגמת ליווי טיולים. התובע עותר לפיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בשל פגיעה בשמו הטוב בהתאם לקבוע בחוק איסור לשון הרע, וסך נוסף של 50,000 ₪ לנוכח כוונת הזדון. התובע עותר גם לפיצוי בסך 260,000 ₪ בשל פגיעה בפרנסה, שכן לטענתו, הוא השתכר סך של 4,000 ₪ חודשיים מעבודתו בליווי טיולים. הוא עותר גם לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש, פגיעה בשיווין, ופגיעה בכבודו ובחופש העיסוק שלו.

לצורכי אגרה בלבד, העמיד התובע את תביעתו על סך 200,000 ₪. כמו כן, דורש התובע מהנתבע התנצלות בגין הפגיעה בשמו הטוב והשבת תעודת החובש.

תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען מנגד, בין השאר, כי דין התביעה נגדו להידחות תוך חיוב התובע בהוצאותיו. לטענת הנתבע, התובע מעוניין להתעשר על חשבונו שלא כדין.

התובע הושעה זמנית מהתנדבות לאחר שדווח להנהלת הנתבע כי התובע השתתף באירוע גניבת ציוד של הנתבע אשר משמש למתן מענה רפואי באירוע רב נפגעים. בהמשך התברר כי מתנדב אחר, ביצע את הגניבה תוך שהוא מעליל על התובע ומקשר אותו לאירוע. לא ברור מדוע התובע בחר שלא לתבוע את המתנדב על הניסיון להפלילו.

עם היוודע דבר האירוע, נציגי הנתבע ניסו להשיג את התובע, אך לא ניתן היה להשיגו זמן רב. התובע נמנע באופן מכוון ממענה לשיחות. לבסוף, נציג הנתבע השיג אותו והודיע לו שהוא חשוד בגניבה. לתובע ניתנה האפשרות להגיב על ההודעה ונמסר לו כי הוגשה תלונה במשטרה וכי הוא מושעה זמנית עד תום החקירה המשטרתית, או עד קבלת אישור המשטרה לערוך בירור משמעתי כמקובל. במועד בו הושעה התובע, הובהר לו כי לא ניתן לקיים שימוע בזמן חקירה על מנת למנוע שיבוש הליכים.

קיום ועדת משמעת פנים ארגונית לפני השלמת החקירה המשטרתית יכול היה לגרום לחשיפת עניינו של התובע בקרב מתנדבים ועובדים אחרים ולהטיל "כתם" על התובע. על כן, מסירת עניינו לבירור גוף חיצוני ואובייקטיבי (המשטרה), מנעה פגיעה זו.

הליך ההשעיה בוצע בסמכות, בהתאם לנוהלי הנתבע ולמדיניות שלו. בכתב סיכומיו טוען הנתבע כי במקרה של עבירה פלילית והגשת תלונה במשטרה, יש לו סמכות להשעות את המתנדב באופן מידי עד סיומה של חקירת המשטרה. השעיית התובע הייתה זמנית והסתיימה לאחר השימוע שנערך ביום 6.4.2011. בשימוע האמור, הובהר לתובע כי הוא נקי מכל אשם והוא יכול לחזור להתנדב, בכפוף לביצוע ריענון מקצועי בהתאם לנוהל הנתבע לחזרה לשירות. ואולם, התובע בחר מטעמיו שלא לבצע את הריענון ולא לשוב להתנדבות.

התובע אינו עובד מד"א ולכן לא חלים עליו חוקי העבודה בכל הקשור להליך השימוע. עם זאת, השימוע שנערך לו נעשה לפי הכללים המקובלים בדיני העבודה. התובע היה מיוצג באמצעות עורך-דין ולא נפל כל פגם באופן עריכת השימוע.

ביחס לתעודת החובש של התובע, היא מעולם לא נלקחה ממנו, אך תוקפה פג ביום 31.3.2009. הואיל והתובע לא התנדב באופן פעיל מחודש אוקטובר 2008, הוא נדרש לעבור ריענון מקצועי, באופן שוויוני, ככל מתנדב אחר. העובדה לפיה התנדב התובע בתקופת ההשעיה בגופים אחרים וכי בכך שמר לכאורה על כשירותו המקצועית, אינה יכולה לסייע לו. הנתבע לא מסתמך על הכשרות שעוברים מתנדבים בארגונים אחרים, לכן כל מתנדבי הנתבע מחויבים לעמוד בתנאים המקצועיים של מד"א.

עד יום זה, התובע מתנגד לבצע את דרישות הנוהל ונותר בעמדתו לפיה יש להשיבו להתנדבות ללא עמידה בתנאי הנוהל. התובע דחה את הצעת הנתבע לקבל ליווי מקצועי שיסייע לו לעבור את בחינות הכשירות. על כן, יש לראות את התובע כמי שהתנהגותו ואשמו העצמי, בשיעור מלא, גרמו לנזקיו המוכחשים.

התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים ולא את אומדן נזקיו. בכל מקרה, הוא לא הוכיח כי הקטין את נזקיו. התובע לא הוכיח כי שמו נפגע, אדרבא, התברר שהוא זה אשר סיפר לרבים על דבר השעייתו. בנסיבות המקרה דנן, חלות מספר הגנות שבחוק איסור לשון הרע. הנתבע פעל בעניינו של התובע בשקיפות, באופן שוויוני ובהגינות, לכן אין לפצות אותו בגין עוגמת נפש. כמו כן, יש לדחות את דרישתו של התובע להשבת תעודת החובש שמועדה חלף. במידה והתובע היה עובר ריענון מקצועי, תעודת החובש הייתה מתחדשת.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של עו"ד פרלמוטר וגם של מר ר' אליהו (מתנדב מד"א). רק התובע ועורך-הדין העידו במשפט. לתצהיר השלישי, של העד אשר לא העיד במשפט, אין ערך ראייתי (ראו החלטה בדיון מיום 29.10.2017, עמוד 24).

מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר בשארי ושל מר חובב. שני העדים העידו במשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים וכן לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח לפניי ונתתי את דעתי לכל טענות הצדדים - הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

הגשת התלונה במשטרה והפגיעה בשם הטוב

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי אין בעצם הגשת התלונה במשטרה בגין האירוע כדי לבסס עילה לפי חוק איסור לשון הרע. מתצהירו של התובע עולה כי מעורבותו באירוע שנחקר, עלתה עקב העלאת שמו על-ידי החשוד המרכזי באירוע ולא על-ידי מד"א. בהקשר זה - להבדיל משאלת תקינות הליך ההשעיה, שאדון בה בהמשך - לא השתכנעתי כי מד"א פעל בחוסר תום לב עת הגיש את התלונה גם נגד התובע בנסיבות העניין, תלונה שמעצם טבעה טעונה חקירה.

על כן, לדידי, חלה בנסיבות העניין ההגנה שבסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע ולפיה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו", בפרט, החלופה 8: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה,... ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

אשר לדרישת תום הלב לצורך תחולת ההגנה שעניינה הגשת תלונה לרשות מוסמכת, יפים כאן דברי כבוד השופט י' עמית בחוות דעתו בעניין ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, מיום 14.3.2016 (להלן: "עניין דניאל"), פסקאות 71-69:

"במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975)... הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002)...הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)"

ובכן - לא השתכנעתי כי עמדה כוונת זדון מצד מד"א בעצם הגשת התלונה נגד התובע. מהתמונה הכוללת מצטייר, כי אכן אצל נציגי הנתבע, במיוחד לאור דברי המתנדב הנוסף שהעליל על התובע, היה קיים חשד סביר שהביא להגשת התלונה.

ביחס לטענות התובע לפיהן מר בשארי הוציא את דיבתו עת צעק עליו וכינה אותו "גנב" בנוכחות אחרים (יום למחרת ההודעה הטלפונית בדבר ההשעיה) - לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, וכן לאחר ששמעתי והתרשמתי מעדויות התובע מזה ועדות מר בשארי מזה, לא השתכנעתי כי מתקיימת תשתית עובדתית שמצדיקה להעדיף את גרסתו של התובע על-פני גרסתו המכחישה של מר בשארי.

כאמור, מדובר בגרסה עובדתית של התובע. גרסת התובע בנדון דנן היא עדות יחידה [ראו סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971]. תיאור המפגש עם מר בשארי, אינו נתמך בראיות נוספות, ולא רק. מר בשארי הבהיר בעדותו במשפט כי הוא נפגש עם התובע באותו מקרה, בחניון, הוא שוחח עמו בצורה מכבדת, כדבריו: "...הוא פגש אותי בחניון וניסה לדבר איתי ואמרתי לו בצורה מכבדת, זה חניון אמבולנסים במד"א ירושלים, ברוממה ירושלים. שכרנו משרדי מד"א בהרטום. פגשתי אותו בחניון האמבולנסים באקראי ואמרתי לו שבגלל שעומדת תלונה עליו אני לא יכול לדבר איתו" (שורות 3-1, עמוד 27).

כמו כן, גם ביחס לטענות התובע מהן עולה כי הנתבע הוציא את דיבתו רעה (מהפצת עצם הגשת התלונה או תוכנה), גם בנדון דנן לא הונחה תשתית ראייתית משכנעת. בהקשר זה, נתתי את דעתי גם לעדות של עו"ד פרלמוטר שלגרסתו שמע את אחד המתנדבים (אשר זהותו אינה ידועה - שורות 36-32, עמוד 9) שואל את התובע ותוהה כיצד הסכימו במד"א לשובו "למרות הגניבה". אף שלא הונחה לפניי על-ידי הנתבע תשתית שיש בה לגרוע ממהימנות גרסה זוּ של העד, ואולם לא הוכח כדבעי על-ידי התובע כי הנתבע עצמו (באמצעות מי מטעמו) הוא זה אשר עומד מאחורי הפצת הידיעה בדבר הגשת התלונה, החשד הנחקר או מעורבות התובע לכאורה בעניינה.

בהקשר זה יוזכר, כי במסגרת החשד שנחקר כאמור, היה מעורב מתנדב נוסף, אשר נגדו, לעומת התובע, כן התנהל הליך פלילי, וכפי שטוען התובע עצמו, החשוד הנוסף הוא שקשר את שמו לאירוע הגניבה לכאורה. לכך יש להוסיף, כפי שהעיד על כך התובע, כי הוא עצמו סיפר לאחרים על דבר השעייתו. כאשר נשאל בעדותו: "מי מהחברים שלך לעבודה (למד"א) סיפרת בזמן אמת שהושעית, היו אנשים ?", הוא השיב: "אני מניח שכן, כל מי שנקלע בדרכי כי נשאלתי מדוע נעדרתי. אחדד, אני הייתי יוצא לאירועים מטעם זק"א, ואמרתי שלצערי הושעיתי", ובהמשך העיד: "לא סיפרתי את תוכן העניינים אבל סיפרתי שהושעיתי" (שורות 22-18, עמוד 15).

השימוע "הראשוני" וההשעיה מחודש נובמבר 2008

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון - הגעתי לכלל דעה כי הנתבע התרשל בהליך ובאופן קבלת ההחלטה להשעות את התובע מהתנדבותו.

אעיר תחילה כי אין עסקינן במערכת יחסי עובד-מעביד, שבהם חובת קיום השימוע, מתחייבת מכוח דיני העבודה. התובע הוא מתנדב אצל הנתבע ולא עובד, כך שדיני העבודה בעניינו אינם חלים לכאורה. עם זאת, אין מחלוקת כי גם במקרה של מתנדב במד"א, כפי שיפורט בהמשך, חלה חובת שימוע לפני השעייתו באופן זמני או לצמיתות. נטושה מחלוקת בהליך לפניי, בשאלת עיתוי השימוע ואופן עריכתו.

כפי שעולה מחומר הראיות, התובע הושעה באמצעות שיחה טלפונית שקיים מר חובב. לטענת הנתבע, מדובר בשימוע ראשוני כדין. ואולם - טענה זוּ אין בידי לקבל.

במסגרת חומר הראיות שהונח לפניי, הוצג נוהל שמספרו 05.01.12, מיום 26.12.2005 ועניינו "הטיפול בתלונות מתנדבים". הנוהל האמור מסדיר את אופן הטיפול בתלונות משמעת. בתמצית יצוין כי לפי הנוהל האמור, תלונה יש להגיש לוועדת המשמעת בסניף שבו חבר המתנדב-הנילון (סעיף 4.1). הוועדה תקיים דיון בתלונה תוך 21 יום מיום הגשתה (סעיף 4.2 ואילך), ולאחר שמיעת הצדדים (לרבות הנילון - אשר יכול גם להגיש תשובה בכתב עובר לדיון וגם לזמן עדים מטעמו לדיון), תהיה רשאית לזכּות את הנילון או להרשיעו (סעיף 4.13). כמו כן, רשאית הוועדה להטיל על הנילון עונשים של התראה, נזיפה, השעיה לתקופה קצובה או לצמיתות (סעיף 5). הנוהל אף מסדיר את אופן הגשת הערעור על החלטת הוועדה (סעיף 6), וערעור נוסף לוועדת המשמעת העליונה (סעיף 7).

בנוסף, לפי סעיף 4.2 בנוהל האמור, נרשם: "במקרים חריגים רשאים מספר בעלי תפקידים וביניהם מנהל האזור, יו"ר ועד הסניף ומפ"ה להשעות זמנית, לפרק זמן שלא יעלה על 14 יום מתנדב שהוגשה נגדו תלונה לועדת משמעת". לפי סעיף 8 שכותרתו "צעדים זמניים", "ועדת משמעת סניפית רשאית להשעות חבר על פי בקשה במעמד צד אחד. תוקף השעיה זו לא יעלה על 30 יום או על מועד הדיון הראשון בוועדה, המועד המוקדם שביניהם". לפי סעיף 9.2 שכותרתו "דיווח", "נוכחה ועדת המשמעת כי נעברה עבירה פלילית על ידי חבר, תדווח על כך מיד למתאם פעולות ההתנדבות והיועץ המשפטי של האגודה".

כעולה מראיות מד"א בהליך, השימוע "הראשוני" נעשה כאמור בשיחה טלפונית כחודש לאחר הגשת התלונה במשטרה (לפי הטבלה שצורפה לכתב סיכומי הנתבע, השיחה התקיימה בחודש אוקטובר 2008). אין מחלוקת כי הזימון "לשימוע" לפני מנהל המרחב נעשה רק בחודש מרץ 2011 (וזה התקיים ביום 6.4.2011), זאת לאחר סגירת תיק המשטרה וגם לאחר פניית משרד מבקר המדינה למד"א בעניין.

הנתבע, בנמקו כי ההשעיה הזמנית נעשתה לפי סמכות כביכול, הפנה לנוהל "חברות מתנדבים במד"א" מהדורה 3 מיום 1.4.2001 (סעיף 14 בכתב הסיכומים), אשר - כך לטענת הנתבע - מקנה למנהל המרחב ואחרים סמכות להשעות זמנית מתנדב במקרה של עבירה חמורה, וזאת עד קיום ועדת משמעת כמצוין בנוהל.

ברם, נוהל זה לא גולה במסגרת ראיות הנתבע במשפט (שורה 1, עמוד 26). על כן, יש ממש בטענות התובע בהקשר זה (בסיכומי התשובה) לפיהן מדובר בנסיבות אלו בהרחבת חזית אסורה [ראו והשוו: ע"א 5525/10 גני הררי בע"מ נ' יוסף מערבי, מיום 25.4.2013]. כמו כן, הגם נשאל התובע בחקירתו הנגדית לגבי נוהל זה (שורות 4-2, עמוד 19), ואולם הנוהל האמור - אף שעדי הנתבע התייחסו אליו - לא גולה בשום שלב בהליך ויש לתהות על כך, שכן פלוגתה מרכזית בו, היא שאלת חוקיות ההשעיה של התובע משנת 2008. בעדותו, העיד התובע: "אף פעם לא קיבלתי את הנוהל הזה" (שורה 4, עמוד 19). לא פחות חשוב מכך, הנוהל האמור, ככל הנראה גם לא גולה למשרד מבקר המדינה, שכן האחרון ציין במכתבו לתובע, מיום 27.11.2011, בזו הלשון ממש: "מהבירור עלה, כי הושעית ממד"א בשיחת טלפון ובניגוד לקבוע בנוהל "תלונות מתנדבים". מכאן, שנמצא ליקוי בפעולת מד"א בעניין זה, אולם..." (ראו גם: סעיף 4 במכתב האמור).

עולה אם כן, כי מד"א פעל בניגוד להוראות הנוהל שלו (נוהל "הטיפול בתלונות מתנדבים"). לפני השעיית התובע מהתנדבותו, לא הוגשה תלונה לוועדת המשמעת, לא התקיים דיון לפני הוועדה, לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת לשטוח את טענותיו או לזמן עדים לחקירה לפני הוועדה, וממילא נשללה ממנו הזכות להשגה ערעורית על השעייתו. לפיכך, נשללה מהתובע מראש הזכות להליך הוגן, זכות המעוגנת בנוהל הנתבע עצמו.

התובע העיד במשפט, כלהלן (שורות 15-5, עמוד 19):

"ש. סעיף 7.4 לנוהל מאשר למנהל איזור, מרכז פעילות התנדבות ומנכ"ל וועדת ביקורת, הוצאתו של חבר (מקריאה), לכן, העובדה שהושעית עד לסיום החקירה המשטרתית ולכן ההשעיה עד לתום החקירה היה כדין. אתה מסכים איתי שאם היתה מתקיימת ועדת משמעת סניפית יכול להיות שלא היית יוצא זכאי, ביקשת וועדה כדי להוכיח את חפותך?

ת. בקשתי הליך שימוע חוקי.

ש. האם אתה סמוך ובטוח שהוועדה היתה מוצאת שאתה לא שותף לגניבה ?

ת. וכי למה ?

ש. ועדת משמעת סניפית היתה יכולה להגיע למסקנה שכן היית שותף לגניבה ?

ת. ממש לא.

ש. זאת דעתך ?

ת. כן, זו דעתי"

(ההדגשה אינה במקור)

שיחת הטלפון שניהל מר חובב עם התובע, אינה מתועדת בכתב. לא ברור אם הוא פעל בשם ועדת המשמעת. לא ברור גם אם באותה שיחה הבהיר מר חובב לתובע את דבר זכותו להתגונן במסגרת הליך משמעתי, ובכלל - לא ברור אם הייתה כוונה כלשהי אצל הנתבע לקיום הליך משמעתי כלשהו. יתירה מכך, לפי הנוהל, סמכות ההשעיה במעמד צד אחד ולפני כינוס ועדת המשמעת, כפי שנעשה בעניינו של התובע, היא מוגבלת בזמן. במקרה לפנינו, השעיית התובע במתכונת האמורה נמשכה מספר שנים.

אם לא די בכך, מחילופי המכתבים כמתואר לעיל, לא ניתן להתנתק מהרושם לפיו אלמלא פניית משרד מבקר המדינה למד"א (בעקבות התלונה שהגיש התובע), לא הייתה מתקיימת הישיבה מיום 6.4.2011, ואף לא נראה כי הייתה נעשית פנייה מקדימה של מד"א למשטרת ישראל כדי לברר את ההתקדמות בחקירת התלונה [וראו לעניין זה, בין השאר, מועד המכתב של משרד מבקר המדינה למד"א (מיום 31.5.2010), מועד פניית מד"א למשטרת ישראל (מיום 4.8.2010) ומועד תשובת מד"א למשרד מבקר המדינה (מיום 5.8.2010)].

ביחס לטענת הנתבע לפיה לא היה ניתן לכנס את ועדת המשמעת עד אשר תסתיים חקירת התלונה, זאת מחשש לשיבוש הליך חקירה - אין בידי לקבל.

ראשית - הליך פלילי מזה והליך משמעתי מזה, הם הליכים נפרדים והתכליות שלהם שונות, אין באחד כדי לגרוע מהשני ושניהם יכולים להתנהל במקביל. בכל מקרה, דומה כי האחריות להימנע מפני החשש לשיבוש הליך חקירה, מוטלת על התובע דווקא ולא על הנתבע ונראה כי נושא זה היה ניתן ללבן ולחדד, גם מול משטרת ישראל, תוך פרק זמן קצר.

מעיון בהסדר אליו הגיע החשוד המרכזי באירוע (שהוא הנאשם בתיק הפלילי) עם התביעה המשטרתית (העתקו צורף לראיות התובע), עולה כי ההליך הפלילי נפתח בשנת 2009. אם כן, נראה כי עוד בשנת 2009 ניתן היה לדעת שהתובע לא נחשד (ודאי לא הואשם) בגניבה, כך שעוד בשנת 2009, כבר התפוגג החשש מפני שיבוש הליך חקירה כלשהו.

שנית - אין בנוהל הטיפול בתלונות מתנדבים כל הוראה שפוטרת את מד"א מאי-קיום שימוע בשל עצם הגשת התלונה. כל שאוזכר כאמור, הוא חובת הדיווח כאשר מתקיים חשד לפיו בוצעה עבירה פלילית (סעיף 9.2). לפיכך, גם אם היה מקום להשעות את התובע עד מיצוי חקירת התלונה הפלילית, הרי בכל מקרה, מצופה היה כי תתכנס ועדת המשמעת ותבקש את התייחסות התובע למיוחס לו.

שלישית - ככל שהנתבע אכן השהה את קיום השימוע עד תום החקירה המשטרתית, הרי בהיותו ארגון גדול ומסודר כפי שניתן להניח, חזקה כי היה ער לפגיעה שנגרמת לתובע במשך תקופת השעייתו, עקב כך שנשללה ממנו הזכות להתגונן כיאות מפני המיוחס לו. אין בחומר הראיות הסבר מניח את הדעת מדוע הפנייה הראשונה של מד"א למשטרה כדי לברר את סטאטוס התלונה, נעשתה רק בחודש אוגוסט 2010 בשעה שהחלטת ההשעיה ניתנה כשנתיים לפני כן, בחודש אוקטובר 2008 כאמור. בנדון דנן, ההסבר ההגיוני היחיד לעיתוי הפנייה למשטרה בחודש אוגוסט 2010, הוא תלונת התובע למשרד מבקר המדינה מחודש מאי 2010.

עולה אם כן, כי השימוע "הראשוני" וההחלטה להשעות את התובע באופן זמני מחודש אוקטובר 2008 - אינו שימוע, אלא החלטה נחרצת להשעות את התובע משירותי התנדבותו במד"א, ללא כל הליך משמעתי לפי הנוהל או כל הליך הוגן אחר, ואשר "אין עליה עוררין". בנסיבות אלו, נחה דעתי כי מדובר בצעד השעיה רשלני, אשר ללא ספק, עצם הטלתו, אופן הטלתו ומשכו - היה בהם להשפיל ולהעליב את התובע, מקל וחומר כאשר מדובר במתנדב בעל ותק של שנים רבות אצל הנתבע (לטענת התובע כאמור, הוא התנדב במד"א למשך 20 שנה). מדובר כאן בסטייה ניכרת מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה מהנתבע בנסיבות העניין.

הגם שהתובע אינו עובד אצל הנתבע (כמשמעות עובד בדיני העבודה), אך בשים לב לטיב מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבע (מתנדב אצל מד"א), ומשך מערכת יחסים זו, לדידי, חב הנתבע חובת זהירות מושגית כלפי התובע. בנוסף, חב הנתבע בנסיבות המקרה לפנינו חובת זהירות קונקרטית. חובה זו הופרה בעת שהנתבע לא יישם את הנוהל שלו בעניינו של התובע, כמפורט לעיל.

על כן, נקבע בזאת כי הנתבע חב בנזיקין כלפי התובע בגין אי-יישום תנאי הנוהל בעניינו, דבר שהביא להשעייתו למשך שנים משורות הנתבע, דבר שהסב לו, ללא ספק, נזק.

הישיבה מיום 6.4.2011 ודרישות העמידה בכשירות המקצועית

תחילה לעניין מהות הישיבה - למקרא מכתבו של הנתבע מיום 6.4.2011 אשר מתעד לכאורה את עיקר הדברים בישיבה האמורה, נראה כי חרף כותרת הישיבה "שימוע", לא מדובר בשימוע, אלא בישיבה. כך למשל: לא מדובר בדיון לפני ועדת המשמעת; לא נשמעו עדויות או התקיימו חקירות; אין הכרעה או עונש. אם לא די בכך, מר בשארי הבהיר היטב במהלך אותה ישיבה כי עם סגירת תיק המשטרה, "מבחינתי הוא נקי" (סעיף 14). עוד ציין מנהל המרחב כי הוא "לא רואה מניעה על פניו להחזיר את יששכר בנדיקט לפעילות מבצעית וזאת בכפוף לנוהל חזרה לכשירות" (סעיף 3).

ביחס לתיעוד תוכן הישיבה האמורה - נראה על-פניו כי תוכנה הועלה על הכתב כדבעי (ראו מכתב מיום 6.4.2011 שהוא למעשה פרוטוקול הישיבה). לדידי די בכך שפרוטוקול זה מתעד את עיקר הדברים ואינו אמור לתעד את חילופי הדברים מילה במילה [ראו והשוו: בג"צ 3751/03 יוסי אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817, 840-836 (2004)]. לעומת זאת, התובע הציג תמליל הישיבה, תמליל ערוך על-ידו. בכל מקרה, למקרא התמליל, לא מצאתי בו בסיס משכנע מדוע שלא לקבל את הדברים שתועדו במכתב הנתבע מיום 6.4.2011.

לגופו של עניין - לדידי, עתירת הנתבע לכך שחזרת התובע תהיה מותנית בעמידתו בדרישות הנוהל הרלבנטיות - היא דרישה סבירה והגיונית בנסיבות העניין. ללא קשר להתנהלות של הנתבע ביחס להליך ההשעיה, כפי שעמדתי עליה לעיל (ואשר התרופה בגינה פיצוי כספי), לטעמי, די במרחק הזמנים בין מועד הפסקת פעילותו של התובע אצל הנתבע (משנת 2008) ועד היום כדי לחייב עמידה בדרישות הנוהל.

כפי שניתן להתרשם מדרישות הנוהל, מדובר בדרישות מקצועיות (עמידה בקורס חובשי רפואה דחופה ויתר הפעולות הנדרשות לקליטה). כזכור, עסקינן בהתנדבות בשירותי הצלת חיי אדם, ומכאן הצורך בעמידה "ללא הנחות" בדרישות המקצועיות - על מיומנות, איכות וטיב השירות, נושאים שהם אינטרס ציבורי מובהק.

ייתכן וכי ניסיונו הרב של התובע אצל הנתבע, לרבות התנסותו ההתנדבותית בתקופת ההשעיה בארגון ברוך ומרפא ובגוף נוסף, יש בהם פונקציונלית לענות על תנאי הכשירות הנדרשים. ואולם, לא ניתן לוודא זאת ללא הבחינה המקצועית וגם העמידה הפורמאלית בדרישות הנוהל, זאת ככל עובד או מתנדב אחר ששב לשירות אחרי תקופת היעדרות ממושכת. לפיכך, דרישת מד"א לעמידה בתנאי הנוהל, לא רק שמבטיחה שוויון בין המתנדבים המועמדים, אלא שגם היא דרישה מקצועית, הגיונית ואף מתחייבת בנסיבות העניין.

טענת התובע לפיה הנוהל, שגובש בשנת 2010, אינו חל עליו שכן הוא הושעה בשנת 2008 - אין בידי לקבל, משני טעמים: טכני ותוכני. הטעם הטכני - שאלת שובו של התובע לשורות מד"א החלה לצוף בשנת 2010 עם פנייתו למשרד מבקר המדינה וההתפתחויות שלאחר מכן. די בכך, שהנוהל האמור הוחל באותה שנה (אם כי לא הונחו לפניי תאריכים מדויקים), כדי להצדיק את החלת הנוהל בעניינו של התובע. הטעם התוכני - כפי שציינתי לעיל, דרישת מד"א לעמידה בתנאי הכשירות המקצועיים, היא דרישה סבירה והגיונית. כך שגם לוּ לא היה נוהל סדור בנדון וכי דרישת הנתבע הייתה מועלית אד-הוק - גם אז, לטעמי, היה טעם של ממש בעמדה זו.

על-יסוד זאת, ככל שהתובע עותר לשוב לשורות מד"א, לרבות העתירה לקבל תעודת חובש תקפה - עליו לעמוד בתנאי הנוהל בהתאם.

באותה נשימה, משנמצא כי נפל פגם של ממש בהתנהלות מד"א בהשעיית התובע וגם בהתנהלות לאחר מכן, דבר שהביא להימשכות היעדרותו מהתנדבות - מורה בזאת כי ככל שמה מהדרישות שבנוהל (שעל התובע לעבור על מנת לשוב לשורות הנתבע כחובש רפואה דחופה או כנהג אמבולנס) כרוכה בחיוב כספי כלשהו, בין לטובת מד"א ובין לטובת כל גורם אחר, כי אז מד"א יישא בחיוב זה.

הסעדים שבתביעה

פיצוי והתנצלות מכוח חוק איסור לשון הרע: משנדחתה תביעת התובע בחלקה אשר מתבסס על חוק איסור לשון הרע, נדחית בזאת גם עתירתו הכספית בנדון וכן דרישתו להתנצלות.

העתירה לפיצוי ממוני: עתירת התובע שעניינה הפסד ממוני בשל אי-ליווי טיולים - גם היא דינה להידחות.

ראשית - התובע לא הוכיח כדבעי כי נבצר ממנו ללוות טיולים בשל כך שאינו מחזיק בתעודת חובש שמונפקת על-ידי מד"א. במילים אחרות, התובע לא הראה מה מקור הבלעדיות של הכשרת מד"א דווקא כדי שיתאפשר לו להתלוות לטיולים כחובש. כך למשל: התובע לא הראה נוהל של משרד החינוך שדורש הכשרה של מד"א ולא של זולתו. אזכיר, התובע הראה במסגרת ראיותיו, כי במהלך השעייתו ממד"א, הוא התנדב בארגון הצלה אחר במשך שנים, מכאן שלא ברור מה מנע בעדו להסתייע בהכשרה זו כדי להתפרנס כטענתו במתכונת האמורה.

שנית - רכיב זה בתובענה לא כומת כדבעי. התובע לא הניח ראיות משכנעות בדבר גובה הפסדיו. בכלל זה, התובע לא הניח תשתית נתונים שמתייחסת לתקופה מלפני מועד ההשעיה וזו שלאחריה, כדי לערוך השוואה וחישוב הירידה בהכנסות ככל שהייתה ירידה כזו.

שלישית - הנתבע טוען כי סירובו המתמשך של התובע לעמידה בדרישות הנוהל עיכב את שובו לשורות מד"א, ולכן בכך הוא תרם לנזקו. טענה זוּ אינה משוללת יסוד, במיוחד משהשתכנעתי כאמור, כי דרישות הנוהל הן סבירות והגיוניות. מכאן, לא מן הנמנע כי אם התובע היה ממלא אחר דרישות הנוהל, היה נקלט מזמן בשורות הנתבע ובכך הוא היה מקטין את נזקו הממוני ככל שנגרם לו נזק כזה (ראו והשוו: עדות התובע - שורות 33-1, עמוד 22).

העתירה להשבת תעודת החובש: כאמור, מקובלת עליי טענת הנתבע לפיה הענקת תעודה כאמור, מותנית בעמידה בדרישות הנוהל.

פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב אי-עריכת שימוע כדין לפני ההשעיה: כאמור, הנתבע התרשל בכך שהשעה את התובע ללא עריכת שימוע כדבעי לפי הנוהל שלו. ההודעה הטלפונית משנת 2008 ומשך ההשעיה, מבלי שתינתן לתובע הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו ולהתמודד כיאות עם מה שמיוחס לו, יש באלה, ללא ספק, כדי לגרום לעוגמת נפש רבה ולעלבון אישי שנמשך תקופה לא קצרה. כאמור, לא התרשמתי כי הנתבע פעל באופן יזום וממשי כדי לברר את ההתפתחויות בחקירה המשטרתית הגם שהמתין לכך כטענתו לשם כינוס ועדת המשמעת. נראה כי אילולא הפנייה של התובע למשרד מבקר המדינה, הנתבע לא היה מברר את הטעון בירור. בנסיבות העניין, בשים לב למשך תקופת ההשעיה (משנת 2008 ועד שנת 2011 שבה חודש הקשר עם התובע), נסיבות ההשעיה והפגם שנפל בהליך - סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין זאת על סך 20,000 ₪.

לפני סוף

בית המשפט - כפי שעשה גם בדיון מיום 20.12.2016 - שב ומביע את הערכתו לפני התובע על רוח ההתנדבות שגילה ועודנו מגלה. יש לקוות כי פסק דין זה יביא לסיום המקרה המצער אליו נקלע התובע, ויביא לשובו לשורות מד"א להמשך תרומתו.

סיכום

על-יסוד האמור, התובענה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע סך 20,000 ₪. לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסך 7,500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ח, 09 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.