ל' נ' עיריית ירושלים ואח'

התובעת, ילידת 1961, נחבלה לטענתה ביום 7.6.2010, בעת שיצאה מחנות לכיוון רחוב יפו בירושלים, בו בוצעו באותה עת עבודות לביצוע הרכבת הקלה (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה עיקמה התובעת את רגלה וסבלה מנקע בקרסול.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, עיריית ירושלים; וכן כנגד הנתבעת 2, חברת סיטי פס בע"מ, החברה הזכיינית של פרוייקט הקמת הרכבת הקלה בירושלים; הנתבעת 3, חברת מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר בע"מ, קבלן המשנה שביצע עבודות בחלק הרחוב הרלוונטי; והנתבעת 4, מגדל חברה לביטוח בע"מ, מבטחתה של הנתבעת 3. הצדדים נחלקו לגבי נסיבות התאונה, האחריות להתרחשותה והנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה.

נסיבות התאונה

מן העדויות שבאו לפניי עולה כי ביום 7.6.2010 הגיעה התובעת עם שתי בנותיה הקטנות לחנות צעצועים וכלי כתיבה ברחוב יפו 80 בירושלים. ביציאתה מן החנות נכנסה רגלה ל"בור" שנוצר כתוצאה מהסרת אבני ריצוף, שהיה מכוסה לטענתה בקרטון. התובעת טענה כי נפלה על הרצפה ונחבלה בקרסול שמאל. בהמשך אותו יום פנתה התובעת למרפאת ט.ר.מ בירושלים, שם אובחן כי היא סובלת מנקע בקרסול.

מטעם התובעת הובא לעדות מר משה כהן, בעליה של חנות הצעצועים. מעדותו של מר כהן עלה כי שהה בחנות בעת הנפילה ולא ראה את רגע הנפילה ממש, אך מיד לאחר מכן יצא וראה את התובעת לאחר שנפלה. לדבריו, במועד התאונה נעשו במקום עבודות ונוצר בור כתוצאה מכך שחלק מהריצוף לא בוצע, וכדבריו: "הם השאירו שם פתח פתוח, לא סגרו ריצופים" (עמ' 4 שו' 2). העד נשאל האם באותו מועד היה הפתח מכוסה בקרטון והשיב כי לא זכור לו דבר כזה (עמ' 6 שו' 17-14).

התובעת הציגה תמונות אשר צולמו, לטענתה, על ידי בתה כשבוע לאחר התאונה. בתמונות ניתן לראות שורת ריצוף חסרה במדרכה, לאורך הכניסה לחנות, ושתי מרצפות מונחות על גבי החול על מנת לגשר על המעבר מהמדרכה לכניסה לחנות. התובעת לא ידעה לומר אם זה היה המצב במועד התאונה וטענה בעדותה כי במקום הונח קרטון שכיסה על הבור. יצויין, כי בין המדרכה לבין החנות היה בעת הרלוונטית וקיים אף כיום הפרש גבהים - "מדרגה של 10 ס"מ", כדברי העד כהן (עמ' 5, שו' 17-13).

גירסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה נתמכות בעדותו של מר כהן, עד אובייקטיבי נטול אינטרס, ובתמונות ממועד סמוך לאירוע, המעידות על מצב העבודות במדרכה בכניסה לחנות. לאחר בחינת ראיות אלה, מצאתי לקבוע כי התובעת הוכיחה ברמה הנדרשת כי נפלה ביציאתה מהחנות ומעדה ב"בור" שנוצר בשל עבודות ריצוף במדרכה.

האחריות

אין חולק כי במועד הרלוונטי בוצעו לאורך רחוב יפו עבודות בניה במסגרת פרוייקט הקמת הרכבת הקלה. בנסיבות בהן לא נחסם המקום למעבר הולכי רגל, היה על הנתבעות לדאוג למעברים בטוחים אל תוך החנויות לטובת הולכי הרגל, ולא להותיר את הדרך באופן הגורם סיכון למשתמשים בה. הותרת פס לאורך המדרכה, ממש ביציאה מהחנות, שאינו מרוצף, באופן שיוצר מעין "בור" ביחס לגובה המדרכה, מהווה מפגע שטמון בו סיכון שהיה ביכולתן של הנתבעות למנוע באמצעים פשוטים יחסית. נוכח האמור, מצאתי כי הנתבעות התרשלו והן אחראיות לנזקי התובעת.

הנתבעות הודיעו כי קיימת הסכמה בינן לבין עצמן בכל הנוגע לחלוקת האחריות, ולפיכך אין צורך להכריע בעניין זה (עמ' 13 לפרוטוקול, שו' 9-8).

אשם תורם

דוקטרינת האשם התורם מעוגנת בהוראת סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את "מעשי הרשלנות" של המזיק והניזוק אלה מול אלה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.

בנסיבות העניין, אל מול רשלנותן של הנתבעות, יש לזקוף לחובת התובעת אשמה על שלא שמרה על ערנות מלאה בעת שפסעה במקום בו מבוצעות עבודות, כאשר לא יכול להיות ספק (והתובעת אף אישרה זאת בעדותה) כי הבחינה בעבודות המבוצעות בפתח החנות ולאורך הרחוב, בעת שנכנסה אל החנות זמן קצר קודם לכן. מצופה היה מהתובעת שתשים לב למדרך רגלה, בפרט כאשר היא יורדת מדרגה ממפלס החנות אל מפלס המדרכה, ותתאים את רמת הערנות שלה לתנאי הסביבה בה היא הולכת. אף אם אקבל את טענת התובעת כי ה"בור" כוסה בקרטון, עדיין אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם, אותו יש להעמיד, בנסיבות העניין ובמכלול השיקולים, בשיעור 15%.

הנכות הרפואית

התובעת נחבלה בקרסול שמאל ואובחנה כסובלת מנקע בקרסול. עקב פגיעתה טופלה התובעת בחבישה אלסטית, עברה בדיקות הדמיה וטיפולי פיזיותרפיה.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר שי קאופמן. המומחה קבע כי "לאור העדר אבחנה אנטומית מדוייקת, קשה לקבוע את נכותה לפי סעיף ליקוי ספציפי ולכן יש להשתמש בסעיף סל המתאר את ההשפעה התפקודית של הפציעה", והעריך את נכותה של התובעת בשיעור 10%.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, אשר קבע כי קרסול שמאל נותר "עם נפיחות קלה, ללא הגבלה בתנועות וללא הפרעה ליציבות. בבדיקת אולטרסאונד, שנעשתה מיד אחרי הפגיעה, יש קרע חלקי קטן, ברצועה פנימית". בגין הממצאים שהיו בפניו העריך המומחה את נכותה של התובעת בשיעור 2%.

נוכח המחלוקת בין הצדדים לעניין שיעור הנכות, מונה פרופ' ר' מושיוב כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בבדיקתו את התובעת מצא המומחה כי התובעת מהלכת עם צליעה אנטלגית מזערית, אין דלדול שרירים ברגל שמאל ואין הגבלת תנועות בקרסול שמאל, "הקרסול יציב ומבחני מגירה ואינברסיה תקינים", "נפיחות מזערית ורגישות ממוקמת. בבדיקות העזר עדות לקרע חלקי של הדלתואיד, קליטת יתר באיזור הנביקולה, טנדינוזיס או קרע חלקי בגיד האכילס". בשל מכלול הממצאים הקליניים והרנטגניים, קבע המומחה כי נכותה של התובעת לצמיתות היא בשיעור 5%. כן נקבע כי התובעת שהתה בחופשת מחלה רצופה במשך 5 ימים לאחר התאונה, וסביר לקבוע שבתקופה זו היתה נכותה התפקודית הזמנית בגובה 100%.

הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' מושיוב על חוות דעתו, ולאחר שעיינתי בה מצאתי לנכון לאמצה. אשר על כן, אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה היא בשיעור 5%.

הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות

התובעת, בת 56, נשואה ואם ל-7 ילדים, עבדה במועד התאונה בהיקף חלקי כיועצת נישואין. התובעת טענה בתצהירה כי בעבר עבדה כמורה לאנגלית ולימודי קודש, אך עם הולדת ילדה השלישי הפסיקה לעבוד והתמסרה לגידול הילדים. לאחר שנים החלה לעבוד כיועצת נישואין והעבירה סדנאות בנושא משפחה והעצמה אישית ומשפחתית. מדו"ח רציפות ביטוח שהוגש מטעם הנתבעות (נ/1) עולה כי התובעת עבדה לסירוגין בין השנים 1984 עד 1990 במשרד החינוך והתרבות בשכר נמוך, הנופל משמעותית משכר מינימום ואינו עולה על אלפי שקלים בודדים בשנה. בדצמבר 2008, לאחר כ-18 שנים בהן לא עבדה כלל, החלה התובעת לעבוד ב"בית המדרש לחינוך והראה". בשנת 2009 עמד שכרה החודשי הממוצע של התובעת ע"ס 1,050 ₪; בשנת 2010 עמד השכר ע"ס 1,250 ₪; ובשנת 2011 עבדה התובעת עד לחודש יולי באותה שנה, ושכרה החודשי עמד ע"ס 1,275 ₪ בממוצע.

התובעת טענה בתצהירה כי לפני התאונה שכרה הממוצע עמד על 1,260 ₪, ולאחר התאונה נאלצה להפחית בהיקף עבודתה עד אשר נאלצה לפרוש מהעבודה בחודש יולי 2011, כשנה לאחר התאונה. מהנתונים שהובאו לעיל ובתלושי השכר שהוצגו, עולה כי התובעת לא דייקה בטענותיה וכי העובדות מלמדות אחרת. כזכור, התאונה שבנדון ארעה בתחילת חודש יוני 2010. מתלושי השכר שצורפו לתצהירה של התובעת ניתן ללמוד כי שכרה החודשי של התובעת לא היה קבוע וניתן לה על בסיס שעתי. כך, למשל, בחודשים מרץ ואפריל 2010, קודם לתאונה, עמד שכרה החודשי של התובעת ע"ס 700 ₪, ואילו בחודש יולי 2010, לאחר התאונה, עמד השכר ע"ס 1,750 ₪. בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2010 עמד השכר ע"ס 1,050 ₪, בחודש נובמבר ע"ס 700 ₪, ובחודש דצמבר 2010 שב ועלה ל-1,400 ₪. התובעת לא צרפה את תלוש השכר לחודש יוני 2010, חודש התאונה, אך בחישוב על פי הנתונים המצטברים המצויים בתלושי השכר עולה כי בחודש זה השתכרה התובעת 1,750 ₪. נתונים אלה מלמדים אותנו כי, ככלל ושלא כנטען על ידי התובעת, לפגיעתה של התובעת לא היתה השפעה על עבודתה ושכרה, והדבר עולה בקנה אחד עם הנכות הזמנית שקבע לה מומחה בית המשפט למשך 5 ימים בלבד ועם אופי והיקף עבודתה של התובעת, אשר, על פי עדותה, כללה העברת סדנא לכ-16 נשים, אחת לשבוע (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 11-7, 21). על רקע דברים אלה, אין גם לקבל את טענת התובעת כי לאחר התאונה הפסיקה להעביר סדנאות כיוון שהתקשתה לעמוד בפני קהל. ראשית, בניגוד לדברים עליהם הצהירה בתצהיר העדות הראשית, לפיהם הפסיקה לעבוד "מס' חודשים לאחר התאונה", מהנתונים שהציגה הנתבעת עלה כי התובעת המשיכה לעבוד למעלה משנה לאחר התאונה, עד לחודש יולי 2011, בשכר שלא נפל משכרה קודם לתאונה. טענתה של התובעת כי מצבה עקב התאונה הוא שהוביל לפרישתה מהעבודה לא גובתה בראיה כלשהי ואינה מוסברת על רקע הנכות המזערית שנקבעה לה ובהתחשב בעבודתה עובר לתאונה, שלא דרשה מאמץ פיסי ניכר, או בכלל, וכללה העברת סדנא לקבוצה לא גדולה של נשים, ערב אחד בשבוע.

התובעת הוסיפה וטענה כי אילולא פגיעתה, היתה שבה כיום, לאחר שילדיה בגרו, לעסוק כמורה בבית ספר ושכרה היה צפוי לעמוד על כ-6,500 ₪. בעדותה, טענה התובעת כי לפני כשלוש שנים פנתה לייעוץ תעסוקתי והוצע לה לעבוד כמורה לאנגלית, אך היא בחרה שלא להמשיך ולבדוק אפשרות לעבוד כמורה כיוון שלטענתה אינה יכולה "לעמוד על הרגליים וללמד" (עמ' 10, שו' 35-20). בסיכומיה ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על פי חישוב של שכר מינימלי בגובה 5,000 ₪. לא מצאתי בסיס לפסיקת פיצוי על יסוד שכר כזה. כאמור, דו"ח רציפות הביטוח מלמד כי גם בשנים בהם עבדה התובעת לטענתה כמורה, לפני 20 שנה ויותר, לא עלה שכרה החודשי על כמה מאות שקלים לחודש בממוצע. טענות התובעת לעניין כוונתה לשוב ולעבוד כמורה נטענו בעלמא. מעדותה של התובעת ניכר היה כי לא עשתה מאמץ אמיתי כלשהו כדי לחזור למעגל העבודה. להיפך, אף את עבודתה כיועצת נישואין ומדריכת סדנאות בחרה לעזוב כשנה לאחר התאונה, אף שאין במצבה הרפואי עקב התאונה כדי להסביר או להצדיק זאת.

כאן המקום לציין כי בסיכומיה טענה התובעת לאי יציבות של קרסול שמאל, הגורם לה לנקעים חוזרים מהם היא סובלת מאז התאונה שבנדון. לעניין זה הפנתה התובעת, בין היתר, למסמכים רפואיים שנערכו על ידי פרופ' ליברגל, אליו פנתה לטיפול באופן פרטי. לעניין זה חשוב לציין, ראשית, כי במסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר התובעת, לרבות מסמכים שנערכו על ידי פרופ' ליברגל, קיימת יותר מפעם אחת התייחסות לשני הקרסוליים, אף שהתובעת נפגעה בתאונה שבנדון בקרסול שמאל בלבד. כך, למשל, במסמך מיום 11.9.11, נרשם כי התובעת "נקעה את שני הקרסוליים כמה פעמים"; מסמך מיום 1.1.12 מציין כי בבדיקת התובעת נמצאה "אי יציבות של הקרסוליים"; גם פרופ' ליברגל מציין במסמך מיום 29.1.12 "אי יציבות קלה דו צדדי"; שנית, פרופ' מושיוב, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו מפורשות כי "הקרסול יציב ומבחני מגירה ואינברסיה תקינים". כאמור, התובעת לא ביקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו ויש לתת לקביעותיו את המשקל המתאים.

יש להוסיף ולציין כי הרושם שהתקבל ממכלול הראיות שבאו לפניי, היה שהתובעת מפריזה בתיאור מגבלותיה כתוצאה מהתאונה ובמידת ההשפעה של הנכות על תפקודה בכלל ועל יכולתה לעבוד ולהשתכר, ולו בהיקף חלקי כפי שעשתה בעבר, בפרט.

לנוכח כל האמור, ובהתחשב בטיב הנכות ושיעורה, הרקע התעסוקתי של התובעת, טיב עיסוקה עובר לתאונה ורמת השכר לאורך השנים, כמו גם הסיכוי הקטן כי אם תבחר בכל זאת לשוב למעגל העבודה, נכותה בשיעור 5% תקשה במשהו על מציאת עבודה או על היקף העבודה בה תבחר לעסוק, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בסכום גלובלי של 7,000 ₪. אציין, כי משלא הוכח כי הנכות המזערית גורמת להגבלה של ממש ולא נמצא כי יש לקשור בין הפגיעה בתאונה לבין הפסקת העבודה, ספק אם ישנו בסיס לפיצוי בגין ראש נזק זה, והפיצוי שנפסק אינו אלא בכדי שלא לקפח את התובעת.

נזק לא ממוני

בהתחשב בטיב הפגיעה, בנכות הצמיתה בשיעור 5%, בתקופת אי הכושר הזמני שקבע מומחה בית המשפט (5 ימים), בטיפולים להם נזקקה התובעת ובתלונותיה לעניין הפגיעה בתפקודה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך 25,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות

התובעת טענה כי נעזרה בעבר בבני משפחתה וכי ילדיה, שכיום עוזרים לה, גדלים ועוזבים את הבית ולפיכך תזדקק לעזרה בשכר בעתיד. כן טענה התובעת כי היא נזקקה לטיפולים שונים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, ונאלצה לרכוש משככי כאבים, תחבושות אלסטיות וכו', וכי הפציעה והנקעים החוזרים מגבילים אותה מבחינת ניידות ויגרמו לה גם בעתיד הוצאות נסיעה יתרות.

התובעת לא פרטה מה טיב העזרה לה היא נזקקת ולא הביאה מי מבני משפחתה לעדות בעניין זה. בנסיבות העניין, בהתחשב באופי הפגיעה, בשיעור הנכות הנמוך, בתקופת אי הכושר הזמני ובמהלך הטיפולים להם נזקקה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר. בהתחשב בשיעור הנכות, איני מוצאת לנכון לפסוק פיצוי לעתיד ברכיב זה.

התובעת צרפה לתצהירה קבלות על תשלומים לרופאים אליהם פנתה באופן פרטי. התובעת לא הבהירה אם קיבלה החזר, ולו חלקי, מקופת החולים בגין התייעצויות אלה, ובכל מקרה אין להטיל על הנתבעות תשלום הוצאות אלה, שכן התובעת היא שבחרה לפנות לרופאים ברפואה הפרטית שעה שהיה ביכולתה לקבל אותם טיפולים בקופת החולים. התובעת טענה בנוסף כי לצורך שיפור מצבה היא שוחה פעמיים בשבוע, ולשם כך רוכשת כרטיסים לבריכה בעלות שנתית של כ-4,500 ₪. התובעת צרפה לתצהירה כרטיסיה אחת בלבד מחודש מאי 2015. מכל מקום, הוצאות בסכומים שנטענו בגין פעילות שחיה לא אושרו על ידי מי מהמומחים, ואף המומחה מטעם התובעת אינו מציין כי מצבה הרפואי מחייב שחיה, או טיפולים נוספים, ואף לא קובע שיהא עליה לשאת בעתיד בהוצאות רפואיות כאלה ואחרות. בנסיבות אלה, ובהתחשב בין היתר בהוצאות בגין נסיעות לטיפולים, אני פוסקת לתובעת סכום של 2,000 ₪.

סוף דבר

לסיכום, הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים (על פי החלוקה שהוסכמה ביניהם):

• הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות – 7,000 ₪;

• נזק לא ממוני - 25,000 ₪;

• עזרת הזולת - 3,000 ₪;

• הוצאות - 2,000 ₪;

   

  ובסה"כ 37,000 ₪. סכום זה, לאחר הפחתת אשם תורם בגובה 15%, יעמוד ע"ס 31,450 ₪. בנוסף תישאנה הנתבעות בשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ ובהוצאות התובעת בגין אגרת המשפט וחוות הדעת הרפואיות.

   

   

  ניתן היום, ט"ו אב תשע"ז, 07 אוגוסט 2017, בהיעדר הצדדים.

  המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.