בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ נ' ר'(המנוח) ואח'

תביעת בנק לתשלום חוב בגין הלוואות שנטל אדם והלך לעולמו. התביעה מופנית כנגד אחת היורשות של אותו אדם. האם ניתן לחייב את היורשת בחובות המנוח?

טענות הצדדים

1.התובע – בנק מסחרי – (להלן: הבנק ) הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת בגין חוב נטען בסך של 107,237 ₪ (להלן: החוב) בשני כובעים: הכובע הראשון כיורשת של בן זוגה המנוח א.ר. (להלן: המנוח ) . הכובע השני, בתור מי שהייתה שותפה בחשבון עובר ושב יחד עם המנוח בעת נטילת ההלוואות. על פי הנטען בכתב התביעה המנוח נמנה על לקוחות הבנק והיה בעלים של שני חשבונות, הראשון חשבון מספר XXX (להלן : החשבון הראשון ) אשר בבעלות המנוח בלבד, השני חשבון מספר XXX היה חשבון משותף עם הנתבעת (להלן : החשבון המשותף ).

נטען כי על פי רישומי הבנק בשני חשבונות הבנק הנ"ל נותרה יתרת חובה בנוסף למספר הלוואות שניטלו ולא נפרעו. בחשבון הראשון נותר חוב על סך של 6,139 ₪ נכון ליום 8/11/2015 כאשר בחשבון המשותף נותרה יתרת חוב על סך של 32,670 ₪ נכון ליום 16/11/2015. בנוסף לחובות אלו המנוח נטל מספר הלוואות אשר הופקדו לחשבון המשותף. נטען שעל פי ההסכמים התחייבו המנוח והנתבעת להחזיר את ההלוואות במועדים הנקובים בהן ובמידה ולא יישאו בריבית פיגורים. ההלוואות נקלעו לפיגורים. על פי הידוע לבנק הנתבע היא היורשת של המנוח. הבנק פנה לנתבעת במכתב על מנת שתשלם את החוב בין אם כלווה ישירה ובין אם כיורשת אך המכתב לא זכה למענה.

2.הנתבעת טוענת בתצהיר שצורף לבקשה לרשות להגן שהייתה הידועה בציבור של המנוח אך היא לא נישאה לו. עוד מאשרת הנתבעת כי הייתה אחת הבעלים של החשבון המשותף אך לא ביצעה כל פעולה בו אלא המנוח הוא שהיה מבצע בו פעולות למעט נטילת הלוואה בשנת 2012 בסך של 20,000 ₪. לנתבעת לא הייתה כל נגיעה לחשבון הראשון למרות שידעה על קיומו. ההלוואות למעט אחת ניטלו על ידי המנוח ללא ידיעתה או הסכמתה וללא שהבנק טרח לעדכן אותה. במהלך היותה שותפה בחשבון המשותף לא קיבלה דפי פירוט חשבון והבנק לא עדכן אותה ביתרת החשבון. במועד כלשהו בשנת 2014 היא ביטלה את בעלותה בחשבון המשותף בהסכמת הבנק והמנוח נותר בעלים יחיד של החשבון המשותף. עם ביצוע פעולה זו הובהר לה על ידי הבנק כי כל זכויותיה והחובות עוברים למנוח. הנתבעת סמכה על דברי הבנק שהיו בבחינת מצג שווא והיא לא קיבלה כל הודעה עד לקבלת מכתב מהבנק מיולי 2015 לפיו קיים חוב או בחשבון הבנק או בהלוואה בסך של כ- 31,000 ₪. מאוחר יותר קיבלה מכתב התראה נוסף ומאחר ואינה בקיאה בהוראות החוק והפסיקה ונאמר לה שהיא יורשת של המנוח ושותפה בחשבון עליה לשלם את החוב אחרת הוא יצבור קנסות וריביות. הנתבעת טוענת כי הבנק הפעיל עליה לחץ בלתי הוגן תוך הפרת הוראות החוק ולכן היא שילמה סך של 32,758 ₪ מהלוואה שנטלה. הבנק השמיט עובדה זו מתביעתו.

עוד טוענת הנתבעת בעת הגשת התביעה טרם ניתן צו ירושה בנוגע למנוח. חוק הירושה קובע כי עד למועד חלוקת העיזבון היורשים אינם אחראיים לחובות העיזבון. אם חולק העיזבון – ולא כך המצב - לאחר סילוק החובות אין יורש אחראי לחובות שסולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה אולם כל זאת עד לגובה שווי מה שקיבל מנכסי העיזבון. העיזבון לא חולק שכן לא היה מה לחלק למעט רכב של המנוח שהיה מעוקל.

פלוגתות מוסכמות

3.אין חולק כיום כי על פי רישומי ניטלו ההלוואות הבאות :

• הלוואה ראשונה על סך של 20,000 ₪ שניטלה על ידי הנתבעת והמנוח ביום 28/11/2012.

• הלוואה שניה על סך של 25,000 ₪, ניטלה ביום 15/6/2011.

• הלוואה שלישית על סך של 10,000 ₪, ניטלה ביום 27/2/2013 .

• הלוואה רביעית על סך של 20,000 ₪, ניטלה ביום 26/6/2013 .

• הלוואה חמישית על סך של 40,000 ₪, ניטלה ביום 12/8/2013 .

• הלוואה שישית על סך של 7,000 ₪, ניטלה ביום 19/01/2014.

• הלוואה שביעית על סך של 16,000 ₪, ניטלה ביום 24/2/2014.

   

  במהלך הדיון מיום 7/6/2017 הגיעו הצדדים לפלוגתות המוסכמות כדלקמן :

   

  • כל ההלוואות שניטלו ובגינן נוצרה יתרת החוב בחשבון המשותף, ניטלו כאשר המנוח והנתבעת היו בעלים משותפים של החשבון.

  • הנתבעת חתומה על הלוואה אחת בלבד כלווה וזאת על סך של 20,000 ₪ שנטלה ביום 28/11/2012, כאשר יתר ההלוואות נטל אותם המנוח כלווה והן הופקדו בחשבון המשותף.

  • ביום 25/5/2014 הנתבעת הפסיקה להיות בעלים משותף של החשבון וחתמה על טופס שינוי בעלות החשבון.

  • הפיגור בהחזר ההלוואות נרשם לאחר שהנתבעת הפסיקה להיות בעלים משותף של החשבון ולקראת הרבעון האחרון של שנת 2015.

  • הנתבעת ירשה את מחצית העיזבון ומחציתו השנייה ירשו בנותיה.

  • מיום 25/5/2014 ועד למועד פטירת המנוח לא נשלחה כל הודעה או דרישה לכתובתה של הנתבעת.

     

    דיון והכרעה

     

    4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. כבר בפתח סיכומיו זנח הבנק את טענתו כלפי הנתבעת לפיה יש לחייבה מכוח שותפותה ההיסטורית בחשבון המשותף והסכים שאין לחייבה משלא הייתה לווה בהלוואות אף בעלותה בחשבון המשותף בוטלה בהסכמה בטרם נקלעו ההלוואות לפיגור. לכן כל שנותר לדון הוא בשאלה האם יש לחייב את הנתבעת מכוח היותה יורשת של המנוח.

    5.סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן : החוק ) קובע :"במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". אחריות היורשים לחובות העזבון – בטרם חולק - מוסדרת בסעיף 126 לחוק שם נקבע כי עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון. החבות משתנה לאחר חלוקת העזבון ומגיעה עד כדי שוויו של מה שקיבל כל יורש מהעזבון. בעניין זה יפים דברי בית משפט העליון בע"א 8265/03 אברמן נ' מנהל מס שבח מקרקעין  [פורסם בנבו]:

     

    "דיני הירושה קובעים הגבלה כללית לאחריות היורשים (ג' טדסקי "חובות העזבון" עיוני משפט  ה' (תשל"ו-ז) 14, 33). "אחריות היורשים מנכסי העזבון בלבד ואין לתבוע מהם מאומה מעבר לכך" (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (כרך שלישי, 2002-תשס"ב) 355). עקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 126 לחוק הירושה, לפיו עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון. כן מוצא הוא ביטוי בסעיף 127 לחוק, המגביל את אחריותו של יורש לאחר חלוקת העזבון 'עד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון'".

     

    כאמור תנאי לחיוב היורשים בחובות העזבון הוא שהעזבון חולק, אחרת עומדים נכסי העזבון לחלוקה לנושים. הנטל מוטל על הנושה להוכיח שהעזבון חולק, היינו שהיורשים קיבלו דבר מה מנכסי העזבון כמו שהנטל עליו להוכיח את נכסי העזבון (ראו: ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאז, פ"ד לג(3) 355; ת"א (מחוזי חי') 291/07 יונס נ' עזבון מסארווה  [פורסם בנבו] (להלן: עניין יונס); ע"א (מחוזי נצ') 1044/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון יונג  [פורסם בנבו]). חוק הירושה אינו קובע או מגדיר את נקודת הזמן שבה ניתן ללמוד אודות מועד חלוקת העזיבון. יחד עם זאת, מועד מתן צו ירושה אינו מועד חלוקת העזבון שכן מדובר בצו דקלרטיבי בלבד ואינו מקנה למי מהיורשים זכות מסוימת בנכסי המוריש. הפסיקה התייחסה לנושא חלוקת העזבון ונקבע שניתן ללמוד על קיומה של חלוקה כלשהי מאקט חיצוני של חלוקה (ראו: עניין לוסטהאוז).

     

    6.סעיפים 127 ו- 128 לחוק , לעומת זאת, קובעים את אחריותו של יורש לאחר חלוקת העזבון. בסעיפים אלו מבחינים בין מקרה בו הוזמנו נושים על ידי מנהל העזבון (סעיף 99) או על ידי היורשים עצמם (סעיף 123) לבין מקרים בהם לא הוזמנו היורשים. ככל וחלוקת העזבון נעשתה בכפוף לכללים ומילוי הוראות החוק בנוגע להזמנת נושים וסילוק חובותיהם הכלל הוא שכל יורש יהיה אחראי באחריות מופחתת כלפי הנושה, עד כדי מה שקיבל בחלוקת העזיבון כאמור בסעיף 127. ככל והחלוקה נעשתה בניגוד להוראות החוק וזימון הנושים לא נעשה כדבעי האחריות על היורשים היא רחבה יותר כך שאחריותם מגיעה עד כדי שווי העיזבון בהתאם לסעיף 128 לחוק. לצד זאת, שני הסעיפים מתווים מסלולים שונים ביחס לנטל ההוכחה, שכן כאשר אנו נמצאים בגדרי סעיף 127 נטל הוכחת העזבון מוטל על הנושה, וכאשר אנו נמצאים בגדרי סעיף 128 הנטל להוכיח את העיזבון ושוויו מוטל על היורש (ראו: סעיף 128 (ב) לחוק).

     

    7.השאלה המרכזית שיש להכריע בה היא האם העיזבון חולק אם לאו שכן הדבר יקבע היכן אנו נמצאים מבחינה גאומטרית: האם בגדר סעיף 126 לחוק או שמא בגדרי סעיפים 127 או 128 לחוק. לאחר שבחנתי את כלל הראיות הגעתי למסקנה כי העיזבון לא חולק. כאמור לעיל הנטל להוכיח חלוקת עיזבון ונכסי העיזבון הוא על הבנק. כפי שהוכח לפני נכסי העיזבון הסתכמו ברכב שהותיר המנוח אחריו והזכות לקבל פיצוי פיטורין מעירית חיפה בה עבד המנוח בעת פטירתו במשך שנה או שנתיים (ראו עדותה הקצרה של הנתבעת בעניין זה). הנתבעת העידה לפני כי למעט שני אלו לא הותיר אחריו המנוח כל נכסים או זכויות. בהתאם להוראות סעיף 11(א) הרכב עבר לבעלותה המלאה של הנתבעת והיא עושה בו שימוש מאז פטירת המנוח. יש לזכור כי מחצית הרכב הייתה שייכת לנתבעת בשל חזקת השיתוף בנכסים. על פי עדות הנתבעת היא לא פנתה לשחרור כספי פיצוי פיטורין מאחר ואלו היו מעוקלים.

     

    כאמור לעיל נפסק כי על קיומה של חלוקה יכול להעיד אקט חיצוני כלשהו (ראו: עניין דרויש עמ' 360). עוד נפסק כי יש לראות במועד החלוקה כמועד בו נכסי העיזבון נעשים שייכים ליורשים באופן מעשי (ראו: עמ"ש (חיפה) ע.א. נ' א.ח. [פורסם בנבו]). הנתבעת לא עשתה כל פעולה שיש בה להעיד על אקט חיצוני של חלוקת עיזבון. הרכב שירשה במחציתו מהמנוח וממלא עשתה בו שימוש בטרם נפטר המנוחה נותר בידיה והיא המשיכה להשתמש בו. לכן במישור זה לא היה שינוי. הנתבעת לא פנתה בבקשה לעירית חיפה על מנת לקבל את פיצויי הפיטורין. לא נעשה אקט של חלוקת נכסים בינה לבין יתר היורשות. לכן לא ניתן לומר כי היה אקט חיצוני של חלוקת עיזבון. לא ניתן אף ללמוד מפירעון חובות של המנוח לבנקים אחרים על מנת לשחרר עיקולים שרבצו על הרכב כאקט של חלוקת עיזבון שכן הרכב היה במחציתו בבעלותה של הנתבעת וניתן לסבור כי פעולותיה באה על רקע זה. לכן ולדעתי הבנק לא עמד בנטל הראיה להראות כי העיזבון חולק.

     

    8.מאחר ואנו נמצאים בגדרי סעיף 126 לחוק הבנק יכול להיפרע ממחצית שווי הרכב ומפיצויי הפיטורין. הבנק – עליו הנטל להוכיח את נכסי העיזבון ושוויים – לא הביא כל ראיה בנוגע לכך. הוא לא הביא כל שומה כמה שווה הרכב ומה שווי פיצוי הפיטורין להם היה זכאי המנוח מעירית חיפה. מששילמה הנתבעת סך של כ- 32,000 ₪ לבנק אין ראיה אם סכום זה עולה על שווי מחצית הרכב והפיצויים או נופל מהם. יוצא איפה כי הבנק לא הוכיח את תביעתו ודינה להידחות. מסיבה זו לא אוכל גם לקבוע האם דרישת הבנק בזמנו לנתבעת לשלם סך של 32,000 ₪ הייתה כדין אם לאו נוכח העובדה שלעזבון יש נכסים בזמן הפטירה ואינני יודע מה שוויים.

     

    במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת הסתמכה במסגרת סיכומיה על הוראות סעיף 133 לחוק. למעלה מהצורך לדעתי במקרה זה יש לקבל את טענתה. הנתבעת פרעה חובות של המנוח לבנקים אחרים ושילמה סך של 43000 ₪. יתרה מכך היא שילמה לבנק סך של 32,758 ₪ לאחר שהלה שלח לה מכתב התראה. לכן נראה כי הנתבעת שילמה סכומים המכסים את שווי הרכב אם לא למעלה מכך. הנתבעת פעלה בעניין זה בתום לב ופרעה חובות של המנוח למרות שהנכס הממשי היחיד שקיבלה ביורשה הוא רכב מזדה שנת ייצור 2012 שלה מחצית מהבעלות. משכך מן הדין לפטור אותה מאחריות.

     

    התוצאה

     

    9.לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייב את הבנק לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪.

     

    בנוסף אני מורה על ביטול העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסי הנתבעת והמזכירות תשלח הודעת ביטול למחזיקים.

     

    מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

     

    ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ח, 27 מאי 2018, בהעדר הצדדים.