פלוני ואח' נ' מרכז רפואי שיבא תל השומר ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות טיפול רפואי רשלני, לכאורה, שניתן לו בבית-החולים תל-השומר, שבבעלות מדינת ישראל (להלן: "בית-החולים תל-השומר" או "הנתבעת" לפי העניין).

בישיבת הוכחות מיום 14.7.22 נשמעו עדויות התובע, רעייתו ואמו של התובע וכן נשמעו עדויות המומחים בתחום הכירורגיה הכללית מטעם הנתבעת ומטעם בית-המשפט; בישיבת הוכחות מיום 24.7.22 נשמעו עדות פרופ' צור שמואל, רופא בית-החולים תל-השומר במועדים הרלוונטיים, מטעם הנתבעת (להלן: "פרופ' שמואל") וכן עדות המומחה בתחום הכירורגיה הכללית מטעם הצד השלישי; הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, התובע ביום 7.12.22, הנתבעת ביום 23.1.23 והצד השלישי ביום 31.3.23 ולהלן פסק-הדין.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 23.12.92, פונה לבית-החולים תל-השומר ביום 18.2.08, בעקבות תלונות אודות הקאות וכאבים עזים בבטן האמצעית. לנוכח תמונה של acute appendicitis"", נותח ובמהלך הניתוח, בוצעה כריתת התוספתן, שנמצא "מודלק ונקרוטי בקצהו" (להלן: "התוספתן" או "הניתוח הקודם" לפני העניין); התובע טופל באנטיביוטיקה ושוחרר לביתו במצב כללי טוב.

    

2. ביום 14.11.08, כעבור כתשעה חודשים, פונה התובע בשנית לבית-החולים תל-השומר, לנוכח תלונות אודות הקאות וכאבים ברום הבטן, לאחר שיום קודם לכן, "אכל במסעדה עם חברים". בבדיקתו הקלינית הודגמה רגישות קלה ברום הבטן ובטן רכה ללא סימני גירוי הצפק (קרום העוטף את דפנות חלל הבטן ואת חלקם הגדול של האיברים בחלל הבטן); בבדיקת צילום בטן הודגמה "הרחבה קלה של לולאות מעי, ללא עדות לבועות אוויר בדופן המעי, ללא מוקדים מסוידים בבטן או באגן, ללא פלסי אוויר נוזל או אוויר חופשי" ובסיכום תוצאות הבדיקה נרשם, "איליאוס" (חסימת מעיים) "...קל לא ספציפי" (להלן: "בדיקת צילום בטן בבית-החולים תל-השומר").

    

3. התובע טופל בחדר המיון בבית-החולים תל-השומר בנוזלים ובתרופות. משהדבר לא הסתייע ולא חל שיפור במצבו, הוא אושפז במחלקה הכירורגית בבית-החולים באבחנה משוערת של "Food Poisoning" (הרעלת מזון), לשם המשך השגחה וטיפול בנוזלים ובתרופות; משחל שיפור ניכר במצבו ובהעדר "עדות...", לכאורה, "לחסימת מעיים", הוא שוחרר לביתו ביום שלמחרת.

    

4. ביום 18.11.08, כשלושה ימים בלבד לאחר ששוחרר מאשפוז בבית-החולים תל-השומר ובעת ששהה באילת במהלך טיול כיתתי מטעם בית-הספר, החל התובע לסבול מהקאות, בחילות וכאבי בטן חזקים – פתאומיים. כשעה לאחר מכן, פונה לבית-החולים יוספטל; בבדיקתו הקלינית בבית-החולים לא נמצאה עדות לגירוי בצפק, הוא טופל תרופתית בתמונה של "בעיה פפטית" (במערכת העיכול); בבדיקת צילום בטן לא נמצאה עדות "לאוויר חופשי" (להלן: "בדיקת צילום הבטן בבית-החולים יוספטל"), בבדיקת US בטן מיום 19.11.08 הודגמה "מיימת" (נוזל חופשי בחלל הצפק) "בכמות בינונית" (להלן: "בדיקת US בטן בבית-החולים יוספטל") ובבדיקת CT מאותו היום הודגמו "נוזל מיימת בכמות קלה עד בינונית בבטן ובאגן", ללא "אוויר חופשי בחלל הצפק" וכן "לולאות מעי דק מעט מורחבות בבטן תחתונה ללא עיבוי הדפנות וללא אוויר דופני..." (להלן: "בדיקת CT בטן").

    

5. ביום 20.11.08, לנוכח המשך תלונות בדבר כאבי בטן חזקים במהלך אשפוזו בבית-החולים יוספטל ובהינתן אפשרות של "חסימת מעי דק מתגברת", בוצעה סקירה חוקרת לבטן בהרדמה מלאה, במהלכה בוצעה פתיחת הבטן ונמצא "בקע פנימי עם אילאום (המהווה חלק מהמעי הדק) כלוא עם סימני סבל כתוצאה מ- "fibrotic band" (מיתר) שהלך מגדם של כריתת התוספתן לאזור מעי דק בקרבתו... מעי דק סובל כ- 5 ס"מ מהמסתם אילאו – ציקלי עד 40 ס"מ ונוזל דמי צלול בכמות גדולה בחלל הצפק" (להלן: "חסימת המעיים").

    

6. בנסיבות אלו, בוצעה בבית-החולים יוספטל כריתתו של קטע המעי הדק הנראה סובל (להלן: "הכריתה"), השקה קצה לקצה בשתי שכבות וכן סגירת העור עם סיכות; בבדיקה פתולוגית שנערכה לאחר הניתוח הודגמו קטעי מעי דק באורך של 56 ס"מ ובקוטר של עד 3 ס"מ עם סימני דלקת חריפה וכרונית ונקבעה אבחנה של "חסימת מעי דק על רקע הידבקויות" (להלן: "הבדיקה הפתולוגית"); התובע טופל באנטיביוטיקה רחבת טווח, מתן נוזלים ומשככי כאבים וביום 25.11.08, כעבור כחמישה ימים, הוא שוחרר לביתו (העתק מהתיעוד הרפואי צורף לראיות מטעם התובע והנתבעת).

    

7. התובע טוען, כי הוא סבל מחסימת מעיים כבר בעת שהתקבל בבית-החולים תל-השומר; הנתבעת שחררה אותו עם אבחנה לא נכונה, הנסמכת על תוצאות בדיקת צילום בטן בלבד ומבלי שבוצעה לו בדיקת CT בטן, הגם שהוא נותח בעבר באותו בית-חולים ותופעת יצירת הידבקויות בחלל הבטן לאחר ניתוחי בטן היא תופעה ידועה. בכך לטענתו, גרמה הנתבעת לאיחור באבחנה של חסימת המעיים, בעטיו הוא נותח בשנית בבית-החולים יוספטל בעיכוב של מספר ימים וכתוצאה מכך, נדרש לכריתת קטע גדול יותר של המעי הדק תוך גרימת נזקים גופניים.

    

8. התובע סומך טענותיו על חוות-דעת המומחה פרופ' א. קוט בתחום הכירורגיה הכללית (להלן: "המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית") וכן על חוות-דעת המומחה ד"ר אורי ברודסקי, בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטריה").

    

9. הנתבעת טוענת מנגד, כי די היה בביצוע בדיקת צילום בטן, כפי שנעשתה בפועל לפני שחרורו של התובע מבית-החולים תל-השומר, על מנת לשלול חסימת מעיים; החסימה מושא התביעה לא הייתה קיימת כלל במהלך האשפוז בבית-החולים תל-השומר, אלא הופיעה לראשונה בסמוך לפני קבלת התובע בבית-החולים יוספטל והא ראיה לכך, היא העובדה שבבדיקה הגופנית ובצילום הבטן לא נמצאו סימנים המתאימים לחסימת מעיים והכאבים חלפו תוך מספר שעות לאחר שהתובע אושפז במחלקה הכירורגית.

    

10. הנתבעת סמכה טענותיה תחילה על חוות-דעת מומחה מטעמה בתחום הכירורגיה הכללית (להלן: "המומחה הקודם מטעם הנתבעת"), אלא שלימים, המומחה נפטר; בנסיבות אלו, נעתר בית-המשפט לבקשתה לתיקון כתב-ההגנה על דרך של צירוף חוות-דעתו של פרופ' איתן שילוני בתחום הכירורגיה הכללית כחוות-דעת חלופית (להלן: "המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית" או "חוות-הדעת החלופית" לפי העניין).

     

    [בשולי הדברים יוער, כי התובע הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המתירה לנתבעת לתקן את כתב-הגנתה על דרך של צירוף חוות-הדעת החלופית ובקשתו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בהחלטה מנומקת].

     

11. כמו כן, סומכת הנתבעת טענותיה על חוות-דעת המומחית ד"ר נועה קרת בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחית מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה").

     

12. לנוכח מסקנות חוות-הדעת החלופית של המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית וברשות בית-המשפט אשר ניתנה בהחלטה מנומקת, שלחה הנתבעת הודעת צד שלישי כנגד שירותי בריאות כללית, הבעלים של בית-החולים יוספטל (להלן: "הצד השלישי"), במסגרתה היא טוענת, שככל שקיימת אחריות בגין הנזקים הנטענים, הרי שיש להטילה על כתפי הצד השלישי, לנוכח עיכוב לכאורה בביצוע הניתוח, בעטיו נדרשה כריתת חלק מהמעי הדק.

     

13. הצד השלישי טוען, כי דין ההודעה כנגדו להידחות על הסף הן מחמת התיישנות והן בהעדר עילת תביעה; דין הטענה בדבר עיכוב לכאורה בביצוע הניתוח להידחות, שהרי התובע הגיע בתמונה קלינית לא ספציפית וכזו שאינה חריפה והממצאים לא הצביעו על חסימת מעיים או פתולוגיה אחרת המחייבת ביצוע ניתוח, עובר למועד בו בוצע הניתוח בפועל.

     

14. מכל מקום טוען הצד השלישי, כי גם כאשר קיים חשד לחסימת מעיים, מקובל לנסות טיפול שמרני תחילה, כפי שנעשה בפועל; ההחלטה על ביצוע הניתוח התקבלה רק לאחר שחל שינוי בקליניקה, אשר בא לידי ביטוי בהופעת כאבי בטן משמעותיים ועלייה בדופק; התובע נותח בתוך פחות משלושים ושש שעות, בעוד שבהתאם לספרות, ניתן לנקוט בטיפול שמרני, בהעדר סימנים של נמק ופריטוטיניטיס (דלקת קרום הצפק), עד שבעים ושתיים שעות ורק אז, בהעדר עדות לשחרור החסימה, לבצע ניתוח, כך שממילא לא מונחת על כתפי הצד השלישי כל אחריות לנזקים הנטענים. הצד השלישי סומך טענותיו על חוות-דעתו של פרופ' זאב דרזניק בתחום הכירורגיה הכללית (להלן: "המומחה מטעם צד שלישי בתחום הכירורגיה הכללית").

     

15. לנוכח המחלוקות והפער בין חוות-דעת הצדדים, מונה ד"ר דן בן ברוך, כמומחה בתחום הכירורגיה הכללית מטעם בית-המשפט (להלן: "המומחה מטעם בית-המשפט"). המומחה מטעם בית-המשפט נתן חוות-דעתו עוד בטרם תוקן כתב-ההגנה מטעם הנתבעת וממילא עוד בטרם הוגשו ההודעה כנגד הצד השלישי וחוות-דעת המומחה מטעמו; בנסיבות אלו ולאחר שהוגשה חוות-הדעת החלופית מטעם הנתבעת וכן חוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי הוסיף המומחה ונתן את חוות-דעתו המשלימה (להלן: "חוות-הדעת המשלימה").

     

    דיון והכרעה

    סוגיית האחריות

16. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כפי שהיא עולה מכתבי הטענות ומחוות-דעת המומחים, נסבה כאמור בשאלות הבאות: הראשונה, האם בוצע בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר לשלילת הגורם לתלונות התובע והאם די היה בביצוע בדיקת צילום בטן או שמא נדרשה גם בדיקת CT עובר לשחרורו מבית-החולים?; השנייה, האם בירור ראוי וממילא מתן טיפול מתאים בבית-החולים תל-השומר היה מייתר את הצורך בביצוע הניתוח או הכריתה ומהו הנזק שנגרם בהעדר הטיפול כאמור? והשלישית, האם חל עיכוב בביצוע הניתוח בבית-החולים יוספטל והאם הצורך בביצוע הכריתה נבע כתוצאה מאותו עיכוב?

     

17. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את כלל העדויות, ובפרט עדויות המומחים, להלן אדון בשאלות על-פי סדרן.

     

    האם בוצע בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר והאם די היה בביצוע בדיקת צילום בטן או שמא נדרשה גם בדיקת CT בטן עובר לשחרור התובע מבית-החולים?

18. תחילה יוער, כי אומנם, בהודעתו מיום 14.10.21, הבהיר התובע, כי "אין לו צורך" בחקירת המומחים מטעם הנתבעת, זאת לכאורה בשל "המשקל האפסי של חוות-דעתם" ואלה לא נחקרו על-ידו בחקירה נגדית [ראו סעיפים 24-29 לסיכומים מטעם הנתבעת]. עם זאת, המומחים התייצבו בפועל לדיון ההוכחות ועדותם נשמעה הלכה למעשה.

     

19. כך גם, המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית אומנם לא התייצב לדיון ההוכחות, זאת משנבצר הימנו להיחקר על חוות-דעתו לנוכח החמרה ניכרת במצבו הבריאותי; בהחלטה מיום 13.7.22 נקבע, כי הודעת התובע, לפיה נבצר מהמומחה להתייצב לדיון ההוכחות, הוגשה ערב דיון ההוכחות וככל שהתובע היה פועל לזימון המומחה במועד, כפי שנקבע בהחלטת בית-המשפט, ובשים לב לאמור בהודעת המומחה, לפיה חלה החמרה במצבו במהלך "החודשים האחרונים", הרי שיכול היה לדעת כבר אז, כי נבצר הימנו להיחקר על חוות-דעתו וממילא שהיה בידו די זמן לצורך היערכות מתאימה; זימונו של המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית ממילא נדרש, אלא אם כן הנתבעת הייתה מודיעה, כי היא מוותרת על חקירתו ומשלא עשתה כן, הרי שהיה על התובע לפעול לזימונו במועד.

     

20. עם זאת, בשים לב לראיות שהונחו לפניי, לרבות עדויות המומחים בתחום הכירורגיה הכללית ובפרט עדות המומחה מטעם בית-המשפט, מצאתי לקבל את מסקנות חוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית בסוגיה דנא וכפי שיפורט להלן בהרחבה.

     

21. בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, כי תופעה של יצירת הידבקויות לאחר ניתוחי בטן, היא תופעה מוכרת וב- 60% מהמקרים בהם מופיעות תופעות קליניות, כגון כאבי בטן והקאות, חסימות המעיים נגרמות כתוצאה מהידבקויות; במקרים החשודים לחסימה, נדרשת בדיקת צילום בטן ריק ובהעדר ממצאים בבדיקה כאמור, נדרשת בנוסף בדיקת CT בטן; כתוצאה מהאיחור באבחנה, התובע נותח באיחור של מספר ימים ומשכך, נדרש לכריתה וככל שהייתה מבוצעת בדיקת CT בטן במועד, עוד במהלך שהות התובע בבית-החולים תל-השומר, והוא היה מנותח, לא היה צורך בכריתת המעי הדק, אלא רק בשחרור ההידבקויות וממילא לא הייתה נגרמת לתובע כל נכות; סביר להניח, כי תחת הטיפול התרופתי שניתן לתובע בבית-החולים תל-השומר, עוצמת הכאבים פחתה, אך הממצא של המעי הכלוא לא חלף והא ראיה לכך, היא העובדה שבבית-החולים יוספטל הודגמה אותה תמונה קלינית והבדיקה הפתולוגית הדגימה דלקת חריפה וכרונית.

     

22. תימוכין לחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית ניתן למצוא בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, ממנה עולה, כי לא נערך בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר, שכן האבחנה שם התבססה על היסטוריה רפואית, בדיקה קלינית וצילום בטן בלבד, מבלי שנשללה אפשרות של חסימת מעיים בעקבות הניתוח הקודם, זאת הגם שלאחר קבלת טיפול תרופתי, המשיך התובע לסבול מהקאות מרובות ומכאבים ברום הבטן.

     

23. על-פי חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, היה על בית-החולים תל-השומר לבצע בדיקת CT בטן בנוסף לצילום הבטן, שכן רמת אמינות התוצאות בבדיקת צילום בטן עומדת על שיעור של כ-60% בלבד כשנצפית הרחבה ופלסים רבים של אוויר ונוזל ללא הרחבה של מעי גס, כך שגם אם התוצאה שלילית, אין בכך כדי לשלול אפשרות של חסימת מעיים; בפרט נאמרים הדברים, במקרים בהם המטופל עבר ניתוח בטן בעבר ומשחסימות מעיים על רקע ניתוחים, בעיקר ניתוחים גניקולוגיים וכריתת מעי גס או תוספתן, כבעניינו של התובע, מהוות כמות לא מבוטלת של כ- 60%-70% מחסימות המעיים.

     

24. אומנם, הקביעה הסופית מסורה בידי בית-המשפט וחוות-דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית-המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית-המשפט ואשר בית-המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו [ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583; ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 7.3.95)].

     

25. עם זאת כבר נפסק, כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וככל שאין בחוות-דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות-הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית-המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה ויעשה כן אך כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים [ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170; ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 18.3.13)].

     

26. הלכה למעשה. בענייננו, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ושמעתי את העדויות, שוכנעתי, כי אין מקום בנסיבות העניין לסטות ממסקנות חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט כמפורט לעיל. ואנמק.

     

27. בעדותו העניינית והקוהרנטית, עמד המומחה מטעם בית-המשפט על האמור בחוות-דעתו ואישר, כי לא היה די בביצוע בדיקת צילום בטן כדי לשלול הידבקויות; בית-החולים תל-השומר נדרש לבצע גם בדיקת CT בטן עובר לשחרור התובע מבית-החולים; בדיקת CT בטן יכולה ללמד על קיומה של חסימה ומיקומה וכן ללמד על עובי המעי ובכך לחתור לשלילת חסימה מכנית (עמוד 55 בשורות 9-13).

     

28. המומחה הטיב להסביר בעדותו, כי אמינות בדיקת צילום הבטן עומדת על שיעור של 60% עד 70% מהמקרים (עמוד 49 בשורה 33 – עמוד 50 בשורה 3 ועמוד 51 בשורות 30-33) ומשכך, "חייב תמיד לשלול הידבקויות" ולא להסתפק בביצוע בדיקת צילום בטן (עמוד 52 בשורות 4-5 ועמוד 55 בשורות 3-13). הדברים נאמרים ביתר שאת, על-פי עדותו, בשים לב לכך שהסיבה העיקרית והשכיחה ביותר של חסימות מעיים היא ניתוחים קודמים, הגורמים להידבקויות (עמוד 49 בשורות 30-32 ועמוד 54 בשורות 22-27) ובפרט בעניינו של התובע, אשר נותח לכריתת התוספתן באותו בית-חולים ומשהממצאים שעלו מהניתוח הקודם הדגימו "אפנדיקס מוגלה", המגדילים את הסיכוי ליצירת הידבקויות (עמוד 51 בשורות 24-30).

     

29. תימוכין לעדות המומחה מטעם בית-המשפט ניתן למצוא בחוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית, ממנה עולה, ש- "כ- 70% מכל המקרים של חסימת מעיים דקים נגרמים בגלל הידבקויות, כך שנושא זה של חסימת מעיים הוא כל כך בסיסי שכל כירורג, בוודאי בכיר, מכיר מהפרקטיקה היומיומית" [ההדגשה אינה במקור] וכן בעדות המומחה מטעם הצד השלישי ממנה עולה, כי "הידבקויות כתוצאה מניתוח קודם הם סיבה מספר אחת..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 26 בשורות 25-26) וכי "זה שאתה לא רואה חסימת מעיים, זה עדיין לא שולל" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 29 בשורות 1-2).

     

30. תימוכין נוסף לעדות המומחה מטעם בית-המשפט בדבר סיכויים גבוהים להיווצרות הידבקויות אצל התובע וממילא לאפשרות סבירה של היווצרות חסימת מעיים, ניתן למצוא בעדות פרופ' שמואל, העד מטעם הנתבעת, שאישר בעצמו, כי התובע נכלל ב"קבוצת סיכון" "לפתח הידבקויות", העשויות "... לגרום לחסימת מעיים", בהינתן הניתוח הקודם שעבר לכריתת התוספתן כשנה לפני קבלתו בבית-החולים תל-השומר (עמוד 14 בשורות 9-24). ואכן, מתוצאות הבדיקה הפתולוגית עולה, כי חסימת המעיים נוצרה "על רקע הידבקויות" [ההדגשה אינה במקור].

     

31. חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, בכל הנוגע לחיוניות בדיקת CT בטן בנסיבות הנדונות, נתמכת בספרות הרפואית כמפורט בחוות-הדעת. בהקשר זה יוער, כי הנתבעת הפנתה לספרו של שוורץ, ""PRINCIPLES OF SURGERY [מהדורה 8 משנת 2005 בעמוד 1029], ממנו עולה, כי האבחנה של חסימת מעי דק מאושרת על-ידי בדיקת רדיוגרפיה (צילום). דא עקא, שעוד עולה מהספר, כי הדברים האמורים נכונים "usually", קרי בדרך-כלל ולא בכל המקרים, וכפי שהמומחה הבהיר בעדותו בהקשר זה, "usually but not always", בעוד שבמקרים בהם למטופל עבר רפואי של ניתוח בטן קודם, הספרות קובעת, כי האבחנה בבדיקת צילום בטן איננה אבחנה מספקת (עמוד 49 בשורות 27-28, עמוד 50 בשורות 5-7, עמוד 51 בשורה 34, עמוד 53 בשורות 26-29 ועמוד 58 בשורות 3-4).

     

32. אכן, אין חולק בין הצדדים, כי על-פי ספרו של "סביסטון" [מהדורה 20 משנת 2017], אליו הפנתה הנתבעת, "אין צורך להשתמש ב- CT" ודי בביצוע בדיקת צילום בטן. אולם על-פי לשון הספר, דברים אלה נכונים אך לשלב ההתחלתי, קרי "לצורך האבחנה הראשונה", בעוד שכפי שהמומחה הבהיר בהקשר זה ועדותו לא נסתרה, כי בדיקת CT בהחלט נדרשת בשלב מאוחר יותר, ככל שהתוצאה של בדיקת צילום בטן נמצאה שלילית (עמוד 55 בשורה 27 – עמוד 56 בשורה 4).

     

33. הא ראיה לכך, שלא היה די בבדיקת צילום בטן בלבד, היא גם העובדה, שבדיקת ה- CT שנערכה בבית-החולים יוספטל, לאחר בדיקת צילום הבטן התקינה, הדגימה ממצאים של "מיימת" [ההדגשה אינה במקור], אשר העלו חשד ל- "חסימה חלקית יתכן על רקע הידבקויות בעקבות האפנדקטומיה" [ההדגשה אינה במקור] ובמסגרת סקירה חוקרת לבטן אף אובחנה בסופו של דבר חסימת מעיים (עדות המומחה מטעם בית-המשפט בעמוד 58 בשורות 14-22 ובעמוד 61 בשורות 16-17 וראו גם חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט).

     

34. כך או אחרת, לא ניתן ללמוד מתוצאת בדיקת צילום הבטן על העדר ממצאים, שכן בבדיקה הודגם "איליוס קל לא ספציפי" [ההדגשה אינה במקור].

     

35. ראו בהקשר זה עדות המומחה מטעם בית-המשפט, לפיה בתוצאה תקינה "אין סימנים" (עמוד 57 בשורות 18-19); בעוד שתוצאה של "אליאס לא ספציפית", אשר הודגמה בבדיקת צילום הבטן בבית-החולים תל-השומר, "מראה תמונה של... איזושהי חסימה מסוימת חלקית...", הגם ש- "לא ברור מאיזה סיבה..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 47 בשורות 1-3) ומדובר בתוצאה שאמורה "להדליק עוד איזה 2-3 נורות אצל הכירורג" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 47 בשורות 17-19 וראו גם עמוד 49 בשורה 33 – עמוד 50 בשורה 3, עמוד 54 בשורות 10-11 ועמוד 61 בשורות 1-9).

     

36. אומנם, אין חולק בין הצדדים, כי התובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר ללא סימפטומים, זאת הגם שהטיפול התרופתי האחרון ניתן לו פרק זמן של כאחת-עשרה שעות עובר לשחרורו מבית-החולים (עדות העד מטעם הנתבעת בעמוד 15 בשורות 5-21) וכך גם, המומחה מטעם בית-המשפט אישר, כי כאבי בטן והקאות עשויים להופיע כתוצאה ממגוון גורמים, לרבות הרעלת מזון; לא ניתן לשלול אפשרות שהתובע לא סבל מחסימת מעיים כלל בעת אשפוזו בבית-החולים תל-השומר; לא ניתן לשלול אפשרות שככל שסבל מחסימה, ולו חלקית, הרי שהיא השתחררה בשלב בו הוא שוחרר מבית-החולים וכן אישר, כי ממילא לא מטפלים בחסימה חלקית שהשתחררה (עמוד 44 בשורות 21-24 ועמוד 46 בשורות 23-26).

     

37. אלא, שהמומחה מטעם בית-המשפט גם הבהיר בחוות-דעתו, כי עוצמת הכאבים אומנם פחתה בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר, אך זאת לנוכח הטיפול התרופתי בנוגדי חומציות בקיבה ובנוזלים, בעוד שהפתולוגיה האמיתית שנוצרה על רקע הניתוח הקודם כלל לא טופלה בבית-החולים. כך גם, חזר המומחה והסביר בעדותו, כי עוצמת הכאבים פחתה כתוצאה מהטיפול בבית-החולים תל-השומר, שכלל מתן תרופות סימפטומטיות המיועדות להקטנת פעילות המעי וניקוז הקיבה, צום מוחלט וזונדה, שממילא מדכאים את הסימפטומים וגורמים ל- "מיסוך של הפתולוגיה" [ההדגשה אינה במקור], זאת להבדיל מטיפול בפתולוגיה עצמה על רקע הניתוח הקודם (עמוד 9 בשורות 4-6, עמוד 44 בשורות 29-32, עמוד 45 בשורות 1-3, עמוד 46 בשורות 5-7, עמוד 52 בשורות 14-17 ובשורות 25-29, עמוד 54 בשורות 10-15 ועמוד 59 בשורות 7-8).

     

38. מכאן אישר המומחה מטעם בית-המשפט, שגם אם חלה הטבה סימפטומטית, אין בכך כדי ללמד בהכרח על "הטבה אנטומית" (עמוד 45 בשורות 4-5, 12-14 ו- 23-33) ובפרט נאמרים הדברים, בהינתן העובדה, שהתובע שוחרר מבית-החולים פחות מיממה לאחר קבלת הטיפול הסימפטומטי ומשלא ניתן לשלול אפשרות של חסימה חלקית בלבד, אשר עוצמת הכאבים בעטיה ממילא פחותה (עמוד 46 בשורות 5-7 ועמוד 49 בשורות 18-29).

     

39. ראו בהקשר זה, גם עדות המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית. אומנם המומחה העיד, כי התובע לא סבל מחסימת מעיים בעת ששוחרר מבית-החולים תל-השומר, זאת בהעדר כאבים במשך כאחת-עשרה שעות עובר לשחרורו מאותו בית-חולים, כמו גם במשך שלושה ימים לאחר שחרורו מבית-החולים, וכן משהחל לסבול מכאבים פתאומיים רק בסמוך לפני קבלתו בבית-החולים יוספטל (עמוד 24 בשורות 24-27, עמוד 26 בשורות 13-16 ועמוד 31 בשורות 20-23), וזאת ללא הטבה במצבו גם לאחר קבלת הטיפול התרופתי.

     

40. עם זאת, המומחה מטעם הצד השלישי גם העיד, כי שאלת הכאבים אינה השאלה הרלוונטית היחידה, ובעת השחרור מבית-החולים, יש גם לבדוק האם המטופל אכל ושתה והאם מערכת העיכול עובדת כְּתִקְנה (עמוד 24 בשורות 30-33 וראו גם בעמוד 32 בשורות 30-31) והוסיף ואישר, כי אין כל אינדיקציה ברשומה הרפואית מבית-החולים תל-השומר לכך שמערכת העיכול של התובע עבדה כְּתִקְנה (עמוד 29 בשורות 8-10).

     

41. תימוכין לאמור ניתן למצוא בעובדה שהתובע אושפז בבית-החולים תל-השומר במועד מאוחר לאירועים מושא התביעה ולעומת האשפוז במועדים הרלוונטיים לתביעה, שם לא ניתנה כל התייחסות לתקינות פעילותה של מערכת העיכול, באשפוז במועד המאוחר בבית-החולים ניתנה התייחסות כאמור, נרשם ברחל בתך הקטנה, כי ה- "יציאות תקינות" (העתק מהרשומה הרפואית מיום 24.9.12 צורף לראיות מטעם התובע) והדבר אינו אלא בבחינת הודאת בעל-דין.

     

42. זאת ועוד, המומחה מטעם הצד השלישי הוסיף ואישר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי "עצם העובדה שאין יותר כאבים היא עדיין לא ערובה שהחסימה השתחררה..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 32 בשורות 6-20); "הרחבה קלה של לולאות מעי. זה יכול להחשיד..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 30 בשורות 17-18) וכן "כשיש הרחבה קלה של לולאות מעי... דבר אחד בטוח, זה לא צריך להיות... ממצא לא כשר... " [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 30 בשורות 18-25 ועמוד 39 בשורות 30-32).

     

43. למעלה מכך, המומחה מטעם הצד השלישי אף אישר, כי הוא סבור, ש"גם בתל השומר הייתה לו חסימת מעיים. כזאת או אחרת זה לא היה food poisoning. זו הייתה טעות באבחנה שם... הבעיה היא אותה הבעיה. היא הופיעה די מוקדם... בדיעבד אני חושב שגם שם הייתה חסימת מעיים..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 26 בשורות 18-24 ובעמוד 29 בשורה 26).

     

44. מכל מקום, המומחה מטעם בית-המשפט הוסיף והעיד, כי גם אם חלה הטבה במצב המטופל, עדיין נדרשת אבחנה ברורה כתנאי לשחרור מבית-החולים וללא בירור מתאים וממילא ללא אבחנה בטרם שחרורו מבית-החולים, לא ניתן לדעת האם סבל אותה העת מחסימת מעיים, אם לאו (עמוד 44 בשורות 8-16, עמוד 45 בשורות 15-22, עמוד 46 בשורות 14-20, עמוד 50 בשורות 11-18, עמוד 52 בשורות 30-33 ועמוד 53 בשורות 1-5).

     

45. כבר נפסק בהקשר זה, כי "... נזק ראייתי מתרחש כאשר בעקבות התרשלות הנתבע נמנעה מן התובע ראיה בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד מתביעתו. במצב דברים זה על הנתבע מוטלת אחריות לאובדן הראיה – אחריות אשר במקרים מתאימים תצדיק העברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים יוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעתו. הווה אומר, מניעת האפשרות מהתובע להוכיח יסוד או יותר מיסודות העוולה עליה הוא סומך בשל מחדלי הנתבע, תקים חזקה לפיה הראייה הייתה תומכת בגרסתו של התובע ביחס לאותה טענה, ונטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע להפריך חזקה זו..." [ת.א. (מחוזי חיפה) 8929-12-16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 1.11.21)].

     

46. עוד נפסק, כי העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש גם על "מקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על גורמים לנזק... משנמנע הרופא מלבצע את הבדיקה, גרם בכך נזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע באותו שלב, בו נמנע מלבצע את הבדיקה..." [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.11.07)].

     

47. מן הכלל אל הפרט. בענייננו אני סבורה, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בכך שנמנעה מלבצע בדיקת CT בטן וכפועל יוצא מכך, נמנעה מן התובע ראיה בעלת פוטנציאל להוכחת קשר סיבתי בין העדר ביצוע הבדיקה בפועל לבין הצורך בכריתת המעי הדק.

     

48. כך או אחרת, המומחה מטעם בית-המשפט אישר בעדותו, כי האבחנה של Food Poisoning"" (הרעלת מזון) עמה שוחרר התובע מבית-החולים תל-השומר כלל לא הוכחה, שכן לא בוצעו בדיקת צואה ובדיקה בקטריאלית מהזונדה (עמוד 48 בשורות 22-25), בעוד שהתמונה הקלינית בקבלת התובע בבית-החולים יוספטל, כשלושה ימים בלבד לאחר שחרורו מבית-החולים תל-השומר, הייתה זהה לתמונה הקלינית בבית-החולים תל-השומר (עמוד 46 בשורות 11-13, עמוד 58 בשורות 8-22 ועמוד 61 בשורות 12-17).

     

49. ראו בהקשר זה גם מכתב שחרור מבית-החולים יוספטל, שם נרשם – "אושפז בתל השומר מלפני שבוע עקב אותה תמונה ושוחרר אחרי טיפול סימפטומטי..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק מהמכתב צורף לראיות מטעם התובע).

     

50. פרופ' שמואל, העד מטעם הנתבעת, אף אישר בעצמו, כי "היה ברור בדיעבד, שזה לא היה קלקול קיבה..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 18 בשורות 20-24), היינו, כי האבחנה בבית-החולים תל-השומר הייתה שגויה והדברים מדברים בעד עצמם.

     

51. הנה כי כן, המומחה מטעם בית-המשפט עמד בעדותו על האמור בחוות-הדעת בכל הנוגע להעדר טיפול ראוי בבית-החולים תל-השומר; עדותו עניינית, מנומקת, קוהרנטית ומבוססת דיה, שכן היא נתמכת הן בתיעוד הרפואי בעניינו של התובע והן בספרות הרפואית ולא זו בלבד שהעדות לא נסתרה על-ידי הנתבעת, אלא שכמפורט לעיל, היא אף נתמכה בעדות העד מטעמה כמו גם בעדות המומחה מטעם הצד השלישי. לפיכך ומששוכנעתי, כי אין בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט מסקנות שאינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, מצאתי לאמץ מסקנותיה, התומכות כאמור במסקנות חוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית בסוגיה הנדונה.

     

52. מכאן, מצאתי לקבוע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, שבבית-החולים תל-השומר לא נערך בירור ראוי לשלילת הגורם לתלונות וכי לא היה די בביצוע בדיקת צילום בטן, שכן בנסיבות העניין נדרשה גם בדיקת CT בטן עובר לשחרורו מבית-החולים.

     

53. עם זאת, בכך לא סגי ועל בית-המשפט להוסיף לבחון האם קיים קשר סיבתי בין העדר הבירור כאמור לבין הצורך בביצוע הפרוצדורה הכירורגית והאם נגרם נזק בעטיו של אותו מחדל.

     

    האם בירור ראוי וממילא מתן טיפול מתאים בבית-החולים תל-השומר היה מייתר את הצורך בביצוע הפרוצדורה הכירורגית והאם נגרם נזק בהעדר הבירור כאמור?

54. בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, כי סביר להניח, שאילו הייתה מתבצעת בדיקת CT בבית-החולים תל-השומר והתובע היה מנותח במועד, לא היה צורך בכריתת המעי הדק, אלא רק בשחרור ההידבקות.

     

55. בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית כל שנקבע מנגד, כי חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת במועד בו שוחרר התובע מבית-החולים תל-השומר וממילא שאין קשר בין כריתת המעי בפועל לבין הטיפול שניתן לתובע בבית-החולים תל-השומר; חסימת המעיים נוצרה אך בסמוך לפני קבלת התובע לבית-החולים יוספטל, שם חל עיכוב בביצוע הניתוח ואילו הניתוח היה מבוצע שם במועד מוקדם יותר, קיימת סבירות גבוהה שניתן היה להימנע מכריתת קטע המעי הדק.

     

56. היינו, שעל-פי חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית, חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר; חוות-הדעת אינה מתייחסת לאפשרות שניתן היה לאבחן את חסימת המעיים בבית-החולים תל-השומר וממילא גם אינה מתייחסת לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר האבחנה כאמור לבין הצורך בכריתת המעי הדק.

     

57. אלא, שכמפורט לעיל בהרחבה, שוכנעתי, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, שלא נערך בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר ומנגד, הנתבעת, אשר הנטל הועבר לכתפיה בסוגיה הנדונה, כשלה מלהוכיח טענתה, לפיה חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים.

     

58. מכאן ובהעדר התייחסות בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר אבחנה של חסימת מעיים בבית-החולים תל-השומר לבין הצורך בכריתת המעי הדק בבית-החולים יוספטל, חוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית בעניין זה ממילא לא נסתרה באותה סוגיה.

     

59. מכל מקום, חוות-דעת המומחה מטעם התובע בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי נתמכת בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, לפיה יתכן שאבחון מוקדם ונכון היה מונע ניתוח חירום וכריתה של המעי הדק וכי לאחר הניתוח הדחוף נוצר בקע בצלקת ואפשרות לסיבוך עתידי ומתמשך על רקע הידבקויות נוספות ורבות יותר עם פגיעה בתפקוד המעי הדק.

     

60. המומחה מטעם בית-המשפט לא נחקר בעדותו בסוגיית הקשר הסיבתי וכך גם חוות-דעתו בהקשר זה ממילא לא נסתרה.

     

61. מכאן, מצאתי לקבוע שהתובע הרים את הנטל להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין העדר האבחנה בבית-החולים תל-השומר לבין הצורך בכריתת המעי הדק בבית-החולים יוספטל.

     

    רשלנות רפואית – האמנם?

62. "תיקי רשלנות רפואית מציגים דילמה קשה בפני בתי המשפט... במידה רבה בשל הקושי האמיתי לא אחת ולא שתיים לרדת לנבכי המקרה בו מדובר, שעל פי רוב גלום בו כאב אנושי גדול של נכות וסבל, אל מול עבודתם של הרופאים שבסיסה מחויבותם המקצועית ("שבועתם") לטיפול ראוי, והנחת היסוד היא השתדלות ראויה בעבודה הרפואית... לאחר שצלחנו משוכות תיעוד, השאלה הניצבת היא – וכך גם בענייננו – היכן קו הפדות בין גישה מקצועית סבירה כזו או אחרת ... לבין רשלנות. אין בית-משפט שיתיימר כי מצא את המפתח לכך, אך הוא מונחה על-ידי עקרונות שבדין, פסיקה ושכל ישר" [ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' דוד לוביאניקר (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.7.11)]

     

63. עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה אדנים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה. נקודת המוצא העקרונית היא, כי ביחסים שבין רופא למטופל קיימת חובת זהירות. יחד עם זאת, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמע, על בית-המשפט לבחון האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה זו תענה בחיוב, אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45).

     

64. בעניין זה הרחיבו בתי-המשפט וקבעו, כי האחריות המוטלת על רופא, אינה אחריות מוחלטת הנבחנת על פי התוצאה; על הרופא מוטלת חובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים בהתאם לידע הרפואי המקובל בעת הרלבנטית (ת.א. (מחוזי – מרכז) 52964-02-11 אליק איליאדז'ייב נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.12.14); לא כל החלטה שבדיעבד מתבררת כהחלטה מוטעית היא החלטה רשלנית, שכן המבחן אשר על פיו על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא, תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות אינו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה (ע"א 280/60 א. פדרו נ' חפץ פלדמן ואח', פ"ד ט"ו 1975, 1977) והחובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות, איננה לתוצאה אלא למאמץ, שכן דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת [ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרו, פ"ד נ(3) 748].

     

65. ואולם, "כבר נאמר, כי במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאשורן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן של תופעות מסוימות. כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון. כל שנדרש מהרופאים הינו נקיטת אמצעי זהירות, ואלה אינם מתמצים במוכנות פאסיבית לקבלת אינדיקציות נוספות, אלא קיימת על הרופא גם החובה של דרישה וחקירה ובירור מידע נוסף, כמקובל אותה עת בפרקטיקה הרפואית" [ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.11.07)].

     

66. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, אני סבורה, כי הנתבעת הפרה חובתה כלפי התובע, שעה שנמנעה מלחקור ומלדרוש בעניינו וכפועל יוצא מכך, נמנעה מלשלול חסימת מעיים, זאת חרף אינדיקציות ברורות, כמפורט לעיל בהרחבה; בהפרת חובתה כאמור הביאה הנתבעת לאיחור באבחון חסימת המעיים וממילא לאיחור במתן הטיפול הרפואי עד לכדי מצב בו נדרשה כריתת חלק המעי הדק.

     

67. הנתבעת שלחה כאמור הודעת צד שלישי כנגד בית-החולים יוספטל בטענה, כי בבית-החולים חל עיכוב לכאורה בביצוע הניתוח והוא שהביא לצורך בכריתת חלק מהמעי הדק.

     

68. הצד השלישי טוען, כי דין ההודעה כנגדו להידחות על הסף מחמת התיישנות ומכל מקום טוען, כי דינה להידחות בהעדר עילת תביעה.

     

     

     

    סוגיית ההתיישנות

69. תחילה ובאשר לטענה בדבר התיישנות, קיימות בפסיקת בתי-המשפט שתי גישות עיקריות בסוגיית תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות השתתפות ושיפוי. על-פי גישה אחת, עילת התביעה נוצרת רק לאחר שניתן פסק-דין או לאחר שהמזיק שילם את התשלום בגין הנזק שנקבעה אחריותו לגביו ועל פי הגישה השנייה, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות נקבע בהתאם למועד בו הוגשה התובענה העיקרית [ראו ת.א. (מחוזי-ת"א) 1393/07 שותפות ספנקריט אפשטיין נ' פנטהאוז חברה לבניין והשקעות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 3.4.08), ת.א. (מחוזי-ת"א) 5930-11-18 נציגות דיירי הבית המשותף נ' גינדי החזקות דירות מפוארות (2006) בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 2.6.22)].

     

70. הנה כי כן, בהתאם לגישה הראשונה ומשטרם ניתן פסק-דין בתובענה העיקרית, מועד ההתיישנות בענייננו ממילא טרם חלף ועל כן דין הטענה בדבר התיישנות ההודעה, להידחות. ואולם, דין ההודעה כנגד הצד השלישי להידחות לגופו של עניין, וכמפורט להלן.

     

    עיכוב בביצוע הניתוח השני בבית-החולים יוספטל – האמנם?

71. בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, שככל שהרופאים בבית-החולים יוספטל היו מאבחנים את חסימת המעיים בשלב מוקדם יותר ומבצעים את הניתוח "בזמן", קיימת סבירות גבוהה שניתן היה להימנע מכריתת קטע המעי שנכלא.

     

72. בעוד, שבחוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, כי התובע הגיע בתמונה קלינית לא ספציפית וכזו שאינה חריפה והממצאים לא הצביעו על חסימת מעיים או פתולוגיה אחרת המחייבת ביצוע ניתוח, עובר למועד בו בוצע הניתוח בפועל ומכל מקום, גם כאשר קיים חשד לחסימת מעיים, מקובל לנסות טיפול שמרני תחילה, כפי שנעשה בפועל; התובע נותח בתוך פחות משלושים ושש שעות, בעוד שבהתאם לספרות, ניתן לנקוט בטיפול שמרני, בהעדר סימנים של נמק ופריטוטיניטיס (דלקת קרום הצפק), עד שבעים ושתיים שעות ורק אז, בהעדר עדות לשחרור החסימה, לבצע ניתוח.

     

73. בחוות-דעתו המשלימה של המומחה מטעם בית-המשפט, אשר הוגשה לאחר הגשת חוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי נקבע, כי צוות בית-החולים יוספטל נהג כראוי, ביצע מאמץ קליני לאבחון וטיפול נכון וכמקובל.

     

74. בעדותו לפניי עמד המומחה מטעם בית-המשפט על חוות-דעתו ואישר, כי התובע נותר באשפוז בבית-החולים יוספטל תחת השגחה מאוד קפדנית עד אשר התקבלה אבחנה; טופל בנוזלים ובזונדה, נבדק מספר פעמים על-ידי כירורגים במחלקה הכירורגית, נבדק בבדיקות חוזרות של צילום בטן ריק שנמצאו תקינות, נבדק בבדיקת US בטן בשאלה של פרפורציה (התנקבות), אשר הדגימה נוזל בחלל הצפק, לאחר מכן נבדק בבדיקת CT בטן בחתירה לאבחנה ובסופו של דבר נותח בתוך פחות משלושים ושש שעות ממועד קבלתו בבית-החולים (עמוד 58 בשורות 8-22, עמוד 62 בשורות 8-24 ובשורות 28-29).

     

75. כמו כן, המומחה מטעם בית-המשפט הבהיר, כי מהבדיקות שבוצעו בבית-החולים יוספטל לא עלו סימנים לחסימת מעיים. כך, בבדיקת US בטן הודגמה מיימת, אשר אין בה כדי ללמד על חסימת מעיים וכך גם, בבדיקת CT שבוצעה בבית-החולים יוספטל לא הודגמו פלסי אוויר נוזל, הגם שמדובר "במאפיין רדיולוגי מספר 1 לחסימת מעיים" והוא "חייב להיות" לצורך אבחנה של חסימת מעיים (עמוד 62 בשורות 25-26, עמוד 64 בשורות 15-27).

     

76. ראו בהקשר זה, גם עדות המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית, לפיה פלסי אוויר נוזל הם הסימן האופייני לחסימת מעיים ו- "סימן קלאסי" זה אינו עולה מבדיקת CT בטן, אשר נערכה בבית-החולים יוספטל (עמוד 71 בשורות 24-28).

     

77. כך או אחרת, המומחה מטעם בית-המשפט אישר בעדותו, שקיימת עדיפות לטיפול שמרני על פני טיפול כירורגי זאת עד שבעים ושתיים שעות; ככל שלאחר בירור עולה אבחנה של חסימת מעיים והסימפטומים חולפים, אז משחררים את המטופל וככל שהחסימה אינה חולפת בפרק הזמן האמור, רק אז נדרש טיפול כירורגי (עמוד 43 בשורות 24-31, עמוד 44 בשורות 1-7, עמוד 60 בשורות 17-18).

     

78. תימוכין לעדות המומחה מטעם בית-המשפט ניתן למצוא בעדות המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית, ממנה עולה, כי ההחלטה על טיפול שמרני הייתי נכונה; בחסימת מעיים שמתקבלת בבית-החולים הטיפול הוא שמרני והטיפול כולל עירוי וזונדה, בדיקות מעבדה ומעקב (עמוד 19 בשורה 30 – עמוד 20 בשורה 1, עמוד 20 בשורות 11 ו- 13).

     

79. אומנם, מעדות המומחה מטעם הנתבעת עולה, כי היה צורך בביצוע הניתוח במועד מוקדם יותר לנוכח עלייה בספירה הלבנה של התובע ל- 17,000 (עמוד 68 בשורות 25-27 ועמוד 72 בשורה 10). עם זאת, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שעה שהטענה כאמור כלל לא הועלתה בכתב-ההגנה או בחוות-הדעת מטעם הנתבעת והועלתה לראשונה אך במהלך עדות המומחה מטעמה.

     

80. כמו כן, עדות המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית, לפיה המעי כבר נמצא "נמקי" במהלך הניתוח (עמוד 68 בשורות 32-33) אינה נתמכת בתיעוד הרפואי, שהרי הפתולוגיה לא מלמדת על "מעי נמקי"; כשהמומחה עומת עם התיעוד כאמור העיד, כי בתיעוד נרשם "דימום וגודש בדופן המעי" (עמוד 73 בשורה 4) ואולם בסופו של יום אישר, כי אין מדובר באיסכמיה (עמוד 73 בשורה 4) וכי מדובר אך במצב "שיכול להוביל לנמק של המעי אם משאירים את המעי" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 73 בשורה 5), זאת להבדיל מקיומו של "מעי נמקי" בפועל, כך שחוות-דעתו גם מתבססת על הנחה עובדתית שאינה נכונה.

     

81. זאת ועוד, המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה קבע בחוות-דעתו, כי "התמונה הקלינית האופיינית של חסימת מעיים כאבי הבטן הם עוויתיים, מפושטים ומתמשכים, שאינם חולפים ומלווים בהקאה מתמדת..." וכך גם אישר בעדותו, כי חסימת מעיים "היא אבחנה קלינית הנשענת על כאבי בטן ועל תסמונת קלינית של בחילות, הקאות וספירת דם גבוהה" (עמוד 68 בשורות 19-21). אלא שעוד אישר המומחה בעדותו, כי אין בתיעוד מהמועדים השונים במהלך אשפוזו בבית-החולים יוספטל כל רישום אודות כאבים "עוויתיים" או "מפוזרים" או "הקאות מתמשכות" (עמוד 70 בשורות 1-4 ובשורות 10-19); ממילא שאין מדובר בתמונה קלינית אופיינית של חסימת מעיים.

     

82. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי הנתבעת לא הוכיחה טענותיה כלפי הצד השלישי ודין ההודעה כנגדו ממילא להידחות.

    סיכום - סוגיית האחריות

83. מהנימוקים המפורטים לעיל, מצאתי לקבוע, כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל ודין ההודעה כנגד הצד השלישי להידחות.

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

84. הצדדים הגישו כאמור חוות-דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטריה ובתחום הכירורגיה הכללית ולנוכח הפער בין הצדדים, מונו מומחים מטעם בית-המשפט בתחומים אלה.

     

    הנכות בתחום הפסיכיאטריה

85. בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטריה נקבע, כי בעטים של האירועים מושא התביעה נגרמו לתובע תסמינים של הפרעת הסתגלות כרונית, הקשורים להתמודדות עם הכאבים ועם הפגם האסתטי ובשל כך נותרה לו נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), בעוד שבחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה נקבע, כי לא נותרה לתובע כל נכות פסיכיאטרית, בעטים של האירועים מושא התביעה.

     

86. כאמור, לנוכח הפער בין חוות-דעת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ואולם לבקשת התובע ועל מנת שלא להכביר בהוצאות, עוכב מינויו של המומחה עד לאחר קבלת חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הכירורגיה הכללית; עם קבלת חוות-הדעת בתחום הכירורגיה הכללית, המשיתה אחריות לפתחה של הנתבעת, הורה בית-המשפט לצדדים לבוא ביניהם בדברים על מנת לסיים את התיק בפשרה; אלא, שהמשא ומתן ביניהם לא הסתייע ומיד לאחר מכן התובע עתר לקביעת דיון הוכחות קרוב ככל הניתן; כך, התיק נקבע לדיון הוכחות מבלי שחודש מינויו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה וחוות-דעת מטעם בית המשפט אַיִן.

     

87. בנסיבות אלו, לא נותר אלא להכריע בין חוות-דעת המומחים בתחום הפסיכיאטריה מטעם הצדדים. דא עקא, שהתובע לא פעל לזימון המומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעמו והיא ממילא לא נחקרה על חוות-דעתה, זאת חרף הודעות הנתבעת במסגרת כתבי-ההגנה המתוקנים מטעמה הן מיום 8.3.19 והן מיום 26.8.21 והגם שכוונת הנתבעת לחקור את המומחית מטעמו הובאה לידיעת התובע מבעוד מועד על מנת שיפעל לזימונה בהתאם.

     

88. לא זו בלבד אלא, שהתובע גם הודיע כאמור לעיל, כי "אין לו צורך" בחקירת המומחים מטעם הנתבעת; משכך, המומחית מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה לא התייצבה לדיון ההוכחות ולא נחקרה על חוות-דעתה, שממילא לא נסתרה.

     

89. בנסיבות אלו, אני סבורה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של נכות רפואית פסיכיאטרית ומכאן, שלא נותרה לו כל נכות פסיכיאטרית בעקבות האירועים מושא התביעה.

     

    הנכות בתחום הכירורגיה הכללית

90. בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 23.5%, הכוללת נכות בשיעור של 10% בגין שבר בצלקת אורכית בבטן, לפי סעיף 20(ו) לתקנות הביטוח הלאומי ונכות בשיעור של 15% בגין הפרעות בדרכי העיכול עם כאבי בטן, לפי סעיף 18(1)(ב-ג) לתקנות הביטוח הלאומי.

     

91. אומנם, המומחה בתחום הכירורגיה הכללית מטעם התובע לא התייצב לדיון ההוכחות וממילא לא נחקר על חוות-דעתו. עם זאת, בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית ממילא לא ניתנה כל התייחסות לשיעור הנזק ובחוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית נקבעה נכות בשיעור של 10% בגין diastasis recti וספק בקע בצלקת הניתוח, לפי סעיף 20 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי, זאת ללא קשר סיבתי לאירועים מושא התביעה, באשר על-פי חוות-הדעת, צלקת המעי, diastasis recti והשבר עשויים להיגרם גם ללא כריתת המעי הדק.

     

92. התובע טוען, שהיות והנתבעים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעמו בתחום הכירורגיה הכללית, הרי שחוות-דעתו ממילא לא נסתרה, ולחלופין טוען, כי יש להעמיד הנכות לכל הפחות על שיעור של 20%, כשיעור הנכות כפי שנקבעה בחוות-דעת המומחה הקודם מטעם הנתבעת בעצמה [ראו סעיף (ד1) לסיכומים מטעם התובע].

     

93. המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הכירורגיה קבע בחוות-דעתו, כי יתכן שאבחון מוקדם ונכון היה מייתר ניתוח חירום וכריתה של המעי, שכן טיפול שמרני בחסימת מעי כמו הורדת לחץ הנוזלת מדרכי העיכול על-ידי צנתר לקיבה, נוזלים לווריד וצום יכולים להצליח בחלק לא קטן מהמקרים; לאחר הניתוח הדחוף נוצר בקע בצלקת ואפשרות לסיבוך עתידי ומתמשך על רקע הידבקויות נוספות ורבות יותר עם פגיעה בתפקוד המעי הדק כפי שבאה לידי ביטוי בהמשך.

     

94. המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הכירורגיה הכללית אומנם לא בדק את התובע, ממילא לא התייחס בחוות-דעתו לשאלת שיעור הנזק שנגרם בעקבות האירועים מושא התביעה ואף אישר בעדותו, כי גם אין בידו לקבוע את שיעור הנכות (עמוד 64 בשורות 7-9) [ראו סעיף 39 לסיכומים מטעם הנתבעת].

     

95. עם זאת, המומחה מטעם בית-המשפט נחקר בסוגיה הנדונה ואישר בעדותו, כי ידוע שלאחר ניתוחי בטן נוצרות הידבקויות ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בניתוח בטן דחוף בפעם השנייה, הכרוך בכריתת המעי שממילא מגדילה את הסיכוי להיווצרות של בקע בצלקת הניתוח; בהנחה שנגרם לתובע בקע בצלקת, הרי שבעת נשיאת משקל "הבקע יוצא החוצה, עובר דרך צוואר הבקע וכואב זה ברור שכואב לו..." וכן אישר, כי נכותו של אדם שסובל כל היום מכאבים קשים הולכים ומתגברים בבטן בגין "הפרעה בדרכי העיכול עם הכאבים" נאמדת בשיעור של כ- 20%..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 63 בשורות 17-18 ובשורות 23-27, עמוד 65 בשורה 32 – עמוד 66 בשורה 7 ועמוד 66 בשורות 14-20).

     

96. כאמור, חוות-הדעת החלופית מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית אינה מתייחסת כלל לשיעור הנזק, בעוד שבחוות-דעת המומחה הקודם מטעמה, עולה דווקא, כי בבדיקתו הקלינית של התובע הודגמה צלקת כריתת תוספתן בבטן ימנית תחתונה (הנובעת מהניתוח הקודם וללא קשר לאירועים מושא התביעה) ועוד הודגם בקע גדול בקו אמצע בקוטר של 8-10 ס"מ, בגינו נקבעה לתובע נכות בשיעור של 20% לנוכח מצב אחרי פציעה או ניתוח בטן עם התרופפות ניכרת של דופן הבטן, חוסר שרירים או בקע גדול המצריכים שימוש בחגורה אורתופדית, לפי סעיף 20(ג) לתקנות הביטוח הלאומי.

     

97. בהקשר זה יוער, כי טענת הנתבעת לפיה התובע סירב להיבדק על-ידי המומחה בתחום הכירורגיה הכללית מטעמה [ראו סעיף 38 לסיכומים מטעם הנתבעת] נטענה בעלמא ומכל מקום, אף בהנחה שכך הם פני הדברים, מצופה היה מהנתבעת, כי תגיש בקשה מתאימה בזמן אמת, בעת הסירוב ועוד בטרם נערכה חוות-הדעת מטעמה ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.

     

98. אומנם, אין בראיות מטעם התובע כל אינדיקציה לבירור או קבלת טיפול בנוגע לתחלואה הנטענת מושא התביעה בתקופה הסמוכה שלאחר שחרורו מבית-החולים יוספטל והתיעוד הראשון לאחר שחרורו מבית-החולים, המלמד על התחלואה כאמור, אינו אלא משנת 2011, כעבור כשנתיים; מאז ועד היום הוא אושפז בבית-החולים פעם אחת בלבד בגין התחלואה הנדונה וחרף הפנייתו, הוא לא פעל כלל לבירור בתחום הגסטרואנטרולוגיה (העתק מהתיעוד הרפואי צורף לראיות מטעם התובע).

     

99. עם זאת, מהראיות עולה, כי התובע היה נתון במעקב במרפאת כאב לנוכח הכאבים מהם סובל בעטיה של אותה תחלואה, במהלך השנים, הוא ניסה משככי כאבים מסוגים שונים ומשהדבר לא הסתייע, החל בטיפול בקנאביס רפואי והוא עושה כן עד היום (עמוד 38 בשורות 9-18 וראו רשומות רפואיות מהצבא וממרפאת כאב ורישיונות החזקה בקנאביס אשר צורפו לראיות מטעם התובע ומטעם הנתבעת).

     

100. מכאן, בהעדר קביעת שיעור הנכות בחוות-הדעת החלופית מטעם הנתבעת ולעומת זאת, קביעת שיעור הנכות בחוות-דעת המומחה הקודם מטעמה, המתיישבת עם עדות המומחה מטעם בית-המשפט, מצאתי להעמיד נכותו הרפואית של התובע בתחום הכירורגיה הכללית על שיעור של 20%, בגין מצב לאחר ניתוח בטן עם בקע בצלקת הניתוח.

      

101. לנוכח המפורט לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות האירועים מושא התביעה עומדת על שיעור של 20% [בתחום הכירורגיה הכללית בלבד].

      

     נכות תפקודית

102. התובע טוען, כי נכותו הרפואית משקפת אל נכון גם את שיעור נכותו התפקודית [ראו סעיף 44 לסיכומים מטעם התובע], בעוד הנתבעת טוענת, כי לא קיימת הערכת נכות בעניינו של התובע או קביעה, לפיה מצבו כיום הוא כתוצאה מאיחור באבחון וממילא, שאין לקבוע כל נכות תפקודית בעטים של האירועים מושא התביעה [ראו סעיפים 68-75 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

      

103. כמפורט לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח קיומה של נכות רפואית בשיעור של 20% בתחום הכירורגיה הכללית בלבד.

      

104. אכן, "דרך הכלל היא, כי אין מקום לחזקה או להנחת עבודה שלפיה שיעור הנכות התפקודית או שיעור הגריעה מן השכר זהים לשיעור הנכות הרפואית, ואשר אינה מביאה בחשבון את מכלול נתוניו של הניזוק הקונקרטי... ודוק, לכלל האמור קיים חריג הנוהג בכל הנוגע לנזקי קטינים, לגביהם, מטבע הדברים, אין בנמצא נתונים על אודות סיפור חייהם התעסוקתי עובר לתאונה ולאחריה. לפיכך, נאלץ בית המשפט להיעזר בהנחת עבודה, הניתנת לסתירה, שלפיה שיעור הנכות הרפואית אצל הניזוק הקטין משקף את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר" [רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.10.21)].

      

105. התובע, יליד 23.12.92, היה במועדים הרלוונטיים קטין בן חמש-עשרה שנים בלבד ונכותו הרפואית בשיעור של 20% נקבעה בגין מצב לאחר ניתוח בטן כתוצאה מהאירועים מושא התביעה.

      

106. מתצהיר העדות הראשית של התובע עולה, כי נכותו הרפואית בעקבות האירועים מושא התביעה באה לידי ביטוי בהתקפים של כאבי בטן תמידיים חריפים, צרבות קשות, חוסר תיאבון, בחילות והקאות מרובות, בפרט לאחר אכילה וגם במהלך השינה; בעקבות הניתוח נותר לו בקע בצלקת, בעטיו הוא מנוע מביצוע פעולות פיזיות מאומצות ובפרט מהרמת משאות כבדים; עובר לגיוסו לשירות הצבאי בצה"ל הוא עבד בעבודות מזדמנות, אולם בשל מצבו הרפואי כמתואר, הוא התקשה ובסופו של דבר פוטר מאותן עבודות; לאחר גיוסו לשירות הצבאי בצה"ל בפרופיל 72, ניתנו לו פטורים רבים, לרבות בין היתר, מהרמת משאות כבדים ומעמידה ממושכת ובשל מגבלות התזונה להן נדרש בשל מצבו הרפואי כתוצאה מהאירועים מושא התביעה, הוא התקשה למצוא אוכל מתאים במסגרת הצבאית; בתום תקופת הטירונות ומאחר שלא נמצא עבורו אף תפקיד ההולם את מצבו הרפואי, נקבע, כי הוא איננו מתאים למסגרת צבאית והוא שוחרר בשחרור מוקדם.

      

107. עוד עולה מתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, כי לאחר שחרורו המוקדם מהשירות הצבאי, הוא ניסה להשתלב בשוק העבודה, אך זאת ללא הצלחה ובמקומות בהם החל לעבוד, הוא פוטר כעבור תקופה קצרה; בשנים 2013 עד 2015 הוא עבד לסירוגין בשני מקומות עבודה בהיקף מצומצם ונעדר רבות עד אשר פוטר משני מקומות העבודה; החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש יולי 2017 הוא לא עבד כלל והחל מחודש יולי 2017 ועד לאחרונה הוא עבד בבית-קפה כעובד כללי, אולם גם זאת בהיקף של שלוש-חמש שעות ביום בלבד ובמשכורת ממוצעת של 2,000 ₪ ברוטו.

      

108. בעדותו, הוסיף התובע, כי במסגרת עבודתו בבית-הקפה הוא שימש כעובד כללי ועבד בעיקר בקופה כשעמו עבדו כשישה - תשעה עובדים נוספים ואף פעם לא עבד לבד בבית-הקפה; מידי יום עבד במשך כארבע-חמש שעות בלבד וככל שסבל מכאבים עבד פחות שעות או שכלל לא היה מגיע לעבודה; לעיתים הוא חווה התקפי כאבים מול לקוחות בית-הקפה, נשכב על הספה וניסה להירגע עד שחלפו הכאבים (עמוד 35 בשורות 27-31, עמוד 34 בשורות 29-33, עמוד 35 בשורות 7-8, עמוד 35 בשורות 27-31, עמוד 36 בשורות 1-3 ובשורות 1-3 ובעמוד 37 בשורות 3-13).

      

109. התובע העיד, כי הוא פוטר מעבודתו בבית-הקפה אך לאחרונה ומאז ועד היום, במשך כחודשיים, הוא עובד כפקיד במוסך מידי יום החל מהשעה 08:00 ועד השעה 14:00 ולעיתים לנוכח מצבו הרפואי מסיים מוקדם עוד יותר; משולם לו שכר בסך של 35-40 ₪ לשעה ובסך של 3,000 ₪ לחודש (עמוד 36 בשורות 12-15 ובשורות 20-25).

      

110. אכן, התובע אשר הנטל מונח על כתפיו, לא הביא ראיות אובייקטיביות התומכות בטענות כאמור בכל הנוגע להשפעה בפועל של הנכות הרפואית על כושר הפעולה במסגרות השונות.

      

111. כך, התובע נמנע מלהביא לעדות מי מהמעסיקים שלו במסגרת העבודות המזדמנות עובר לגיוסו לצה"ל וכן נמנע מלהביא מכתבי פיטורין מעבודות אלו וממילא נמנע מלהוכיח את עצם פיטוריו כמו גם הטעם לפיטוריו מאותן עבודות.

      

112. כך גם, התובע צירף החלטות של הוועדות הרפואיות בצבא המלמדות על הורדה זמנית בלבד של הפרופיל ונמנע מלצרף ההחלטה בדבר הפרופיל הסופי שלו בצה"ל והטעם לשחרורו המוקדם מהשירות הצבאי, בעוד שמרשומה רפואית אשר נערכה במהלך שירותו הצבאי על-ידי קב"ן עולה, כי הוא "בוגר שמונה שנות לימוד, נשר מבית הספר בסוף כיתה ח', מתאר קשיים מבחינה לימודית, חיסורים רבים, בעיות התנהגות ועימותים עם מורים, עבד מגיל צעיר מאוד בעבודות שונות אך לא התמיד מעבר לחצי שנה בעבודה, קשרים חברתיים מצומצמים".

      

113. התובע גם נמנע מלהביא לעדות את המעסיק הקודם או קולגות שלו לעבודה במסגרת עבודתו בבית-הקפה וכמו כן, נמנע מלהביא לעדות את המעסיק הנוכחי במסגרת עבודתו במוסך, הגם שבאמור היה כדי לשפוך אור בכל הנוגע להשפעה הנטענת של הנכות הרפואית על כושר עבודתו (העתק מהרשומות הרפואיות מהשירות הצבאי צורף לראיות מטעם התובע ולראיות מטעם הנתבעת).

      

114. כלל ידוע הוא, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ראו בעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

      

115. לא זו בלבד אלא, שגם לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי חלה "הטבה ניכרת" במצבו של התובע בעקבות השימוש בקנאביס הרפואי, כפי העולה מהתיעוד הרפואי בעניינו, וכן מהעובדה, כי הוא עבד בבית-הקפה במשך ארבע שנים ברציפות ופוטר מאותה עבודה אך בשל סגירת בית-הקפה, להבדיל מסיבה הקשורה בכושר עבודתו לנוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהאירועים מושא התביעה (עמוד 34 בשורות 16-17, עמוד 34 בשורות 9-12 ועמוד 36 בשורות 33-34; העתק הרשומה הרפואית ממרפאת כאב מיום 16.4.17 צורף לראיות מטעם התובע].

      

116. עם זאת, לא ניתן להתעלם מנתוני ההכנסה הנמוכים של התובע מאז הגיעו לגיל עשרים ואחת שנים ועד היום.

      

117. אכן, בשנת 2014 הוא עבד בשני מקומות עבודה ושכרו החודשי הממוצע עמד על סך כולל של 8,674 ₪ וכך גם, בחודשים ינואר – יוני 2015 הוא עבד בשני מקומות עבודה ושכרו החודשי הממוצע עמד על סך כולל של 10,807 ₪ [הסכומים לאחר שערוך להיום]. אלא, שהחל מחודש יולי ועד לחודש אוקטובר 2015 הוא עבד במקום עבודה אחד ושכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 5,905 ₪ בלבד והחל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש יולי 2017 הוא לא עבד כלל [הסכומים לאחר שערוך להיום].

      

118. כמו כן, החל מחודש אוגוסט 2017 ועד לחודש מרץ 2022 עבד התובע בבית-הקפה ובמקומות עבודה נוספים בשכר חודשי ממוצע בסך של 2,900 ₪; בחודש אפריל 2022 עמד שכרו מעבודתו בחברת גליקסון אור על סך של 1,251 ₪ ובחודשים מאי – יוני 2022 עמד שכרו החודשי הממוצע מעבודתו במוסך על סך של 3,239 ₪ בלבד [הסכומים לאחר שערוך להיום] (העתק מדו"ח תקופות דיווח והכנסות במוסד לביטוח לאומי נכון ליום 28.8.19 צורף לראיות מטעם התובע, העתק מדו"ח תקופות דיווח והכנסות במוסד לביטוח לאומי נכון ליום 27.6.22 צורף לראיות מטעם הצד השלישי והעתק מתלושי השכר צורף לראיות מטעם התובע).

      

119. הנה כי כן, התובע אומנם לא הרים את הנטל להוכיח את מידת ההשפעה בפועל של הנכות הרפואית על כושר הפעולה הכללי, ואולם בהתחשב בגילו הצעיר ערב התאונה [חמש-עשרה שנים] וגילו הצעיר כיום [שלושים שנים וארבעה חודשים]; ההלכה הנוהגת בעניינם של קטינים ונתוני ההכנסה שלו במקומות העבודה השונים, לא ניתן לשלול אפשרות, כי הנכות הרפואית בכל זאת משפיעה על כושר עבודתו וממילא שלא ניתן לומר, כי הנכות נטולת כל משמעות תפקודית.

      

     הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה]

120. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסך של 1,248,072 ₪, המשקף הפסד שכר מלא, לפי שכר ממוצע במשק נטען בסך של 10,948 ₪, למשך תקופה של מאה וארבעה-עשר חודשים, החל ממועד הגיעו לגיל שמונה-עשרה ועד היום ובהתאמה עותר גם לפיצוי בגין הפסד פנסיה [ראו סעיפים 43 לסיכומים מטעם התובע].

      

121. הנתבעת טוענת מנגד, כי לתובע לא נגרמה נכות תפקודית כתוצאה מהאירועים מושא התביעה; מתיקו הצבאי עולה, כי הסיבה להכנסתו הנמוכה והחובות אינה נעוצה במצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, כי אם במצבו ללא קשר לאירועים אלה ומכאן, שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה [ראו סעיפים 75-76 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

      

122. התובע עותר כאמור להפסד שכר מלא ממועד הגיעו לגיל שמונה-עשרה ועד היום, ואולם אלמלא האירועים מושא התביעה ובהיותו ניזוק יהודי, ממילא היה מתחיל לעבוד לכל המוקדם בגיל עשרים ואחת שנים ולא זו בלבד אלא, שהתובע גם עבד בפועל לאחר שחרורו מהשירות הצבאי ועד היום הגם שלפרקים ולא במשרה מלאה, כך שממילא אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא באותה התקופה.

      

123. חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות של קטין ככלל וחישוב בסיס השכר בפרט, היא משימה קשה הכרוכה בעריכת תחזיות והשערות בדבר פוטנציאל ההשתכרות של אותו קטין, בהעדר כל היסטוריה תעסוקתית. בבחינת שאלת בסיס השכר ביחס לקטינים, נקודת המוצא שנקבעה בפסיקה היא שיש להעמיד את בסיס השכר על שיעור השכר הממוצע במשק [ע"א 4022/08 מרים אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 21.10.10 וראו גם ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13].

      

124. אומנם, "דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי. ברם, כאשר קשה או בלתי אפשרי להעריך את אחד המשתנים לצורך החישוב ... יפנה בית המשפט לפסיקת פיצוי גלובלי (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמודים 136, 562-559 (מהדורה חמישית, 2003)" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 8602/11 הפניקס נ' שלמה דן גדרון (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 3.4.12)].

      

125. בנסיבות העניין ולנוכח המפורט בהרחבה בפרק "הנכות התפקודית", מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 180,000 ₪ [המשקף כ- 60% מהפסד שכר מלא, אשר חושב לפי נכות רפואית בשיעור של 20% ושכר ממוצע במשק בסך של 12,103 ₪ (לפי תוכנת המשערכת), החל ממועד הגיעו לגיל עשרים ואחת שנים ועד היום למשך מאה ושנים-עשר חודשים וכולל הפסד פנסיה].

      

     הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה]

126. התובע עותר לפיצוי בראש הנזק של הפסד שכר לעתיד בסך של 1,142,407 ₪, אשר חושב לפי שכר ממוצע במשק נטען בסך של 10,948 ₪ נכות תפקודית בשיעור של 37% במעוגל עד הגיעו לגיל שישים ושבע שנים ובהתאמה עותר גם לפיצוי בגין הפסד פנסיה [ראו סעיפים 44 לסיכומים מטעם התובע]. הנתבעת טוענת מנגד, כי מתיקו הצבאי של התובע עולה כאמור, שהסיבה להכנסתו הנמוכה והחובות אינה נעוצה במצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, כי אם במצבו ללא קשר לאירועים אלה ומכאן שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה [ראו סעיפים 75-76 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

      

127. לנוכח מסקנותיי דלעיל, בהתחשב בגילו כיום [שלושים שנים וארבעה חודשים] ושנות העבודה שנותרו לו עד הגיעו לגיל פרישה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לתקופת העתיד בסך של 387,782 ₪, המשקף 60% מחישוב אקטוארי מלא לפי השכר הממוצע במשק העומד כיום על סך של 12,103 ₪ [לפי תוכנת המשערכת]; נכות רפואית בשיעור של 20% ומקדם היוון בשיעור של 267.0012 (לפי 3% ריבית עד גיל 67) ובהתאמה לפסוק לו גם פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 48,473 ₪ [לפי 12.5% מהפסד השכר לעתיד].

      

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד

128. התובע טוען, כי בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהאירועים מושא התביעה, הוא מתקשה בניהול משק הבית, ממילא יזדקק לקבלת עזרה בשכר בעתיד ומכאן, הוא עותר לפיצוי בסך גלובאלי של 150,000 ₪ לעבר ולעתיד [ראו סעיף (ד6) לסיכומים מטעם התובע]. הנתבעת טוענת מנגד, כי במהלך שהותו בבית-החולים התובע קיבל טיפול מלא על-ידי הצוות הרפואי והסיעודי ובמצבו כיום הוא עצמאי בתפקוד ואינו נזקק לכל עזרה חיצונית ומכאן, שאין מקום לפיצוי בראש הנזק האמור [ראו סעיף 78 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

129. מתצהיר העדות הראשית של התובע עולה, כי בתקופה הסמוכה לאחר האירועים מושא התביעה הוא נזקק לעזרת בני-המשפחה בתפקודים הבסיסיים ובכל הקשור לעבודות משק הבית וכיום, כשהוא נשוי ואב לשני ילדים, רוב הנטל בעבודות משק הבית נופל על רעייתו, שכן אין בידם לשכור שירותים של עוזרת בית; הם נעזרים בהורים ושוכרים שירותים של בעלי מקצוע, לצורך עבודות חשמל, תיקונים וכדומה.

130. ראו בהקשר זה גם תצהיר העדות הראשית של רעיית התובע, ממנו עולה, כי בשל מצבו הרפואי בעקבות האירועים מושא התביעה, היא שנושאת בעיקר הנטל, ובכלל זה בביצוע עבודות הניקיון, בבישול ובעריכת קניות [ראו גם עדות רעיית התובע בעמוד 22 בשורה 25 – עמוד 23 בשורה 2 וכן עדותה בעמוד 27 בשורות 2-11, לפיה אמו של התובע עוזרת להם הרבה].

131. כך גם, ראו תצהיר העדות הראשית של אם התובע ממנו עולה, כי במהלך אשפוזו בבית-החולים יוספטל היא ואביו של התובע, לא משו ממיטתו; בתקופה שלאחר שחרורו מבית-החולים היא נאלצה להיעדר מעבודתה במשך כחודשיים תמימים ונדרשה לטפל בו, ובכלל זה בין היתר, לרכוש מזון מתאים, תרופות רבות וכן נדרשה לליווי התובע והסעתו לשלל הבדיקות הרפואיות שעבר במהלך אותה תקופה; בשל מצבו הרפואי כיום והעדר יכולת לכלכל את משפחתו כראוי, היא גם מסייעת בידו כלכלית ובכל שניתן, לרבות עזרה במשק הבית ועזרה עם בתם הפעוטה [ראו גם עדות אם התובע בעמוד 18 בשורות 18-30, עמוד 19 בשורות 1-12).

132. דא עקא, שהתובע לא הביא כל אסמכתא התומכת בעדות אמו בכל הנוגע להיעדרותה מעבודה במשך חודשיים תמימים; לא הובאה כל אסמכתא בדבר הוצאות בגין הנסיעות לטיפולים ומכל מקום כאמור, אין בראיות מטעם התובע כל אינדיקציה לבירור או קבלת טיפול בנוגע לתחלואה הנטענת בתקופה הסמוכה שלאחר שחרורו מבית-החולים יוספטל והתיעוד הראשון לאחר שחרורו מבית-החולים, המלמד על התחלואה כאמור, אינו אלא משנת 2011, כעבור כשנתיים; מאז ועד היום הוא אושפז בבית-החולים פעם אחת בלבד בגין התחלואה הנדונה ומלבד ביקורים במרפאת כאב, לא ניתן ללמוד מהתיעוד אלא על ביקורים בודדים בלבד ורובם במסגרת קופת-החולים (עדות אם התובע בעמוד 16 בשורות 10-12).

133. זאת ועוד, התובע אישר בעדותו, כי הוא מחזיק כיום ברישיון נהיגה ורוכב בעצמו על אופנוע (עמוד 38 בשורות 7-8).

134. מכאן, לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין ובהינתן הנכות כתוצאה מהאירועים מושא התביעה, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה בפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

     הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

135. באשר לראש הנזק של הוצאות לעבר ולעתיד, התובע טוען, שכפי שהוא נזקק בתקופת ההחלמה הראשונית, כך הוא גם יזדקק בעתיד לנטילת משככי כאבים וקנאביס רפואי, טיפולים משלימים ונפשיים ומכאן, הוא עותר לפיצוי בסך גלובאלי של 185,000 ₪ [ראו סעיפים (ד4) ו- (ד5) לסיכומים מטעם התובע], בעוד הנתבעת טוענת, כי בהעדר הוכחה ומשההוצאות הרפואיות ממילא מכוסות על-ידי קופת-החולים, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה [ראו סעיף 79 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

      

136. אכן, מהתיעוד הרפואי, כפי שצורף לראיות מטעם התובע לא ניתן ללמוד אלא על ביקורים בודדים בלבד, רובם במסגרת קופת-חולים, והתובע אישר בעדותו, כי מאז האירועים מושא התביעה ועד היום הוא ביקר רק אצל רופא משפחה למעט מרפאת כאב (עדות התובע בעמוד 38 בשורות 19-23 ועדות אם התובע בעמוד 16 בשורות 10-12); מעדות אמו של התובע עולה, כי הוא נטל תרופות בהתאם למרשמים שנתן רופא המשפחה (עמוד 16 בשורות 31-34), כך שממילא ניתנו לו החזרים ומכל מקום, עולה מהעדויות, כי מאז שהחל ליטול קנאביס רפואי ועד היום, משך כשלוש שנים, הוא כבר אינו נוטל עוד משככי כאבים (עדות התובע בעמוד 35 בשורות 11-18 ועדות אם התובע בעמוד 17 בשורות 1-15).

      

137. אומנם, עוד עולה מהראיות, כי התובע מטופל במרפאת כאב ועושה שימוש בקנאביס רפואי (העתק מהתיעוד הרפואי ומהקבלות בגין רכישת הקנאביס הרפואי צורף לראיות מטעם התובע). עם זאת, לא צורפה כל התוויה רפואית ואף בחוות-דעת המומחים מטעם התובע אין כל קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בקנאביס הרפואי לבין מצבו הרפואי כתוצאה מהאירועים מושא התביעה.

      

138. אכן, חוות-הדעת הוגשו עובר למועד בו החל התובע לעשות שימוש בקנאביס הרפואי, אולם היה בידו לעתור להשלמה בעניין זה ומשביכר שלא לעשות כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

      

139. עם זאת, בשים לב לשיעור נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהאירועים מושא התביעה ובהינתן ההנחה הסבירה, כי הוא נדרש ויידרש בכל זאת לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסו עבור נסיעות, תרופות וטיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות, מצאתי לפסוק לו פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪.

      

     כאב וסבל

140. התובע עותר לפיצוי בסך של 400,000 ₪ בראש הנזק האמור [ראו סעיף (ד7) לסיכומים מטעם התובע], בעוד הנתבעת טוענת, כי התובע זכאי לכל היותר לפיצוי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ [ראו סעיפים 80-81 לסיכומים מטעם הנתבעת וראו גם סעיף 34 לסיכומים מטעם הצד השלישי].

      

141. בנסיבות העניין ובשים לב למצבו הרפואי של התובע; הנכויות כפי שנקבעו דלעיל; הניתוח והאשפוז להם נדרש; גילו ערב התאונה וגילו כיום, מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בסך של 125,000 ₪.

      

     סוף דבר

142. התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת וההודעה כנגד הצד השלישי נדחית.

      

143. לסיכום האמור לעיל, נזקי התובע כתוצאה מהאירועים מושא התביעה עומדים על סך של 816,255 ₪ וכמפורט להלן:

      

     • הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 180,000 ₪

     • הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 436,255 ₪

     • עזרת הזולת [לעבר ולעתיד] – 50,000 ₪

     • הוצאות [לעבר ולעתיד] – 25,000 ₪

     • כאב וסבל – 125,000 ₪

       __________

       816,255 ₪

        

144. הנתבעת תשלם לתובע הסכומים כמפורט לעיל ובתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 191,003 ₪, אגרה ויתרת האגרה השנייה. כמו כן, תישא הנתבעת בשכ"ט המומחים מטעם התובע ובחלקו של התובע בשכ"ט המומחה מטעם ביהמ"ש בכפוף להצגת אסמכתאות וכן בשכר העדים מטעם התובע בסך של 500 ₪ לכל אחד מהם.

      

145. בהינתן דחיית ההודעה כנגד הצד השלישי, הנתבעת תוסיף ותישא גם בהוצאות הצד השלישי בסך של 20,000 ₪ כולל מע"מ.

      

146. הסכומים כאמור ישולמו על-ידי הנתבעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

      

     המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים

      

      

      

     ניתן היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.