-
זוהי תביעה בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען, נגרמו לתובע, יליד 1970, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו ביום 28.10.14 (להלן: "התאונה").
-
התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, מי שהייתה בזמנים הרלוונטיים מעבידתו של התובע וכן נגד נתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ, אשר לטענת התובע, ביטחה בזמנים הרלוונטיים לתאונה, את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חבות מעבידים.
-
הנתבעת 1 שיגרה הודעת צד שלישי כנגד הנתבעת 2 לשיפויה בגין כל סכום בו תחויב. לטענת הנתבעת 1, מנהלה ובעל רוב המניות אצלה, מר אריה רף, ערך אצל הנתבעת 2/צד ג' פוליסה לביטוח יבול חקלאי שמספרה 1045004986/14 (להלן: "הפוליסה"), לתקופה שמיום 30.04.15 ועד ליום 01.05.14 שכללה, בין היתר, ביטוח חבות מעבידים בתחום השימוש והעבודה של הנתבעת 1/המודיעה.
-
לטענת הנתבעת 1, על אף שהמבוטח על פי הפוליסה הינו מר רף, הרי שבפועל פוליסה זו נערכה לכסות את עבודתה של הנתבעת 1 ולהעניק חבות לעובדיה.
-
הנתבעת 2/צד ג' טענה כי ביום התאונה לא היה לנתבעת 1 כיסוי ביטוחי אצלה שכן המוטב על פי הפוליסה אינה הנתבעת 1, אלא מנהלה מר רף.
-
על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה, בזמן עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 בתור מפעיל ציוד חקלאי ובזמן ניסיון שחרור "פין" מתכתי המחבר ארגז מחליק לטרקטור באמצעות מכת פטיש על אותו הפין, ניתז שבב מתכתי מהפין ישירות אל עינו השמאלית של התובע ופגע בה קשות.
-
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית קבעה לתובע דרגת נכות רפואית בשיעור של 10% בגין ירידה בחדות הראיה.
-
חוות הדעת הרפואיות של הצדדים קבעו לתובע שיעורי נכות שונים. בעוד מומחה התובע קבע כי לתובע נותרה דרגת נכות בשיעור של 14.5%, קבע מומחה הנתבעות כי לתובע 10% נכות.
-
הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית של התובע בשיעור של 10%.
-
במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי העידו התובע בעצמו. בנוסף, מטעם הנתבעת 1 העיד מנהלה מר אריה רף (להלן: "מר רף") וכן גב' שרה קורמן, סוכנת הביטוח של הנתבעת 1 (להלן: "גב' קורמן").
-
אין מחלוקת בין הצדדים לעניין אירוע התאונה כאשר המחלוקת נוגעת הן לשאלת החבות והן לגובה הנזק.
-
בנוסף, בין הנתבעות קיימת מחלוקת בנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי לנתבעת 1 על ידי הנתבעת 2.
נסיבות אירוע התאונה
-
התובע פירט את גרסתו בדבר נסיבות התאונה בסעיף 5 לכתב התביעה בזו הלשון:
" התאונה נשוא תביעה זו אירעה ביום 28.10.14, כאשר לקראת סיום יום העבודה של התובע אצל הנתבעת, התובע החנה את הארגז המחליק שהיה מחובר לטרקטור באמצעות "פין" מתכתי, ירד מהטרקטור על מנת לשחרר את אותו פין מנקודת החיבור שבין הטרקטור לארגז הנ"ל, וזאת באמצעות מכת פטיש על אותו פין, ואולם כבר במכה הראשונה עם הפטיש בחלקו התחתון של הפין, ניתז שבב מתכתי מהפין ישירות אל עינו השמאלית של התובע, חדר אותה עמוקות תוך גרימת פצעים וקריעה הן בעדשה והן בזגוגית. עקב כך, התובע נפגע קשות בעינו השמאלית" (להלן: "התאונה")".
-
על גרסתו הנ"ל חזר התובע בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית.
-
הנתבעות לא חלקו על נסיבות התרחשות התאונה כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של התובע בכתב התביעה ובתצהירו. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לאחריותם הנטענת של הנתבעות/צד ג' לתאונה.
-
לטענת התובע, הנתבעת 1 התרשלה ו/או הפרה חובות חקוקות עת לא סיפקה לו אמצעי הגנה ולא הדריכה אותו בדבר הסיכונים בביצוע העבודה.
-
בסעיף 7 לתצהירו העיד התובע כי לא סופקו לו על ידי הנתבעת 1 משקפי מגן או קסדת מגן להגנה על העיניים וכי לא ניתנה לו הדרכה או אזהרה כלשהי מפני אפשרות התרחשות אירוע תאונתי.
-
כן העיד התובע בסעיף 9 לתצהירו כי מעבר להדרכה כללית סביב נושא הנהיגה בטרקטור ומניעת התהפכות, לא תודרך ולא הוזהר על ידי הנתבעת 1 או מי מטעמה בעניין סיכונים אפשריים אחרים בביצוע העבודה ובמיוחד הסיכון בפגיעה בעיניו.
-
עוד העיד התובע בסעיף 8 לתצהירו כי הקשה בכלי מתכת לצורך שחרור עגלה מהגרר היה דבר ידוע לנתבעת 1 ולאחראים מטעמה.
-
מנגד, טענה הנתבעת 1 כי האחריות לתאונה רובצת כולה לפתחו של התובע. בתצהירו העד מר רף כי התובע היה עובד ותיק ומנוסה, כאשר פעולת ניתוק וחיבור המכונה הייתה חלק משגרת העבודה היומיומית שלו אותה ביצע פעמים רבות. לטענתו, התאונה אירעה לאחר שהתובע פעל על דעת עצמו, בחוסר זהירות ובניגוד להוראות העבודה.
-
בנוסף, העיד מר רף בסעיף 2.4 לתצהירו כי התובע עבר קורס בטיחות והדרכה בחברת "בר עבודות חקלאות בעמק", בה קיבל, בין היתר, הדרכה בדבר הסיכונים בעבודה ואף חתם על קבלת הדרכה במקום הקורס. כן העיד מר רף, כי לתובע סופק ציוד ההגנה הדרוש, לרבות, משקפי מגן אך הוא בחר שלא להשתמש בהם.
שאלת האחריות
אחריות הנתבעת 1 לפגיעת התובע
-
לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
-
לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית אין חולק כי התאונה אירעה במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1. הפסיקה קבעה, כי בין עובד ומעביד קיימת חובת זהירות מושגית (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו. על המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. לצורך בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע, כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד לט(4) 266, 274).
-
בענייננו, מתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי לצורך שחרור הפין המחבר את הטרקטור למחליק נתן מכה לפין באמצעות פטיש (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 28-32, עמ' 8 לפרוטוקול ש' 4-6 וש' 12-13). התובע שב והדגיש כי משלא הצליח לשחרר את הפין ידנית, נתן לו מכה באמצעות הפטיש.
-
לשאלת בית המשפט לעניין ההוראות שקיבל במקרה בו פין לא משתחרר השיב התובע כי בהתאם להדרכה אותה קיבל מהנתבעת 1, ניתן לשחררו באמצעות מכת פטיש. בעניין זה השיב התובע כלהלן:
" ש: מי לימד אותך אם הפין לא יוצא, קיבלת הדרכה בעבודה, אמרו לך איך מכניסים ומוציאים פין?
ת: זה גם כן תוך כדי עבודה אצל המעסיק שלי.
ש: מי הדריך אותך?
ת: המעסיק כמובן הדריך אותי ואחרים הדריכו אותי במקומות אחרים גם כן.
ש: מה הייתה ההדרכה שקיבלת?
ת: נותנים בפטיש, משתמשים בפטיש לדברים כאלה, אם לא יוצא ביד ולפעמים יש התעוותות או דבב קטן אפשר בעזרת פטיש לשחרר אותו" ((עמ' 14 לפרוטוקול ש'15-22).
-
מכאן, מתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי אחת הדרכים לשחרור הפין הינה באמצעות הכאה בפטיש. תשובותיו של התובע בעניין זה היו תשובות עקביות, משכנעות וחד משמעיות אשר לא נסתרו.
-
מנגד, בחקירתו הנגדית השיב מר רף כי הפטיש שנמצא בארגז הכלים של הטרקטור, אינו מיועד להוצאת הפין (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 3-4).
-
יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר מר רף שימוש בפטיש בזמן העבודה בשדה חקלאי, לצורך שחרור דברים תקועים "לפעמים צריך להשתמש, לפעמים עובדים עם כלי שנקרא דיסק, נתקעת אבן בין הדיסק" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 3)
-
משנשאל מר רף על ידי בית המשפט, באם פעולת הכאה בפטיש במצב בו הפין תקוע, הינה פעולה מקובלת אותה עושים עובדים אצלו, השיב בחיוב (עמ' 21 ש' 13-16).
-
מכאן, יוצא אפוא, כי השיטה בה נהג התובע לשחרור הפין, באמצעות הכאה בפטיש, הינה שיטה ידועה לנתבעת 1 ואשר לא נאסרה על ידה.
-
אדגיש כי הגם שהתובע אישר בחקירתו הנגדית כי במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 עבר קורס בטיחות (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 28-30) , הרי שלא ניתן ללמוד מה כללה הדרכה זו, שעה שלא הוצג על ידי הנתבעת 1 כל מסמך עליו חתום התובע המלמד על תוכן ההדרכה ובאם זו כללה התייחסות לאופן העבודה עם כלים חקלאיים והתמודדות עם תקלות בכלים אלו בזמן עבודה בשטח.
-
בנוסף, תשובתו של מר רף לפיה לא ניתנה לתובע הדרכה מפורטת כיצד עליו לנהוג במקרה בו נתקע הפין (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 17-19) מחזקת טענת התובע בעניין.
-
אין די בכך שהמעביד דואג להימצאותם של אמצעי הגנה במפעל או במקום העבודה. הנתבעת 1 גם לא יכולה לצאת ידי חובתה בכך שהיא דאגה שהתובע יעבור הדרכה אלא היה עליה לחזור ולבדוק אם הוראות הבטיחות מבוצעות בפועל, כדי לעמוד על מילוי ההוראות המתחייבות, דבר שלא נעשה במקרה הנדון.
הנתבעת 1 לא סיפקה לתובע משקפי מגן
-
כאמור, בתצהירו העיד התובע כי הנתבעת 1 לא סיפקה לו משקפי מגן לצורך הגנה על העיניים, טענה עליה חזר בתשובתו בחקירתו הנגדית בפניי (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 25-26).
-
יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית השיב מר רף כי קיימים אצל הנתבעת 1 משקפי מגן אלא שהתובע בחר שלא לעשות שימוש בהם בזמן העבודה (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 13-16).
-
טענה זו נטענה בעלמא, כאשר הנתבעת 1 לא הציגה כל ראיה ו/או אסמכתה לקיומם של משקפיים אלו.
-
בנוסף, משנשאל מר רף באם הקפיד כי התובע יעשה שימוש במשקפיים אלו בזמן העבודה, השיב כדלקמן:
"ש: מה הייתה עושה כשהיית רואה את התובע עובד בלי משקפי מגן? ת: כלום. איפה? על הטרקטור? ש: לא בקבינה, בשדה, כשהיית רואה אותו עובד בלי משקפי מגן, מה היית עושה? ת: כלום, לא אמרתי לו כלום, רק בסככה שעבדו כשהיה צריך משקפי מגן" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 26-29).
-
עולה אפוא כי הנתבעת 1 לא דאגה לספק לתובע משקפי מגן, אשר היה בהם כדי להסיר את הסכנה לפגיעתו בשל עבדותו עם הפטיש. לא זו בלבד, הנתבעת 1 לא פעלה להדריך את התובע ולפקח על השימוש בציוד בזמן העבודה.
-
על פי תקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997), (סעיף 4.4(א) לתוספת), הנתבעת 1 חייבת לספק משקפי מגן לעובדים בעבודות הכוללות " הקשות בכלי מתכתי". משהוכח כי משקפיים אלו לא סופקו לתובע, הרי יש בכך כדי להצביע על התרשלות של הנתבעת 1.
-
בת.א 11769/04 מאג'ד סלאימה נגד, מפעלי מתכת האחרים מוש'וביץ בע"מ (פורסם בנבו), נקבע בעניין תובע אשר נפגע בעינו בעת ששבר מסמר הנעוץ בקיר באתר בניה בו עבד, כהאי לישנא:
"המעביד אינו יוצא ידי חובתו בעצם הספקת אמצעי המיגון לעובדיו. מוטלת עליו החובה להדריך את עובדיו בשימוש בציוד, ולפקח באופן יעיל על ביצוע ומילוי ההנחיות כולן (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 211-212; ע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172, 177-178; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598). מעצם דרך התרחשות הארוע כאשר התובע אינו חובש משקפי מגן, כמו גם מהמסקנות הנוגעות להעדר ההקפדה על חבישת משקפי מגן בכל עת ....יש לקבוע כי המעבידה התרשלה בחובתה זו כלפי עובדיה."
-
בענייננו, חובה הייתה על הנתבעת 1 ליצור מקום עבודה בטוח על דרך של פיקוח מספיק לשימוש באמצעי הגנה נאותים, בין אם אלה משקפי מגן. עוד היה על הנתבעת 1 לדאוג, כי העבודה תתבצע באופן שכאשר נעשית הכאה, אזי לא ימצא התובע ללא הגנה.
-
התרשמתי כי עדותו של התובע בדבר אי קבלת הדרכה על ידי הנתבעת 1 וכן אי אספקת אמצעי מיגון מתאימים הייתה עדות אמיתית וכנה ותשובותיו ניתנו בספונטניות שיש בהם להעיד על אמיתות תוכנם.
-
כמו כן, הנתבעת 1 חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, והיא הפרה אותה בכך שהיא לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה לרבות על ידי הדרכת התובע לאופן שחרורו של הפין ו/או הכאה בפטיש, ללא אמצעי מיגון, כאשר עדות מנהלה, מר רף, חיזקה עניין זה.
-
על כן, יש להטיל על הנתבעת 1 אחריות בנזיקין.
-
לא אחתום פרק זה טרם אציין כי טענת הנתבעות לפיה היה על התובע לפעול להעמדת הטרקטור בשטח ישר לצורך שחרור הפין ללא צורך בשימוש בפטיש וזאת על ידי הצגת סרטון הממחיש עניין זה, אינה רלוונטית ואין בה לסייע לנתבעות, במיוחד לאור תשובתו של מר רף לפיה פעולת הכאה בפטיש במצב בו הפין תקוע, הינה פעולה מקובלת אותה עושים עובדים אצלו.
-
בנוסף, טענת הנתבעות כי בזמן ניסיון התובע לשחרר את הפין הטרקטור עמד על קרקע עקומה ואו תלולה, לא הוכחה. להיפך, בחקירתו הנגדית שלא נסתרה, השיב התובע באופן חד משמעי, כי בזמן ניסיון הוצאת הפין, העמיד את הטרקטור על קרקע ישרה.
"ש:החנית את הארגז ביחס לטרקטור בצורה לא נכונה, על תלולית?
ת: אז אני אדפוק עד מחר ולא אוציא את זה.
ש: כנראה שהתלולית היתה בזווית מסוימת, לא החנית בצורה ישרה ונוצר לחץ?
ת: אני החניתי בצורה ישרה ואני מקצוען ויש עדים של בעל הבית שאני מקצוען שהוא יעיד" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 30-32, עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1).
-
אשר על כן, לא שוכנעתי כי יש לייחס לתובע אחריות ו/או אשם תורם כלשהו בפעולת שחרורו של הפין.
אחריות הנתבעת 2/ההודעה לצד השלישי
-
כאמור, את תביעתו הגיש התובע גם נגד הנתבעת 2 שלטענתו ביטחה את הנתבעת 1 ביום התאונה בפוליסה שכללה ביטוח חבות מעבידים בתחום השימוש והעבודה של הנתבעת, וביקש לחייב את הנתבעת 2 בכל סכום בו תחויב הנתבעת 1.
-
הנתבעת 1 שיגרה אף היא לנתבעת 2 הודעת צד ג' לשיפויה בכל סכום בו תחויב לשלם לתובע וזאת מכוחה של הפוליסה הנ"ל. לטענתה, אמנם הפוליסה הונפקה מבחינה פורמלית על שם מנהלה מר רף. אלא שזו נועדה לתת כיסוי ביטוחי לפעילותה ולא לפעילות מנהלה , מר רף, באופן אישי.
-
הנתבעת 1 הוסיפה כי מר רף לא ידע אודות החשיבות וההבחנה בנוגע לרישום שם המבוטח בפוליסה והוא סבר לתומו שהפוליסה מכסה גם את הנתבעת 1 על אף רישום שמו בתור המבוטח וזאת בשל היותו בעל מניות עיקרי ומנהלה של הנתבעת 1 ומסיבה זו לא עמד על שינוי שם המבוטח בפוליסה משמו אל שם הנתבעת 1.
-
עוד טענה הנתבעת 1 כי מר רף ערך את הפוליסה לצורך ביטוח עבודותיה ולא לביטוח עסקו ועבודותיו של מר רף כאשר הצורך בביטוח האמור היה ועודנו לעבודות הנתבעת 1 ולא לשום מטרה אחרת. לגישתה, הנפקת הפוליסה על שם מר רף נעשה מחמת טעות אנוש ו/או בהיסח הדעת ו/או מבלי לשים לב לאבחנה בין המנהל כישות משפטית נפרדת ובין הנתבעת 1 שהמוטב על פי הפוליסה הינו בעל המניות העיקרי בה ומנהלה.
-
הנתבעת 2 ביקשה לדחות את התביעה ו/או ההודעה לצד ג'. לטענתה, הפוליסה שהינה בבחינת חוזה ביטוח כאשר זכויות הביטוח על פי הפוליסה הינן אישיות ואינן ניתנות להעברה. לגישתה, החברה הנמחית אינה יכולה להפוך בעצמה למבוטח מכוח ההמחאה הנטענת וללא הסכמת המבטח.
-
מכאן, לטענת הנתבעת 2/צד ג', אין לנתבעת 1 כיסוי ביטוחי ודין התביעה כנגדה להידחות על הסף ופועל יוצא מכך גם דחיית ההודעה לצד השלישי.
-
השאלה שעולה היא, האם הפוליסה אותה הנפיקה הנתבעת 2 בה מופיע שמו של מר רף כמבוטח, הונפקה גם עבור פעילותה של הנתבעת 1 והאם נכרת חוזה ביטוח בין הנתבעת 1 לחברת הביטוח, הנתבעת 2.
-
פוליסה הינה בבחינת חוזה שנכרת בין מבטח למבוטח. על כריתת חוזה הביטוח חלים אותם כללים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973. (ראה לעניין זה בספרו של א' ידין, "חוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981" וכן "פירוש לחוקי החוזים" בעריכת ג' טדסקי, (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ירושלים תשמ"ד) בעמ' 34).
-
בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח (דין וביטוח מהדורה שלישית) בעמ' 167 לפיו, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 427/64 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט(2) 17 (להלן: "פרשת מריואת") וכן בד"נ 10/65 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט (4) 48, זכויות ביטוח על פי הפוליסות הינן זכויות אישיות אשר אינן ניתנות להעברה.
-
בבסיסה של גישה זו עומדים דיני החוזים ולפיהם שינוי זהות המבוטח ללא הסכמת המבטח, שומט את הקרקע תחת ההתקשרות החוזית כולה וממילא מבוסס חוזה הביטוח על אומדן סיכונים, כאשר בעניין זה קיים משקל לזהות המבוטח, אישיותו ועברו (ראה אליאס שם בעמ' 168).
-
בפסק דין שניתן בע"א 257/08 נתיב אקספרס תחבורה ציבורית בע"מ נ' דוד בוטיביקה (פורסם במאגרים) נבע כי יש להחיל את עקרון "מפגש הרצונות" על פי דיני החוזים הכלליים גם על חוזה ביטוח (פוליסת ביטוח). נפסק שם, כלהלן:
"משמעות הדבר היא כי אין אפשרות ומקום להסב חוזה ביטוח שהינו חוזה אישי, לאדם אחר, ללא הסכמת חברת הביטוח שהינה צד לחוזה. כפי שנדרשת הסכמת כל צד אחר לחוזה. רצונה של המבטחת להתקשר בחוזה מותנית אף בהסכמתה לאישיותו של המתקשר עמה. זו נותנת דעתה, בעת כריתת החוזה, לזהות המבוטח ועברו כגון: גילו, מעורבותו בעבר בתאונות דרכים, הרשעות בעבירות תנועה ועוד. כל אלה מהווים שיקולים לגיטימיים, בבוא חברת הביטוח לגמור בדעתה אם להוציא פוליסה, אם לאו, ובידיה נתונה הבחירה. מגישה זו צא ולמד, כי שינוי זהות המבוטח, ללא הסכמת המבטח, שומט את בסיס ההתקשרות החוזית".
-
בפרשת נתיב אקספרס הנ"ל נקבע כי ההיגיון העומד בבסיס פרשת מריואת נעוץ "בהיותה של הפוליסה חוזה אישי, המכיל חיובים הדדיים, שרק קיומם על ידי שני הצדדים מקים חבות על פי החוזה".
-
גישה דומה נמצאה בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ע"א 913/95 שאול שוחט נ' אררט, לפיו "חוק חוזה הביטוח לא בא לשנות את הדין ואת היסודות הדרושים מכריתת החוזה. יסודות אלה היו ונשארו במסגרת הצעה וקיבול בין צדדים ידועים ומסוימים, ואין המבוטח יכול לכפות על חברת הביטוח שהוא, המבוטח, לכרות עבורה חוזה ביטוח עם מאן דהוא בלי ידיעתה והסכמתה ...".
-
בענייננו, אין חולק כי שמה של הנתבעת 1 אינו מופיע כמבוטחת בפוליסה אלא פוליסה זו נושאת את שמו של מר רף כמבוטח בלבד.
-
שעה שנקבע כי זכויות ביטוח על פי הפוליסות הינן זכויות אישיות אשר אינן ניתנות להעברה, אין לומר כי הפוליסה שהוצאה על שמו של מר רף, מכסה את פעילותה ועבודתה של הנתבעת 1 או כי זו מעניקה ביטוח חבות מעבידים לנתבעת 1 ומכסה חבותה כלפי עובדיה.
-
ניסיונה של הנתבעת 1 להוכיח כי הפוליסה הוצאה עבור פעילותה ועל מנת לכסות חבותה כלפי עובדיה, לא צלח.
-
בתצהירו העיד מר רף כי הינו מנהלה של הנתבעת 1 ובעל מניות הרוב אצלה וכי אין לו עבודות משלו מלבד העבודות והעיסוקים של הנתבעת 1 וכי את הפוליסה ערך את הפוליסה לצורך עבודותיה של הנתבעת 1 בלבד.
-
יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית מאשר מר רף כי בנוסף לניהול הנתבעת 1, הוא מנהל תיק פרטי בעצמו משנת 87' (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 3-6), דבר הפוגם בטענתו לפיה אין לו עיסוקים משלו וזאת על מנת להצדיק טענתו לפיה הפוליסה הוצאה עבור הנתבעת 2. מר רף נמנע מלהמציא כל אסמכתה לגבי סוגי הפעילות של עסקו הפרטי או הוכחה לכך שהוא אינו זקוק לכסות פעילות זו בפוליסת ביטוח מתאימה.
-
בנוסף, העובדה כי בסופו של יום פעל מר רף להוספת שמה של הנתבעת 1 כמבוטחת על פי הפוליסה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 26) בנוסף לרישום שמו בפוליסה זו, יש בה להעיד על חשיבות רישומה כמבוטחת בפוליסה כדי שזו תחול עליה.
-
לא זו בלבד, ככל וטענתו של מר רף לפיה לא קיים צורך בביטוח עסקו הפרטי בפוליסה, אלא ביטוח זה נחוץ לנתבעת 1 בלבד, כפי שטרח להדגיש זאת בסעיף 17 לסיכומיו, מדוע אם כן דאג השנה להכליל בפוליסת הביטוח הכולל שערך, גם את שמו וגם את שמה של הנתבעת 1 (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 25-26). למר רף הפתרונים.
-
בנוסף, לא שוכנעתי בטענתה של הנתבעת 1, לפיה רישום שמו של מר רף כמבוטח על פי הפוליסה במקום הנתבעת 1, מקורו בטעות או בהיסח הדעת. שעה שטענה זו לא עלתה במענה למכתבה של הנתבעת 2 אל הנתבעת 1 מיום 09.02.16, בו הודיעה הנתבעת 2 על העדר כיסוי ביטוחי לנתבעת 1 וכן שעה שהנתבעת בחרה שלא לשלוח הודעת צד ג' כנגד סוכנת הביטוח מטעמה, מי שערכה את הפוליסה.
-
בעניין זה אציין כי בתצהיר עדותה הראשי העידה גב' קורמן, סוכנת הביטוח של הנתבעת 1 כי בעקבות תאונה שאירעה לעובד אחר של הנתבעת 1 בשנת 2008, הכירה מבטחת הנתבעת 1 דאז, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), בחבותה לפיצוי אותו עובד, הגם שהפוליסה אותה הנפיקה כלל נערכה על שמו של מר רף כמבוטח בפוליסה ולא שמה של הנתבעת 1.
-
העובדה כי במקרה שלעיל הכירה חברת "כלל" בכיסוי הביטוחי אין בה להשליך לענייננו ולעובדה כי במקרה הנדון לא מתקיים כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה. לא ניתן ללמוד מה היו נסיבותיו של אותו מקרה ומה היו שיקוליה של חברת "כלל" עת החליטה להכיר בחבותה ובכיסוי הביטוחי ולאשר את התשלום לאותו עובד. מכל מקום, אין בכך כדי להשליך למקרה עסקינן.
-
לסיכום ההלכה בעניין היותן של זכויות הביטוח אישיות אביא את הדברים שנקבעו בת"א 11548/06 אליעזר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים), כלהלן:
"זכויות ביטוח על פי פוליסות ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. הלכה זו נשתרשה במשפטנו, עד שאין מערערים עליה עוד... שינוי זהותו של המבוטח, ללא הסכמת המבטח, שומט את בסיס ההתקשרות החוזית, שכן חוזה הביטוח מבוסס על אומדן סיכונים, ואישיותו, אופיו ואורח חייו של המבוטח, משפיעים על אומדן זה. מבטח שקושר את חוזה הביטוח מתבסס על פרטים אלה (י' אליאס, שם, 65-66)"
-
מן האמור, המסקנה הינה כי אין בפוליסה אותה הנפיקה הנתבעת 2 בה מופיע שמו של מר רף כמבוטח על פי פוליסה זו, כדי לחול על פעילותה ועבודתה של הנתבעת 1, שעה ששמה לא מופיע במבוטחת בפוליסה ועת לא הוכח בפניי כי ניתנה הסכמת הנתבעת 2 להכללתה של הנתבעת 1 כמבוטחת על פי פוליסה זו.
-
מכאן, המסקנה הינה כי יש להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 וכן על דחיית ההודעה ששוגרה על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2/הצד השלישי ועל חיובה של הנתבעת 2/הצד השלישי בפיצוי התובע מכוח הוראות הפוליסה.
גובה הנזק
הטיפול הרפואי
-
בעקבות התאונה הופנה התובע לבית חולים העמק, שם אובחן כסובל מפצע חודר לעדשה ולזגוגית.
-
בבית החולים בוצעו לתובע שני ניתוחים, הוא אושפז למשך 9 ימים ושוחרר ביום 06.11.14 עם המלצה להמשך טיפול מקומי של מתן טיפות לעין וביקורת חוזרת במרפאת עיניים בבית החולים.
-
מחומר הראיות אשר הונח בפניי, עולה כי לאחר שחרורו מביה"ח היה התובע במעקב רפואי, לרבות מעקב אצל רופא עיניים הן במרפאות העיניים של בית חולים העמק והן במסגרת קופת חולים. כן שהה התובע בתקופת אי כושר.
הנכות הרפואית
-
כאמור, מטעם הצדדים, הוגשו שתי חוות דעת מומחים רפואיים אשר קבעו לתובע נכויות שונות.
-
ד"ר בנר דוד, מומחה התובע קבע בחוות דעתו הרפואית מיום 20.07.15 כי, בעקבות התאונה, נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% בגין ירידה בחדות הראיה וכן בגין אובדן אקומודציה. מנגד, קבע מומחה הנתבעת, ד"ר סטנלי היימס, בחוות דעתו הרפואית מיום 25.11.16 כי כתוצאה מהתאונה, נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 10% בגין ליקויי ראייה.
-
הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע תעמוד על 10%.
הנכות התפקודית
-
המונח "נכות תפקודית" מבטא הגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.
-
קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.
-
בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה. בסיכומיו מבקש ב"כ התובע להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור שלא יפחת מ - 15%. מנגד, סבורים ב"כ הנתבעות בסיכומיהם כי התאונה לא הותירה אצל התובע נכות תפקודית.
-
ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. (ראו בעניין זה דברי כב' השופט (בדימוס) ת. אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, בעמ' 799: ראו גם דברי כב' השופט (בדימוס) ד. לוין ז"ל בע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, בעמ' 700).
-
יחד עם זאת, יש לבחון האם יש בנכותו הרפואית של התובע השפעה על תפקודו.
-
עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של מר רף מלמד כי לאחר התאונה, חזר התובע לעבוד אצל הנתבעת 1, מחודש 02/2015 עד 11/2015 בשכר דומה לשכר אותו קיבל לפני התאונה, כפי שעולה בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע.
-
לאמור, לאחר תום תקופת אי הכושר שנקבעה לו על ידי המל"ל, חזר התובע לעבוד במקום העבודה בו עבד טרם התאונה וללא כל גריעה בשכר, דבר המלמד כי תפקודו של התובע לא נפגע.
-
בנוסף, טענת התובע לפיה כתוצאה מפגיעתו נאלץ לסיים את העבודה אצל הנתבעת 1 לא הוכחה, אלא להיפך, הוכח בפניי כי לאחר התאונה חזר התובע לעבוד בשורותיה של הנתבעת 1, לתקופה של למעלה מ-10 חודשים. בנוסף, בחקירתו הנגדית, לא שלל התובע טענת הנתבעת 1, לפיה סיבת סיום עבודתו אצלה נבעה בשל חילוקי דעות בינו לבין מר רף בעקבות אירוע שהתרחש במקום העבודה (עמ' 10 לפרוטוקול ש'14-28).
-
לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי הנכות התפקודית במקרה דנן זהה לנכות הרפואית של התובע ועומדת בגובה של 10%.
ומכאן לבחינת גובה הנזק;
הפסד שכר לעבר
-
כשהמדובר בהפסד שכר לעבר, זהו נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, כך נפסק בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809:
"באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי".
-
עובר לתאונה השתכר התובע 8,328 ₪ לחודש (בהתאם לאישור המל"ל נספח ו' לתצהיר התובע).
-
לתובע אושרה על ידי המל"ל תקופת אי כושר של שלושה חודשים, מיום 29.10.14 ועד ליום 27.01.15. על כן, בגין התקופה הנ"ל, אני פוסקת לתובע פיצוי לעבר, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 25,648 ₪.
הפסד שכר לעתיד
-
בספרו של המלומד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 4) עמ' 179, נקבע, בין היתר, כי "נכות כשלעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה לקיומו של נזק אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד כושר השתכרותו או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה"
-
ובהמשך בעמ' 191 נאמר כי "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי הנכות אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר והנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית – הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט זה".
-
לטעמי, נסיבות המקרה דנן מצדיקות פסיקת פיצוי בסכום גלובלי, בראש נזק זה.
-
לפיכך, בהתחשב במהות הפגיעה, באחוזי הנכות ובגילו של התובע, הנני פוסקת לו, בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, סכום גלובאלי בסך של 90,000 ₪.
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד
-
אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר ובתצהירו טען כי קיבל את העזרה הדרושה מבני משפחתו. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).
-
בהתחשב בגילו של התובע ואופי הפגיעה ומהותה ועדותה שלאט נסתרה לפיה נזקק בסיועם של בני משפחתו בנסיעותיו לצורך קבלת הטיפול הרפואי לאחר התאונה, ניתן לקבוע כי התובע היה זקוק לעזרת צד ג' בסמוך לאחר התאונה.
-
לעניין שיעורו של הפיצוי לעבר, אני פוסקת סכום גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 5,000 ₪.
-
באשר לעתיד – התובע לא הוכיח כי הוא יזדקק לעזרת צד ג' ואף לאור אופי פגיעתו של התובע, נכותו המזערית וחזרתו לעבודה, איני סבורה כי הוא יידרש לעזרת הזולת באופן מוגבר ולכל הפחות עזרה כזאת אשר תסב הוצאות כספיות לקרוביו ולפיכך, אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.
הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד
-
המדובר בתאונת עבודה אשר ההוצאות בה מכוסות על ידי המל"ל.
-
בנוסף, ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח שנגרם בפועל (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809).
-
בענייננו, בהעדר קבלות ו/או אסמכתאות אשר קשורות להוצאות בגין התאונה, איני פוסקת לתובע כל סכום בגין ראש נזק זה. אדגיש כי לא ניתן ללמוד מהקבלות הבודדות אותם צירף התובע לתצהירו על הסכום אותו הוציא התובע.
-
התובע אף לא הוכיח כי יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים או להוצאות אחרות. על כן, אין מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה לעתיד.
הפסד פנסיה
-
אני פוסקת לתובע הפסדי פנסיה בסך 13,877 ₪ לפי חישוב של 12% מהפסדי השתכרות לעבר ולעתיד.
כאב וסבל
-
בהתחשב בגיל התובע, בפגיעתו, בניתוחים שעבר, בימי האשפוז, בנכותו הרפואית, ובתקופת אי הכושר, הנני פוסקת פיצוי בסך של 40,000 ₪.
ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי
-
מכל סכום יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך של 45,823 ₪ (נ/2, נ/3) משוערכים להיום, סך של 46,865 ₪.
סיכום גובה הנזק
הפסד השתכרות לעבר: 25,648 ₪
הפסד השתכרות לעתיד: 90,000 ₪
עזרת צד ג' עבר ועתיד : 5,000 ₪
הפסד פנסיה: 13,877 ₪
כאב וסבל: 40,000 ₪
ניכויי מל"ל: 46,865 ₪
סה"כ: 127,660 ₪
סוף דבר
-
לאור כל האמור, אני קובעת כדלקמן:
א. אני מורה על קבלת התביעה כנגד הנתבעת 1 בלבד ודחייתה כנגד הנתבעת 2 ללא צו להוצאות.
אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסך של 127,660 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 25,000 ₪.
ב. אני מורה על דחיית ההודעה לצד השלישי.
ג. הנתבעת 1 תשלם לצד השלישי שכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪.
ד. הסכומים אשר נפסקו ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ח, 10 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
