האם ניתן לחייב אם בחובות שיצר במרמה בנה, בטענה כי הסכימה בעל פה לערוב לחובותיו?
רקע וטענות הצדדים
1.התובעים הגישו תביעה כספית בעילות של הפרת התחייבות חוזית, עשיית עושר, מרמה ועושק כנגד הנתבע 1 (להלן: הנתבע) וכנגד הנתבעת 2, מי שגידלה את הנתבע כבנה (להלן: הנתבעת).
בקצרה נטען כי הנתבע התחייב להשיג לתובעים (עמם הייתה לו היכרות מוקדמת דרך בנם) רכב במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק באמצעות מכרזים של כונסי נכסים בלשכת ההוצאה לפועל. לצורך רכישת הרכב הפקידו התובעים בידיו של הנתבע סך של 13,000 ₪ עבור רכישת רכב מסוג הונדה סיוויק שנת 2006. התובעים טוענים כי כאשר שמעו מכריהם וקרובי משפחתם כי נפלה בידם הזדמנות פז לרכוש רכב במחיר מופחת, פנו וביקשו להצטרף לעסקה והפקידו בידי התובעים סכומים שונים (סה"כ 123,500 ₪) על מנת שהנתבע ירכוש גם עבורם רכב. בסופו של יום, משלא סופקו הרכבים לקונים, הבינו התובעים כי נפלו קורבן לתרגיל "עוקץ" מצד הנתבע.
לאחר מספר ניסיונות להשיב להם את הכסף שהועבר לנתבע ומשגילו התובעים כי הם ניצבים בפני שוקת שבורה, פנו לנתבעת והודיעו לה כי בכוונתם להחזיר לקרובי משפחתם ומכריהם את הכספים שהפקידו בידיהם לצורך רכישת הרכבים מכיסם הפרטי ובמקביל ימשיכו לפעול לגביית הכספים מהנתבע. לטענת התובעים, הנתבעת שכנעה אותם לקחת הלוואה שההחזר החודשי בגינה יהיה 3000 ₪ תוך מתן הבטחה שהיא תדאג להעברת סכום זה לידיהם מידי חודש. לשיטתם, הנתבעת הודתה שאף היא נפלה קורבן למעשיו של הנתבע, הביעה צערה בפני התובעים וטענה כי הנתבע חולה וזקוק לטיפול. בעקבות הסתמכות על הבטחת הנתבעת נטען כי התובעת נטלה שתי הלוואות בסך כולל של 150,000 ₪ על בסיס הבטחת הנתבעת להעביר לה סכום של 3000 ₪ מידי חודש. התחייבות זו מהווה את הבסיס ההסכמי הנטען לחיוב הנתבעת.
במשך תשעה חודשים עמדו הנתבעים בסיכום שהושג והנתבע העביר לתובעים מידי חודש את התשלום בסך 3000 ₪. בהמשך חדל הנתבע מלהעביר את התשלום בעתו והעביר סכומים שונים במועדים שונים עד אשר פסק מלשלם לחלוטין. סכום החוב שנותר (בתוספת ריבית) לטענת התובעים הוא 87,036 ₪. התובעים דורשים בנוסף פיצוי בגין עגמת נפש בסך 5000 ₪.
2.הנתבע לא התגונן וניתן כנגדו פסק דין. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טיעוני התובעים וטענה כי התביעה אינה מגלה עילה כלפיה וכי כל יריבותם של התובעים הינה כלפי הנתבע. נטען כי לנתבעת אין שליטה על מעשיו של הנתבע וכל אשר נעשה על ידו היה ללא ידיעתה או הסכמתה. הנתבעת הודתה כי נפגשה עם התובעים אולם הדבר היה על מנת לגשר בינם לבין הנתבע ולאחר ששמעה על חובותיו לתובעים ומכריהם. הנתבעת מעולם לא התחייבה לקחת על עצמה את תשלום החוב אלא סיעה לצדדים להגיע להסכם לפיו יחזיר הנתבע סך של 3000 ₪ מידי חודש. לטענתה הבהירה לתובעים לא אחת כי אין היא אחראית למעשיו של הנתבע וכי אין בידה לסייע להם, ואין לפרש התנהגותה כהתחייבות עצמאית, אלא נכונות להתגייס לטובת בנה כדי שלא ייקלע לצרות וכדי שלא יפגעו בו אחרים בגין חובותיו.
דיון והכרעה
האם התחייבה הנתבעת בחיוב אישי כלפי התובעים בגין חובות הנתבע או הסכימה לערוב להם?
3.מהראיות עולה כי מסכת היחסים בין התובעים לנתבעת מסתכמת בפגישה אחת, שקיומה אינו מוכחש, ובעובדה כי לאחר מכן שולמו כספים בהתאם להסכמה באותה פגישה. לטענת התובעים, הפגישה נערכה בביתם בנוכחות ילדיהם ובנוכחות הנתבעת ואדם נוסף בשם בני בן זקן (להלן: בני), בן דודו של הנתבע אשר התבקש על ידי התובע לסייע לו לאתר את הנתבע ולהשיב את הכספים שלקח. במסגרת הפגישה הסבירו התובעים לנתבעת כי מאחר והם חשים מחויבות כלפי האנשים שהפקידו את כספם בידיהם מתוך כוונה לרכוש רכבים בסיועו של הנתבע, בכוונתם ליטול הלוואה על מנת להשיב את הכספים שנלקחו ובמקביל לנסות לגבות את הכספים מהנתבע. בתצהיריהם טענו התובעים כי משהודיעו לנתבעת שיפעלו בכל האמצעים על מנת להשיב את הכספים שהנתבע גזל ואף יפנו למשטרה, ביקשה הנתבעת להגיע להסכם לפיו היא והנתבע ישיבו את הכסף בתשלומים וזאת מאחר שחששה שהתובעים יפנו למשטרה.