היא לא חתמה על הצהרת דיווח (מש"ח) לרשות המסים על העסקה נשוא ההסכם, ולא ברור כיצד אימת עו"ד אבו יונס, עורך ההסכם הלכאורי, את חתימתה על מסמכי המש"ח.
3.כבר כעת נדגיש כי כתב התביעה, כמו גם תצהירה של התובעת (ת/5), חף מכל טענות על פגם בכריתת הסכם דוגמת טעות ו/או הטעיה ו/או עושק. לכן גם לא נחקרה התובעת על פגמים כאמור במסגרת חקירתה הנגדית.
לנקודה זאת חשיבות רבה, שכן בסיכומיה טענה התובעת לראשונה גם טענה חלופית, והיא – כי חתמה על ההסכם תוך טעות, הטעיה ועושק (סעיפים 8+43+45 לסיכומי התובעת).
לכאורה עסקינן בהרחבת חזית אסורה, וכך טענו הנתבעים בסיכומיהם. לנקודה זאת נתייחס בהרחבה להלן.
רקע וטענות התובעת (כמפורט בכתב התביעה ובתצהיר התובעת ת/5):
4.התובעת היא הבעלים הרשום של המקרקעין;
5.כשנתיים טרם חתימתה על תצהירה (הינו בשנת 2019 לערך, שכן תצהירה נחתם בשנת 2021) בתה איבתיסאם פאעור (להלן: "איבתיסאם") באה אליה ואמרה לה, כי בעת שהיתה באחת האדמות שבבעלותה לצרכי מסיק זיתים, הגיעו אליה אנשים וטענו כי רכשו את האדמה הזאת ממנה.
6.היא הכחישה באוזני בתה את מכירת האדמה האמורה, ופנתה לבא כוחה עו"ד זכי כמאל (להלן: "עו"ד כמאל") עם בתה ויסאם חוסין (להלן: "ויסאם") לבדוק הענין.
7.עו"ד כמאל הציג לה מסמכים עליהם כביכול היא חתומה בכתב יד (להבדיל מטביעת אצבע), לרבות ההסכם, מהם עולה לכאורה כי מכרה את המקרקעין לעבד. באותה פגישה גם הציג לה כי מכרה אדמות נוספות לאחרים.
8.היא הכחישה בפני עו"ד כמאל את עובדת מכירת האדמות לאחרים, לרבות מכירת המקרקעין על פי ההסכם. היא הכחישה את חתימתה על ההסכם שכן היא חותמת רק בטביעת אצבע כיוון שאינה יודעת קרוא וכתוב. כן הכחישה קבלת כספים מעבד כנקוב בהסכם (10,000 ₪).
9.היא גם הכחישה מכירת אדמות נוספות שבבעלותה לצדדי ג', ובעקבות כך הגישה תביעות נוספות נגד המכירות הנטענות לצדדי ג' האמורים, מעבר לתובענה הנדונה (לכך נתייחס ביתר פירוט בהמשך).
10.במצב דברים זה היא רוצה במסגרת תובענה זאת, כי בית המשפט יצהיר על בטלותו של ההסכם המתייחס למקרקעין, ועל מחיקת הערת האזהרה שנרשמה מכוחו על המקרקעין ביום 30.9.2001 לזכותו של עבד (להלן: "הערת האזהרה").
טענות נתבע 1, עבד (כעולה מכתב הגנתו ותצהיר עדותו הראשית נ/23):
11.עבד טוען בכתב הגנתו ותצהירו כי הכיר את התובעת ומשפחתה בתחילת שנות ה-90 עת עבד באילת יחד עם ילדיה חוסם, סאמר (להלן: "סאמר") וג'סאן. הוא ביקר בביתה והתפתחו יחסי חברות בינו לבין התובעת ובני משפחתה. הוא אף השתתף בחתונות ילדיה ויסאל וסאמר, ולהבדיל בהלוויית בעלה של התובעת, מר עלי פאעור ז"ל. מנגד התובעת ובני משפחתה נהגו לבקר אצלו בבית, וילדיה סאמר וויסאל היו בחתונתו.
12.באחד הביקורים בסוף קיץ שנת 2001 התובעת הביעה רצונה למכור אדמה שבבעלותה הנטועה עצי זית בכפר שעב. היה מדובר במקרקעין דנן. הוא ניגש יחד עם התובעת לבדוק את האדמה שהיתה ממוקמת במרחק קצר מביתה, הוא ראה כי מדובר באדמה הנטועה עצי זית, באיזור הררי הנקרא "ואדי שעב", זרועה אבנים וסלעים המקשים על עיבודה, ועובר מעליה קו מתח גבוה של חברת חשמל. האדמה היתה בשטח של כדונם וחצי ושתולים בה 13 עצי זית, שלא טופלו במשך שנים ומצבם היה רע.
13.במצב נתונים זה עבד הציע לתובעת בעבור האדמה (המקרקעין דנן) סך של 10,000 ₪, שישולמו לה במזומן, והיא הסכימה למוכרה לו.
14.הוא פנה לעו"ד אבו יונס שיטפל בעסקה (הכנת הסכם ורישום המכר על שמו בלשכת רישום המקרקעין), מסר לו את פרטי המקרקעין, ועורך הדין הכין הסכם מכר.
15.ביום 16.9.2001, לאחר שעו"ד אבו יונס סיים את הכנת ההסכם, הוא ניגש יחד עימו לביתה של התובעת בכפר שעב לשם החתמתה על ההסכם. כך נעשה הדבר בנוכחות בנה של התובעת סאמר, אשר מתגורר בקומה מעל ביתה של התובעת.
טרם החתמת התובעת על ההסכם, הסביר לה עו"ד אבו יונס על תוכן ההסכם בשפה הערבית, ויתר המסמכים אשר חתמה באותו מעמד. לאחר ההסכם חתמה התובעת על ההסכם ויתר המסמכים (והכוונה לטפסי מש"ח לדיווח העסקה למיסוי מקרקעין, ייפוי כח בלתי חוזר ושטרי מכר – צורפו כנספחים לתצהירו של עו"ד אבו יונס, נ/22) בכתב יד (ולא בטביעת אצבע), בנוכחות בנה סאמר כאמור.
16.זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, ביום 30.9.2001, רשם עו"ד אבו יונס הערת אזהרה לטובתו על זכויותיה של התובעת במקרקעין.
17.מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם, הוא פנה למודד מטעמו מר קסום חאלד, בכדי שיכין תשריט חלוקה לחלקו בחלקת המקרקעין (חלקה 13) בה מצויים המקרקעין (העתק התשריט מיום 13.4.2002 צורף כנספח ב' לתצהירו).
18.לא התבצע פירוק שיתוף בחלקת המקרקעין עד כה, אך כל שותף בחלקה מחזיק בחלק שלו ללא כל התנגדות מצד הבעלים הרשומים האחרים. לפני מספר חודשים אחד השותפים שרכש את חלקו בחלקת המקרקעין מאחד הבעלים, הגיש תביעה לפירוק שיתוף (ת"א 73884-11-20 בבית משפט השלום בקריות). התובעת, על אף היותה נתבעת שם כבעלים רשום לא טרחה להגיש כתב הגנה. הוא גם נתבע בתובענה האמורה לנוכח הערת האזהרה הרשומה לזכותו על חלקה של התובעת בחלקה 13, והגיש כתב הגנה.
[כאן אעיר, כי עיון בתיק בית המשפט שם מלמד, כי ביום 14.7.2021 ניתן פסק דין נגד התובעת דנן, שאף חויבה בהוצאות בשיעור של 3,000 ₪. בהמשך בוטל פסק הדין שם נגד התובעת והיא הגישה כתב הגנה ביום 18.11.2021. בכתב הגנתה שם ציינה כי קיימת חלוקה דה פקטו בין בעלי החלקה המקוריים, שהתנהלו על פיה במשך עשרות שנים. כל אחד מבעלי חלקה 13 מכיר ויודע את חלקו על פי החלוקה בהסכמה, מחזיקו ומעבדו (סעיף 2 +12 לכתב ההגנה שם)].
19.לאחר דיווח העסקה למיסוי מקרקעין באיחור על ידי עו"ד אבו יונס התקבלו שוברי תשלום מיסוי מקרקעין. הוא שילם את מס הרכישה, אך התובעת לא שילמה את מס השבח החל על העסקה, למרות שבהתאם להסכם חובת תשלום מס השבח חלה עליה.
20.לפני הסתבכות העסקה הנדונה נשוא ההסכם, פנתה אליו התובעת וביקשה למכור לו אדמה נוספת שבבעלותה הסמוכה למושב שורשים. מסמכי העסקה הנוספת הוכנו על ידי עו"ד מוחמד שאהין (להלן: "עו"ד שאהין") בתחילת שנת 2004, אך התובעת חזרה בה מעסקת המכר הנדונה, וסכום העסקה ששולם לידיה מראש על ידיו הוחזר לו על ידה.
21. את העסקה נשוא ההסכם דנן ביצע בתום לב ובתמורה ששולמה במלואה לידי התובעת. הוא שילם את מס הרכישה בגין העסקה שחל עליו, אך התובעת כאמור לא שילמה את מס השבח בגין העסקה, שחבות תשלומו עליה על פי ההסכם.
22.לאחר חתימת ההסכם קיבל החזקה במקרקעין. מדובר באדמה סלעית לכן לא ניתן לחרוש אותה. עצי הזית שבה נותנים פרי אחת לשתי עונות. עונת המסיק באזור מתחילה בחודש ספטמבר, בניגוד לעצי זית בסחנין שם עונת המסיק מתחילה בחודש נובמבר.
23.בחודש שבו נחתם ההסכם, חודש 9/2001 הציעה לו התובעת, כי אותו אדם מהכפר כאבול שעשה עד אז את המסיק למשפחתה ימשיך לעשות זאת, והוא הסכים. משקיבל במשך שתי תקופות מסיק רק פח שמן אחד הפסיק את עבודת אותו אדם ודאג בעצמו לטיפול בעצי הזית שבמקרקעין (דישון, ריסוס, גיזום ומסיק הזיתים).
פעם אף ביקש מאדם בשם זיאד קדורה משעב לטפל במסיק, וגם הוא התקשה להוציא יותר מפח שמן אחד מהעצים, בנימוק כי עסקינן באדמה קשה למסיק. לכן הודיע לו קדורה שלא ימשיך לטפל ולמסוק העצים.
לכן הוא המשיך שוב בעצמו לטפל בעצים בעזרת ילדיו.
24.לאחר הגשת התובענה הנדונה, בתחילת שנת 2021, הוא נפגש עם בנה של התובעת דאהר פאעור (להלן" "דאהר"), בצומת פרדיס. דאהר מסר לו כי אם תבוטל העסקה, הוא ידאג להחזיר לו את הכספים ששילם לאימו (התובעת) בעבור רכישת המקרקעין.
25.אי רישום זכויותיו במקרקעין עד כה בהתאם להסכם נגרם עקב אי תשלום חוב מס שבח על ידי התובעת, והוא "צמח" ועלה נכון להיום לכדי מאות אלפי שקלים.
טענות נתבע 2, עו"ד אבו יונס (כעולה מכתב הגנתו ותצהיר עדותו הראשית נ/22):
26.עו"ד אבו יונס הכחיש את טענות התובעת בדבר אי חתימתה על ההסכם ו/או טפסי המש"ח ו/או יתר מסמכי העסקה (ייפוי כח בלתי חוזר ושטרי מכר, שהעתקם צורפו לתצהירו), וציין כי התובעת חתמה בכתב ידה (ולא בטביעת אצבע) על מסמכים אלה בפניו.
27.הוא מציין כי התובעת בעת האחרונה הגישה שלוש תביעות במקביל (ושלנו אחת מהן) על ביטול עסקות מקרקעין עליהן חתמה בפני שלושה עורכי דין שונים, בטענה כי לא חתמה על מסמכי המכר. עובדה זאת יש בה, כך לטענתו, לגרוע משמעותית ממהימנותה בהכחשת העסקאות האמורות.
28.חתימתה על ההסכם דנן היתה בנוכחות בנה סאמר, לאחר שהסביר לה את תוכן המסמכים בערבית והיא הסכימה לתנאיו. לאחר החתימה אף הובעה שמחה על ידי התובעת והובאו כיבודים.
29.מספר ימים לאחר חתימת ההסכם הגיעה לביתו התובעת יחד עם אחת מבנותיה. היא ביקשה עוד כסף, מעבר לתמורה שנרשמה להסכם, בעבור מכירת המקרקעין. הוא הסביר לתובעת כי הכתובת לביטול ההסכם או לכל דרישה כספית אחרת היא עבד, הקונה.
30.לאחר הפגישה האמורה עם התובעת ובתה, הוא פנה לעבד ותיאר בפניו את שהתרחש בביתו בפגישה האמורה, ואת דרישתה של התובעת לתמורה נוספת. עבד לא הסכים לכל תמורה נוספת.
31.במצב דברים זה הוא דאג למסור את תיק העסקה לעבד להמשך טיפול עצמי שלו (ליתר דיוק לעורך דין אחר מטעמו של עבד, עו"ד פואד ח'לאילה, וזאת לאחר שרשם הערת אזהרה לטובת עבד מכוחו של ההסכם ביום 30.9.2001.
32.עבד דיווח באיחור על העסקה למיסוי מקרקעין, ומסר לו כי הסתדר עם התובעת, עובדה שהתבררה כלא נכונה.
33.בכל מקרה התובעת סירבה לשתף פעולה, לא מסרה מסמכים ולכן מיסוי מקרקעין קבעו את שומת מס השבח בגין העסקה לפי מיטב השפיטה.
34.עבד הגיש נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין בעקבות מצב הדברים הנובע מההסכם ודיווחו באיחור, אך התלונה נגנזה.
דיון והכרעה
35.השאלות העומדות להכרעה בתובענה דנן הן כדלקמן:
א.האם הוכחה אמיתות חתימת התובעת על ההסכם?
ב.האם הוכח תשלום התמורה על פי ההסכם?
ג.מי החזיק במקרקעין מיום כריתת ההסכם ועד יום הגשת התביעה?
ד.האם טענות התובעת לפגמים בכריתת ההסכם (טעות, הטעיה ועושק), שנטענו לראשונה בסיכומי התובעת, מהווים הרחבת או שינוי חזית אסורים?
שאלה א' – הוכחת אמיתות חתימת התובעת על ההסכם
36.השאלה העיקרית בתובענה זאת היא – האם הוכח כי התובעת חתמה על ההסכם דנן?
נטל הראיה להוכחת שאלה זאת מוטל על הנתבעים.
נאמר בהלכה הפסוקה, כי אדם המתכחש לחתימתו שלו על מסמך – על הצד שכנגד להוכיח את אמיתותה.
ראו לענין זה:
ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הורוביץ, פסקה 6 (15.3.2011) – (להלן: "ענין בנק לאומי");
ע"א 2032/06 האגי נ' זיאן, פסקה 41 (1.2.2009);
ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993) (להלן: "ענין בנק הפועלים").
37.קיימות מספר דרכים להוכיח כי אדם אכן חתם על מסמך, כדלקמן:
דרך אחת היא – כאשר קיימת עדות ישירה למעמד החתימה;
דרך אחרת היא – על-ידי השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה.
דרך אפשרית נוספת היא – לזמן עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך הכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו.
דרכים אלה אינן בבחינת רשימה סגורה וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמיתות חתימתו של אדם על מסמך, ובלבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת.
ראו לענין זה:
ענין בנק לאומי, פסקה 7;
ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פד"י נ(1) 499, 505-508 (1996);
ענין בנק הפועלים, עמ' 261;
אליהו הרנון, דיני ראיות, עמ' 143-145 (1984).
38.האם עמדו הנתבעים בנטל ראיה זה?
לטעמי התשובה חיובית, כפי שאפרט מיד.
39.נזכיר כי טענתה המרכזית של התובעת, מכוחה מבקשת כי נשתכנע ונקבע כי החתימה על ההסכם (שהינה חתימה בכתב יד) אינה חתימתה, היא – שאינה חותמת בכתב יד אלא בטביעת אצבע בלבד. זאת כיוון שאינה יודעת קרוא וכתוב. לכן כל חתימותיה על מסמכים נעשות בטביעת אצבע בלבד.
הדגישה התובעת בסעיף 5 לתצהירה ת/5 כי:
"הריני להצהיר כי מעולם לא חתמתי בכתב יד על מסמך כלשהוא מאחר ואיני יודעת קרוא וכתוב".
40.כפי שציינו, אחת הדרכים להוכיח אמיתות חתימת אדם על מסמך היא, עדות ישירה של אדם שנוכח במעמד החתימה.
במקרה דנן טענו הנתבעים, עבד ועו"ד אבו יונס, ועדותם זאת לא נסתרה, כי שלושה נכחו במעמד חתימת התובעת על ההסכם – הם עצמם, ובנה של התובעת סאמר. הם עצמם כאמור מעידים על אמיתות התובעת על ההסכם (ראו סעיפים 15 ו-28 לעיל).
על גרסתם זאת חזרו בחקירתם הנגדית בעדותם ביום 10.10.2021:
עבד – עמ' 217 לפרו' שו' 21-26;
עו"ד אבו יונס – עמ' 119 לפרו' שו' 19-20; עמ' 121 לפרו' שו' 18-26; עמ' 138 לפרו' ש/ו' 25-26; עמ' 140 לפרו' שו' 18-19; עמ' 152 לפרו' שו' 16-17; עמ' 153 לפרו' שו' 16; עמ' 154 לפרו' שו' 23-24; עמ' 159 לפרו' שו' 6-19; עמ' 160 לפרו' שו' 2-6; עמ' 166 לפרו' שו' 4 (אמיתות חתימת התובעת על מש"ח העסקה נשוא ההסכם).
יותר מזה, כשהציג ב"כ התובעים לעו"ד אבו יונס מסמך משנת 1998 בו חתמה התובעת בטביעת אצבע, ושאל אם זה לא גורם לו לחזור מעדותו כי התובעת חתמה בפניו, השיב עו"ד אבו יונס: "בוודאי שלא" (עמ' 169 לפרו' שו' 11-12).
41.כפי שציינתי עדותם זאת של הנתבעים כעדים למעמד חתימת התובעת על ההסכם לא נסתרה. התובעת היתה יכולה לסתור בקלות עדות זאת של הנתבעים באמצעות סאמר בנה, שעל-פי הנטען על ידי הנתבעים, הוא נכח במעמד חתימת ההסכם על ידי אימו התובעת.
התובעת הבינה את חשיבות עדותו של סאמר כחיזוק לגרסתה (כי לא חתמה על ההסכם). לכן במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה, צירפה אף את תצהירו של סאמר, שגר בסמיכות לביתה (ראו סעיף 15 לעיל), בו ציין (בסעיף 3), בין היתר, כי לא נכח במעמד חתימת ההסכם.
סאמר היה צריך להגיע לעדות ביום 6.7.2021, מועד שנקבע לשמיעת עדי התביעה, אך לא התייצב. ב"כ התובעת ציין כי הזמינו לעדות כדין ואין לו ידיעה מדוע לא התייצב לעדות. הוא ביקש להעידו בישיבה הבאה (עמ' 77 לפרו' יום 6.7.2021).
הישיבה הבאה התקיימה ביום 30.9.2021, וגם לישיבה זאת לא התייצב סאמר. אז הפתיע ב"כ התובעת והכריז "אלה עדיי". היינו ויתר על העדתו של סאמר. טעמו היה – "על מנת לקצר את ההליך ולא להאריכו" (עמ' 7 לפרו' יום 30.9.2021 שו' 23).
במעמד זה ביקשו הנתבעים לשמור על זכותם לזמן את סאמר כעד מטעמם, אך בסוף לא עשו כן.
עבד בסיכומיו (סעיף 21) נימק זאת בכך, שלא ציפה שסאמר יעיד נגד אימו. היינו חשש כי אם יזמין את סאמר לעדות הוא יעיד עדות שקר.
עו"ד אבו יונס בסיכומיו ציין את עובדת אי הבאתו של סאמר לעדות על ידי התובעת ללא הסבר של ממש, והגם שגר בסמיכות לתובעת. לטעמו יש לפרש מחדל זה לחובת גרסתה של התובעת, כי לא חתמה על ההסכם (סעיפים 24-28 לסיכומים).
42.אכן תמוהה מאוד עובדת ויתורה של התובעת די בקלות על עדותו של סאמר, החיונית לתמיכה בגרסתה כי לא חתמה על ההסכם.
לגרסת התובעת, סאמר הוזמן כדין גם לישיבת יום 30.9.2021 אך לא התייצב (ראו דברי עו"ד כמאל, בא כוחה, בפתח ישיבת יום 30.9.2021, עמ' 8 לפרו' שו' 1-5);
התובעת היתה יכולה לבקש מבית המשפט להוציא צו הבאה כנגד סאמר, הרי הוזמן כדין ובחר שלא להתייצב, אך לא עשתה כן.
למעשה תירוצה של התובעת כי מוותרת על עדותו של סאמר כיוון שרוצה לקצר ההליך, אינו סביר בעיניי. הרי מול עדותה היחידה כי לא חתמה על ההסכם, עומדות שתי עדויות (של הנתבעים) כי הם היו במעמד חתימת ההסכם על ידה.
במצב דברים זה מחדלה באי הבאת סאמר לעדות, כך לטעמי, גדול יותר ממחדלם של התובעים (שאף נעזרו בראיות חיצוניות נוספות להוכחת חתימת התובעת על מסמכים, אף הסכמי מכר, בכתב יד ולא רק בטביעת אצבע – כפי שנראה להלן) בנדון.
במיוחד נכון הדבר כשעבד העיד, כי גם סיפר מראש לסאמר על כוונתו לרכוש את המקרקעין מאימו (עמ' 216 לפרו' שו' 17-24). היינו לא ניסה להסתיר עובדה זאת ממשפחתה של התובעת, וסאמר היה יכול לסתור גרסתו זאת של עבד ככל שלא היתה אמיתית.
לכן הימנעותה של התובעת מהבאתו של סאמר לעדות, לאחר שלכאורה נתן תצהיר שתמך בגרסתה לענין אי חתימתה על ההסכם (תצהיר שכלל לא הוגש כראיה לנוכח אי הבאתו של סאמר לעדות להיחקר עליו) משמשת לחובת גרסתה כי לא חתמה על ההסכם. זאת מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009).
43.במצב דברים זה (כשלא נסתרה עדותם של הנתבעים כי התובעת חתמה על ההסכם בנוכחותם ובנוכחות בנה סאמר; ומשלא הובא סאמר לעדות על ידי התובעת לסתירת גרסת הנתבעים ללא סיבה סבירה, עובדה הפועלת לחובת גרסת התובעת בנדון), נתתי אמון בגרסתם זאת של הנתבעים. היינו – הוכחה לי באחת הדרכים האפשריות (ראו סעיף 37 לעיל) כי התובעת חתמה על ההסכם, וחתימתה בכתב יד המופיעה בו היא אמיתית.
44.למעשה הנתבעים הוכיחו לי את אמיתות חתימתה של הנתבעת על ההסכם בדרך נוספת. כפי שציינתי בסעיף 37 לעיל, יש מספר דרכים להוכחת אמיתות חתימה על מסמך. כן ציינו, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי דרכים אלה אינן בבחינת רשימה סגורה, וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמיתות חתימתו של אדם על מסמך, ובלבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת.
45.סבורני כי הנתבעים הוכיחו לי בדרך אחרת את אמיתות חתימת התובעת על ההסכם, הכוללת אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה המחלוקת (ההסכם דנן). זאת באמצעות מסמכים נוספים, לרבות הסכמי מכר, בשנים שקדמו להסכם דנן ולאחריו, בהם הוכח כי התובעת חתמה עליהם בכתב יד ולא בטביעת אצבע.
ודוק – כפי שציינו בסעיף 39 לעיל, התובעת משתיתה או מבססת את טענת זיוף חתימתה על ההסכם, בכך שאינה חותמת בכתב יד ומעולם לא חתמה כך, אלא רק בטביעת אצבע. מכאן, כי ככל שיוכח לי אחרת – היינו שהתובעת נוהגת לעיתים לחתום בכתב יד, וכך אף היה בתקופת חתימת ההסכם דנן, ממילא נופל הבסיס לטענת התובעת בדבר זיוף חתימתה.
יודגש – התובעת לא תמכה את טענתה בדבר זיוף חתימתה על ההסכם בראיות נוספות, דוגמת חוות דעת גרפולוגית או כל ראיה אחרת (דוגמת העדת בנה סאמר כי לא חתמה על ההסכם, כדברינו לעיל). התובעת בנדון התבססה אך ורק על טענתה הנ"ל כי מעולם לא חתמה בכתב יד על מסמכים, אלא רק בטביעת אצבע. מכאן – אם תיסתר טענתה זאת של התובעת, ממילא תיפגם מהימנותה ברמה משמעותית, ותטה את הכף לטובת גרסת הנתבעים, כי חתימתה על ההסכם היא אמיתית.
46.אקדים את המאוחר ואומר, כי הוכח לי שהתובעת בתקופת חתימת ההסכם, שנת 2001, כבר חתמה על מסמכים, לרבות הסכמי מכר, גם בכתב יד, ולא רק בטביעת אצבע. מכאן כי גרסתה בתובענה זאת כי מעולם לא חתמה בכתב יד אינה אמת.
47.העיד בפני על אודות אופני חתימות התובעת עו"ד חאזם ח'לאילה (להלן: "עו"ד חאזם"). עדותו נשמעה בישיבת יום 30.9.2021.
48.עו"ד חאזם ערך שני הסכמי מכר בהם ייצג את התובעת כמוכרת.
49.הסכם ראשון – מיום 16.12.1997 במסגרתו מכרה התובעת למר מרעי חסן ח'לאילה (אביו של עו"ד חאזם) שטח של 698 מ"ר בחלקה 2 בגוש 19773, וכן שטח של 176 מ"ר בחלקה 7 בגוש 19773, באדמות שעב.
ההסכם הוגש וסומן נ/1 (להלן: "עסקת נ/1").
על ההסכם נ/1 חתמה התובעת בטביעת אצבע, ועו"ד חאזם אישר חתימתה על גבי ההסכם נ/1.
עסקת מכר זאת דווחה למיסוי מקרקעין ביום 28.12.1997 (עדותו של עו"ד חאזם, עמ' 13 לפרו' שו' 21).
היות שחלק מהמכירה נשוא עסקת נ/1 כללה מקרקעין שקיבלה התובעת מאמה ללא תמורה בשנות ה-70 אך לא דווחה למיסוי מקרקעין (להלן: "עסקת האמא"), עו"ד חאזם דיווח על מכירה זאת בין התובעת לאמה למיסוי מקרקעין ביום 25.1.1998 (עמ' 13 לפרו' שורות25-26; עמ' 14 לפרו' שו' 1-6).
טפסי המש"ח על שני הדיווחים האמורים (עסקת נ/1 ועסקת האמא) חתומים על ידי התובעת בטביעת האצבע, הוגשו וסומנו נ/4.
עו"ד חאזם הכין שטרי מכר על אודות עסקת האמא והתובעת חתמה בפניו עליהם, והוא אימת חתימתה, בתאריכים 2.6.1999 ו-3.7.1999 (עמ' 15 לפרו' שו' 17-26; עמ' 16 לפרו' שו' 1-21). על שטרי מכר אלה כבר חתמה התובעת בכתב יד ולא בטביעת אצבע (שטרי המכר המדוברים הוגשו וסומנו נ/5 ו-נ/6).
לשם השלמת רישום עסקת נ/1 היה צורך בתצהיר זיהוי של התובעת. התובעת חתמה בכתב יד (לא בטביעת אצבע) על תצהיר זיהוי בפני עו"ד ח'לאילה ביום 4.7.1999. העיד על כך עו"ד חאזם (עמ' 16 לפרו' שו' 22-26; עמ' 17 לפרו' שו' 1-6). תצהיר הזיהוי הוגש וסומן נ/7.
50.הסכם שני – מיום 8.11.1998 בין התובעת ואחותה רימה מוחמד פאעור (להלן: "רימה") מיום 8.11.1998. במסגרת הסכם זה מכרו התובעת ורימה לזידאן חלאילה שטח אדמה בשיעור של 1260 מ"ר כל אחת מהן (סך הכל 2,520 מ"ר בחלקה 14 בגוש 19775 באדמות שעב (להלן: "עסקת זידאן").
על הסכם המכר נשוא עסקת זידאן, שהוגש וסומן נ/9, חתמה התובעת בכתב יד (ולא בטביעת אצבע), ועו"ד חאזם אימת את חתימתה על ההסכם האמור (ראו עדותו עמ' 17 לפרו' שו' 11-14).
עסקת זידאן דווחה למיסוי מקרקעין ביום 17.11.1998. על מש"ח הדיווח חתמה התובעת בכתב יד (ולא בטביעת אצבע) ביום 8.11.1998, ועו"ד חאזם אימת חתימתה. טופס המש"ח הוגש וסומן נ/15 (ראו עדותו בנדון של עו"ד חאזם עמ' 22 לפרו' שו' 23-26);.
עו"ד חאזם אף החתים את התובעת במסגרת עסקת זידאן על שני ייפויי כח בלתי חוזרים ביום 8.11.1998. גם על שני ייפויי כח אלה שאומתו על ידי עו"ד חאזם (שהעתקם הוגשו וסומנו נ/16 ו-נ/17) חתמה התובעת בכתב יד (ראו בנדון עדותו של עו"ד חאזם עמ' 23 לפרו' שו' 1-6, וכן עמ' 26 לפרו' – שם גם הבהיר מדוע היה צורך בשני ייפויי כח כאמור).
היות שעסקת זידאן היתה כרוכה גם במקרקעין שהמוכרות (התובעת ורימה) קיבלו מאימן המנוחה רייא פיאד מוחמד גאנם ז"ל (להלן: "המנוחה"), הוא פעל להוצאת צו ירושה למנוחה. על בקשת צו הירושה (שהעתקה הוגש וסומן נ/11) חתמה התובעת ביום 20.11.1998 בכתב יד (להבדיל מטביעת אצבע) ועו"ד חאזם אימת חתימתה (ראו בנדון עדותו של עו"ד חאזם עמ' 11 לפרו').
צו ירושת המנוחה כפי שהוצא על ידי רשם הירושות ביום 19.4.1999 הוגש וסומן נ/14.
התובעת אף חתמה על בקשת צו ירושה לעזבון אביה ז"ל, מוחמד אסעד גאנם ז"ל (להלן: "המנוח"), ביום 20.11.1998. חתימתה היתה בכתב יד ואומתה על ידי עו"ד חאזם. העתק בקשת צו הירושה אחר עזבון המנוח הוגש וסומן נ/12. עו"ד חאזם בעדותו הבהיר הצורך שהיה בהגשת בקשה לצו ירושה גם לעזבון המנוח (עמ' 20 לפרו' שו' 11-15).
51.שני ההסכמים דלעיל, עסקת נ/1 ועסקת זידאן הסתיימו ברישום (עדותו של עו"ד חאזם, עמ' 14 לפרו' שו' 8; עמ' 27 לפרו' שו' 5-8).
52.עו"ד חאזם נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובעת, אך לא חזר בו מגרסתו ועדותו, שנסמכה במסמכים רבים כמצוין לעיל, כי החל ממועד חתימתה על ההסכם נשוא עסקת זידאן ואילך בתאריך 8.11.1998, חתימת התובעת בפניו היתה בכתב יד. אפילו את עסקת נ/1 שהחלה ביום 16.12.1997 בחתימה באמצעות טביעת אצבע, השלימה התובעת בחתימה בכתב יד.
הסביר זאת עו"ד חאזם בכך שבמועד עסקת נ/1 (12/1997) אכן התובעת לא ידעה לחתום בכתב יד וחתמה בטביעת אצבע. לאחר מועד זה וטרם החתימה על עסקת זידאן (בחודש 11/1998) למדה התובעת לחתום בכתב יד. ומאז חתמה בפניו, גם על מסמכים הנוגעים לעסקת נ/1 בכתב יד, כמפורט לעיל (עמ' 44 לפרו' שו' 3-6).
הוסיף וציין עו"ד חאזם "בחוזה השני של זידאן, חתימה רגילה. ואז כשישבנו שם (בביתה של התובעת לשם החתמה על עסקת זידאן – ח"ש), אמרו (ילדיה של התובעת – ח"ש) וגם אמרה (התובעת – ח"ש) לימדו אותה לחתום חתימה רגילה כי זה יותר מכובד...ישבנו. הייתה היא היו הילדים שלה..." (עמ' 46 לפרו' שו' 6-14);
הדגיש עו"ד חאזם כי שינוי חתימה זה של התובעת לא נראה לו מוזר. להיפך הוא היה מרוצה מהעובדה כי ילדיה של התובעת לימדו אותה לחתום בכתב יד, כי אכן זה יותר מכובד (עמ' 47 לפרו' שו' 10-11).
כשנשאל עו"ד חאזם על אודות שינויים מסוימים בחתימות התובעת בכתב יד במסמכים שחתמה בפניו, השיב כי אינו צריך לפרשן את חתימותיה של התובעת, אלא הוא מעיד כי התובעת חתמה בפניו (עמ' 47 לפרו' שו' 16-19; עמ' 60 לפרו' שו' 19-22); זאת מעבר לעובדה כי כל החתימות שחתמה בפניו על מסמכים בכתב יד, הן בעסקת נ/1 והן בעסקת זידאן, נראות לו דומות (עמ' 56 לפרו' שו' 1-5).
הדגיש אף עו"ד חאזם כי הוא אדם מאמין ו"על כל אמיתות העסקאות (היינו אמיתות החתימות של התובעת – ח"ש) אני יכול להישבע על הקוראן, אני אדם מאמין" (עמ' 51 לפרו' שו' 22).
הדגיש גם עו"ד חאזם כי הגם שעל חלק ממסמכי עסקת נ/1 חתמה התובעת בכתב יד, התובעת לא מבקשת את ביטולה (עמ' 54 לפרו' שו' 1-4). לא זאת אף זאת אחותה של התובעת, רימה, שחתמה עימה (בכתב יד) על עסקת זידאן (נ/9) לא ביקשה בחייה, ולאחר פטירתה – יורשיה, את ביטול העסקה, כיוון שהיתה עסקה אמיתית (עמ' 31 לפרו' שורות 22-23; עמ' 41 לפרו' שו' 24).
כשהציגו לו מסמכים אחרים בכתב יד של התובעת שלא נחתמו בפניו, השיב שיש שינויים מסוימים, וחלק מהחתימה דומה לחתימה שנחתמה בפניו על ידי התובעת (עמ' 63 לפרו' שו' 1-12).
53.עדותו של עו"ד חאזם עשתה עלי רושם מהימן ולא נסתרה.
התמונה המתקבלת מעדותו זאת היא, כי בגבולות שנת 1998 למדה התובעת לחתום את חתימתה בכתב יד.
עו"ד חאזם ליווה את התובעת בחתימותיה הן בעסקת נ/1 (שהחלה בשנת 1997 בטביעת אצבע והסתיימה בחתימות על מסמכים בכתב יד בשנת 1999 – ראו נ/5; נ/6; נ/7) והן בעסקת זידאן שהחלה בשנת 1998 והסתיימה בחתימת התובעת על כל המסמכים בכתב יד.
העיד עו"ד חאזם, כי העובדה שהתובעת סיימה את עסקת נ/1 בחתימה על מסמכים בכתב יד בשנת 1999 לא הפתיעה אותו, כי ידע כבר מעסקת זידאן (בשנת 1998) שהתובעת למדה לחתום את חתימתה בכתב יד (עמ' 17 לפרו' שו' 7-9).
בהסתמך של עדותו של עו"ד חאזם, שעולה בקנה אחד עם עדותם של הנתבעים על אודות חתימת התובעת בפניהם בכתב יד (על ההסכם דנן שנחתם ביום 16.9.2001, כשלוש שנים לאחר שהתובעת כבר החלה לחתום בכתב יד), שוכנעתי לקבוע, כי התובעת חתמה על מסמכים בכתב יד (להבדיל מטביעת אצבע) כבר בשנת 1998, ולפחות ממועד עסקת זידאן בחודש 11/1998).
54.חיזוק לאמור מצאתי בעדותו של עו"ד חלאג' נביל (להלן: "עו"ד נביל").
עו"ד נביל העיד כעד מטעם עבד. הוא הכיר את התובעת דרך אדם שקנה ממנה מקרקעין בשם ג'מיל חלאילה בהסכם מכר שנחתם ביניהם ביום 20.10.2010 – (להלן: "עסקת חלאילה") – (עמ' 67 לפרו' שו' 21-23).
הסכם המכר נשוא עסקת חלאילה צורף כנספח ל-נ/22 (תצהירו של עו"ד אבו יונס).
התובעת חתמה לו ובפניו על שני ייפויי כח בכתב יד למטרות כדלקמן:
א.ייפוי כח מיום 13.4.2017 (הוגש וסומן נ/19) – במטרה להסדיר חובות שלה במיסוי מקרקעין הנובעים מעסקת המכר עם עבד (ההסכם דנן – עמ' 69 לפרו' שו' 15-26), בכדי שיהיה ניתן לרשום את עסקת חלאילה (שלא התאפשר רישומה כל עוד קיימים חובות לתובעת למיסוי מקרקעין);
ב.ייפוי כח בלתי חוזר לטובתו (נ/20) מיום 6.2.2019 (הוגש וסומן נ/20) – להשלמת עסקת חלאילה (עמ' 69 לפרו' שו' 1-20).
עו"ד נביל העיד כי על שני ייפויי הכח הנ"ל חתמה התובעת בפניו בכתב יד, והוא אישר חתימתה בפניו (עמ' 69 לפרו' שו' 24-26).
היא חתמה בפניו על ייפויי הכח הנ"ל בביתה בנוכחות בנה דאהר (עמ' 90 לפרו' שו' 2-11);
55.כאמור על נ/19 חתמה התובעת בפניו בשביל לטפל במס השבח שהוטל עליה בעסקת המכר שלה עם עבד (נשוא התובענה דנן). כשנשאל אם ציינה בפניו כי לא חתמה על ההסכם עם עבד, השיב: "ממש לא" (עמ' 70 לפרו' שו' 5-7).
ודוק – שני ייפויי הכח האמורים נחתמו על ידי התובעת בנוכחות בנה דאהר, כעדותו של עו"ד נביל. מכאן כי דאהר ידע על עסקת המכר דנן (בין התובעת לעבד) כבר ביום 13.4.2017 ללא כל מחאה או מעשה התנגדות מוכח מצידו מאז ועד עדותו בפני בתובענה זאת בישיבת יום 6.7.2021.
56.עו"ד נביל נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובעת, ונשאר איתן בדעתו, כי על שני ייפויי הכח המדוברים התובעת חתמה בכתב יד (להבדיל מטביעת אצבע) בנוכחותו, והוא אישר חתימתה עליהם (עמ' 72 לפרו' שו' 17-18 ושו' 25; עמ' 91 לפרו' שו' 12; עמ' 95 לפרו' שורות 5-7).
הדגיש עו"ד נביל כי את שני ייפויי הכח הנ"ל הוא ערך, ואלה מסמכים המצויים בחזקתו (עמ' 73 לפרו' שו' 18);
כשביקש ממנו עו"ד כמאל להשוות בין חתימותיה של התובעת על המסמכים השונים לבין חתימותיה הנטענות בפניו, השיב כי אינו גרפולוג (עמ' 77 לפרו' שו' 22); אם כי מצא דמיון בין החתימות השונות של התובעת בכתב יד (עמ' 82 לפרו' שו' 9; עמ' 87 לפרו' שו' 9; עמ' 103 לפרו' שו' 25);
הוא ציין כי יתכן שהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב, אך על נ/19 ו-נ/20 היא חתמה בפניו בכתב יד. אם היתה חותמת בפניו בטביעת אצבע הוא היה מאשר טביעת אצבע (עמ' 81 לפרו' שו' 19-22);
הוא ציין כי היה נוכח בעבר כשהתובעת חתמה על הסכם מכר מיום 20.10.10 בכתב יד בפני עו"ד סלימאן מוחמד סעיד, בעסקה אותה כינינו לעיל בשם עסקת חלאילה (עמ' 78 לפרו' שו' 1-24);
עיון בהסכם נשוא עסקת חלאילה, שצורף כאמור לנ/22, מלמד כי חתימת התובעת בו היא בכתב יד ולא בטביעת אצבע.
57.עדותו של עו"ד נביל גם עשתה עלי רושם מהימן ולא נסתרה.
התובעת חתמה בפניו על נ/19 ונ/20 מהשנים 2017 ו-2019 בהתאמה בכתב יד, והוא אף נכח בשנת 2010 במעמד הסכם עליו חתמה התובעת בכתב יד (עסקה שנערכה על ידי עו"ד מוחמד סעיד סלימאן, שאף אימת את חתימת התובעת בכתב יד על גבי ההסכם האמור).
היינו – סתירה ברורה לגרסתה של התובעת כי לא חתמה מעולם בכתב יד, אלא רק בטביעת אצבע.
58.מכאן כי טענתה הבסיסית של התובעת, עליה השתיתה את תביעתה הנדונה, כי מעולם לא חתמה על מסמכים בכתב יד אלא רק בטביעת אצבע, הוכחה כלא אמיתית.
מכאן, ובהסתמך על דברינו בסעיף 45 לעיל, שוכנעתי לקבוע כי התובעים הוכיחו לי בדרך אחרת את אמיתות חתימת התובעת על ההסכם בכתב יד, באמצעות אלמנטים חיצוניים (עדותם של עורכי הדין חאזם ונביל והמסמכים שצירפו להוכחת חתימת התובעת בפניהם בכתב יד).
59.אם בכך לא סגי נציין, כי הן עו"ד חאזם והן עו"ד נביל העידו כי יש דמיון מסוים בין סוגי החתימות של התובעת בכתב יד על המסמכים השונים שהוצגו על ידם ובפניהם (סעיפים 52 ו-56 לעיל);
גם עו"ד אבו יונס העיד על דמיון החתימות של התובעת על המסמכים השונים למרות שיש הבדלים מסוימים. עובדה זאת, כך לטעמו, מעידה על אותנטיות חתימותיה השונות של התובעת בפני שלושה עורכי דין שונים שהעידו במסגרת התובענה הנדונה (הוא עצמו, עו"ד חאזם ועו"ד נביל). הרי אם מאן דהוא היה רוצה לזייף את חתימת התובעת, היה מקפיד יותר על דיוק (עמ' 139-140 לפרו'; סעיף 27 לעיל).
עיון בחתימות התובעת השונות על המסמכים השונים שהוצגו בפניי במסגרת שמיעת הראיות אינן שונות לחלוטין מחתימות התובעת על ההסכם דנן. יש דמיון, הגם שלא זהות.
עובדה זאת סבירה. עסקינן באישה שבגיל מבוגר למדה לחתום בכתב יד, הגם שאינה יודעת קרוא וכתוב. היינו עסקינן בחתימה מזכרון (כמו ללמוד לצייר). מכאן שיתכן שבחתימה כזאת יחולו שינויים מסוימים מידי פעם, אך הצורה הבסיסית של החתימה נותרה על כנה.
כפי שציינו בסעיף 37 לעיל, אחת מדרכי הוכחת חתימת אדם על מסמך הוא מראה עיניים אף של בית המשפט בדבר הדמיון הקיים בין החתימות, ודמיון כזה קיים כאמור.
כאמור, הדמיון אינו מושלם, אך במקרה דנן, לנוכח עדויותיהם של עורכי הדין אבו יונס, חאזם ונביל ועדותו של עבד, על חתימתה של התובעת בפניהם על המסמכים שהוגשו כראיה, ניתן להסתמך, כך לדעתי, על הדמיון הקיים כדי לקבוע שהתובעת אכן חתמה על ההסכם נשוא התובענה דנן.
60.לכך אוסיף עוד עובדה – הנתבעים ביקשו דוגמות חתימה של התובעת מפתיחת חשבון בנק, לרבות בנק הדואר, בכדי להשוותן לחתימה על ההסכם דנן באמצעות מומחה (בקשה 8), ונענו על ידי עו"ד כמאל בשמה של התובעת, כי התובעת לא פתחה מעולם חשבון בנק, לרבות בנק הדואר.
דא עקא, בתה של התובעת איבתסיאם העידה, כי אימה (התובעת) מקבלת קצבת זקנה מהמוסד לביטוח ללאומי בהפקדה לחשבונה בבנק הדואר (עמ' 46 לפרו' יום 6.7.2021 שו' 17-22). מכאן כי התובעת חתמה על מסמכים לפתיחת חשבון בבנק הדואר, ולא גילתה זאת לתובעים. מעבר לעובדה כי התנהלות זאת של התובעת חסרת תום לב ואינה דרך מקובלת לניהול תובענה, יש בה בכדי לשמש ראיה לחובת גרסתה כי לא חתמה על ההסכם. זאת מכח הכלל שבפסיקה שצויין לעיל, בדבר אי העדת עד רלוונטי או אי גילוי ראיה רלוונטית ללא סיבה סבירה.
במצב דברים זה ניתן להניח לחובתה של התובעת, כי אם היתה מגלה עובדה זאת והיו מגולים מסמכי פתיחת חשבונה של התובע בבנק הדואר, היינו רואים חתימה בכתב יד על המסמכים ולא בטביעת אצבע, בניגוד לגרסת התובעת בפנינו, עליה השתיתה תובענתה.
61. מעבר לכל אלה התובעת בעדותה התגלתה כעדה לא אמינה, ואמחיש זאת בנקודות הבאות:
א.עבד העיד כאמור כי היה "בן בית" בביתה של התובעת טרם רכישת המקרקעין (ראו סעיף 11 לעיל, ועדותו זאת אושרה על ידי דאהר, בנה של התובעת, עמ' 11 לפרו' יום 6.7.2021 שו' 26). לעומתו התובעת טענה בעדותה תחילה כי כלל לא מכירה את עבד, ורואה אותו לראשונה בבית המשפט (עמ' 64 לפרו' שו' 17-26; עמ' 65 לפרו' שו' 14-24).
בהמשך כינתה את עבד "בוגד" (עמ' 70 לפרו' שו' 8), וכי "הוא אכל מהבית שלי...היית נכנס לבית שלי. היית נכנס לבית שלי...כמה פעמים אכלת אצלי בבית? אכלת מהידיים שלי...היה בא אצלנו הביתה, כמו אחד מבני המשפחה. אבל הוא בוגד, כפוי טובה, הוא כפוי טובה...הוא אוכל מהצלחת, ומשתין בו..." (עמ' 71 לפרו' שו' 13 ושו' 21; עמ' 72 לפרו' שו' 3, 17 ו-22).
היינו – היא מכירה את עבד היטב מהעבר ולא ראתה אותו לראשונה בבית המשפט, בדיוק כגרסתו של עבד;
ב.התובעת הכחישה כי יש לה חשבון בבנק הדואר ממנו מושכת את קצבת הזקנה שלה (עמ' 68 לפרו' שו' 1-11), אך בתה איבתסיאם העידה כי יש לה חשבון כאמור, בו מופקדת קצבת הזקנה שלה (והתייחסנו לכך לעיל);
ג.התובעת הכחישה אפילו את חתימתה על תצהירה ת/5 בפני עו"ד כמאל, בא כוחה, שהתבצעה בטביעת אצבע (עמ' 66 לפרו' 26);
ד.כשהתבקשה להדגים באיזו אצבע היא חותמת לטענתה, והצביעה על בוהן שמאל (עמ' 75 לפרו' שו' 7), בעוד שעל תצהירה ת/5 צויין כי חתמה "בבוהן יד ימין", וחתימתה אומתה על ידי עו"ד כמאל;
ה.התובעת לא הכחישה את חתימתה על ההסכם דנן, אלא גם על הסכמי עסקות זידאן וחלאילה לגביהן הגישה בבית משפט זה תביעות נפרדות במקביל לתובענה דנן, וגם שם טענה את טענתה העיקרית כי נוהגת לחתום רק בטביעת אצבע ולא בכתב יד (ת"א 53404-05-20 עסקת חלאילה ות"א 53405-05-20 עסקת זידאן – שם אף נתבע עו"ד חאזם אישית, אך נמחק ללא הסבר של ממש – עמ' 27-28 לפרו').
העובדה כי התובעת טוענת לזיוף חתימותיה בכתב יד בפני שלושה עורכי דין שונים, שעדותם לענין חתימת התובעת בפניהם בכתב יד תוך הצגת מסמכי החתימה נשמעה פני ונמצאה אמינה, מחלישה את משקל עדותה, וגורעת ממהימנותה בנדון (עמד על כך עו"ד אבו יונס בעדותו, עמ' 135 לפרו' שו' 21-24);
ו.התובעת העידה כי לא מכרה מעולם קרקעות למאן דהוא (עמ' 64 לפרו' שורות 11-15). דא עקא אנו יודעים כי מכרה מקרקעין בעסקת נ/1 בחודש 12/1997, ואת העסקה האמורה היא לא מכחישה ולא תובעת את ביטולה, כמו עסקות זידאן וחלאילה (ראו דברי ב"כ התובעת עמ' 35 לפרו' יום 30.9.2021 שו' 25). שוב חוסר מהימנות בולט של התובעת המנסה להרחיק עצמה מכל מכר מקרקעין בימי חייה;
ז.כאמור התובעת חתמה בכתב יד (ולא בטביעת אצבע) על בקשות לצווי ירושה של עזבון הוריה המנוחים בפני עו"ד חאזם (נ/11 ו-נ/14). צווי הירושה התקבלו, ומכוחם (או מכוח אחד מהם, כנראה צו ירושת אימה שנפטרה לאחר אביה) רשמה את חלקה במקרקעי ההורים על שמה (רואים זאת מנסח הטאבו שצורף כנספח א' ל-נ/23 בהתייחס לחלקה 13 בגוש 19770; וכפי שהתובעת אף העידה על כך בחקירתה הנגדית – עמ' 74 לפרו' שו' 10-24).
מכאן עולה לכאורה כי התובעת מתאימה טענותיה לפי הצורך. כשרוצה להכחיש עסקת מכר שנחתמה בכתב יד טוענת כי אינה נוהגת לחתום בכתב יד אלא רק בטביעת אצבע, וכשרוצה לעשות שימוש במסמך (צו ירושה) שהתקבל באמצעות בקשה שחתמה בכתב יד, לא מעלה טענה זאת.
ח.עו"ד שאהין, שערך עסקת מקרקעין נוספת שנחתמה בין התובעת לבין עבד בשנת 2004 ובוטלה כשבוע לאחר חתימתה (ראו סעיף 20 לעיל), העיד כי במעמד חתימת העסקה הנוספת האמורה הוזכרה עסקת המכר דנן משנת 2001 במפורש, בנוכחות התובעת. הוא לא זכר לומר אם הכחישה עסקה זאת (עמ' 108 לפרו').
לטעמי, עצם העובדה כי העסקה נשוא ההסכם דנן הוזכרה במפורש בנוכחות התובעת במעמד חתימת ההסכם משנת 2004 שנערך על ידי עו"ד שאהין, מלמדת בסבירות ראויה כי לא היתה הכחשה מצד התובעת של עסקת המכר דנן משנת 2001 על ידי התובעת. אחרת יש אפשרות כי עסקה זאת (משנת 2004) לא היתה נחתמת כלל ו/או עו"ד שאהין היה זוכר הכחשה של עסקת 2001 (ההסכם דנן).
62.מכאן כי גרסתה של התובעת בתצהירה ובעדותה בפני, בה הכחישה בצורה גורפת את חתימתה על ההסכם דנן (ראו למשל עמ' 69 לפרו' שו' 23), לא שכנעה אותי, ולא נתתי בה אמון לנוכח העדויות דלעיל.
63.העדויות של ילדיה של התובעת דאהר, איבתסיאם ו-ויסאם לא הוסיפו לבירור שאלת אמיתות חתימתה של התובעת על ההסכם, שכן לא נכחו במעמד חתימת ההסכם. הבן היחיד שנטען על ידי הנתבעים כי נכח במעמד חתימת ההסכם, סאמר, לא הובא לעדות על ידי התובעת (הגם שנתן לה תצהיר), ויש לייחס זאת לחובת התובעת (כדברינו בנקודה זאת בהרחבה לעיל).
יחד עם זאת בהתייחס לעדותו של הבן דאהר אציין, כי בעוד שבתצהירו ת/1 ובחקירתו (עמ' 12 לפרו' שו' 3-15) ציין כי נודע לו לראשונה על עסקת המכר דנן (כמו גם עסקאות חלאילה וזידאן) רק עם הגשת התביעות להכרזה על בטלותן (בחודש 5/2020), עולה מעדותו של עו"ד נביל כי דאהר ידע על העסקה דנן (בין התובעת לעבד) לפחות בתאריך 13.4.2017, מועד בו התובעת חתמה לו על נ/19, ייפוי כח לטיפול בחוב מס שבח נשוא העסקה דנן, בין התובעת לעבד. זאת כיוון שהתובעת חתמה לו על ייפוי הכח האמור (כמו גם יפוי הכח נ/20) בנוכחות בנה דאהר (ראו סעיפים 54-55 לעיל).
כאמור נתתי אמון בעדותו של עו"ד נביל בדבר חתימת התובעת בפניו בכתב יד על נ/19 ו-נ/20. באמון זה נכללת גם עדותו בדבר חתימת התובעת כאמור בנוכחות בנה דאהר.
מכאן כי דאהר ידע לפחות משנת 2017 על עסקת המכר נשוא ההסכם דנן, ואף היה מודע לפחות מאז לחוב מס שבח הרובץ לפתחה של אימו (התובעת) בגין עסקה זו. הרי לצורך טיפול בחוב מס שבח זה שכרה אימו את שירותיו המקצועיים של עו"ד נביל וחתמה לו על ייפוי הכח נ/19. זאת כאמור בניגוד לגרסתו של דאהר בתצהירו ובעדות בפני כי ידע על כל אלה רק לאחרונה, כאמור לעיל.
64.לסיכום שאלה א' העוסקת בהוכחת אמיתות חתימת התובעת על ההסכם – שוכנעתי לקבוע לאור כל האמור לעיל, כי הנתבעים עמדו בנטל הראיה להוכחת אמיתות חתימת התובעת על ההסכם, בניגוד לגרסתה בתובענה דנן.
שאלה ב' – הוכחת תשלום התמורה על פי ההסכם
65.כאמור טוענת התובעת בכתב התביעה (סעיף 34) כי לא קיבלה מעבד את התמורה החוזית על פי ההסכם (10,000 ₪) מעבד.
66.על מי נטל הראיה להוכחת תשלום התמורה שבהסכם?
לטעמי נטל הראיה בשאלה זאת נוטל על התובעת, וזאת לנוכח הרשום בהסכם (צורף כנספח לנ/22 - תצהירו של עו"ד אבו יונס) בסעיף 5 כדלקמן:
"תמורת כל התחייבויות המוכרת עפ"י הסכם זה ישלם הקונה למוכרת סך של 10,000 ₪ במעמד חתימת הסכם זה, והמוכרת בחתימתה על ההסכם מאשרת קבלת הסכום" .
משחתמה התובעת על ההסכם, וקבענו לעיל כי חתימתה אמיתית, לכאורה די בכך לקבוע כי הוכח תשלום התמורה. בנדון יש להפעיל את החזקה שבפסיקה כי אדם שחתם על מסמך מביע בכך לכאורה הסכמה לאמור בו אלא אם כן סתר את אותה חזקה בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה.
ראו לענין זה:
ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (18.5.65);
ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.08);
ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (17.8.00).
בנדון ההסכם נרשם בעברית ולכאורה התובעת אינה יודעת לקרוא ולכתוב בערבית וקל וחומר בעברית. יחד עם זאת נרשם בסעיף 14 להסכם כי ההסכם תורגם לשני הצדדים לשפה הערבית, ורק לאחר הבנת הדברים חתמו עליו מרצון חופשי.
עו"ד אבו יונס גם העיד כי טרם חתימת ההסכם על ידי התובעת, הוא תרגם לה את סעיפי ההסכם אחד לאחד לשפה הערבית (עמ' 121 לפרו' שו' 18-26; כן ראה סעיף 28 לעיל). עובדה זאת אושרה גם על ידי עבד (ראו סעיף 15 לעיל).
לכן, ככל שרוצה התובעת לסתור הנחה זאת (אישור תשלום התמורה באמצעות חתימה על ההסכם), עליה נטל הראיה.
67.האם עמדה התובעת בנטל ראיה זה?
לטעמי התשובה שלילית, כפי שאבהיר להלן.
68.כפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי חתימת ההסכם על ידי התובעת היא אמיתית. כן שוכנעתי כי חתמה על ההסכם לאחר שתורגם לה לערבית על ידי עו"ד אבו יונס כעדותו, בה נתתי אמון.
מכאן כי טענתה של התובעת שלא קיבלה את התמורה החוזית, היא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב (ההסכם) וזאת לנוכח הרשום בסעיף 5 להסכם, המצוטט בסעיף 66 לעיל, כי חתימתה מהווה אישור קבל התמורה הכספית בסך של 10,000 ₪.
ההנחה היא כי הסכם למכירת מקרקעין שנערך ונחתם בין צדדים, משקף את מפגש הרצונות בין הצדדים וממצה את התחייבויותיהם, האחד כלפי רעהו (השוו: ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, פסקה 7).
בהקשרים כאלה כבר נפסק כי:
"משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי-יציבות וחוסר וודאות..." [ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 (1988)].
וכן:
"הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את כל מה שהוסכם ביניהם..." [ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1479 (1957)].
על ההנחה המהותית הנ"ל מבוססת גם הוראת סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, שלפיה טענה ותביעה נגד מסמך בכתב, בנוגע להתחייבויות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב (וכך בענייננו הסכם בכתב למכירת מקרקעין) – "צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע".
בגדרי המונח: "טענה כנגד מסמך" באות הן טענה שהמסמך איננו נכון, או איננו מלא, והן: "טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך", שהרי שתיהן "באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו" (ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1509 (2009), והאסמכתאות הנזכרות שם).
במקרה דנן – טענתה של התובעת כי לא קיבלה את התמורה החוזית בשיעור של 10,000 ₪ נטענה בעלמא, מבלי שהביאה אסמכתא משכנעת, כי לא קיבלה את התמורה החוזית.
69.דווקא הראיות לימדו אחרת:
א.עו"ד אבו יונס ציין בתצהירו, כי מספר ימים לאחר חתימת ההסכם הגיעה התובעת לביתו עם אחת מבנותיה ודרשה עוד כסף, מעבר לתמורה שנרשמה בהסכם (ראו סעיף 29 לעיל).
כשניסה ב"כ התובעת להסיק מכך, כי התובעת הגיעה לביתו של עו"ד אבו יונס להתלונן בפניו כי לא קיבלה את התמורה החוזית, הדגיש עו"ד אבו יונס כי עצם השאלה עלולה להטעות. זאת כיוון שהתובעת לא ציינה בפניו כי לא קיבלה את התמורה החוזית, אלא כי היא רוצה עוד כסף, מעבר ל-10,000 ₪ שננקבו בהסכם, שאת קבלתם אישרה בחתימתה על ההסכם (עמ' 145 לפרו' שו' 13-26);
בעדותו זאת של עו"ד אבו יונס נתתי אמון. הוא הצהיר על כך כבר בתצהירו ועמד על כך בקוהרנטיות גם בחקירתו הנגדית, שלא נסתרה בנקודה זאת. מכאן ראיה לכאורה כי התובעת קיבלה את התמורה החוזית מידיו של עבד עובר לחתימת ההסכם.
ב.בהקשר זה נשאל עו"ד אבו יונס שמא הצדדים סיכמו על תמורה אחרת שלא באה לידי ביטוי בהסכם, והיא גבוהה מהסכום שננקב בהסכם (10,000 ₪), והשיב שאין לו ידיעה בנדון. יחד עם זאת, הוא ציין, כי כשהתובעת באה אליו מספר ימים לאחר חתימת ההסכם בדרישה כי התובעת ישלם לה עוד כסף, היא לא ציינה באוזניו כי בקשתה זאת מושתתת על סיכום דברים כזה (תמורה גבוהה יותר שלא בא זכרה בהסכם) בינה לבין עבד (עמ' 148 לפרו' שו' 4-13).
האמנתי לגרסה זאת של עו"ד אבו יונס, שחוזקה בשניים:
-
התובעת עצמה לא טענה בכתב התביעה ו/או תצהירה ו/או חקירתה הנגדית כי לא קיבלה את התמורה האמיתית שסוכמה בינה לבין עבד, ושלא נרשמה בהסכם, אלא כי לא קיבלה כל תמורה בגין מכירת המקרקעין;
-
עבד לא נשאל על אפשרות כאמור, כי התמורה החוזית לא שיקפה לאשורה את התמורה המוסכמת בינו לבין התובעת.
ג.העיד עו"ד אבו יונס כי סעיף 5 להסכם (הקובע כאמור את אישור קבלת התמורה החוזית בחתימת התובעת על ההסכם) לא היה בבחינת "מס שפתיים" (כהצגת ב"כ התובעת את הדברים). הוא התעכב עליו עובר לחתימת ההסכם והסביר לתובעת את הסעיף בשפה הערבית בנוכחות בנה (סאמר) שנכח במעמד החתימה, כי חתימתה על ההסכם מהווה אישור קבלת הכספים (עמ' 151 לפרו' שו' 16-19).
יותר מזה, עו"ד אבו יונס העיד כי עובר לחתימת ההסכם שאל את התובעת "ברחל בתך הקטנה" האם קיבלה מעבד את התמורה החוזית בשיעור של 10,000 ₪, והיא השיבה בחיוב (עמ' 132 לפרו' שו' 20-22; עמ' 152 לפרו' שו' 9-14).
היינו – עו"ד אבו יונס הבהיר ברורות לתובעת בשפה הערבית, בנוכחות בנה סאמר כי חתימתה על ההסכם מהווה אישור קבלת התמורה החוזית (10,000 ₪), ולא היתה כל מחאה בנקודה זאת מצד התובעת ו/או בנה. הוא גם שאל את התובעת מפורשות עובר לחתיתמת ההסכם, אם קיבלה את התמורה החוזית בשיעור של 10,000 ₪, והיא השיבה בחיוב.
משנתתי אמון בעדותו זאת של עו"ד אבו יונס די לי בכך להוכחת התמורה. במיוחד כשהעד לכאורה למעמד חתימת ההסכם שהוזכר על ידי הנתבעים, בנה של התובעת סאמר, לא טרח להגיע לעדות לסתירת הדברים. עמד על כך עו"ד אבו יונס בעדותו, כשציין:
"לא נראה לך הגיוני שהבן אדם, העד היחיד, סמר, לא הגיע לתת עדות? לא נראה לך הגיוני?...אתה (ב"כ התובעים – ח"ש) הזמנת אותו והוא לא הגיע" (עמ' 152 לפרו' שו' 16-23).
70.מעבר לכך עבד העיד כי שילם לה את התמורה החוזית כיום יומיים לפני חתימת ההסכם. הוא לא קיבל ממנה אישור במעמד התשלום. הוא לא זכר לומר אם היה נוכח עד לתשלום. הוא שילם את הסכום (10,000 ₪) במזומן בביתה של התובעת בתשלום אחד. ההסכם מאשר את התשלום האמור (סעיף 5). הוא מסתמך גם על ההסכם לצורך הוכחת התמורה, שכן חלפו מאז התשלום ועד מועד עדותו כ-20 שנים והזכרון מדרך הטבע מתעמעם (עמ' 205-206 לפרו').
נתתי אמון בעדותו זאת של עבד, שלא ניסה ליפות הדברים, ומה שלא זכר אמר שאינו זוכר. אין בעיניי גריעה ממהימנותו של עבד בהסתמכותו על הרשום בסעיף 5 להסכם, להוכחת התמורה, במיוחד לנוכח השנים הרבות שחלפו מאז חתימת ההסכם (למעלה מ-20 שנים).
נזכיר כי עבד היה בן בית בביתה של התובעת כפי שהזכרנו לעיל, והיו יחסים טובים בינו לבין התובעת ומשפחתה (ראו סעיף 11 לעיל).
לכן לא תמוה בעיניי כי מסר לה את כספי התמורה החוזית טרם חתימת ההסכם.
יותר מזה – דרך פעולה זאת שבין עבד לתובע בדבר מסירת התמורה לפני חתימת הסכם מכר הוכחה בעסקת מכר אחרת ביניהם, אותה ערך עו"ד שאהין (ראו סעיף 20 לעיל). גם בעסקה זאת שילם עבד את התמורה החוזית לתובעת לפני חתימת ההסכם, ומשבוטלה עסקת מכר זאת החזירה לו התובעת את התמורה החוזית ששולמה לידיה (ראו לענין זה עדותו של עבד – עמ' 260 לפרו' שו' 22-26).
עו"ד שאהין גם נתן תצהיר עדות ראשית מטעם עבד (נ/21) ונחקר קצרות בישיבת יום 30.9.2021 ואישר הדברים. בתצהירו ציין עו"ד שאהין כי אכן ערך הסכם מכר בין התובעת לעבד בתחילת שנת 2004. הצדדים חתמו על הסכם. העתק ההסכם החתום אינו בידיו, כיוון שבוטל על ידי הצדדים כשבוע לאחר חתימתו, ולכן לא טרח לשמור עותק ממנו. אך הוא הוציא עותק לא חתום של ההסכם ממחשבו, וצרפו לתצהירו.
ציין עו"ד שאהין כי התובעת הגיעה למשרדו לשם חתימת ההסכם האמור, ואישרה בפניו כי כבר קיבלה את התמורה החוזית במזומן לידיה מידיו של עבד בשיעור של 13,000 ₪. היינו טרם החתימה על ההסכם. לכן גם בהסכם הנ"ל (שהעתקו הלא חתום צורף לנ/21) נרשם, כי "המוכר מאשר בחתימתו על הסכם זה קבלת מלוא התמורה" (סעף 6(ב) להסכם).
כן ציין עו"ד שאהין בתצהירו, כי לאחר כשבוע התקשר אליו עבד והודיעו כי ההסכם בוטל בין הצדדים, וכי התובעת החזירה לו את כספי התמורה ששילם לה.
עו"ד שאהין כלל לא נשאל על התמורה ותשלומה ו/או על אודות סעיף 6(ב) להסכם שערך (חתימה על ההסכם המהווה אישור קבלת התמורה) , ונקודה זאת בעדותו לא נסתרה.
מכאן חיזוק וראיה, כי המקרה דנן ביחסי הצדדים (עבד והתובעת) בדבר תשלום התמורה החוזית טרם חתימת ההסכם ללא אסמכתא אחרת בכתב זולת ההסכם, בו קיים סעיף אישור קבלת התמורה (סעיף 5 במקרה דנן וסעיף 6(ב) להסכם שערך עו"ד שאהין) אינו חריג.
יותר מזה – קשה להניח שהתובעת היתה עושה עסקת מקרקעין נוספת עם עבד בשנת 2004 אם לא היה משלם לה את תמורת ההסכם דנן משנת 2001.
מכאן חיזוק לגרסתו של עבד, כי שילם לתובעת את תמורת ההסכם עובר לחתימת ההסכם.
71.התובעת הכחישה בתצהירה (ת/5) את קבלת התמורה החוזית (ראו סעיף 8 לעיל). כך גם בחקירתה הנגדית שללה קבלת כספים מעבד מכוחו של הההסכם (עמ' 73 לפרו' שו' 3-4).
ברם לנוכח הראיות דלעיל, שוכנעתי כי גם בנקודה זאת עדותה לא אמיתית, וכי קיבלה את התמורה החוזית מידיו של עבד, זמן קצר לפני חתימת ההסכם.
מעבר לכך – משקבעתי כי הנתבעת חתמה על ההסכם בכתב יד, בניגוד לטענתה המרכזית בתובענה זאת כי על ההסכם זוייפה שכן נוהגת לחתום בטביעת אצבע בלבד, ממילא נפגעה מהימנותה באופן ממשי. לכן יש להתייחס גם ליתר חלקי עדותה בחשדנות ובזהירות מכוחה של חזקת השקר הקיימת בהלכה הפסוקה, לפיה מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו.
בנדון כבר נקבע בפסיקה כי:
"הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה (ראו טליה פישר ואלכס שטיין, "דיני ראיות", הגישה הכלכלית למשפט 1103, 1106-1105 (בעריכת אוריאל פרוקצ'יה, 2012))" – [ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון, פסקה 28, (1.5.2019). כן ראה אסמכתאות בסעיף 29-32 לפסק דין חיון האמור].
חזקת השקר האמורה, מחזקת את סתירת גרסתה של התובעת כי לא קיבלה את התמורה הנקובה בהסכם.
72.לסיכום שאלה ב' אציין, כי לא רק שהתובעת לא הוכיחה שלא קיבלה את התמורה שבהסכם, אלא ההיפך. הוכח לי, לאור כל האמור לעיל, כי קיבלה את התמורה החוזית מידיו של עבד עובר לחתימת ההסכם. לכן גם הסכימה לחתום על ההסכם שכלל את סעיף 5 בו, בדבר אישור קבלת התמורה באמצעות חתימתה על ההסכם.
שאלה ג' – מי מחזיק במקרקעין מיום חתימת ההסכם ועד ליום הגשת התביעה
73.שאלת זהות המחזיק במקרקעין מיום חתימת ההסכם (שנת 2001) ועד ליום הגשת התביעה (2020) יכולה ללמד לכאורה על אמיתות ההסכם. הרי אם עבד טוען כי רכש המקרקעין ושילם את תמורתם במלואה בהתאם להסכם, אך המקרקעין נותרו בחזקת התובעת מבלי שתפס בה חזקה כלל, הדבר עלול ללמד אחת משניים:
א.שלא נחתם הסכם מכר המקרקעין כלל;
ב.נחתם הסכם אך הוא בוטל בהמשך הדרך.
74.היות שהסקנו וקבענו לעיל כי נחתם ההסכם בין התובעת לעבד, ממילא נשללת האפשרות הראשונה דלעיל, שלא נחתם הסכם מכר בין עבד לתובעת. יחד עם זאת, ככל שיוכח לי כי התובעת ממשיכה להחזיק במקרקעין לאחר חתימת ההסכם, יכול הדבר לכאורה ללמד, כאפשרות השניה לעיל, כי ההסכם בוטל בין הצדדים, כמו שבוטלה עסקת עו"ד שאהין, כמפורט בסעיף 20 לעיל.
האמת שגם אפשרות זאת בעייתית שכן לא נטענה כלל על ידי התובעת. היינו – התובעת לא טענה בכתב התביעה ובתצהירה כי נחתם הסכם בינה לבין עבד אך הוא בוטל לאחר חתימתו (מכל סיבה שהיא – שגם לא פורטה), אלא כי כלל לא חתמה על ההסכם.
יחד עם זאת, היות ששאלת ההחזקה במקרקעין עמדה על הפרק והתבררה בפניי, אדון אכריע בה.
75.זכויותיה של התובעת במקרקעין שנמכרו לעבד מכוחו של ההסכם רשומות במושע (ראו נסח רישום מקרקעין נספח א' לנ/23). יחד עם זאת, מיקום המקרקעין בחלקה (חלקה 13) היה ברור וידוע לצדדים (עבד והתובעת) במועד חתימת ההסכם (ראו בנדון סעיף 18 לעיל).
לכן עבד גם ידע לתאר היטב את מיקום המקרקעין בתצהירו, כמפורט בסעיף 12 לעיל: אדמה הנטועה 13 עצי זית לא מטופלים (במצב רע), באיזור הררי, זרועה באבנים וסלעים המקשים על עיבודה, ומעליה עובר קו מתח גבוה.
היינו – עבד ידע בדיוק את מיקום המקרקעין שקנה מהתובעת על פי ההסכם.
מעבר לכך – התובע דאג לעגן זכויותיו במקרקעין בשלב ראשון על ידי הערת אזהרה שנרשמה לזכותו על חלקה של התובע בנדון ביום 30.9.2001, כשבועיים לאחר חתימת ההסכם (ראו נסח רישום מקרקעין – נספח א' לנ/23).
בהסכם אין הוראה מיוחדת להעברת החזקה במקרקעין. אך מששילם עבד את מלוא התמורה החוזית עובר לחתימת ההסכם, לכאורה החזקה במקרקעין אמורה לעבור לידיו של עבד מיד עם חתימת ההסכם; ואכן עבד ציין בתצהירו כי מאז חתימת ההסכם קיבל החזקה במקרקעין ונהג בה מנהג בעלות (ראו סעיף 22 לעיל).
כך גם בחודש 4/2002, כשבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם אף טרח עבד להכין תשריט חלוקה לחלקו במקרקעין (סעיף 17 לעיל), וזאת כנראה לגבות ולחזק מיקומם של המקרקעין שרכש מהתובעת בחלקה המדוברת (חלקה 13 בגוש 19770).
76.לעומתו, התובעת בכתב התביעה ובתצהירה ת/5 לא מתייחסת כלל לענין החזקתה במקרקעין מאז חתימת ההסכם (היינו לא ציינה בצורה ברורה וחד משמעית כי היא ממשיכה להחזיק במקרקעין ולנהוג בהם מנהג בעלים). כל שציינה בכתב התביעה (סעיפים 52-53), כי משלא רשם עבד את זכויותיו במקרקעין מאז חתימת ההסכם ועד כה, מהווה הדבר ראיה לכאורה כי לא התקיימה עסקת מקרקעין ביניהם. התובעת בחרה שלא להתייחס כאמור בצורה ברורה להמשך החזקתה במקרקעין.
77.כבר במצב דברים זה נמצאנו למדים כי טענת המשך החזקתה של התובעת במקרקעין לאחר ההסכם, לא נטענה על ידה בבירור (זאת לעומת טענתו הברורה של עבד בדבר החזקתו במקרקעין לאחר חתימת ההסכם) אלא בשפה רפה באמצעות ילדיה (כמו שנראה להלן), וטענה זאת "תלויה על בלימה".
78.כעת נבחן את עדויות ילדיה של התובעת לענין ההחזקה במקרקעין:
עדותו של דאהר:
דאהר בתצהירו ת/1 לא מדבר כלל על החזקת התובעת, אימו במקרקעין;
בחקירתו הנגדית ציין כי:
א.לאימו, התובעת, יש הרבה אדמות והרבה חלקות, הכוללות עשרות דונמים עם מאות עצי זית. הוא לא יודע לפרט במדוייק את מיקום אדמותיה של אימו שכן אינו נוהג לבקר בהן (עמ' 15 לפרו' שו' 6-16);
ב.הוא אינו יכול לפרט על אודות המקרקעין נשוא התובענה דנן (עמ' 16 לפרו' שו' 22-24);
ג.כשנשאל מי מטפל בעצי הזית באדמות התובעת בואדי שעב, שם נמצאים המקרקעין דנן, השיב נאסר בראזי (להלן: "בראזי"). הוא לא היה בטוח בשם המשפחה אך היה בטוח בשמו הפרטי (עמ' 16 לפרו' שו' 26);
לדבריו בראזי מטפל בעצי הזית, לרבות מסיקה, אך למעט חרישה (עמ' 17 לפרו' שו' 1-39;