ת"א 51283-10-13 ברודטי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

התובע, יליד 1975, נפגע בתאונת דרכים ביום 30.12.2011 ונגרמו לו נזקי גוף.

בעת קרות התאונה התובע ישב ברכב שחנה בשוליי דרך בין עירונית, במקום שסומן וגודר בשל עבודות בכביש (להלן: הרכב או הרכב החונה), כאשר רכב אחר שנסע בכביש, סטה ממסלול הנסיעה ופגע בו (להלן: הרכב הפוגע). הרכב החונה היה מבוטח על ידי הנתבעת 1 והרכב הפוגע היה מבוטח על ידי הנתבעת 2.

בין הנתבעות נטושה מחלוקת בשאלה מי מבין שתיהן אחראית לפיצוי התובע, וליתר דיוק, האם נעשה ברכב החונה "שימוש" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -1975 (להלן: חוק הפיצויים) והאם הוא חנה "במקום שאסור לחנות בו" כמשמעותו בחוק הפיצויים. במידה והתשובה לאחת מן השאלות היא חיובית, החובה לפצות את התובע תחול על הנתבעת 1שבטחה את הרכב החונה.

רקע עובדתי

התאונה ארעה בעת שהתובע עבד במשמרת לילה בחברת "ברן הקמת פרוייקטים בע"מ" (להלן: חברת ברן), כמפקח באתר עבודה שהיה על כביש מספר 4 בסמוך ליישוב אלישיב (להלן: אתר העבודה). התובע מתאר בתצהירו, כי בעת שישב ברכב ועסק במילוי טפסים כמקובל לקראת סוף המשמרת, הרגיש לפתע זעזוע ברכב כתוצאה מפגיעה של הרכב הפוגע. התובע מתאר כי הרכב חנה בשוליי הכביש בצמוד לגדר הבטיחות, כאשר המנוע לא היה מונע וכאשר מושב הנהג היה מוטה מעט לאחור. עוד ציין התובע, כי התאונה אירעה כעשר דקות לאחר שהתיישב ברכב לשם מילוי הטפסים (סעיף 2 לתצהיר התובע).

בחקירתו תיאר התובע כי באתר העבודה שבו חנה הרכב בעת התאונה, חנתה גם משאית המחוברת לעגלת חץ ולפניה (מכיוון הגעתו של הרכב הפוגע) היו קונוסים שמטרתם הייתה להאיר ולהזהיר את הנהגים המגיעים לכיוון אתר העבודה (עמ' 11 שו' 5).

התובע תיאר בחקירתו כי עובר לתאונה, הרכב חנה אחרי עגלת החץ (מכיוון הגעתו של הרכב הפוגע) (עמ' 11 שו' 7), והוא אף סימן את מקום חנייתו של הרכב לפני התאונה, בתרשים שהוגש וסומן ת/3 (עמ' 11 שו' 2). תרשים זה נערך על ידי בוחן תנועה והוא הוגש יחד עם דו"ח הבוחן ויתר המסמכים מתיק המשטרה שצורפו לתיק המוצגים של הנתבעת 1. יצוין, כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו כל המסמכים בתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת 1 (במסגרת בקשות 24, 38 ו -47) יוגשו ללא צורך בחקירת עורכי המסמכים.

יוער כבר עתה, כי מקום הימצאותו של הרכב עובר לתאונה, כפי שסומן על ידי התובע ב- X בת/3, שונה מן המקום שתיאר בוחן התנועה בדו"ח, ומן המקום שסומן על ידי בוחן התנועה בת/3 כמקום שבו חנה הרכב בעת התאונה (התרשים במלואו, הכולל את כל אתר העבודה, הוא בן שלושה עמודים שיש לחברם כתמונת פנורמה. (שלושת העמודים סומנו מב/1).

בהתאם לדו"ח הבוחן, המקום שבו חנה הרכב בעת התאונה סומן 5 והוא נמצא, בניגוד לעדות התובע, לפני עגלת החץ ולא אחריה. הבוחן הסביר את קביעתו בכך שבמקום שסומן 5, נמצאו זכוכיות של הרכב החונה, ובסמוך לשם, במקום שסומן 6, מצא סימני חריצים, ומכאן מסקנתו כי זהו המקום שבו הרכב החונה והרכב הפוגע נתקלו האחד בשני לראשונה, ובלשונו זהו "אזור האימפקט".

אין חולק, והתמונות שהוגשו מלמדות, כי בתום האירוע הרכב החונה עמד אחרי המשאית וכפועל יוצא גם אחרי עגלת החץ, בזווית של 90 מעלות, לעומת מצבו לפני התאונה (ראו למשל את התמונה בעמ' 117 לתיק המוצגים).

המחלוקת העובדתית בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם עובר לתאונה הרכב עמד קרוב למקום הימצאותו של הרכב בסוף האירוע, כעולה מעדות התובע, או שהוא עמד במקום מרוחק יותר ביחס למקום התאונה, כעולה ממסקנת הבוחן.

כפי שנראה להלן, להכרעה בשאלה זו עשויה להיות השפעה על ניתוח החלופות השונות בהגדרה של "השימוש ברכב המנועי" שבחוק הפיצויים. לטענת הנתבעת 2, המרחק שעשה הרכב ממקום המפגש בין שני הרכבים ועד לסיום אירוע, כמסקנת בוחן התנועה, מלמד על תנועה של הרכב העולה כדי נסיעה, דחיפה, גרירה והדרדרות, וכפועל יוצא, נעשה שימוש ברכב החונה, ולכן על הנתבעת 1 לפצות את התובע.

אקדים את המאוחר ואומר, כי אף שמסקנתי היא כי הרכב החונה עבר את המסלול הארוך יותר, כפי שסומן על ידי הבוחן במב 1, לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כי התזוזה של הרכב לאורך מסלול זה עולה כדי אחד השימושים המפורטים בחוק הפיצויים, ועל כך ארחיב בהמשך. מכל מקום, לנוכח ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים ולפיה המסמכים מתיק המשטרה, לרבות דו"ח הבוחן, יוגשו ללא צורך בחקירת עורכיהם, ולנוכח הנימוק העומד בבסיס הדו"ח, לפיו נצפו זכוכיות של הרכב החונה במקום שסומן 5, וגרסת מר שירן יעקב, נציג חברת ברן, בהודעתו במשטרה לפיה הוא ראה "את הרכב של מנהל האתר עוקף את המשאית... מצד ימין של השולי מגיע לחזית המשאית וסוטה לשמאל" (עמ' 11 לתיק המוצגים שו' 6), אני מקבלת את טענת הנתבעת 2 כי התובע התבלבל בציון מיקומו של הרכב לפני התאונה, והמסקנה היא כי הרכב עמד בעת התאונה במקום שסומן 5 במב/1. מסקנה זו מתיישבת גם עם התמונה שבעמ' 111 לתיק המוצגים, שם מצולם הרכב הפוגע לאחר התאונה כשהוא נעצר בצד האחורי של עגלת החץ. מיקומו של הרכב הפוגע במקום זה, לא יכול להתיישב עם המיקום שסימן התובע על גבי התרשים של הבוחן.

גם הודעתו של התובע במשטרה מחזקת את המסקנה שאליה הגעתי. כאשר התובע נשאל במשטרה האם הוא זוכר היכן הרכב חנה עובר לתאונה, הוא השיב "במעורפל, אני כמעט בטוח שהרכב שלי עמד בשולי ימין מצד ימין לרכב האבטחה אחרי רכב האבטחה" (עמ' 17 שו' 14 בתיק המוצגים). אם במועד הסמוך לתאונה התובע זוכר במעורפל היכן הרכב חנה בעת התאונה, אין להתפלא על כך שלאחר מספר שנים הוא אינו מדייק במיקום. זאת עוד, התובע ציין בהודעתו במשטרה כי הוא כמעט בטוח שהרכב חנה "אחרי רכב האבטחה" וגם בכך יש כדי לחזק את מסקנתי ככל שכוונת דבריו הייתה למיקום הרכב ביחס לכיוון התנועה.

אפנה כעת לדון בשאלה על מי מבין שתי הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובע. תחילה אדון בשאלה האם נעשה שימוש ברכב החונה, ולאחר מכן בשאלה האם חלה החזקה המרבה שבחוק הפיצויים.

שימוש

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בסעיף 1 לחוק הפיצויים והוא קובע כך:

"שימוש ברכב מנועי– נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבדותו, לרבות הידרדרות או התהפכות של רכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טענתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".

לענייננו, מפנה הנתבעת 2 לרכיבי ההגדרה הנוגעים ל "נסיעה ברכב... דחיפתו, גרירתו" וכן ל"הידרדרות".

נסיעה ברכב

הנתבעת 2 טוענת כי המסלול שעבר הרכב החונה מן המקום שסומן 5 במב/1, תוך שהוא עוקף את עגלת החץ ואת המשאית ומגיע לזווית של 90 מעלות ופונה שמאלה, מהווה נסיעה. הנתבעת 2 מפנה לדו"ח בוחן התנועה שמציין במסקנתו כי לאחר הפגיעה הרכב החונה המשיך "ונהדף קדימה על שול ימין במהלכו פוגע עם דופן שמאל בדופן ימין של רכב נוסף (הכוונה למשאית, מ.א) ואז עובר את הרכב הנוסף סוטה שמאלה ונעצר". כמו-כן, מפנה הנתבעת 2 לעמ' 149 בתיק במוצגים, למכתב שכתב נציג המעביד, בו הוא מתאר את האירוע כך ש"רכבו של המפקח "נדחף" לפנים והסתובב מערבה תוך שהוא חולף מלפני רכב האבטחה" ומכאן הוא מסיק כי התזוזה ממקום התאונה ועד לעצירת הרכב לאחר עקיפת המשאית, מהווה "נסיעה" כמשמעה בחוק הפיצויים. זאת במיוחד, כך לטענת הנתבעת 2, לנוכח העובדה שהתובע ציין בהודעתו במשטרה כי עשה תנועות היגוי בעת התאונה.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת 2. המרחק שעשה הרכב החונה ממקום התאונה ועד לסיום האירוע, אינו מלמד על נסיעה. להבדיל מהדרדרות, שתידון להלן, שמבטאת בדרך כלל תנועה ספונטנית של הרכב ללא התערבות אנושית שגרמה לתנועה, הנסיעה מבטאת פעולה שאינה ספונטנית אלא תוצאה של מעשה אדם שגרם לתנועה (א. ריבלין, תאונת דרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2012), עמ' 197). במקרה שלפנינו לא נעשתה כל פעולה רצונית מצד התובע שגרמה לתזוזת הרכב ולכן אין לראות במרחק שעשה הרכב משום נסיעה. גם הטענות כאילו התובע עשה תנועות היגוי לא הוכחו. התובע תיאר בעדותו משטרה כי מהרגע שהרכב קיבל מכה חזקה הוא שם לב שהרכב זז קדימה ו"מעבר לזה אני לא זוכר איך נע הרכב לאחר מכן, אני זוכר שפתאום הרכב נעצר ומצאתי את עצמי בכלל במושב השני (עמ' 17 לתיק המוצגים 1 שו' 7). אמנם בהמשך הודעתו, כאשר הוא נשאל האם ביצע פעולות היגוי הוא משיב תחילה "אני חושב שכן" (שם שו' 17), אולם בהמשך הוא מדייק ואומר "לא יודע מה קרה, אני לא יודע אם הסטתי את ההגה שמאלה או ימינה אבל אני זוכר שהחזקתי בהגה אני לא זוכר אם בלמתי" (שם, שם). בחקירה בפניי חזר על הדברים ואמר "מן הסתם רציתי להיאחז במשהו שיעצור את זה. אני לא זוכר. עובדה שגם הגעתי למושב לצד השני. יכול להיות שהרגל שלי פגעה בהגה או שאני לא יודע מה" (עמ' 13 שו' 28-30). מגרסת התובע עולה בבירור כי הוא לא באמת יודע מה קרה בעת האירוע וכיצד הוא הגיב בזמן אמת, ולכן לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת 2 כאילו התובע ביצע פעולת היגוי שגרמה לתנועת הרכב וכפועל יוצא לנסיעה כמשמעותה בחוק הפיצויים.

דחיפה וגרירה

הנתבעת 2 אישרה בהגינותה כי טענותיה בכל הנוגע לשימוש הנובע לכאורה מדחיפתו של הרכב החונה או גרירתו, אינן טענות חזקות (עמ' 26, שו' 2-3), וטוב שכך. התובע אמנם ציין בעדותו כי הרכב הפוגע "גרר אותי. אני זוכר שנגררתי, זה מה שאני זוכר לגמרי" (עמ' 13 שו' 6), ואולם אין הכוונה לגרירה כמשמעותה בחוק.

צורות שימוש אלו, של דחיפה וגרירה כמשמעותן בחוק הפיצויים, נעשות "תוך כדי מעורבות פעילה של המשתמש" (א. ריבלין, שם עמ' 199-200), ואין צורך לומר כי במקרה דנן, לא נטען וממילא לא הוכח כי הפעולה שהביאה לתזוזת הרכב החונה נגרמה כתוצאה מפעולה של התובע (למעט הטענה בדבר פעולות ההיגוי שנדחתה לעיל).

הידרדרות

הידרדרות, כפי שצוין לעיל, יכול שתיגרם גם ללא מעורבות אנושית, ובמובן זה, קביעתי לעיל לפיה התובע לא גרם בפעולותיו לתזוזת הרכב החונה אל מעבר למשאית, אינה מונעת את החלתה של צורת השימוש מסוג "הידרדרות" בענייננו. ואולם, לשם החלתה של צורת שימוש זו יש להוכיח את אלמנט ההידרדרות שעיקרו- נפילה במורד או בשיפוע כפי שעולה מהגדרתה של המילה "הידרדרות" במילון אבן שושן "התגלגלות למטה, ירידה [גם בהשאלה]" וכפי שהיה למשל ברע"א 9332/99 מכלוף קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נו (2) 808, פסקה 1 מול האות ז' , להלן: עניין קנאפו).

לא מצאתי כל הצדקה להרחיב את משמעותה של המילה "הידרדרות" מעבר לפירושה המילולי. הגדרתה של תאונת הדרכים בחוק, והכללתה של ההידרדרות כחלק מצורות השימוש, מניחה כי השילוב של כוח התנועה הטמון ברכב המנועי, יחד עם משקלו וממדיו של הרכב הם אלה שיוצרים סיכון תחבורתי (ראו, רע"א (י-ם) 41848-11-10 יונה ודעי נ' פנינה מעיין, פסקה 17 (22.3.2011) (להלן: עניין ודעי). סיכון תחבורתי זה נוצר בעיקר כאשר הרכב נמצא בירידה או במורד, להבדיל ממקרה שבו הרכב נהדף במישור, שאז דווקא ממדיו של הרכב ומשקלו יקטינו את הסיכון התחבורתי.

בענייננו, לא נטען, וממילא לא הוכח כי המסלול שעשה הרכב החונה עד לעצירתו, היה במורד או בשיפוע. כל שנטען הוא, כי הרכב זז או נהדף קדימה על ידי הרכב הפוגע. תזוזה, או הדיפה כשלעצמה, אינה הידרדרות. בהקשר זה יוער, כי את כברת הדרך שעשה הרכב החונה עד לעצירתו, הגם שלא היה בירידה, ניתן להסביר על רקע הפגיעה החזקה שחווה התובע כפי שתיאר בהודעתו במשטרה (עמ' 17 לתיק המוצגים שו' 6), ובחקירתו (עמ' 15 שו' 2-3) ואין במרחק, שעשה הרכב החונה בעת הפגיעה כשלעצמו, כדי להוכיח כי הייתה הידרדרות.

בנסיבות אלו, מתייתר הדיון בשאלה שנדונה ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014) (להלן: עניין שפסו) והיא, האם בעת בחינת צורות השימוש של הידרדרות והתהפכות יש להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד השימוש שקדם לתאונה. שאלה זו, הושארה בעניין שפסו בצריך עיון על ידי כב' השופט י' דנצינגר, שלא נדרש לה בנסיבות אותו המקרה (שם, פסקה 23) (וכך גם כב' השופט ע' פוגלמן), בניגוד לעמדתו החולקת של כב' השופט סולברג שהשיב על השאלה בחיוב. יצוין כי בע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.2017)(להלן: עניין סלימאן), מותירה גם כב' השופטת ע' ארבל את השאלה בצריך עיון, תוך שהיא מעלה ספיקות באשר להצדקה שיש להחלת חוק הפיצויים במקרה של התהפכות של רכב עומד שלא קדם לה שימוש תחבורתי, לעומת החלתה על הידרדרות של רכב עומד הכוללת ממילא תנועה של רכב ולכן היא נושאת סיכון תחבורתי מובהק אף אם לא קדם לה שימוש תחבורתי (שם, פסקה 39).

יוער כי יישום עמדתו של כב' השופט סולברג בענייננו היה מביא אף הוא למסקנה כי במקרה שלפנינו לא נעשה שימוש ברכב החונה. זאת משום שלתזוזת הרכב לא קדם שימוש תחבורתי, בהיות הרכב זירה בלבד. עמדה זו של כב' השופט סולברג, עומדת בניגוד לעמדתם של המחברים ריבלין ואנגלרד (א. ריבלין, שם 161-168; 195-199; י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאוונת דרכים (מהדורה רביעית), 163-164) שסבורים כי כל הידרדרות והתהפכות טומנת בחובה סיכון תחבורתי, משום שהרכב מצוי בתנועה ולכן ניתן לוותר על קיומן של מטרות התחבורה. כפועל יוצא, כך לגישתם, גם התהפכות של קטנוע חונה כתוצאה ממשב רוח, שברור שלא קדם לה שימוש למטרות תחבורה, תבוא בגדרי החוק (וראו קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ודעי, פסקה 16, המאמצת את עמדת המלומדים לפיה "אין משמעות לתהליך שגרם להתדרדרות הואיל ועצם התרחשותה היא אשר יוצרת סיכון תחבורתי"). יוער כי הקביעה בעניין ודעי, שניתנה קודם לעניין שפסו, מתבססת בין היתר על עניין קנאפו שם הידרדר רכב שהיה בתיקון במוסך, בעת שגלש מהתנור והידרדר במורד, וכב' השופט אור קבע כי מדובר בהידרדרות העולה כדי שימוש ברכב מנועי (שם פסקה 13). לנוכח נסיבות אלו, איבחן כב' השופט סולברג את עניין קנאפו וציין כי שם הרכב התדרדר נוכח מאפייניו התחבורתיים: הרכב הידרדר על גלגליו כאשר היה בהילוך "סרק" וכאשר מעצור היד לא הורם (עניין שפסו, פסקה 14). בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח כי הרכב החונה היה בהילוך סרק.

כך או אחרת, משלא הוכח במקרה דנן כי הרכב החונה ירד בשיפוע או במדרון, ממילא לא הייתה הידרדרות ולא נעשה שימוש ברכב החונה.

אפנה כעת לדון בחזקה המרבה.

האם הרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי

בהתאם לחזקה המרבה הכלולה בהגדרה של המונח תאונת דרכים בחוק הפיצויים, לתאונת דרכים ייחשב גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות".

החזקה המרבה פורשה בפסיקה כמתייחסת לחניה במקום ובאופן היוצרים סיכון תחבורתי. עוד נפסק, כי החזקה המרבה חלה בכל מקרה שהחניה יוצרת סיכון תחבורתי גם אם היא מותרת על פי דין (ע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817)(להלן: עניין אדרי).

בעניין אדרי דובר על מקרה שבו חנה רכב כדין בשולי דרך בין-עירונית, לאחר שאירעה בו תקלה. רכב אחר סטה ממסלולו ופגע ברכב החונה. כב' השופט אור קבע כי אף שתקנות התעבורה מתירות להחנות רכב שיצא מכלל פעולה בשולי דרך בין-עירונית, החניה יצרה סיכון תעבורתי הגלום בכל חניה בשולי דרך בין-עירונית. על מנת להגיע למסקנה זו ניתן להסתייע, כך ציין, בתקנות התעבורה הקובעות איסור כללי של חניית רכב בשולי דרך בין-עירונית, כאשר ההיתר ניתן רק במקרים חריגים, כגון כאשר אירעה תקלה. עוד ציין, כי השאלה שצריכה להיבחן אינה האם נוצר סיכון תחבורתי קונקרטי, אלא האם נוצר סיכון תחבורתי בתור שכזה, וסיכון בתור שכזה, כך נקבע, נוצר כאשר רכב חונה בשוליי הכביש בדרך בין-עירונית (עניין אדרי עמ' 822-823).

יצוין, כי במקרה אחר שבו התעוררה שאלה דומה לגבי חניית רכב שארע לו תקר בגלגל והוסט לשולי הכביש (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31.10.2007) להלן: עניין אררט), מציין כב' השופט א' ריבלין כי "ככל שמדובר בחזקה המרבה ספק בעיניי אם בנסיבות העניין ניתן להניח קיומה של 'חניה במקום שאסור לחנות בו' כאשר הרכב חונה במקום שתקנות התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן" (שם פסקה 6, ההדגשה במקור). באותו עניין לא היה נדרש להכריע בשאלה זו היות ולא היה מגע פיזי עם הרכב החונה בעת התאונה. השופט ריבלין מעיר על כך גם בספרו, בעמוד 307 ומציין בה"ש 35 באותו עמוד את עמדתו של המחבר מ' צלטנר לפיה ככלל ראוי לפרש את הביטוי "חניה אסורה" על פי דיני התעבורה בלבד, תוך השמטה של תקנות התעבורה שאין בינן ובין סיכון תעבורתי ולא כלום. כפי שנראה להלן, בתי המשפט יישמו את העקרונות שהותוו בעניין אדרי וראו בחנייה בשולי דרך בין עירונית, הגם שהיא מותרת לפי תקנות התעבורה כאשר יש תקלה ברכב, כחנייה אסורה לעניין חוק הפיצויים. עם זאת בשים לב להערות של השופט ריבלין בעניין אררט ובספרו, אני סבורה כי אין להרחיב את יישומו של הכלל שנקבע בעניין אדרי גם למקרה דוגמת זה שלפנינו, והכל כפי שיובהר להלן.

עוד יוער, כי פסיקת בתי המשפט לא תמיד יישמה את עיקרון "הסיכון התחבורתי בתור שכזה", כך למשל בעניין סלימאן וכן בפסק הדין המחוזי באותו עניין ת"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (29.4.2012) וכן בת"א (י-ם) 1408/97 עובד שם טוב נ' עוודאלה איברהים (13.3.2000) נבחנו הנסיבות הקונקרטיות שיוצרות את הסיכון. גם המחבר אנגלרד מציין כי העיקרון הבוחן סיכון בתור שכזה הוא "מוקשה מאוד" היות והוא "יוצר בעיה חמורה בדבר קיום הקשר הסיבתי המשפטי בין החנייה בעלת הסיכון ולבין קרות הנזק" (י. אנגלרד בעמ' 117). בענייננו, איני צריכה להידרש לקושי זה היות וכפי שאפרט להלן הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנן לא נוצר סיכון תחבורתי, אף לא בתור שכזה, במובנו של החוק.

להלן הנימוקים למסקנתי זו.

אין חולק כי אתר העבודה הוקם בהתאם להיתר שניתן לשם כך, וכי החניה של הרכב בתוך אתר העבודה הייתה כדין. לכן, השאלה שיש לדון בה היא האם החניה יצרה סיכון תחבורתי. הנתבעת 2 מפנה לקביעות בעניין אדרי ומציינת כי יישומם מחייב את המסקנה כי בנסיבות המקרה דנן החניה בשולי הדרך הבין עירונית יצרה סיכון תחבורתי. הנתבעת 2 מדגישה, כי אין כל חשיבות לתנאי הדרך ולשילוט שהיה במקום היות ולפי פסק דין אדרי, כל חניה בשולי דרך בין עירונית, יוצרת סיכון תחבורתי ללא קשר לנסיבות המקרה הספציפי.

אין בידי לקבל טענה זו. החניה בשולי הדרך בעניין אדרי נוצרה עקב צורך פתאומי בשל תקלה שלא הותירה חלופות אחרות אלא להשאיר את הרכב בשולי הדרך, למרות הסיכון התחבורתי שהוא יוצר (וראו גם רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.6.2009), ע"א 5263-03-10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חראזי אייל, פסקה 12 (1.11.2011), ת"א (מרכז) 43854-02-10 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (31.3.2011)). לעומת זאת, במקרה דנן החניה בשולי הדרך הייתה מותרת לכתחילה, לאחר ששול הדרך הוצא למעשה מן הדרך והוכלל בתוך אתר העבודה שסומן וגודר כדין. במקרה כגון זה יש לראות באתר העבודה שסומן וגודר, כאילו הוא שטח נפרד שאינו חלק מן הדרך או מן השוליים של הדרך. ויודגש, אין בקביעתי זו כדי לומר כי הקמת אתר עבודה בשולי דרך בין עירונית אינה יוצרת כלל ועיקר סיכון תחבורתי, אלא שבנסיבות שבהן המחוקק מצא לנכון לאפשר את הקמת האתר, תוך גידורו וסימונו, והעדיף חלופה זו על פני סגירה מוחלטת של תנועת הרכבים, המסקנה היא כי מדובר בסיכון רחוק וככזה מדיניות משפטית ראויה אינה צריכה להשלים עם הכללתו בהגדרה של תאונת דרכים. לתוצאה זהה, בנסיבות דומות הגיעה גם כב' השופטת ב' גילאור בבש 18881/04 אבו זלאם מיסרא נ' עדין עומר (23.12.2004) להלן : עניין אבו זלאם).

ואכן, עיון בתמונות של אתר העבודה על רקע הדרך בכללותה (ראו עמ' 56 ואילך בתיק המוצגים), וכן בחינת האופן שבו האתר סומן וגודר מעלה כי מדובר באתר בולט במיוחד שניתנה לגביו התראה מספקת לפני הגעתם של הנהגים אל המקום. כך, מן הממצאים שבדו"ח בוחן התנועה עולה, כי בעת שבדק את אתר העבודה בלילה, תאורת הרחוב הייתה תקינה, הכביש היה סלול ותקין. שדה הראייה היה פתוח וניתן היה לראות ללא הגבלה עד למקום התאונה ממרחק של 250 מטרים, ועוד 200 מטרים נוספים, מעבר למקום התאונה. עוד מצוין, כי אתר העבודה היה מתוחם בקונוסים שעליהם היו אורות מהבהבים תקינים, כן עמדה עגלה ועליה חץ מואר שאף הוא היה תקין ועבד, והפנה את התנועה לנתיב השמאלי. כמו-כן, מצוין כי מתוך שני נתיבים, הנתיב הימני ביותר היה חסום לתנועה, ולמעשה בין שולי הדרך שבו חנה הרכב ובין הנתיב שהיה פתוח לתנועה היה נתיב נוסף חסום לתנועה, שיצר הפרדה פיזית בין השול ובין התנועה. ודוקו, הקביעה לפיה חניה בשולי הדרך יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזה, מניחה קרבה בין תנועת הרכבים אל השוליים באופן כזה ששבריר שניה עשוי להוביל לתאונה, ואולם, במקום שבו קיימת הפרדה פיזית בין השוליים לנתיב התחבורה המותר בנסיעה, כאשר המעבר לנתיב אחד מסומן מראש, אני סבורה כי לא נוצר אותו סיכון תחבורתי שאליו התכוון המחוקק.

בדומה, עולה גם מן הממצאים שמפורטים בחוות הדעת המהנדס מטעם הנתבעת, מר גדי ויסמן, (עמ' 54 בתיק המוצגים). אעיר, כי בכל הנוגע לחוות דעת הבטיחות שהגישו הצדדים, הנתבעת 2, בהודעתה מיום 14.7.2016, ביקשה למשוך את חוות דעת המהנדס מטעמה, תוך שהיא מנמקת זאת בכך שהיא אינה נחוצה לשם בחינת הסוגיות המשפטיות שבמחלוקת. הנתבעת 1 הותירה את חוות הדעת של מר ויסמן, והנתבעת 2 ויתרה על חקירתו, אולם בשים לב לכך שהשאלה האם החניה יצרה סיכון תחבורתי, היא שאלה משפטית במהותה, ההפניות לחוות הדעת של המהנדס ויסמן יעשו רק אל הממצאים העובדתיים ואל הוראות הבטיחות שאותן הוא מאזכר.

מר ויסמן מציין בחוות דעתו כי קיימת חובה להציב במרחק של 1,500 מטרים לפני כל אתר עבודה, תמרור מס' 910 המורה על "שטח עבודה". כמו-כן, הוא מציין שכיוון שהנתיב הימני נחסם לתנועה הייתה חובה להציב במרחק של 600 מטרים לפני האתר, תמרור 912 המחייב מעבר לנתיב השמאלי, תמרור 420 האוסר עקיפה במרחק של 200 מטרים מאתר העבודה וכן תמרור 426 אודות הגבלת מהירות הנסיעה ל- 70 קמ"ש. צילומים מס ' 1 ו- 2 בחוות הדעת של מר ויסמן אכן מראים כי התמרורים הנ"ל הוצבו. לגבי תמרור 910, אותו יש להציב במרחק רב יותר, של 1,500 מטרים, לא נמצאה תמונה המלמדת על הימצאותו בעת האירוע, ואולם, הנתבעת 2 לא טענה כי האתר הוקם שלא בהתאם להנחיות ולא נטען וממילא לא הוכח כי תמרור 910 היה חסר.

הממצאים לגבי התמרורים שהיו במקום והגידור הבולט מובילים למסקנה כי השוליים אינם עוד שוליי דרך אלא חלק מאתר העבודה. ואף שכפי שציינתי לעיל אין לומר כי אתר העבודה לא יצר כלל סיכון תחבורתי, הרי שההוראות לנהגים במרחק מספיק קודם ההגעה אל האתר, ההתראה מראש בדבר אתר עבודה מתקרב, הפניית התנועה לנתיב שמאלי הן באמצעות תמרורים והן באמצעות חץ מהבהב, הורדת מהירות התנועה, גידור בקונוסים מהבהבים, וההפרדה הפיזית בין הנתיב השמאלי שנותר לתנועה ובין השוליים, באמצעות שטח שהיה נתיב תנועה שנאסר לתנועה, כל אלה הקטינו את הסיכון ויצרו סיכון רחוק שאין לראות בו עוד סיכון תחבורתי כמשמעותו בחוק הפיצויים.

ואכן, הסיכון התחבורתי שיצר אתר העבודה היה כה רחוק, עד כדי כך שרק תרחיש קיצוני כפי שהיה במקרה דנן, שבו הנהג של הרכב הפוגע נרדם תוך כדי נהיגה (ראו הודעת הנהג בעמ' 20 שו' 10-11 בתיק המוצגים) הביא למימוש הסיכון. ויודגש, איני מציינת את הירדמות הנהג לביסוס הטענה כי היא זו שגרמה לנזק, ולכן אין קשר סיבתי בין הסיכון ובין הנזק כטענת הנתבעת 1. קשר סיבתי בין החניה לאירוע, היה גם היה, למרות הירדמות הנהג, שכן כידוע, במסגרת תביעות הנדונות לפי חוק הפיצויים אין חשיבות לסיבה המכרעת לקרות הפגיעה, ואין מקום לבחון את גורם האשם (עניין סלימאן, פסקה 30. אעיר כי בסוגיה זו אני חולקת על הקביעות בעניין אבו זלאם). אלא שקשר סיבתי זה אינו רלוונטי בנסיבות שבהן החניה לא יצרה סיכון תחבורתי כבמקרה דנן.

לנוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי הרכב החונה לא יצר סיכון תחבורתי. כפועל יוצא, הנתבעת 2, המבטחת של הרכב הפוגע, היא זו שחבה בפיצוי התובע על נזקיו.

אפנה כעת לדון בסוגיית הנזק.

הנזק

התאונה הוכרה כתאונת עבודה וועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 15% עקב הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני. כן נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן: 100% לשלושה חודשים ו - 20% לחודש נוסף עד ליום 30.4.2012. התובע הוכר כ"נכה נזקק" לפי תקנה 18(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת נכות לנפגע עבודה), התשט"ז - 1956, ונכותו הועמדה על 100% עד ליום 31.12.2012.

הצדדים אינם חלוקים על כך שקביעת המל"ל היא קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים בכל הנוגע לנכות הצמיתה שנקבעה. בכל הנוגע לנכות הזמנית, הגם שזו אינה מחייבת על פי דין (ראו א. ריבלין בעמ' 731), אין ספק כי יש בה כדי לחזק את טענות התובע לפיהן הוא לא היה מסוגל לעבוד באותה התקופה. לנוכח האמור, כמו גם לנוכח הניכוי של תגמולי המל"ל ששלומו לו בגין תקופה זו, מצאתי לנכון וראוי לפצותו בגין תקופת אי הכושר במשך השנה הראשונה שלאחר התאונה.

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

עובר לתאונה עבד התובע בחברת ברן במשך שלושה וחצי חודשים, עד ליום התאונה שארעה כאמור ב- 31.12.2011 (חקירת התובע- עמ' 9 שו' 25). התובע לא חזר לעבוד בחברת ברן לאחר התאונה. לפי הנתונים המצטברים של תלוש השכר לחודש דצמבר 2011, שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה עמד על 8,836 ₪ ובשערוך להיום 9,000 ₪ (הנתבעת 2 טוענת לשכר נמוך יותר העולה מן התלושים ואולם נראה כי הדבר נובע מכך שהיא לא לקחה בחשבון את שווי השימוש ברכב).

הנתבעות טוענות בצדק, כי לא ניתן ללמוד על כושר ההשתכרות של התובע, משלושה חודשים בודדים שבהם הוא עבד, במיוחד בהתחשב בכך שהוא היה כבר בן 36 בעת קרות התאונה. מצופה היה, כך לטענת הנתבעות, כי התובע ימציא נתונים לגבי עברו התעסוקתי ואי המצאתם מלמד על עבר תעסוקתי דל וכפועל יוצא על כושר השתכרות נמוך משמעותית מזה העולה מתלושי השכר מחברת ברן.

לצד טענות אלו יש ליתן את הדעת לכך שגם לנתבעת עמדה האפשרות להגיש דו"ח רציפות ביטוח לגבי עברו התעסוקתי והיא נמנעה לעשות כן, ויש לזקוף נתון זה גם לחובתה.

בשקלול כל הנתונים הצריכים לעניין, בשים לב לגילו של התובע ולהימנעות של שני הצדדים מלהביא ראיות בנוגע לעברו התעסוקתי של התובע קודם לתאונה, ומנגד, בשים לב לכך שבכל זאת בעת קרות האירוע התובע השתכר 9,000 נטו לחודש ולכך שצפויות לו עוד שנים רבות של השתכרות בהן הוא יכול לשפר את שכרו, מצאתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות על כ- 8,000 ₪ נטו.

התובע ניסה לעבוד במקומות עבודה שונים, ואף פנה למל"ל בניסיון להשתקם ואולם, ניסיונות העבודה לא עלו יפה. בחודש ספטמבר 2013 הוא עבד בחברת "מסר" בחלוקת דואר ועזב לאחר זמן קצר, שם השתכר כ- 3000 ₪ לחודש. (סעיף 7 לתצהיר התובע ותלוש השכר שצורף). בחקירתו סיפר כי לאחר התאונה עסק גם כמפעיל בריכות (עמ' 17 שו' 16) והשתכר בסכום דומה (ראו תלושי השכר שצורפו לתצהיר), וכי משנת 2014 הוא עובד בתיווך, תחילה כמתלמד, במשרד תיווך של אחותו, מבלי שקיבל שכר (שם, שו' 20 וסעיף 7 לתצהיר, הנתבעות טוענות כי שולם שכר שלא דווח ואולם לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך) והחל מחודש אפריל 2016, הוא עובד כמתווך ומשתכר כיום 4,850 ₪ לחודש (ראו תלושי השכר העדכניים שצורפו להודעה מיום 30.11.2016).

כפי שצוין לעיל, לתובע נקבעה נכות זמנית מלאה במל"ל לתקופה של שלושה חודשים ולאחר מכן הוא הוכר כנכה נזקק עד לתום שנה מיום התאונה. עובדה זו מצטרפת למצבו של התובע לאחר התאונה, כפי שתיאר בתצהירו ולקשיים הנפשיים שהיו לו, שאף אם לא נותרה בגינם נכות צמיתה (המל"ל הכיר בנכות נפשית במסגרת הנכות הזמנית), יש להניח כי אלו השפיעו באופן משמעותי בתקופה הסמוכה לתאונה. בנסיבות אלו, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי השכר בשנה הראשונה שלאחר התאונה בשיעור כולל של 90,000 ₪. סכום זה נכון להיום.

בשים לב לירידת השכר המשמעותית של התובע ביחס לבסיס השכר שנקבע על ידי (מ- 8,000 ₪ ל- 4,850 ₪) ולשיעור הנכות האורתופדית הצמיתה שנקבעה בשיעור של 15%, לגילו של התובע ולכך שהוא בתחילת דרכו התעסוקתית כמתווך, עבודה בעלת היבט פיזי מסוים, ולהעדר ביטחון תעסוקתי, מצאתי לקבוע את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע לעבר (מתום השנה הראשונה שלאחר התאונה) ולעתיד, בדומה לשיעור הנכות הרפואית, היינו בשיעור של כ- 15%.

בהתחשב בהפסדי השכר של התובע מתחילת שנת 2013 ועד היום, לפי בסיס שכר של כ- 8,000 ₪ ושיעור גריעה של כ- 15%, אני פוסקת לו פיצוי כולל עבור תקופה זו בשיעור של 60,000 ₪. סכום זה נכון להיום.

אשר לעתיד, בהתחשב בפרמטרים שצוינו לעיל ומקדם ההיוון עד הגיע התובע לגיל 67 , אני פוסקת לתובע פיצוי נכון להיום בסך 250,000 ₪.

הפסדי פנסיה

התובע זכאי לפיצוי בגין גריעה בזכויות הסוציאליות. החל מיום 1.1.2014 שיעור ההפרשות של המעביד עומד על 12%. בהתחשב בכך שלתובע נפסק פיצוי גם בגין תקופה שקדמה לכך, זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 10% בגין הפסדי העבר, ולפיצוי בשיעור של 12% בגין הפסדי העתיד (ראו ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט י. עמית (27.1.2014). סך הפיצוי בראש נזק זה עומד על 45,000 ₪ נכון להיום.

עזרת הזולת

התובע הצהיר כי לאחר התאונה אשתו עזרה לו גם בפעולות פשוטות כמו להתלבש ולהתקלח. כן הצהיר, כי מאז התאונה קשה לו לתפקד בבית כבעבר, ולא מצאתי בעדותו לפיה הוא סעד את אביו בימי חוליו כדי לפגום בגרסתו זו. לאחר שנתתי דעתי לנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל, לתיאור מגבלותיו של התובע וכן לשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה ולאופייה, אני מוצאת לפסוק בגין עזרה לעבר ולעתיד פיצוי בשיעור של 20,000 ₪ נכון ליום פסק הדין.

הוצאות

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ומרבית הוצאותיו יש להניח כוסו על ידי קופת החולים. עם זאת, התובע נדרש לטיפולים רפואיים ולנסיעות מוגברות, ואף שלא הוצגו קבלות אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק על דרך האומדן בסך של 2,000 ₪ נכון ליום פסק הדין.

נזק בלתי ממנוי

התובע זכאי לפיצוי לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב בשל נזק גוף שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 לפי נכות בשיעור 15%, בניכוי גיל, בתוספת 4 ימי אשפוז ובצירוף ריבית מיום התאונה.

ניכויים

מוסכם על הצדדים כי יש לנכות מן הפיצוי את תגמולי המל"ל שקיבל התובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתו של כל תשלום ותשלום .

סוף דבר

הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסכומים שנפסקו לו בראשי הנזק השונים, בניכוי גמלאות המל"ל. לסכום המתקבל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.21%. כמו-כן, תישא הנתבעת 2 בהוצאות המשפט בהן נשא התובע.

התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. אשר להוצאות הנתבעת 1, נתתי דעתי לכך שהנתבעת 1 צורפה להליך על ידי התובע, קודם להכחשת החבות מצד הנתבעת 2. מאידך, נתתי דעתי להימשכות ההליך בשל הכחשת החבות מצד הנתבעת 2 אך יחד עם זאת, גם לכך שלא ניתן לומר כי לא היה כל בסיס משפטי לעמדתה. לאחר ששקלתי כל אלה אני מוצאת לחייב את התובע ואת הנתבעת 2 לשלם כל אחת מהן לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ (סך הכל ישולם לנתבעת 1 סך כולל של 10,000 ₪).

כל הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ז, 07 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.