לפניי תביעה שבה עתרו התובעים לאכיפת הסכמי מכר עם נתבעת 1 ולסעד כספי.
התובעים, לפי התביעה, התקשרו עם נתבעת 1 – חברת ייזום וקבלנות – בהסכמים לרכישת דירות חדשות בפרויקט תמ"א והתחדשות עירונית.
לפי הנטען בתביעה חלפו למעלה משלוש שנים מהמועד שבו היה על נתבעת 1 למסור להם את החזקה בדירות אך הפרויקט לא הושלם. הפרויקט, לפי הנטען, עומד כאבן שאין לה הופכין ומהווה סכנה בטיחותית חמורה הן לעוברים ושבים והן לדיירים המתגוררים בבניין שהעבודות בו החלו אך הופסקו. זאת, כך נטען, לפני חודשים רבים ולנוכח מצב כלכלי רע של נתבעת 1. על כן, לפי הטענה, הפרויקט משותק ונזקי התובעים גדלים מידי יום. התובעים מוסיפים בתביעה כי הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לאחר הליך משפטי שהוגש בת"א 32092-07-22 לא צלח בשל קשייה של נתבעת 1 וגם ניסיונות שונים למצוא פתרונות העלו חרס. התובעים איבדו אמון בנתבעת 1 שאינה מסוגלת להשלים את הפרויקט בכוחות עצמה והמסקנה היא שאין מנוס ממינוי כונס נכסים קבוע לפרויקט על מנת להביאו לכדי סיום.
בסעיף 9 לתביעה התבקש מתן צו להשלמת עבודות הבנייה בפרויקט, ולחלופין ליתן כל צו שיידרש לטובת השלמת עבודות הבניה בפרויקט, קבלת טופס 4 ומסירת חזקה לתובעים בדירות שייבנו, ובכלל זאת באמצעות מינוי באת כוח התובעים ככונסת נכסים.
בסעיף 8 לתביעה צוין כי משיבים 14-2 – שהם הדיירים הקיימים בבניין – צורפו בין היתר על מנת להשיב על האפשרות שבית המשפט ימנה כונס נכסים שיהיו לו סמכויות, בין היתר, לרישום זכויות במקרקעין, לטובת השלמת העבודות בפרויקט.
בסעיף 10 לתביעה עתרו התובעים לחייב את נתבעת 1 בתשלום פיצוי בסך של 1,276,750 ₪ בגין איחור במסירת הדירות וכן פיצוי נוסף שסך של 120,000 ₪ בגין עוגמת נפש, אי נוחות, טרחה, הוצאות וכיוצא באלה.
נטען בתביעה שהסמכות העניינית היא לבית משפט זה משום שהסכום הנתבע נמוך מ-2.5 מיליון ₪, כאשר סעד זה מצוי בסמכות בית המשפט וכאשר אין מחלוקת לעניין הבעלות בזכויות במקרקעין. הסעד המבוקש, כך נטען, הוא אכיפת הסכמי המכר.
ביום 20.9.2023 הוגש כתב הגנה של נתבעת 2 ובו היא ציינה שאין היא מתנגדת למינוי באת כוח התובעים ככונסת נכסים, בכפוף לעמדתה שאין היא נדרשת לשלם תשלום נוסף לנתבעת 1 בגין הדירה שרכשה ממנה, ולכך שבא כוחה ימונה ככונס נכסים בצוותא עם באת כוח התובעים.
ביום 28.9.2023 הוגשה בקשה מטעם התובעים ונתבעים 14-3 לקביעת דיון דחוף. בבקשה נטען כי כתב התביעה הומצא לנתבעת 1 ביום 8.6.2023 אך לא הוגש כתב הגנה. עוד צוין כי הואיל ומדובר בהשלמת פרויקט תמ"א בבניין מאוכלס מדובר בעניין דחוף. צוין עוד כי ביום 10.9.2023 המשיבים הגישו תגובה לכתב התביעה במסגרתה הצטרפו לבקשה למינוי כונס נכסים תוך בקשה למנות את בא כוחם, עו"ד גלעד ברון, ככונס נכסים משותף עם באת כוח התובעים.
בהחלטה מיום 8.10.2023 הוריתי לתובעים לנמק בתוך 7 ימים מהו מקור הסמכות של בית משפט זה לדון בסעד שהתבקש וכן מה היסוד לבקשה לקביעת דיון דחוף בהיעדר בקשה לסעדים זמניים. בהחלטה מיום 24.10.2023, הגם שהמועד לא חלף בשל התארכות מצב החירום, ניתנה החלטה נוספת ובה ציינתי כי למרות הבקשה הדחופה שהוגשה לא התקבל מענה לעניין הסמכות וכן כי מהבקשה עולה שלפי הנטען המועד להגשת כתב הגנה של נתבעת 1 חלף אך לא התבקש פסק דין על יסוד התביעה. בהתאם, הורתי לתובעים להודיע את עמדתם בדבר המשך ההליך עד ליום 21.11.2023.
ביום 12.11.2023 עתרו התובעים למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד נתבעת 1 בחלוף המועד להגשת כתב הגנה וכן הגישו התייחסות להחלטה מיום 8.10.2023 בדבר סמכותו של בית משפט זה. לעניין זה נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה לבית המשפט נתונה סמכות למנות כונס נכסים על מנת להשלים פרויקט בניה כסעד שנועד לאכיפה של ההסכם. עוד נטען, לעניין הסמכות של בית משפט זה, כי מדובר בתביעה כספית בתחום סמכות של בית משפט השלום. התובעים הוסיפו וטענו שבהחלטה של כב' השופטת מ' אניסמן מיום 25.7.2023 (בהליך הקודם שהוגש) נאמר כי דומה שהסמכות הנכונה היא לבית משפט השלום.
לאחר שנתתי את דעתי לנטען, מסקנתי היא שיש להיעתר לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, על יסוד התביעה, נגד נתבעת 1, וזאת בכל הנוגע לסעד הכספי הנתבע. אשר ליתר הסעדים אכיפה ומינוי כונס נכסים דין התביעה להימחק וכך אני מורה.
אשר לסעד האכיפה ומינוי כונס נכסים לשם כך – התובעים הפנו לפסיקה שעל פיה לבית המשפט נתונה סמכות להורות על מינוי כונס נכסים על מנת לממש סעד נטען של אכיפה. כך בכלל וכך בפרט לצורך אכיפה של הסכמי בניה. אלא שלא לעניין זה התבקשו התובעים להידרש אלא לשאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בסעד זה, בנסיבות העניין.
איני סבור שניתן לקבל את טענת התובעים שלבית משפט זה סמכות לדון בסעד של אכיפת הסכמי המכר או בסעד של מינוי כונס נכסים (כאשר מינוי כונס הנכסים נועד, לפי התביעה, לשרת את סעד האכיפה).
בכל הנוגע לאכיפת הסכמי המכר עם נתבעת 1 – הסמכות היא לבית המשפט המחוזי.
ראשית, התכלית הסופית של האכיפה המבוקשת היא סעד קנייני של רישום הדירות על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין, כפי שצוין בסעיף 8 לתביעה. זו ההתחייבות המהותית של נתבעת 1 בהסכמי המכר שצורפו (למשל ההואיל ה-3 בעמ' 15 לנספחי התביעה וסעיף 10 להסכם). התביעה נועדה אפוא לממש את הפן הקנייני של הסכמי המכר שאכיפתם מבוקשת, כפי שנכתב שחור על גבי לבן בתביעה – הן בפתח התביעה בו היא סווגה כתביעה ל"אכיפת הסכם מכר" והן בהמשכה למשל בסעיף 12 בעמ' 6 (ההסכמים צורפו לכתב התביעה כנספח 1). הצו להשלמת הבניה והעתירה למינוי כונס נכסים הם רק שלבים בדרך לתוצאה הסופית המבוקשת – העברת הדירות לבעלות התובעים. לכן, ומשעה שמדובר בתביעה שהיא במהותה תביעה לאכיפת הסכם מכר במקרקעין, הרי שהתביעה אינה בסמכותו בית משפט השלום לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (ראה ע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו (15.8.2023) והאסמכתאות שם). לא מדובר בתביעה הנוגעת לשימוש וחזקה במקרקעין בלבד (טענה שהעלו התובעים בשפה רפה בטיעון שהגישו).
שנית, ואף אם ניתן היה לומר שלא מדובר בתביעה הנוגעת למקרקעין כמשמעותו של מונח זה בסעיפים 51(א)(2) ו-(3) לחוק בתי המשפט (ואיני סבור כך), הרי שהשווי הכספי של התביעה כפי שהוגדר על-ידי התובעים מתייחס לפיצוי לו הם זכאים, לפי הנטען, בגין איחור במסירה וכן בגין הוצאות ונזקים לא ממוניים. אין קשר הסעד הכספי שנתבע לבין סעד האכיפה הנטען ושוויו של רכיב נטען זה בתביעה. בהנחה שהתביעה לסעד האכיפה ניתנת לשומה (והתובעים לא ציינו הערכה ואף לא שילמו אגרה בגין שווי מוערך של הזכויות), הרי שברור כי מדובר בעניין ששוויו עולה משמעותית על גבול הסמכות של בית משפט השלום (כדי לסבר את האוזן יצוין שהדירה של משיבה 2 לבדה היא בשווי של 1,550,000 ₪, כעולה מנספח השינויים שצורף לכתב ההגנה שלה).
מכל כיוון של התבוננות, אם כך, סעד האכיפה והדרישה למינוי כונס נכסים לשם כך, בנסיבות העניין – אינו בסמכותו העניינית של בית משפט זה.
אשר להחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 25.7.2022 אשר אליה הפנו התובעים, הרי שמדובר בהחלטה קצרה שלא ניתן להבין מתוכה מהו נוסח התביעה שהוגש שם (אשר אותו התובעים לא צירפו). ככל שניתן להבין מתוך ההחלטה עצמה (שבה ציין בית המשפט המחוזי באמרת אגב שדומה כי הסמכות הנכונה היא לבית משפט השלום), ניתן לשער שבאותו תיק בהליך העיקרי התבקש סעד כספי בגין איחור במסירה מבלי שהתבקשו סעדים של אכיפה (ומינוי כונס נכסים לשם כך). לכן, כך ניתן לשער, בית המשפט המחוזי ציין כי לא ברור כיצד סעד זמני של כינוס נכסים שהתבקש במסגרת בקשה לסעד זמני שהונחה לפניו באותו מקרה משרת סעד כספי שנטען בתובענה העיקרית שהוגשה מאוחר יותר.
בהתאם, אני מורה על מחיקת הסעדים שנטענו בתביעה למעט הסעד הכספי שהוא בסמכותו של בית משפט זה.
אשר לסעד הכספי בגין איחור במסירת הדירות – הרי שיש להיעתר לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה שעה שהוכחה המצאה כדין ולא הוגש כתב הגנה חרף חלוף המועד ושעה שכתב התביעה מגלה עילה בעניין זה.
סוף דבר
התביעה לסעד הכספי כאמור בסעיף 10 לכתב התביעה מתקבלת, בהיעדר הגנה. נתבעת 1 מחויבת בסכום התביעה במלואו וכן בשכר טרחת עו"ד לפי שכר הטרחה המינימאלי המומלץ ובאגרת בית המשפט ששילמו התובעים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה. יתר הסעדים בתביעה נמחקים, מבלי לגרוע מהתובעים להגיש הליך חדש לעניין זה לערכאה המתאימה. אציין כי לא מצאתי להורות על העברת התביעה הן משום שחלק מהתביעה היה בסמכותו של בית משפט זה הן לנוכח ההתאמות שיש לערוך בתביעה לנוכח התייתרות הסעד הכספי.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, תסגור את התיק ותבטל את הדיון הקבוע.
ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ד, 12 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
