פלוני נ' טירת הכרמל

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

טענות הצדדים וראיותיהם

לטענת התובע, יליד 1986, בצהרי יום 10.4.2012, בעת רדתו מהמדרכה אל הכביש ברח' בן צבי שבשטח שיפוטה של הנתבעת, מעד ונפל בשל אבן שפה שבורה. כתוצאה מכך נגרם לו שבר של גוף חוליה גבית 12D (להלן: התאונה).

התאונה אירעה, לטענת התובע, עקב התרשלותה של הנתבעת בתחזוקת המדרכה, כאשר לטענתו, אבן השפה נותרה שבורה עד היום, כעשר שנים לאחר אירוע התאונה.

הנתבעת כפרה בנסיבות התאונה ובאחריותה. לטענתה, אין כל מפגע במקום התאונה, ואף אם כן, הרי שהיה על התובע להיזהר בלכתו, ואם נפגע כטענתו, הרי שהאחריות הבלעדית לכך מוטל עליו. לחלופין טענה הנתבעת כי יש להשית על התובע אשם עצמי תורם משמעותי.

הצדדים חלוקים גם בעניין הנזק, כאשר לטענת התובע נגרמו לו נזקים ממוניים ובלתי-ממונים, המסתכמים, על פי תחשיב הנזק שהגיש (ועליו ביקש להסתמך גם בסיכומיו), של 361,282 ₪. מנגד כפרה הנתבעת בנזקי התובע ובקשר הסיבתי בינם ובין אירוע התאונה, וטענה בתחשיב הנזק מטעמה כי נזקו מסתכם בסך של 23,000 ₪ לכל היותר.

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם אחיו ערן, שהמתין לו ברכבו בסמוך למקום התאונה וניגש אליו למשמע צעקותיו. כן הוגשו תמונות, תיעוד רפואי, תלושי שכר, מכתב ממעסיקו של התובע במועד התאונה, קבלות ומכתב מאת הנתבעת.

מטעם הנתבעת הוגש בשעתו תצהיר עדות ראשית של מר גיא גולדמן, מנהל התחזוקה והתשתיות בעיריה משנת 2017. סמוך לפני מועד ההוכחות הגישה הנתבעת במקום תצהיר זה, בהסכמת התובע וברשות בית המשפט, תצהיר מטעם יועצה המשפטי, בנוסח דומה.

התקיים דיון הוכחות בו נחקרו התובע ואחיו ע"י ב"כ הנתבעת. ב"כ התובע ויתר על חקירתו של היועץ המשפטי של הנתבעת, לאחר שניתנה הסכמת ב"כ הנתבעת להגשת מכתב העיריה מיום 20.4.2012 (ת/2) מבלי לעמוד על חקירת עורכו. בסיום שמיעת העדויות סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

ארוע התאונה

בתצהירו מסר התובע כי במועד התאונה יצא מביתו לכיוון הכביש, שם המתין לו אחיו ערן על מנת להסיעו. בעת שירד מהמדרכה אל הכביש נתקעה רגלו במדרכה שבורה, והוא נפל. הוא מסר, כי אחיו עזר לו לקום ולהיכנס הביתה, המתין עמו זמן מה, וכאשר הכאבים לא חלפו פינה אותו לבית החולים כרמל.

בעדותו בבית המשפט חזר התובע על האמור בתצהירו ותיאר איך התרחשה התאונה. הוא סיפר, כי ברגע הנפילה הרגיש "כמו פיצוץ בגב" וזעק זעקה גדולה, אחיו חש אליו ועזר לו לחזור הביתה.

עדותו של התובע נמסרה באופן שוטף וקולח, והוא חזר וסיפר את נסיבות נפילתו גם כאשר נשאל בעניין שוב ושוב על ידי ב"כ הנתבעת. לא יכולתי שלא להתרשם מאמיתות דבריו. מצאתי איפוא את עדותו בעניין זה מהימנה ואני מקבלת אותה במלואה.

אחיו של התובע, ערן, לא ראה אמנם את רגע התאונה, שכן חנה בסמוך למקום הנפילה, כאשר גבו לכיוונה. ואולם, הוא מסר בתצהירו, והעיד כך גם בבית המשפט, כי שמע לפתע את צעקות הכאב של התובע וחש אליו, ובראותו את שפת המדרכה השבורה הבין מיד מה אירע וכיצד נפל התובע.

אינני מוצאת כי העובדה שהתאונה אירעה בשעות הצהרים, אולם השניים הגיעו לבית החולים רק בשעות הערב (20:49), יש בה כדי לערער את גרסת התובע. התובע הסביר, כי סבר בתחילה כי "נתפס" לו הגב, וחזר לנוח בבית, שם מרח לו אחיו משחה על הגב; רק כאשר הכאבים לא חלפו, לקראת הערב, החליטו לפנות לבית החולים. האח ערן מסר בחקירתו הנגדית דברים זהים, ואני מקבלת הסבר זה במלואו.

אין בידי לתת משקל לעובדה שבמסמכי חדר המיון והאשפוז צויין רק כי התובע "נפל על הישבן", ללא אזכור של מפגע בכלל ושל מדרכה שבורה בפרט; גם לא לנוכח זאת שבמקרים אחרים של נפילות, על פי תיעוד רפואי שהציגה הנתבעת לתובע במהלך חקירתו, כן צויינו נסיבות הנפילה (למשל, חבלה ברגל שמאל באימון כדורגל ביום 2.1.2000 ונפילה במדרגות ביתו ביום 25.2.2007).

ראשית, לא בכל מקרה נפילה של התובע צויינה בתיעוד הרפואי סיבת הנפילה: כך, למשל, בתיעוד מתיקו הרפואי בקופ"ח ישנה תרשומת על נפילה וחבלה בשורש כף יד ימין ביום 13.6.2008, ללא אזכור הנסיבות או הגורם לנפילה; כך גם לגבי תרשומת מיום 10.11.2008, בה צויין כי היה במיון רמב"ם עקב נפילה ברחוב, כאשר נסיבות הנפילה וסיבותיה לא צויינו; באישור רפואי לגבי נפילה של התובע בעבודתו ביום 6.6.2011 לא נכתב אלא "נפל בעבודתו", ללא ציון הסיבה; בתאונת עבודה מיום 5.11.2012 נכתב רק כי "נחבל בברך שמאל", ולא צויין מדוע; גם בהגיעו של התובע לטיפול רפואי ביום 8.11.2016 עקב נקע בקרסול ימין במהלך העבודה לא צויינו נסיבות הפגיעה. המסקנה העולה מהתיעוד לעיל היא כי לא תמיד מציין הצוות הרפואי את נסיבות הנפילה, לא כל שכן את הסיבה לה.

שנית, התובע העיד כי מסר לצוות המטפל בבית החולים כיצד ומדוע נפל; כאמור, עדותו הותירה בי רושם מהימן ואני מקבלת עדותו גם בעניין זה. אם לא מצא הצוות הרפואי לנכון לציין פרטים אלו במסמכי בית החולים, אין להשית את האחריות לכך על התובע, שאין לו מעורבות או שליטה על עריכת התיעוד הרפואי.

חיזוק נוסף לגרסתו של התובע לאירוע התאונה, מלבד עדות אחיו ערן, שאמנם לא ראה את התאונה במו עיניו אולם ראה את תוצאותיה המיידיות, מצויה בתמונות שהגיש התובע. הוגשו תמונות של אבני שפה שבורות בפינת המדרכה. התובע העיד כי אלו צולמו מיד לאחר התאונה. יש בתמונות אלו כדי לתמוך בגרסתו של התובע בדבר נפילה עקב מפגע בדמות אבני שפה שבורות בפינת המדרכה.

הנתבעת לא התנגדה לתמונות שהוגשו על ידי התובע ואף הציגה בעצמה תמונות שהורדו מאתר "google maps", עליהן סימן התובע בעיגול את מקום התאונה (נ/1). התמונות שהציגה הנתבעת צולמו מנקודה רחוקה ממקום אירוע התאונה ואינן תמונות תקריב כתמונותיו של התובע; גם אם קשה לראות בתמונות אלו שבר של אבני השפה, יש לזכור כי תמונות אלו צולמו, על פי המצויין בהן, בחודש נובמבר 2011, קרי, כחצי שנה לפני אירוע התאונה. אין בהן, לפיכך, כדי להצביע על מצב המדרכה במועד התאונה או לשלול את גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה.

לכך יש להוסיף, כי בעקבות פנייתו של התובע לנתבעת ביום 19.4.2012 בעקבות התאונה השיבה הנתבעת ביום 20.4.2012 באלו המילים: "פנייתך אותרה וטופלה. תודה על תשומת הלב. המוקד העירוני לשירותך."

ממכתב זה עולה, כי הנתבעת בחנה את טענותיו של התובע וטיפלה בנשוא הפנייה. לא באה מצד הנתבעת כל הסתייגות להגשת המכתב ולתוכנו, הן בעצם ההסכמה להגשתו והן בהעדר כל התייחסות אליו בתצהיר מטעמה (בין זה של מר גולדמן ובין זה של היועץ המשפטי). יש לראות במכתב זה, על כן, משום הודאת בעל דין לקיומו של המפגע עליו התלונן התובע ולטיפולה של הנתבעת במפגע זה.

בהקשר זה אעיר, כי תצהירי הנתבעת (הן זה של מר גולדמן והן זה של היועץ המשפטי) כוללים התייחסות לנהלים כלליים בדבר איתור מפגעים על ידי הנתבעת וטיפול בהם, אולם אין בהם התייחסות לטענותיו הספציפיות של התובע בהליך זה, למפגע לו טען ולאופן הטיפול בפנייתו, כפי שנמסר במכתב מיום 20.4.2012, והעדר התייחסות זה אומר דרשני.

לא מצאתי לנכון לתת משקל לגזר דין מיום 25.11.2013 אותו הציגה הנתבעת בעניינו של התובע, בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו בגין קטטה במועדון ביום 1.4.2013. מגזר-הדין עולה, כי התובע דחף אדם אחר והיכה אותו באגרופים ובבעיטות. התובע הסביר בדיון, כי אותו אדם הטריד את חברתו דאז (אשתו דהיום), ועל כן תקף אותו. אציין, כי מעיון בגזר-הדין עולה, כי שירות המבחן התרשם בתסקירו כי מדובר באדם ללא דפוסי התנהגות עבריינים וכי קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות התנהגות אלימה בעתיד. בית המשפט אימץ ברובן את המלצות תסקיר שירות המבחן תוך שציין כי התובע נטל אחריות מיד לאחר המעשה והתנצל בפני המתלונן, וכן הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. בהתאם גזר על התובע ששה חדשי עבודות שירות. שמעתי בדיון את תמצית סיפור חייו של התובע, בין השאר כי בעקבות גירושי הוריו הוא חי מגיל 16 לבדו ואחראי לעצמו. אינני סבורה, כי על רקע נסיבות חיים אלו יש לתת משקל משמעותי למעידה חד-פעמית עליה שילם התובע את המחיר, ואין בדעתי לקבוע כי יש בעניין זה כדי לפגוע במהימנות גרסתו בהליך הנוכחי.

מכל המקובץ לעיל אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי נפל ונפגע עקב דריכתו על אבני שפה שבורות בפינת המדרכה, בעת שירד ממנה אל הכביש.

האחריות

אין חולק, כי על רשות מקומית לדאוג לתקינותן ולבטיחותן של הדרכים בשטחה, לדאוג לתחזוקתן ולמנוע ליקויים בהן וקיומם של מפגעים ומכשולים. אכן, נפסק לא אחת כי הרחובות והמדרכות אינם "שטח סטרילי" הנעדר כל סדק, מהמורה או שיבוש (ע"א (מחוזי ירושלים) ג'ני כהן נ' עירית רמת גן [21.1.1998]); אלא שבענייננו אין מדובר במדרכה "גלית" או בשקע קל בריצוף, אלא בשבר של אבן שפה האמורה להיות שלמה ויציבה. דומני כי לא יכול להיות ספק בכך, שאבן שפה שבורה בשולי מדרכה, מקום מעבר של עוברים ושבים, הינו מפגע היוצר סיכון של ממש לנפילה ולפגיעה, סיכון שהתממש במקרה דנא.

במהלך עדותו מסר התובע שוב ושוב, כי המפגע לא תוקן עד היום, וכי גם היום המדרכה במקום התאונה שבורה. במסגרת ראיותיו הציג התובע תמונה של מקום התאונה נכון למועד הגשת תצהירו (אוקטובר 2020), ממנה עולה כי אבני השפה במקום התאונה שבורות גם היום. מעיון בתמונות ומהשוואה בין אלו שצולמו מיד לאחר התאונה ובין אלו שצולמו שנים לאחר מכן ניתן לראות, כי בוצע תיקון של השבר, כפי הנראה על ידי מילוי בטון ולא על ידי החלפה של אבני השפה, אלא שגם מילוי הבטון נשבר וחלקו חסר. אוסיף, כי הגם שלטענת הנתבעת במכתבה מיום 20.4.2012 פנייתו של התובע "טופלה", לא הוצגו אסמכתאות כלשהן ביחס לאופן הטיפול, מועדו ומהותו, לא הוגשו יומני עבודה, או למצער, צילומים של מהלך תיקון המפגע.

הנתבעת טענה, כי מצבה של המדרכה היום אינו רלוונטי להליך. אין דעתי כדעתה. דומני כי הוא רלוונטי ביותר. העובדה שעד היום המפגע - שהינו, כאמור, מפגע של ממש המהווה סיכון לתושבי העיר - לא טופל כראוי ובצורה מוחלטת, יש בה כדי להצביע על יחסה של הנתבעת למפגעים שבשטחה, ומלמדת על התרשלות המתמשכת של הנתבעת בטיפול במפגעים אלו.

אשם תורם

התאונה אירעה בשעות הצהרים, באור יום מלא, במקום המוכר היטב לתובע; הגם שהעיד, כי על פי רוב הוא יוצא מהכניסה הקדמית של הבית ולא מהכניסה האחורית המובילה אל מקום התאונה (שם המתין לו אחיו ברכבו), הוא אישר כי עבר במקום מספר רב של פעמים. לכך יש להוסיף, כי על כל אדם מוטלת חובה כללית להתבונן לאן הוא הולך ולהיזהר בלכתו.

מנגד העיד התובע כי לא ראה את השבר באבני השפה שכן במקום התאונה מושלכת על פי רוב פסולת על ידי התושבים, וזו נאספת מעת לעת על ידי הנתבעת. פסולת כאמור (ענפים וזרדים) תועדה בתמונות שצולמו מיד לאחר התאונה. פסולת (קרשים ואבנים) תועדה גם בתמונות העדכניות. אכן, בתמונות שהציגה הנתבעת מחודש נובמבר 2011 לא נראתה פסולת, אולם כיוון שבתמונות הללו מוסתר המקום בו הושלכה הפסולת, לדברי התובע, על ידי רכב חונה (כפי שהסביר גם התובע בעדותו), לא מצאתי לתת לתמונות אלו משקל משמעותי ואינני מוצאת כי יש בהן כדי לערער את עדות התובע בעניין זה.

מכל אמור לעיל מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25%.

הפגיעה והנכות

כאמור, לתובע נגרם שבר בגוף החוליה 12D. ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה אורתופד מטעמו, קבע לו נכות משוקללת של 17% בגין שבר בגוף חוליה 1L (5%), חשד לשבר בגוף החוליה 12D (2.5%) והגבלת תנועות בגב התחתון (10%). ד"ר שי פריימן, המומחה האורתופד מטעם הנתבעת, קבע לתובע נכות צמיתה של 5% בגין שבר בגוף החוליה 12D. ד"ר אורן בן לולו, מומחה רפואי מטעם בית המשפט, קבע כי לתובע נגרם שבר דחיסה בחוליה 12D, וכי אין בצילומי ההדמיה שבוצעו לאחר התאונה עדות לשבר בחוליה 1L. בגין כך קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% לפי תקנה 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. אשר למגבלות התנועה בגב התחתון קבע ד"ר בן לולו, כי טווח תנועות עמוד השדרה המתני של התובע מלא וטוב, הוא מתהלך ללא צליעה, ועל כן אין להעניק לו נכות בגין מגבלות תנועה בגב התחתון.

לאור זאת שהנכות נקבעה על יסוד מימצא הדמייתי של שבר בגוף חוליה, כשלכך אין מתלווה מגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני, כפי שקבע מומחה בית המשפט, מצאתי לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור 2.5%.

אשר לתקופת אי הכושר: ד"ר בן לולו קבע, כי בעקבות התאונה היה התובע בתקופת אי כושר (100% נכות זמנית) לשלושה חדשים, קרי, עד 10.7.2012, וכי היתה לו נכות זמנית של 50% לשלושה חדשים נוספים, קרי, עד 10.12.2012.

גובה הנזק

הפסדי שכר בעבר

בתחשיבו דרש התובע סך של כ - 85,000 ₪ ואילו הנתבעת הציעה סך של 1,250 ₪.

עובר לתאונה עבד התובע כראש צוות אלומיניום בחברת "אפקס", בעבודה הכרוכה בהתקנת חלונות אלומיניום. לטענתו, עקב המגבלות שנגרמו לו בגין התאונה נאלץ להפחית את עבודתו עד אשר עזב אותה לגמרי. על פי התיעוד שהוצג על ידי התובע, הוא עבד בחברת אפקס עד ליום 5.1.2017.

משיעור שכרו המצטבר של התובע נכון לחודש מרס 2012, קרי, 23,361 ₪, עולה כי שכרו החדשי הממוצע עובר לתאונה עמד על 7,754 ₪.

בחודש אפריל 2012 קיבל התובע שכר מלא כמעט, על חשבון ימי מחלה, בסך של 7,468 ₪, ומכאן שנגרם לו הפסד קל של 286 ₪ ביחס לשכרו הממוצע עובר לתאונה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום - סך של 342 ₪.

בחודש מאי 2012 השתכר התובע 2,448 ₪, ומכאן שנגרם לו הפסד של 5,306 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום - סך של 6,290 ₪.

בחודש יוני 2012 השתכר התובע 3,274 ₪, ומכאן שנגרם לו הפסד של 4,480 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום - סך של 5,306 ₪.

בחודש יולי 2012 השתכר התובע 9,688 ₪, כולל דמי הבראה שנתיים של 2,226 ₪, ומכאן ששכרו ללא דמי ההבראה עומד על 7,462 ₪ ומכאן שנגרם לו הפסד של 292 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום - סך של 346 ₪.

החל מחודש אוגוסט 2012 ועד לסוף שנה זו חזר התובע לרמת השכר עובר לתאונה ואף מעבר לכך.

מכאן שבחדשים הסמוכים לתאונה הסתכמו הפסדי השכר של התובע בסך של 12,284 ₪.

מדו"ח רציפות הביטוח שהציגה הנתבעת עולה, כי שכרו החדשי הממוצע של התובע בשנים 2013 ו - 2014 היה נמוך משכרו הממוצע עובר לתאונה. לאור קביעתו של מומחה בית המשפט וקביעתי לעיל בדבר הנכות התפקודית, יש לייחס לתאונה הפסדי בשיעור של 2.5% מהשכר עובר לתאונה, דהיינו, 194 ₪ לחודש. הפסד זה מסתכם בשנתיים של 2014-2013 בסך של 4,656 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם בסך של 5,473 ₪.

בשנת 2015 עמד שכרו של התובע על 8,248 ₪ ובשנת 2016, שנת עבודתו האחרונה כשכיר ב"אפקס" - על 9,497 ₪; עולה איפוא כי בשנתיים אלו השתכר שכר גבוה משמעותית משכרו עובר לתאונה. מכאן יש לקבוע, כי בתקופה זו לא נגרמו לתובע הפסדי שכר כלשהם.

החל משנת 2017 התובע עובד כעצמאי, ולפי עדותו - מפעיל קיוסק/בית קפה. התובע לא הציג נתונים ואסמכתאות לגבי הכנסותיו כעצמאי. בשים לב לכך שהפסדי השכר בעבר הינם נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות, וכיוון שהתובע לא הוכיח נזק כאמור, אין מקום לפסוק לו פיצוי החל משנת 2017 ועד היום.

הפסדי השכר של התובע עד היום מסתכמים, איפוא, בסך של 17,757 ₪.

לכך יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%, סך הכל 2,220 ₪.

אובדן כושר השתכרות בעתיד

התובע דרש בתחשיבו פיצוי של 126,740 ₪, ואילו הנתבעת טענה בתחשיבה כי אין מקום לכל פיצוי בפריט זה.

בהעדר נתונים אודות שכרו כעצמאי, אתבסס על שיעור הפסדו החדשי מתוך שכרו עובר לתאונה, קרי, 194 ₪. מקדם ההיוון לחישוב הפיצוי מהיום ועד גיל 70, בהיות התובע עצמאי, בעוד 34 שנים, הוא 255.57 ₪, והתוצאה הינה 49,481 ₪.

אין מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה לעתיד, בהיות התובע עצמאי (ראו רע"א 4816/20 לסקוב ואח' נ' פלונית ואח' [10.3.2021]).

עזרת הזולת

בתחשיב התובע נדרש פיצוי של 50,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בעוד שהנתבעת הציעה סך של 1,500 ₪.

התובע העיד, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נעזר באחיו ובאמו. אחיו ערן העיד, כי סייע לו ברחצה ובהסעות ממקום למקום. אינני מייחסת משקל רב לעובדה שעניין הסיוע ברחצה לא צויין במפורש בתצהירו של האח, אלא עלה רק במסגרת חקירתו הנגדית, שכן בתצהיר נכתב - "עזרתי לשגיא בהרבה דברים שהוא התקשה או לא יכל לבצע"; אכן מדובר באמירה כללית, אך אין הדבר שולל כי סייע לתובע גם ברחצה.

מכל מקום, מדובר בסיוע בני המשפחה שאינו חורג מעזרה רגילה שמקובל לתת לבן משפחה, ואני מעריכה את שווי הסיוע, בתקופה הסמוכה לתאונה, בסך של 2,000 ₪. מאז שובו של התובע לעבודה רציפה אין מקום לפיצוי בגין עזרת הזולת, כך גם ביחס לעתיד.

הוצאות

בתחשיבו דרש התובע 25,000 ₪ לעבר ולעתיד, ואילו הנתבעת הציעה סך של 250 ₪.

צורפו שתי קבלות בגין טיפול רפואי בסך של פחות ממאה שקלים. עם זאת מקובל עליי כי לא כל הקבלות נשמרו וכי התובע הוציא הוצאות עבור נסיעות ותרופות. על דרך האומדנא אני פוסקת לו בגין כך, לעבר בלבד, סך של 1,000 ₪.

כאב וסבל

התובע דרש בתחשיבו סך של 75,000 ₪ בגין פריט זה, בעוד שהנתבעת הציעה פיצוי בסך של 20,000 ₪.

לאחר שנתתי דעתי לאופי הפגיעה, לעדות התובע ולתיעוד הרפואי, אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪ בפריט זה.

ניכויים

אין חולק, כי בעקבות התאונה הגיש התובע תביעה למל"ל - מחלקת תאונות וקיבל ביום 29.6.2012 דמי תאונה בסך של 3,726 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, מסתכם בסך של 4,486 ₪. כיוון שסכום זה שולם לתובע עקב התאונה, יש לנכותו מסכום הפיצויים.

סיכום

אני פוסקת איפוא לתובע פיצוי כדלקמן:

הפסדי שכר בעבר (כולל הפסדי פנסיה):19,977₪

אובדן כושר השתכרות בעתיד:49,481 ₪

עזרת הזולת:2,000₪

הוצאות:1,000₪

כאב וסבל:30,000₪

סך הכל:102,458 ₪

בניכוי אשם תורם בשיעור 25%:76,844 ₪

בניכוי דמי תאונה:4,486₪ (-)

סך הכל:72,358₪ 

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 72,358 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ, החזר אגרה ששולמה והחזר חלקו של התובע בשכר טרחתו של ד"ר בן לולו.

לאור הפער הניכר בין קביעות המומחה מטעם התובע (17%) ובין קביעתו של מומחה בית המשפט, אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בעלות שכר זה.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' אייר תשפ"ב, 21 מאי 2022, בהעדר הצדדים.