פתח דבר
1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעת שנפל ונחבל בחצר בית הספר, ביום 4.11.14, בהיותו כבן 6 שנים, תלמיד כיתה א'.
על פי הנטען בכתב התביעה, התעוררה קטטה בין ילדים, וכתוצאה מכך נדחף התובע, נפל ונחבל ברגלו.
2.התובע הגיש תביעתו נגד מדינת ישראל, כמי שאחראית על מעשיהם ומחדליהם של מורי בית הספר. על פי טענת התובע, התאונה התרחשה בשל העדר השגחה מספקת על ילדי בית הספר, ואי מניעת הקטטה שבעטיה נפל ונחבל התובע.
הנתבעת אינה חולקת על כך, שהתובע נחבל בתחומי בית הספר, בתום יום הלימודים; אלא שלטענתה, התובע לא נדחף כתוצאה מקטטה, אלא נפל בדרכו להסעה, ללא סיבה מיוחדת, או משום שדרך על שרוכי נעליו, ובנסיבות שאינן מקימות אחריות בנזיקין.
3.התובע סבל משבר בירך. על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מרק אידלמן, השבר התאחה בעמדה אנטומית, מבלי שנותרה לתובע נכות אורתופדית. המומחה קבע, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5%, בגין צלקת מכערת בחלק הפנימי של הירך.
4.לאור המחלוקת בין הצדדים נקבע התיק לשמיעת ראיות. מטעם התובע העידו הוא עצמו, אביו, מנהל בית הספר ותלמיד שהיה עד לנפילה. מטעם הנתבעת העידו מחנכת הכיתה וחוקר.
לאחר שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם.
שאלת האחריות – דיון והכרעה בטענות הצדדים
5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את עדות התובע, כי נפל ונחבל בשל כך שנדחף על ידי ילדים, תוך כדי יציאתו מבית הספר לכיוון ההסעה, בסוף יום הלימודים.
6.התובע העיד בבית המשפט בעדות ראשית, וכך תאר את האירוע:
"אני בן 12. אני זוכר מה שקרה לי בכיתה א'.
הייתי בדרכי חזרה הביתה מבית הספר, ירדתי במדרגות. היו ילדים שדחפו אחד את השני. אחרי שעברתי אותם, אחד מהם דחף אותי מאחורה. נפלתי על הרגל. לאחר מכן אני לא זוכר כלום. אני מצאתי את עצמי בחדר של המזכירה. היו רק המזכירה בשם חורייה ומורה בשם סאמי ואמי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-24).
התובע, ילד בן 12 בעת מתן העדות, העיד באופן אמין, בפשטות ובישירות. בחקירתו הנגדית לא היה כדי לשנות את גרסתו, או להעלות ספק באמיתות דבריו.
7.התובע הזמין לעדות מטעמו את חברו א.ד., אף הוא בן 12 שנים, אשר העיד כך: "ראיתי את ק' (התובע, ד.ע.) נופל על הרצפה. זה היה על הרצפה. ראיתי שהוא נפל על הרצפה והילדים היו דוחפים אחד את השני" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 25-26). בהמשך העיד, כי ראה את התובע על האדמה, קצת אחרי המדרגות (עמ' 15, שורה 1).
עם זאת, בחקירתו הנגדית של א' הוא ציין, כי לפני הדיון שוחח עם ב"כ התובע, אשר הסביר לו מה להגיד בעדות (שם, שורה 7). בהמשך אמר, כי עורך הדין אמר לו לומר את האמת, ומה קרה בדיוק (שם, שורה 20), אולם דברים אלו נאמרו לאחר שנשמעה הערה מפי אמו של העד, שישבה באולם במהלך עדותו.
בנסיבות אלו, אני סבורה כי לא ניתן להסתמך על עדותו של א', וכי יש להתייחס אל עדותו של התובע כאל עדות יחידה של בעל דין, ואף בעל דין, שהוא מתחת לגיל 14.
9.כידוע, בית המשפט יכול לבסס פסיקתו בהליך אזרחי על עדות יחידה של בעל דין, אלא שבמקרה כזה הוא נדרש לנמק מדוע מצא לנכון לעשות כן (סעיף 54 לפקודת הראיות).
במקרה הנוכחי, מצאתי כי אכן יש לקבל את התביעה על יסוד עדות התובע, אף שהיא עדות יחידה, כפי שיפורט בהמשך.
10.כיום הנתבעת אמנם מתכחשת לטענה, כי הנפילה נגרמה מקטטה ומדחיפות של ילדים אחרים, אולם ביום 23.6.15 חתם מנהל בית הספר, מר אמין כיאל, על טופס תביעה במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים בחברת איילון (ת/1), ושם נרשמו נסיבות האירוע כך:
"קטטה שארעה בין תלמידים בחצר בית הספר גרמה לדחיפות ונפילת התלמיד ק' ד' על ידי אחד התלמידים המעורב בקטטה".
זוהי, למעשה, הודאה של מנהל בית הספר, כי התאונה ארעה בהתאם לגרסת התובע, בעקבות דחיפתו על ידי תלמידים אחרים.
אמנם, הנתבעת רשאית להוכיח כי לאמיתו של דבר האמור באותו טופס אינו נכון, וכי נרשם תוך אימוץ גרסת התובע מסיבות כל שהן אף שאינו נכון, אלא שבנסיבות שלפניי לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה זאת.
11.מנהל בית הספר לא היה עד לאירוע, ובעדותו בפניי ציין, כי כאשר חתם על ת/1 הסתמך על דברי המחנכת (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 20-25). עוד עלה מעדותו, כי ייתכן שהמילה "קטטה" אינה מדויקת לתיאור אירוע של דחיפות בין תלמידים ונפילה של ילדים זה על זה, אולם זו המילה שנבחרה, כאמור, על סמך דברי המחנכת, וכאשר תיאור התאונה נרשם בטופס ת/1 בכתב ידו של המנהל.
בחקירתו הנגדית של המנהל ביקש ב"כ הנתבעת לדעת, אם יתכן שהמנהל מילא את הטופס ת/1 על סמך גרסת ההורים של התובע, אולם הוא לא אישר זאת, והעיד כי למעשה אינו זוכר את נסיבות החתימה על אותו טופס (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 25-27).
יצוין, כי גם כאשר נחקר המנהל בידי החוקר דוד אזולאי הוא אמר שלמד על נסיבות התאונה מהמחנכת, אולם באותה חקירה אמר, שלא ידוע לו מדוע טוענים הורי התובע כי הייתה קטטה שקדמה לפגיעה (התמליל נ/3, עמ' 6, עמ' 13 שורה 13).
עולה, אפוא, כי אין לנתבעת טענות ברורות אשר שומטות את הקרקע תחת חתימת המנהל על המסמך ת/1, ועל כן יש לראות בו הודאה ואישור לכך, שסמוך לאחר קרות האירוע אישר מנהל בית הספר את נסיבות הפגיעה, כפי שהתובע טוען להן כיום.
12.המחנכת, גב' ריחאנה סייד, אף היא לא הייתה עדת ראייה לנפילה עצמה, אלא הוזעקה למקום על ידי ילדים לאחר הנפילה.
בתצהיר עדותה הראשית ציינה המחנכת, כי תלמידים אמרו לה שהתובע נפל מחוץ לשטח בית הספר (סעיף 5(ב) לתצהירה), וכשיצאה, ראתה תלמידים מכניסים את התובע לתוך שטח בית הספר (סעיף 5(ג) לתצהיר), וראתה את התובע בוכה מכאב. בהמשך, על פי עדותה, כאשר המתינה עמו לאמבולנס הוא מסר לה, שנפל משום שנתקל בשרוך רפוי של הנעל שלו, וכך גם סיפרו לה ילדים אחרים (סעיף 5(ה) לתצהירה).
בפתח עדותה ביקשה המורה לתקן את התצהיר, בכך שהאירוע היה בתוך שטח בית הספר, ולא מחוצה לו (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3-4).
למעשה, עדותה של המחנכת בכל הנוגע לנסיבות הנפילה אינה אלא עדות שמיעה, שאין להתבסס עליה לקביעת נסיבות התאונה. המחנכת לא ראתה שהתובע מעד על שרוך נעליו, אלא העידה כי כך אמר לה התובע, וכי כך אמרו לה גם ילדים אחרים. גם עדות זו בעייתית, אם נבחן את דברי המחנכת לחוקר (התמליל נ/3), שלו אמרה כי התובע עצמו לא אמר לה דבר על נסיבות נפילתו (עמ' 14 לתמליל נ/3, שורה 26, ועד עמ' 15, שורה 4).
עולה, כי אין לקבל את טענת הנתבעת שהתובע מעד על שרוך הנעל שלו, משום שטענה זו אין לה על מה שתסמוך.
13.מכלל הראיות שהובאו עלה, כי למעשה אין עד בגיר, מי מעובדי בית הספר, המורים או הצוות המנהלי, שראה את הנפילה; כאשר בד בבד, אין חולק, כי התובע אכן נפל בתוך שטח בית הספר, בתום יום הלימודים, בזמן שיצא מהכיתה והלך לכיוון ההסעה.
התובע העיד, כי אינו יודע שמות של הילדים שהיו לידו בעת הנפילה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-5).
העובדה שאין עד בגיר, ושהתובע אינו יכול לתת שמות של ילדים שראו את האירוע, אינה צריכה לעמוד לרועץ לתובע דווקא, אשר בעת התאונה היה ילד קטן, שגילו מעט יותר מ-6 שנים, בתחילת כיתה א'. כאן המקום להזכיר, כי בתאונה נחבל התובע באופן ממשי, וסבל משבר בירך.
14.צוות בית הספר לא ערך דו"ח אירוע סמוך למקרה.
בתצהירה ציינה המחנכת, כי דו"ח כזה לא נערך, משום שהאירוע היה לאחר שעות הלימודים ומחוץ לשטח בית הספר (סעיף 5(ז) לתצהיר), אולם מעדותה עלה, כי האירוע היה בתוך שטח בית הספר, כאשר התובע עשה דרכו מהכיתה אל ההסעה.
אילו נערך דו"ח אירוע כזה, בזמן אמת, סביר להניח שהיה בו כדי לשפוך אור על נסיבות הנפילה. כך, למשל, יתכן כי היו מפורטים בדו"ח שמותיהם של הילדים אשר על פי עדות המחנכת הרימו את התובע לאחר שנפל (המורה הצהירה, כי אינה זוכרת מי היו אותם ילדים), והיה מתבצע תחקור לעניין סיבת הנפילה, לאחר בירור עם אותם ילדים ואולי גם עם התובע עצמו.
חסרונו של הדו"ח פוגע גם ביכולת של התובע להביא עדים להוכחת גרסתו, כאשר לאור גילו הצעיר בזמן האירוע לא ניתן לצפות ממנו למסור פרטים של עדים. עובדה זו שלא נערך דו"ח כאמור אינה צריכה להיות בעוכריו של התובע דווקא, אלא בעוכריה של הנתבעת.
14.לטענת הנתבעת, יש שוני בין הגרסאות השונות שהעלתה התביעה, כאשר לעתים נטען כי הייתה קטטה בין ילדים (בכתב התביעה), לעתים נטען כי ילדים דחפו את התובע (בעדות בבית המשפט), ולעתים נטען כי התובע נפל סתם (במסמכים רפואיים שונים).
לטעמי, מדובר בסמנטיקה. כאשר ילדים קטנים, ילדי בית ספר יסודי, מתקוטטים ביניהם, יש מי שיכנה זאת "קטטה" ויש מי שיאמר "דחיפות". אין כאן גרסאות שונות באמת.
בחומר הרפואי אין כניסה לפרטים מבחינת אופן הנפילה, ולרוב אין מציינים הרופאים אם נפילה הייתה כתוצאה מדחיפה או מסיבה אחרת. מבחינת הרופא, חשוב לציין כי המטופל נפל ונחבל. אין באמור בחומר הרפואי שנערך סמוך לאחר האירוע סתירה לגרסת התביעה, שכן לא ניתן ללמוד ממנו על כך שלאיזה מהרופאים נמסרה גרסה שהיא שונה מהותית מגרסת התובע בתביעתו.
אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת, כי ישנן סתירות בגרסאות, או כי החומר הרפואי אינו תומך בגרסת התביעה.
15.האמור לעיל מביא, לטעמי, למסקנה, כי יש לקבל את עדותו של התובע ולקבוע כי התובע נפל לאחר שנדחף על ידי ילדים שדחפו זה את זה, וגם אותו:
עדותו של התובע הייתה אמינה, כאמור; מנהל בית הספר אישר, למעשה, את הגרסה שלפיה הייתה קטטה והתובע נדחף, כאשר חתם על טופס התביעה לחברת איילון, חודשים אחדים לאחר שחזר התובע ללימודים; לא הוכח כי החתימה על טופס זה הייתה שגויה, או מתוך אימוץ גרסת התובע דווקא מטעם כל שהוא; ולא נערך דו"ח אירוע חריג בזמן אמת.
במילים אחרות, זוהי תביעה בגין אירוע חריג שקרה לילד בן שש שנים, בזמן הלימודים ובחצר בית הספר, כאשר אין מי מבין עובדי בית הספר שראה את האירוע ויכול לספק הסבר לאותה נפילה שאירעה; ואל מול גרסת התובע, כי נפל בשל דחיפות בין ילדים, אין כל גרסה נגדית, מן הטעם הפשוט, שלא היה מי מבין עובדי בית הספר נוכח בחצר, בדרכם של הילדים מהכיתה אל ההסעה.
15.דברים אלו מביאים אותנו לשאלת האחריות.
מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי לא כל אירוע של נפילה בתחומי בית הספר מקים אחריות בנזיקין.
יתר על כן, בית הספר אינו נדרש אלא לפיקוח הולם על הילדים, וגם פיקוח כזה אינו יכול למנוע דחיפה פתאומית של ילד על ידי ילד אחר. לעתים, למרות השגחה ראויה על תלמידי בית הספר, עושה אחד הילדים מעשה פתאומי ובלתי צפוי, שגורם נזק לאחר, ואין להשית על מורי בית הספר אחריות לנזק שנגרם מאותו מעשה פתאומי, שלא ניתן היה למנוע אותו, גם באמצעות פיקוח הולם.
עם זאת, בנסיבות התיק שלפניי הוברר, כי לא היה פיקוח כל שהוא על הילדים העושים את דרכם מהכיתות אל ההסעה, בסוף יום הלימודים.
מנהל בית הספר העיד, כי אינו דורש השגחה של מורה על הילדים ביציאתם מבית הספר, ותפקיד המורה הוא להמתין בכיתה ולדאוג שהיציאה מהכיתה תיעשה בצורה מסודרת (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 5-13).
עוד העיד המנהל, כי "בדרך כלל תלמידים שיוצאים בסוף יום יוצאים באופוריה, שמחים לחזור הביתה. יש תיקים שנגררים עם עגלות ויש תיקים על הגב. לפעמים ילד מתאים לעבור, לנתב בין זה לזה. יכול להיות שביציאה שם היה חיכוך מסוים. הייתה טעות של אחד התלמידים, נפלו אחד על השני, עם תיקים כבדים ואז קרה מה שקרה לק' (התובע, ד.ע.). אני מנחש את זה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 31 ואילך).
גם עדות זו של המנהל היא בבחינת עדות שמיעה ביחס לנסיבות הנפילה; אולם יש בה כדי ללמד, כי למרות הסיכונים הטמונים ביציאת תלמידים רבים של בית הספר בסוף יום הלימודים, אין מורה שמשגיח על כך שהיציאה תתבצע בצורה מסודרת. יוזכר, כי היציאה של התלמידים מבית הספר מתבצעת דרך גרם מדרגות, עובדה שיש בה כדי להגביר את סכנת הנפילה.
בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד לה(2) 764, 772, נפסק כי מידת הפיקוח הדרושה בבית הספר היא פועל יוצא של נתונים שונים, כגון גיל הילדים, אופי הפעילות, רמת הסיכון וכיו"ב. לרוב, בעת משחק או הפסקה, נדרש פיקוח כללי, שיש לו השפעה מרסנת מפני השתובבות או התפרעות. ככלל – "ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש".
בפועל, במקרה הנדון כאן, לא הייתה השגחה כל שהיא. אין מדובר במקרה שבו למרות קיומו של פיקוח הולם, לא ניתן היה למנוע דחיפה פתאומית של ילד על ידי אחר, אלא במקרה שבו לא היה פיקוח בכלל, כאשר הסיכונים הקיימים מחייבים קיומו של פיקוח.
מכיוון שלא היה פיקוח כל שהוא, ומכיוון שהסיכון הכרוך ביציאת תלמידים רבים בסוף יום הלימודים דרך גרם המדרגות הוא סיכון ידוע, מתבקשת המסקנה, כי אילו היה פיקוח הולם, לא היו התלמידים דוחפים זה את זה, והתאונה הייתה נמנעת.
16.לסיכום שאלת האחריות:
התובע נפגע בהיותו תלמיד כיתה א', בבית ספר שבו לומדים ילדים מכיתה א' עד ו'. תלמידי כיתה א' הם הקטנים והפגיעים שבילדי בית הספר, הם אינם מורגלים בהרגלי בית הספר, והם זקוקים להשגחה ולפיקוח הולמים.
הוברר, כי התובע נפל ונחבל כאשר יצא מהכיתה וירד במדרגות בדרכו אל ההסעה, כשאין מורה או איש צוות המשגיח על התלמידים היוצאים אל ההסעה. אנשי הצוות הגיעו למקום רק לאחר הנפילה, ולאחר שילדים אחרים הזעיקו אותם.
הנתבעת אמנם מכחישה את טענת התובע כי נפל בשל קטטה ודחיפות בין ילדים, אולם סמוך לאחר חזרת התובע לבית הספר אישר מנהל בית הספר, בטופס חתום וכתוב בכתב ידו, כי אלו היו נסיבות התאונה. אל מול עדותו של התובע, כי נפל בעקבות דחיפות של ילדים אחרים, אין גרסה אחרת, משום שאיש מאנשי הצוות לא היה במקום.
צוות בית הספר התרשל כלפי התובע, בכך שלא דאג להשגחה כל שהיא על הילדים היורדים במדרגות בסוף יום הלימודים. בנסיבות אלו, דינה של התביעה להתקבל, אף שהיא מבוססת על עדותו היחידה של התובע.
הנזק
17.התובע פונה מבית הספר לבית החולים בנהריה, שם נמצא כי הוא סובל משבר בעצם הירך ברגל שמאל. הוא אושפז בבית החולים למשך שמונה ימים, אשר במהלכם עבר ניתוח בהרדמה כללית לצורך שחזור השבר וקיבוע בעזרת מסמרים.
לאחר שחרורו של התובע מבית החולים היה בטיפול קופת החולים, וטופל בפיזיותרפיה.
לאחר שמונה חודשים (6.7.15) אושפז שוב התובע, למשך שלושה ימים, שבמהלכם נותח לצורך הוצאת המסמרים. לאחר ניתוח זה עבר התובע סידרה נוספת של טיפולי פיזיותרפיה.
התובע נעדר מבית הספר למשך שלושה חודשים (ראה ת/1).
18.פרופ' מרק אידלמן, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע, כי לתובע לא נותרה נכות אורתופדית. לא נמצאה הגבלה בתנועות. נמצא הבדל קטן בין אורך הגפיים מימין ומשמאל, באופן שאינו מקנה נכות.
המומחה קבע כי נותרה נכות בשיעור של 5% בלבד, בגין צלקת רחבה שנותרה בפנים הירך.
19.בשים לב למהות הפגיעה, כמפורט לעיל, הניתוחים, האשפוזים, טיפולי הפיזיותרפיה ותקופת אי הכושר הממושכת, אני מעריכה את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בסכום של 35,000 ₪.
20.התובע עותר לפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד.
מאחר והנכות שנותרה לתובע היא בגין צלקת בירך, אינני מוצאת הצדקה לפסוק פיצוי כל שהוא בראש נזק זה. לא הוכח, כי הצלקת עלולה לגרום לתובע הפרעה או אפילו אי נוחות, וכי אלו עלולים להתבטא בהפרעה תפקודית, ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר.
21.התובע לא הוכיח כי נגרם הפסד שכר להוריו בשל הצורך לטפל בו, ולכן אינני פוסקת דבר בגין ראש נזק זה. יובהר, כי לא הוגשו תלושי שכר של מי מההורים, וכי אביו של התובע אפילו לא טען בתצהירו, כי נגרם להורים הפסד שכר.
22.על אף האמור, ברי כי התובע נזקק לליווי וטיפול צמודים של הוריו, לפחות למשך תקופת הנכות הזמנית כפי שקבע המומחה (100% נכות זמנית למשך חודשיים), וגם מעבר לכך, כאשר ליוו אותו לקבלת טיפולים רפואיים למיניהם. אמנם, אין בתצהירו של האב טיעון מפורש לעניין העזרה שניתנה לתובע על ידי הוריו, אולם הדעת נותנת, כי ילד בן 6, שנחבל באופן המתואר לעיל, ועבר שני ניתוחים, על כל הכרוך בכך, נזקק לעזרה מוגברת של הוריו.
על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15). בנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן, ומעמידה את הפיצוי בגין עזרת הזולת על סכום של 6,000 ₪.
23.התובע טען להוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים. לא הובאו קבלות לעניין זה. עם זאת, בשים לב לטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע, לרבות אשפוזים בבית חולים, מעקב בקופת החולים וטיפולי הפיזיותרפיה, אני סבורה כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי מסוים בגין הוצאות מיוחדות, לרבות הוצאות הנסיעה, בסכום גלובאלי של 2,000 ₪.
24.למען הסר ספק אבהיר, כי לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי עבור נזק עתידי מסוג כל שהוא (שכר, עזרה, הוצאות), בשים לב לקביעות המומחה ולנכות שנותרה.
25.נזקיו של התובע מסתכמים בסכומים הבאים:
א. כאב וסבל - 35,000 ₪;
ב. עזרת הזולת - 6,000 ₪;
ג. הוצאות נסיעה וכו' - 2,000 ₪;
ד. סך הכל - 43,000 ₪
סוף דבר
26.אני מורה על קבלת התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 43,000 ₪.
כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ (עבור חוות הדעת מטעם התובע וחלקו בחוות הדעת מטעם בית המשפט, וכן אגרת המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.
27.סכומים שישולמו לתובע על פי פסק דין זה, למעט הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, יופקדו בבנק בחשבון נאמנות נושא פירות, לטובת התובע הקטין, עד הגיעו לגיל 18 שנה.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה כסלו תשפ"ב, 29 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
