פלוני נ' א. ת'אבת בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 30/04/1972, עקב תאונת עבודה מיום 15/10/2014 שארעה לו עת שעבד בשורות הנתבעת מס' 1 בעבודות טפסנות באתר בנייה בעיר רמת גן ונפגע כאשר במהלך עבודתו הוא עלה על סולם ובמהלך העלייה רגלו החליקה על שלב של הסולם וכתוצאה מכך נפל ונפגע בידו השמאלית (להלן: "התאונה"). במועד התאונה, בוטחה הנתבעת מס' 1 על ידי הנתבעת מס' 2 בביטוח חבות מעבידים.

נסיבות התאונה והמארג הראייתי

1. התובע, פלסטינאי תושב סילת אלד'הר, החל לעבוד בישראל עוד בחודש 01/1989, שאז עבד בחקלאות למשך מספר חודשים. בחודש 01/1991 עבר לעבוד בתחום הבניין, כאשר מחודש 08/1998 החל לעבוד אצל אג'באריה ת'אבת והחל מחודש 10/2010 התחלפה זהות המעביד לחברת א. ת'אבת בע"מ, היא הנתבעת 1 בתיק דנן, ועבודתו אצלה נמשכה עד לחודש 10/2014, שבו כאמור אירעה לתובע התאונה בגינה הוגשה התביעה והכול כפי שעולה מריכוז נתונים חודשיים שהוצא ע"י משרד הפנים – אגף מת"ש (צורף לתצהיר התובע). מריכוז זה עולה כי התובע עבד בישראל בסה"כ 145 חודשים. עוד עולה מהריכוז האמור כי החל מחודש 01/2007 ועד לחודש 10/2014 התובע עבד באופן רצוף ללא הפסקות ומבלי שהחסיר חודשי עבודה. למען שלמות התמונה, יצוין כי מר אגבאריה ת'אבת הינו מנכ"ל הנתבעת מס' 1 כפי שעולה מטופס בל/250 שצורף לתצהיר התובע.

2. נסיבות התאונה פורטו בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית של התובע. לדבריו, ביום התאונה בשעת צהריים "כאשר עבדתי בטפסנות באתר בנייה באתר ברמת גן, עליתי על סולם לצורך ביצוע העבודה. תוך כדי העלייה ובהיותי באמצע הסולם, החלקתי על השלב של הסולם ונפלתי אחורה כאשר ידי השמאלית נכנסה מתחתיי כשנפלתי ארצה".

3. עוד ציין התובע בתצהירו כי המעסיק לא סיפק לו נעלי עבודה עם סוליות למניעת החלקה והוא נעל נעליים שהביא עמו. הוא מוסיף ומציין כי "הסולם עצמו לא היה חדש, הוא היה סולם ישן. השלבים שלו נשחקו עם הזמן מרוב שנעשה בו שימוש" (סעיף 15 לתצהיר התובע).

4. בטופס בל/250 תוארה התאונה כלהלן: "במהלך עבודתו החליקה רגלו של מר פלוני מהסולם ונפל". הדבר עולה כדי הודאה מצד הנתבעת הן לעצם התרחשות התאונה והן לעניין נסיבותיה ואופן התרחשותה, והנתבעות, שלא הביאו עדויות כלשהן מטעמן, לא הוכיחו כי הודאה זו ניתנה מתוך טעות או בתרמית או שלא מרצון חופשי, ועל כן הודאה זו עומדת בחזקתה [ראו: ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח(1) 429 (1974); ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון, פ"ד לא(3) 820 (1977); ע"א (מחוזי ת"א) 33119-07-16 פלוני נ' שם טוב מאיר נכסים והשקעות בע"מ (17.08.2017), פסקה 33; וכן ת"א (מחוזי חיפה) 345/93 יאסר קעדנה נ' מסארווה הישאם יוסף (16.10.2000), פסקה ל"ה].

5. זאת ועוד, בפתח ישיבת הסיכומים אישר ב"כ הנתבעות כי "עצם הנפילה של התובע מסולם במועד המתואר בתביעה לא במחלוקת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 10).

6. מטעם התובע הוגשו תצהירים של שלושה עדים נוספים הם אשתו, דלאל חוסני, וכן של שניים שעבדו עמו בעת התרחשות התאונה: מוחמד אבו דיאק וסאמר אלאח'רס. דלאל מתארת בתצהירה את העזרה שהיא הושיטה לתובע לאחר התאונה, את מגבלותיו בשל הפגיעה בידו השמאלית, והיא מצהירה על כך שהתובע לא חזר לעבודה כלשהיא לאחר התאונה. מוחמד העיד שביום התאונה הוא עבד עם התובע בעבודות טפסנות של קיר כשהוא עובד מהצד הפנימי ואילו התובע עבד בצד החיצוני. במסגרת עבודתם ביחד הוא היה מכניס לכיוון התובע כבלים בתוך הקיר ומעבירם החוצה (כנראה הכוונה לחוט קשירה). לדבריו, לפעמים התובע נאלץ לרדת מהסולם כדי להביא דברים ואז שוב לעלות על הסולם. פתאום, הוא שמע קול נפילה וצעקות התובע ואז ירד והסתובב וראה את התובע שרוע על הרצפה צועק ובוכה מרוב כאבים ביד שמאל. גם מוחמד הצהיר כי המדובר היה בסולם ישן "שכבר נשחק מרוב שנעשה בו שימוש" (סעיף 4 לתצהירו), ואילו סאמר הצהיר שהתובע נפל מסולם שהיה בגובה של כ-2 מטר ונפגע בידו השמאלית וכי לאחר התאונה התובע פונה לבית החולים באמצעות אמבולנס. כמו כן, סאמר שהצהיר כי הוא עדיין עובד אצל הנתבעת 1 (לפחות נכון ליום חתימת התצהיר בתאריך 15/06/2019) הצהיר שהתובע לא חזר לעבודה.

7. הנתבעות לא הגישו תצהירי עדות ראשית כלשהם מטעמן. ביום 04/08/2019 הוגשה הודעה מטעם הנתבעות ובה נמסר כי הן מוותרות על חקירת המצהירים מטעם התובע ובית המשפט התבקש לשמוע את סיכומי הצדדים בעל פה במועד שהיה מיועד לישיבת ההוכחות בתיק, כפי שאכן היה.

8. המסקנה הנובעת מוויתור הנתבעות על חקירת התובע ושאר המצהירים מטעמו היא שהנתבעות אינן חולקות על האמור בתצהירים, וכך במיוחד משלא הוגשו תצהירים נגדיים מטעם הנתבעות לסתירת האמור בתצהירי עדי התביעה. "משבחר צד שלא להגיש תצהיר נגדי ושלא לחקור את הצד שכנגד על תצהירו, רואים בעובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, בדרך־־־־־כלל, כעובדות שאין חולקים עליהן" [ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003), בעמ' 861 ג'-ד'. ראו גם: רע"א 3866/07 מדינת ישראל נ' עאטף נאיף אלמקוסי (21.03.2012), פסקה 29; וכן ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846 (1993), בעמ' 850 ב'-ג'. לעניין החובה לחקור את המצהיר בכל נקודה שיש לגביה מחלוקת ראו חיבורו של י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, בעמ' 1949].

9. עם זאת, חשוב לציין כי ויתור על חקירת מצהיר "אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו" [ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729 (1991), בעמ' 735 ו'. ראו גם: ע"א 6956/11 שיא אחזקות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (15.03.2012), פסקה 7; וכן ע"א (מחוזי ת"א) 32386-07-17 יוסף אדרי נ' יעקב סייאג (16.05.2018), פסקה 13]. "באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר" [ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (Ltd)  U.K., פ"ד מו(2) 273 (1992), בעמ' 277ו'].

10. לאור האמור, נוכח האמור בתצהירי התובע והעדים הנוספים מטעמו, שלא נסתר על ידי הנתבעות, אשר נמנעו מהבאת עדויות וראיות סותרות ואף ויתרו על חקירת התובע ויתר המצהירים מטעמו, מצאתי כי התובע הצליח להרים נטל ההוכחה המוטל עליו ואני מקבל את גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה.

    אחריות הנתבעת 1

11. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת 1 אחראית כלפיו בנזיקין ולהלן אנמק.

12. לשם הוכחת עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות כלפיו, התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות, קשר סיבתי ונזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 122 ו'-ז'; וכן ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16/09/2014), פסקה 39].

13. חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו נקבעה והוכרה זה מכבר בהלכה הפסוקה ועל כך אין צורך להכביר מילים. "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת בפסיקה ענפה ועקבית" [ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), בעמ' 229-ב']. "אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו, והדברים הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" [ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14.06.2011), פסקה 9].

14. במסגרת חובה זו, על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים וכדי למנוע מהם סכנות קיימות במקום העבודה, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות ושאינן יוצאות דופן. על המעביד לספק הדרכה על שיטות העבודה, להזהיר מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, לספק ציוד וכלי עבודה תקינים ובטוחים ולהדריך עובדיו כיצד להשתמש בהם [עניין שירזיאן, בעמ' 229ד' – 230א', עניין אסותא, פסקה 9]. אלא שבאלה לא יוצא המעביד ידי חובתו. על המעביד לקחת בחשבון כי בלהט העבודה עשוי העובד שלא להקפיד על נהלי הזהירות שניתנו לו, עליו אף לצפות מעשה רשלני מצדו של העובד ולהגן עליו מפני רשלנותו העצמית. חובת המעביד היא חובה רחבה וכפולה, על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה לעובד וכן לוודא כי ננקטים אמצעי הבטיחות והזהירות, עליו לוודא כי עובדיו מודעים להוראות הבטיחות ונוהגים על פיהן [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991), בעמ' 597 ד'-ה'; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982), בעמ' 790ג'; וכן ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980), בעמ' 211ז'-212א'].

15. נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה שלפנינו חבה הנתבעת 1 בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם הפרה חובה זאת. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נעשית על פי מבחן הצפיות שלפיו יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק [ע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים (27/02/2012), פסקה 11; עניין אסותא הנ"ל, פסקה 10; ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04/01/2009), פסקה 33; וכן רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19/01/2017), פסקה 32], כאשר "הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה" [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 17 ו' – ז'].

16. עם זאת ראוי להבהיר כי חובתו של המעביד כלפי העובד אינה חובה מוחלטת, הוא אינו מבטח את העובד בגין כל סיכון שהוא וכנגד כל תאונה שארעה במהלך העבודה. קיימים סיכונים סבירים לחיי היומיום אשר המעסיק אינו נושא באחריות בגין תאונות שאירעו כתוצאה מהם [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 072 (1984), עמ' 77ד'-ז']. אחריותו של המעביד היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים ורק אם לא נקט באלה ובשל כך נגרם הנזק, קמה אחריותו [עניין טרויהפט הנ"ל, פסקה 42; וכן עניין סולל בונה הנ"ל, בעמ' 19 א'- ב'].

17. בפסק הדין שניתן על ידי ב-ת"א (שלום ביש"א) 57098-05-16 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (06/09/2019), סקרתי בהרחבה פסיקת בתי המשפט, בעיקר בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים, בעניין תאונות שאירעו אגב שימוש בסולם. בין היתר, נקבע בפסיקה כי על המעביד חלה החובה לספק לעובדיו כלי עבודה תקינים, ובכלל זה סולמות תקינים. במסגרת חובה זו עליו לדאוג לתיקון פגמים גלויים בסולמות, וכן ביצוע בדיקות תקופתיות לאיתור פגמים נסתרים [ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.08.2011), פסקה 23. עוד בעניין זה ראו תקנה 72 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 וכן תקנה 21 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007].

18. התובע הצהיר כי המדובר היה בסולם ישן ששלביו היו שחוקים מרוב שנעשה בו שימוש (סעיף 15 לתצהיר). כך גם הצהיר מוחמד אבו דיאק (סעיף 4 לתצהיר). האמור בתצהיריהם של התובע ומוחמד בעניין מצבו של הסולם לא נסתר בצורה כלשהיא על ידי הנתבעות, אשר כאמור לעיל בוויתורן על חקירת המצהירים נתפסות כמי שאינן חולקות על נכונות האמור בתצהיריהם.

19. התובע הוסיף והצהיר כי מספר חודשים לאחר התאונה התבקש על ידי בא כוחו לפנות לאחד העובדים בכדי שיצלם עבורו את הסולם המדובר, או אז נמסר לו שהמעביד החליט על הוצאת הסולם הספציפי שממנו נפל מכלל שימוש משום היותו מאוד ישן (סעיף 16 לתצהיר). גם הצהרה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות שבוויתורן על חקירת התובע הן מוחזקות כמי שאינן חולקות על נכונות ההצהרה. ב"כ הנתבעות טען במסגרת סיכומיו בעל פה כי המדובר בעדות מפי השמיעה "שבית המשפט אינו יכול להידרש לה" (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 12-11). ראשית, הצהרת התובע על עצם מה שנמסר לו אינה עצמה עדות מפי השמועה, אלא נכונות מה שנמסר לו לגבי הוצאת הסולם מכלל שימוש היא העדות מפי השמועה באשר התובע לא יכול לערוב לאמיתות מידע זה. אלא שגם עדות לא קבילה יכולה להפוך לקבילה אם לא הושמעה התנגדות לקבילותה. "כידוע, במשפט האזרחי ראיה שלא באה עליה התנגדות במועד הגשתה, היא כשרה לכל דבר ועניין" [ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004), בעמ' 274 ד'. ראו גם: ע"א 2110/09 עלי סלים קדור נ' פהים דקסה (20.09.2012), פסקאות 14-13; ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337 (2006), בעמ' 347 ו'-ז', פסקה 7; ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ נ' יעקב מרמלשטיין (28.12.1994), פסקה 5(ג)(2)(א); וכן ע"א 415/87 מדינת ישראל נ' פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ,פ"ד מג(2) 580 (1989), בעמ' 589 א'-ג']. במקרה שלנו, ב"כ הנתבעות לא השמיע התנגדות לעדויות מפי השמועה, והתנגדות כאמור היה צריך להשמיע במועד הגשת הודעתו על וויתור הנתבעות על חקירת המצהירים מטעם התובע. העלאת ההתנגדות לראשונה במסגרת הסיכומים אין בה כדי להושיע. גם אם תמצי לומר, כי המדובר בהצהרה שמשקלה נמוך כאשר היא עומדת לבדה, הרי שהימנעות הנתבעות מהבאת עדויות נגדיות לסתירתה פועלת לחובתן ומחזקת את ההצהרה האמורה, שכן הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית או מהבאת עד רלוונטי לעדות והעמדתו בפני חקירה נגדית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה שלפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות הייתה פועלת לחובתו של הנמנע [י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, בעמ' 1891; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בעמ' 615 א']. עובדת הוצאת הסולם שממנו נפל התובע מכלל שימוש יש בה משום הודאה מצד הנתבעת 1 בכך שהמדובר היה בסולם פגום ולא ראוי לשימוש.

20. המסקנה המתבקשת מהעובדה שהמדובר היה בסולם ישן ובלוי ששלביו היו שחוקים, היא שהנתבעת 1 התרשלה בכך שהפרה חובת הזהירות המוטלת עליה לדאוג לאספקת סולמות תקינים כנזכר לעיל.

21. בנוסף, התובע טען כי המעביד לא סיפק לו נעליים עם סוליות מיוחדות למניעת החלקה (סעיף 15 רישא לתצהירו), וגם טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעות. בתקנה 23 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 נקבע כי יש לוודא כי לא יעבוד עובד בגובה על סולם אלא אם, בין היתר, "הוא חובש קובע מגן, ונועל נעלי בטיחות עם סוליות מיוחדות נגד החלקה" [תקנה 23(4)]. בתקנה 24 לתקנות האמורות נקבע כי במקרים מסוימים ניתן לוותר על הדרישות שבתקנות 23(1) - (3), אך לא על הדרישה שבתקנה 23(4), דבר אשר מלמד על החשיבות שראה מחוקק המשנה באספקת נעליים מתאימות כנגד החלקה כשמבוצעת עבודה בגובה על סולם ובכל מצב. אולם, האם התקנות האמורות חלות במקרה דנן? "עבודה בגובה" הוגדרה בתקנה 1 לתקנות כ"כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים". בתצהירו לא התייחס התובע לגובה הסולם שממנו נפל ולא ציין מאיזה גובה הוא נפל ולאיזה גובה היה אמור להגיע, אלא רק טען שהוא נפל כשהיה "באמצע הסולם" (סעיף 2 לתצהיר). מסיכום שחרור רפואי של מרכז רפואי מאיר, בו אושפז התובע לאחר התאונה, צוין כי לפי דברי התובע הוא "נפל מגובה מטר וחצי ונחבל בידו". לעומת זאת, בתצהירו של סאמר נטען שהסולם היה בגובה של כ-2 מטר. אם כן, מחומר הראיות שבתיק לא ניתן לקבוע מה גובה הסולם שממנו נפל התובע ומאיזה גובה הוא נפל, אם כי לגרסה הראשונית שבתיעוד הרפואי נודע משקל נכבד. התובע לא הוכיח שהיה אמור להגיע לגובה העולה על 2 מטרים ולכן לא הוכיח תחולתן של התקנות האמורות. יחד עם זאת, עדיין ניתן להיעזר באמות המידה והסטנדרטים הקבועים בתקנות הנזכרות, שכן "נקבע בפסיקה כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקאציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר" [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996), בעמ' 123 א'. ראו גם: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 19 ד'-ה'; ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012), פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; וכן ע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד בן מחמוד מוסטפה, פ"ד לו(3) 32 (1982) בעמ' 38].

22. זאת ועוד, על פי סעיף 7 לתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד-מגן אישי), התשנ"ז-1997, על המעביד לספק לעובדיו "נעלי או מגפי בטיחות עם סוליות מיוחדות נגד החלקה", בין היתר, כאשר מדובר ב"עבודה בכל מקום שקיימת בו סכנת החלקה" (סעיף 7.26 לתוספת לתקנות הנ"ל). נשאלת השאלה, האם סולם נחשב כמקום אשר קיימת בו סכנת החלקה? לדעתי התשובה לכך היא חיובית והראיה לכך היא שמחוקק המשנה ראה בסולם כמקום המועד להחלקה כנלמד מהוראת תקנה 23(4) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007.

23. מכאן עולה שהנתבעת 1 התרשלה גם בכך שהיא לא סיפקה לתובע נעליים עם סוליות מיוחדות כנגד החלקה.

24. מטיעוני בא כוחו הנתבעות עולה כי, הלכה למעשה, אין הוא ממש חולק על כך שהנתבעת 1 התרשלה במקרה זה, אלא שהוא ממקד טיעונו בכך שהתובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי (העובדתי) בין ההתרשלות המיוחסת לנתבעת 1 לבין ההחלקה והנזק שנגרם בעקבותיה. לטענתו, התובע אפילו לא טען במסגרת תצהירו כי ההחלקה הינה תוצאה של היות הסולם ישן ושחוק ושל אי אספקת נעליים עם סוליות מתאימות כנגד החלקה. הוא מוסיף וטוען כי בית המשפט לא יכול להשלים את שהחסיר התובע בתצהירו.

25. אכן, כפי שהזכרתי מקודם, וויתור על חקירת המצהיר אינו יכול להוסיף לתצהיר את אשר אין בו. בכך צודק ב"כ הנתבעות וכך נקבע בהלכה הפסוקה אליה הפניתי לעיל. מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעות שבתצהיר התובע אין ממש התייחסות ליסוד הקשר הסיבתי. האם מכך נגזר גורל התביעה לדחייה?

26. ב"כ התובע טען במסגרת סיכומיו בעל פה כי הנתבעת 1 לא הודיעה על התאונה לאגף הפיקוח על העבודה ו"מחדל זה גרם נזק ראייתי לתובע במובן זה שאגף הפיקוח לא חקר את התאונה ולא הפיק דוח בקשר לתאונה" תוך שהוא מפנה ל-ת"א 57066-05-16 (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 26-22). אכן מפסק הדין ב-ת"א (שלום ת"א) 57066-05-16 פלוני נ' אכרם אלעאבד (04.10.2018), שבו יוצג התובע דשם על ידי ב"כ התובע דכאן, עולה כי אכן בית המשפט קיבל טענה מסוג זה וקבע כי לתובע נגרם נזק ראייתי כתוצאה מאי הדיווח על התאונה (שם, פסקאות 60-54).

27. אלא שב-ע"א 80/89 אריה טובול נ' אלטן בע"מ (31.12.1989) נקבע כי "חובת ההודעה המוטלת על מעביד לפי פקודת תאונות ומחלות משלח-יד (הודעה) היא לאפשר בדיקת הענין סמוך לקרות האירוע כשהדברים עודם טריים. המטרה איננה לספק לנפגע חומר ראיות אלא לבדוק את שיטת העבודה ואת אופן קרות התאונה ולהסיק מסקנות כדי להמנע מפגיעות דומות בעתיד ובמקרה המתאים להעמיד את המעביד לדין פלילי. נכון הוא שאגב כך מקל הדבר גם על מלאכתו של הנפגע היכול להיעזר בחומר החקירה לצורך תביעתו האזרחית" (שם, פסקה 6). ב-ע"א (מחוזי י-ם) 6380/05 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (19.12.2005) חזר בית המשפט המחוזי וקבע כי "החקירות בהתאם לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה) אינן מיועדות לספק ראיות לניזוקים, אלא לשכלל את הבטיחות כדי להימנע מפגיעות דומות בעתיד" (שם, פסקה 6). יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין בעניין מירב כהן הנ"ל, נדחתה על ידי כב' השופט ריבלין [רע"א 682/06 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972בע"מ (10.07.2006)]. מכאן שאין בידי לקבל טענת ב"כ התובע לעניין הנזק הראייתי הקשור באי הדיווח על התאונה. אלא שאני סבור כי במקרנו מתקיים נזק ראייתי מובנה ועל כך יורחב הדיבור בפרק הבא.

    חזקת הנזק הראייתי המובנה

28. כפי שציינתי בפרק הקודם, אחד מיסודות עוולת הרשלנות הוא קיומו של קשר סיבתי. קשר סיבתי מתחלק לשני סוגים: האחד, קשר סיבתי עובדתי שהוכחתו נעשית באמצעות מבחן "הסיבה שבלעדיה אין", ואילו השני, קשר סיבתי משפטי שלקביעתו משמשים מבחן "הסיכון", מבחן "הצפיות" וכן מבחן "השכל הישר" [רע"א 7254/12 תאופיק ג'ברין ושות' נ' עזבון המנוח זכריא אסעד ג'בארין ז"ל ואח' (21.08.2014), פסקה 10]. כמובן, על התובע – בהיותו המוציא מחברו שעליו הראיה – הנטל להוכיח יסודות תביעתו ובכלל זה יסוד הקשר הסיבתי [ראו גם: ישראל גלעד גבולות האחריות (תשע"ב-2012), כרך ב', בעמ' 1346]. על מנת להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי "על התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי, שאלמלא התרשל הנתבע – הנזק לא היה נגרם" [ע"א 4371/12 רו"ח אילן שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (17.09.2014) , פסקה 30. ראו גם: ע"א 9426/07 משה אהרון נ' שירותי בריאות כללית (28.08.2012), פסקה 19]. "מעבר לקיומו של קשר סיבתי עובדתי, נדרש להוכיח אף קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לנזק. אין די בהוכחה כי הנזק נגרם עקב התרשלות הנתבע, אלא יש להראות כי הנזק שנגרם בפועל כתוצאה מההתרשלות הוא התממשות של "סיכון עוולתי". דהיינו, רק אם הנזק נגרם כתוצאה מהתממשותו של סיכון שניתן היה לצפותו מראש ושנטילתו היא בלתי סבירה, תוטל אחריות ברשלנות. מבחן זה של זיקה סיבתית משפטית הוכר בפסיקה כ"מבחן הסיכון", ולצידו נקבעו אף "מבחן הצפיות" ו"מבחן השכל הישר" לשם קביעת סיבתיות משפטית בדיני הנזיקין" [עניין שגב הנ"ל, פסקה 30]. במקרה שלנו המחלוקת היא לגבי הקשר הסיבתי העובדתי.

29. אמנם כטענת ב"כ הנתבעות אין בתצהיר התובע טענה כי ההחלקה אירעה בשל מצב הסולם והיותו שחוק וכן בשל אי אספקת נעליים מתאימות כנגד החלקה (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 23-20), אולם גם אם הייתה הצהרה שכזו, אין בה כדי להעלות או להוריד, שכן עניין לנו בהצהרה על מצב דברים היפותטי של מה היה קורה אלמלא התרשלות הנתבעת 1 והאם התאונה הייתה בכל זאת מתרחשת גם אם הנתבעת 1 לא הייתה מאפשרת לתובע לעבוד עם סולם ישן ושחוק ואם הייתה מספקת לו נעלי עבודה עם סוליות כנגד החלקה. אין באמת מישהו (מלבד בורא עולם) שיכול לקבוע זאת.

30. עם זאת, יודעים אנו לומר כי רשלנות הנתבעת 1 במקרה זה הגבירה את הסיכון להתרחשות ההחלקה, שהרי הנעליים שהיה עליה לספק לתובע היו אמורות להגן עליו מפני החלקה. רשלנות הנתבעת 1 מנעה מהתובע את האפשרות להוכיח את הקשר הסיבתי לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין", שהרי אין באמת אפשרות שהתובע יצליח להוכיח כי אילו סופקו לו סולם תקין ונעליים מתאימות עם סוליות כנגד החלקה, הוא לא היה מחליק. אילולא התרשלה הנתבעת 1, או שהתובע לא היה מחליק או שהוא היה מחליק בכל זאת גם בהיעדר התרשלות מצד הנתבעת 1. אם כן, התרשלות הנתבעת 1 יצרה עמימות סיבתית.

31. העמימות הסיבתית במקרה שכזה מקימה חזקת הנזק הראייתי המובנה. "נזק ראייתי מובנה מתקיים כאשר ההתרשלות הראייתית וההתרשלות שיצרה את הנזק חד הן. בדרך זו רואים את ההתנהגות העוולתית שיצרה את הסיכון וגרמה לנזק עצמו כמתמזגת עם הנזק הראייתי לכדי פעולה אחת (...). מכוח דוקטרינה זו, על הצד המתרשל להוכיח מה היה מצב הדברים ההיפותטי אילולא ההתרשלות. הלכה למעשה, דוקטרינה זו מעבירה אל הנתבע את הנטל הכללי לשכנע כי לא התרשל" [ע"א 3114/12 מנחם ששון נ' משרד הרווחה (13.04.2014), פסקה 27. ראו גם: ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (02.12.2015), פסקה 15; גיא שני חזקות רשלנות (התשע"ב-2011) בעמ' 337; גיא שני 'הנזק הראייתי ו"עונשו": בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות' משפטים מא (תשע"א) 315, בעמ' 333].

32. ההיגיון העומד מאחורי חזקת הנזק הראייתי המובנה "מושתת על כך שבהתקיים קושי ראייתי אינהרנטי להוכיח את הקשר הסיבתי, הנתבע שהתרשל והעמיד את התובע בסיכון בלתי-סביר צריך לשאת במחיר אי-הודאות – הוא ולא הניזוק התמים" [חיבורו הנ"ל של שני, בעמ' 339. ראו גם: חיבורו הנ"ל של גלעד, בעמ' 1358]. תחולת החזקה תקום באותם מקרים שבהם "הוכחה התרשלותו של הנתבע וקיים קשר סיבתי פוטנציאלי בין ההתרשלות לבין הנזק" (ההדגשה במקור) [חיבורו הנ"ל של שני, בעמ' 340]. במקרים כאלה, התובע יהיה "פטור מן הצורך להוכיח קשר סיבתי ספציפי" (ההדגשה במקור) [חיבורו הנ"ל של שני, בעמ' 340]. חזקה זו "מהווה דרך נוספת להתמודד עם מצבים שבהם קיימת התרשלות מצד הנתבע, והנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שיוצרת ההתרשלות, אך קיים קושי להוכיח קשר סיבתי במקרה הספציפי" [חיבורו הנ"ל של שני, בעמ' 343]. אף שבספרות המשפטית הובעה ביקורת על חזקת הנזק הראייתי המובנה [ראו חיבוריהם הנ"ל של שני וגלעד], אולם הביקורת נבעה בעיקר מהחשש שייעשה שימוש נרחב בחזקה ובכך לוותר, הלכה למעשה, על יסוד הקשר הסיבתי. גלעד סבור כי חזקת הנזק הראייתי "היא במהותה חזקה טובה וראויה שיש בה כדי לסייע בקידום מטרות דיני הנזיקין" [שם, בעמ' 1358]. לדעתו, "אין ספק כי במקרים רבים נעשה בה בהקשר הסיבתי שימוש ראוי ומועיל" [שם, שם]. עם זאת, הוא קרא "לנהוג בזהירות ובאיפוק בהחלת חזקת הנזק הראייתי בהקשר הסיבתיות העובדתית" [שם, שם], אך מלבד זאת אין הוא מצדד בהטלת מגבלות קונקרטיות ונוקשות על תחולת החזקה האמורה כפי הצעת שני [שם, בעמ' 1371]. כב' השופט י' עמית הצטרף בהסכמה לביקורת האמורה וגם הוא סבור שיש להימנע מהחלה מיכנית של חזקת הנזק הראייתי המובנה וכי יש לנהוג בזהירות ובריסון בהחלתה שמא דרישת הקשר הסיבתי תתרוקן מתוכן [ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (04.12.2012), פסקה 113(ד)]. חשוב להדגיש כי לא יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון המבטלת את החזקה וגם בביקורת שהשמיע כב' השופט עמית בעניין שובר הנ"ל, לא היה משום שינוי ההלכה [ראו: דנ"א 179/13 רגב שובר נ' מדינת ישראל (08.04.2013), פסקה 4].

33. אני סבור כי המקרה שלנו הוא מקרה קלאסי להחלת חזקת הנזק הראייתי המובנה. אלמלא התרשלותה של הנתבעת 1 "ניתן היה לדעת לאיזו קבוצה משתבץ התובע: האם לקבוצה של הניזוקים-ממילא או שמא לקבוצה של הניזוקים-מחמת-התרשלות" [חיבורו הנ"ל של שני, בעמ' 340]. ההחלקה במקרה שלנו נמצאת בתחום הסיכון שנוצר בעקבות התרשלות הנתבעת 1 שהלוא אספקת נעליים מתאימות נועדה למנוע החלקה, סיכון שהוגבר גם נוכח העובדה שמדובר היה בסולם ישן ושחוק. על כן, יש להעביר את נטל השכנוע לנתבעות שהיה עליהן להוכיח כי התאונה הייתה מתרחשת גם אלמלא התרשלה הנתבעת 1 והייתה מספקת לתובע נעליים מתאימות עם סוליות מיוחדות כנגד החלקה וכן סולם תקין.

34. אוסיף ואציין כי גם שיקולי הרתעה תומכים בהחלת החזקה במקרה זה, שכן במידה ולא נחיל את החזקה יתקשה התובע במקרה זה (ותובעים פוטנציאליים במקרים דומים) להוכיח קיום קשר סיבתי ספציפי והתוצאה תהיה דחיית התביעה. ואם כך יהיה הדבר – מדוע שהמעביד יטרח לספק לעובדיו נעליים מתאימות וסולמות תקינים, זאת ביודעו שרשלנותו כאמור לא תביא לחיובו מאחר שבפני העובד התובע את נזקיו עומד קושי ממשי בהוכחת הקשר הסיבתי הספציפי.

35. גם שיקולי צדק והגינות מטים את הכף לטובת החלת החזקה בנסיבות המקרה, עת שמים לנגד עינינו את העובד הניזוק התמים לעומת המעביד הרשלן. הפטרת המעביד במקרה שכזה כאשר קיימת התרשלות מצדו וכאשר נגרם לעובד נזק קשה הנמצא בתחום הסיכון שיצרה אותה התרשלות היא תוצאה קשה ונוגדת תחושת הצדק.

36. הנתבעות לא הרימו את הנטל ולא שללו את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת 1 לבין התרחשות ההחלקה והנזק שבא בעקבותיה והן לא הוכיחו שההחלקה הייתה מתרחשת בכל מקרה גם אם הנתבעת 1 לא הייתה מתרשלת. לפיכך, הנתבעת 1 אחראית בנזיקין לפצות את התובע בגין נזקיו.

     

    חבות הנתבעת 2

37. במסגרת כתב ההגנה, טענה הנתבעת 2 כי אין בהגשתו מטעם שתי הנתבעות משום הודאה בקיומו של כיסוי ביטוחי תקף לאחריות הנתבעת 1 ובא כוח הנתבעות שמר לעצמו את הזכות להשתחרר מייצוג הנתבעת 1 "ככל שיתברר כי לא היה לה כיסוי ביטוחי בזמנים הרלבנטיים לתאונה" (סעיף 1 לכתב ההגנה). חרף האמור לא נמסרה מטעם הנתבעת 2 כל הודעה לעניין הכיסוי הביטוחי ולמעשה לאורך כל ההליך יצג בא כוחה של הנתבעת 2 גם את הנתבעת 1 ומעצם עובדה זו ניתן להסיק כי בדיקת שאלת הכיסוי הביטוחי העלתה שאכן קיים כיסוי ביטוחי לאחריות הנתבעת 1. זאת ועוד, בפתח ישיבת הסיכומים שהתקיימה ביום 15/09/2019 הודיע ב"כ הנתבעות כי "הכיסוי הביטוחי לא במחלוקת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 11-10). לפיכך, הנתבעת 2 חבה לשלם לתובע את הסכום שייפסק לטובתו [סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981].

    אשם תורם

38. ב"כ הנתבעות טען שיש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע שכן הוא ידע שהסולם ישן ושחוק ושאין לו נעליים מתאימות, ובכל מקרה ביקש להעמיד את האשם התורם על שיעור שלא יפחת מ-50% (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 28-18). לעומתו, ב"כ התובע סבר שאין מקום להטיל אשר תורם כלשהוא על התובע, שכן לצורך כך על הנתבעות להוכיח כי חלקו של התובע בהתרחשות התאונה היה "בולט וברור" תוך שהוא מפנה לפסק הדין ב-ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.05.2016) וכן ל-ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27.12.2010) (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 33-31).

39. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד שנפגע במהלך עבודתו כפי שאף נקבע בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובע [עניין והבי, פסקה 14; ועניין סופריור, פסקה 12]. עם זאת, על העובד לגלות זהירות בעבודתו ובמיוחד במקרה שניתן לו חופש פעולה לגבי אופן ביצוע עבודתו.

40. "המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" [ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (02.12.2009), פסקה 12].

41. ב-ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' זוהיר חורי (15.11.1994), נקבע:

    "שבחלוקת האחריות בין מעביד לבין עובדו, לתוצאות תאונה בה נפגע העובד, נודע למבחן האשמה המוסרית משקל מיוחד; כך שאם העובד נפגע תוך שקיים את הוראות המעביד, אך בהיסח הדעת, או מתוך דבקות בעבודה, נכשל בסטיה משורת הזהירות, אפשר שבהשוואת חלקו לחלק שהיה למעבידו בגרימת התאונה, על-פי מבחן האשמה המוסרית, יגיע בית המשפט למסקנה שאין לחייבו באשם-תורם" (שם, פסקה 8)

42. במקרה שלנו, הנתבעות לא ביססו תשתית ראייתית עובדתית המוכיחה כי התובע לא נהג כאדם אחראי וזהיר ולא הוכח שאשמתו היא כה בולטת וברורה. עצם העובדה שהתובע ידע שהוא משתמש בסולם ישן ושחוק כפי שסופק לו על ידי הנתבעת כמו גם העובדה שהוא היה מודע שלא סופקו לו נעליים מתאימות שהיה על הנתבעת לספק לו, אין בה כדי להצדיק הטלת אשם תורם עליו, שכן במקרנו התובע "פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד" [ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524 (1987), בעמ' 528 ג'] על ידי אספקת סולם ישן ושחוק לעובדיו וכן באי אספקת נעליים עם סוליות מתאימות למניעת החלקה, ועל כן, לא מצאתי הצדקה להטלת אשם תורם כלשהוא על התובע במקרה זה.

    הנזק

    הנכות הרפואית

43. בעקבות התאונה נפצע התובע בשורש כף יד שמאל. לאחר התאונה פונה התובע למרכז רפואי מאיר. בצילום שורש כף יד שמאל אובחן שבר תוך מפרקי עם תזוזה של רדיוס מרוחק. בחדר המיון בוצע שחזור וקיבוע עם גבס צירקולארי. התובע אושפז עד ליום 29/10/2014. במהלך האשפוז בוצעה בדיקת CT שבעקבותיה הוחלט על ניתוחו. ביום 28/10/2014 עבר התובע ניתוח שכלל שחזור סגור וקיבוע חיצוני של השבר.

44. התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית ערוכה ע"י ד"ר גאבר סאלח, מנתח אורתופד, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 37% לפי הפירוט שלהלן: נכות בשיעור של- 30% בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל שלדעת ד"ר גאבר מגיע כדי קשיון מוחלט לפי סעיף 41(10)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, ועוד 10% בגין הפגיעה העצבית בשורש כף היד לפי סעיף 31(4)(א)(II) לתוספת.

45. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, לפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של- 15% לפי סעיף 41(10)(ב) לתוספת (קשיון נוח).

46. בשל הפערים בין חוות הדעת, מונה ד"ר אדוארד כליף כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר כליף קבע, כי נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בעקבות התאונה וכתולדה ישירה ממנה היא בשיעור של- 22.4% החל מיום 01/10/2016 על פי הפירוט שלהלן: נכות בשיעור 20% בגין קשין שורש כף יד שמאל בדרגת ביניים שבין קשיון נוח ללא נוח ועוד 3% בגין הפגיעה בעצב המדיאני השמאלי (לאחר ניכוי 2% בגין מצב קודם).

47. כמו כן, ד"ר כליף קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה סבל התובע מהנכויות הזמניות שלהלן:

    • נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 31/01/2015.

    • נכות זמנית בשיעור 50% מיום 01/02/2015 ועד ליום 14/04/2015.

    • נכות זמנית בשיעור 100% מיום 15/04/2015 ועד ליום 30/04/2015 (ביום 15/04/2015 עבר התובע ניתוח לשחרור התעלה הקרפלית וגידים מכופפים).

    • נכות זמנית בשיעור 50% מיום 01/05/2015 ועד ליום 20/10/2015.

    • נכות זמנית בשיעור 100% מיום 21/10/2015 ועד ליום 31/11/2015 (ביום 21/10/2015 עבר התובע ניתוח לקיבוע רדיו-סקאפו-לוניים).

    • נכות זמנית בשיעור 50% מיום 01/12/2015 ועד ליום 28/06/2016.

    • נכות זמנית בשיעור 100% מיום 29/06/2016 ועד ליום 30/09/2016 (ביום 29/06/2016 עבר התובע ניתוח של איחוי מלא של שורש כף יד שמאל).

48. הצדדים לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט, לא חלקו על קביעותיו ולא סתרו אותן ועל כן אין סיבה לחרוג מהן ואני מאמצן כמות שהן.

49. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בהתאם לאישורי המל"ל (נ/1) אושרה לתובע תקופת אי כושר מלא מיום 16/10/2014 ועד ליום 13/01/2015. וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לו נכויות זמניות כלהלן:

    • נכות זמנית בשיעור של- 40% מיום 14/01/2015 ועד ליום 30/06/2015.

    • נכות זמנית בשיעור של- 30% מיום 01/07/2015 ועד ליום 31/12/2015.

    • נכות זמנית בשיעור של- 40% מיום 01/01/2016 ועד ליום 30/09/2016.

50. בתקופת הנכויות הזמניות הוכר התובע כנכה נזקק לפי תקנה 18(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") ועל כן נקבעה לו דרגת נכות זמנית בשיעור 100% (ראו אישור המל"ל מיום 24/04/2017 שצורף לתצהיר התובע).

51. לכתחילה, הוועדה הרפואית קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של- 28% ולאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי הועמדה הנכות על שיעור של- 42% וזאת החל מיום 01/10/2016 (ראו אישור המל"ל הנ"ל). אלא מאי? ביום 03/06/2018 נשלחה לתובע הזמנה על ידי המל"ל לאור החלטת רופא מוסמך לקיים דיון מחדש בדרגת נכותו הצמיתה, וזאת מכוח תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (ראו מכתב המל"ל מיום 03/06/2018 הוגש במסגרת ת/1). ביום 10/07/2018 קבעה הוועדה הרפואית לתובע נכות צמיתה בשיעור משוקלל של- 19.25% (פרוטוקול הוועדה הרפואית הוגש במסגרת נ/1).

52. התובע לא אמר נואש והוא הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון במסגרת הדיון מחדש בתביעתו לקביעת דרגת נכות הנזכרת לעיל, והוא תמך את הערר בחוות דעת הרופא המומחה מטעמו וכן בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר כליף (ראו מכתב ב"כ התובע מיום 07/08/2018 שהוגש במסגרת ת/1). הערר נדחה על ידי הוועדה הרפואית לעררים (ראו מכתב המל"ל וכן פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים שצורפו להודעת ב"כ התובע מיום 19/09/2019). מסעיף 4 לפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים עולה באופן ברור כי חוות דעתו של ד"ר כליף עמדה בפני הוועדה הרפואית.

    הנכות התפקודית

53. התובע יליד 30/04/1972, ביום התאונה היה כבן 42.5 וכיום הוא בן כ- 47.5.

54. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 50% לעומת נכותו הרפואית המשוקללת העומדת על שיעור של- 22.4% כאמור לעיל (עמ' 9-8 לפרוטוקול). לעומתו, ב"כ הנתבעות טען כי שיעור הנכות התפקודית נופל משיעור הנכות הרפואית (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 31-20).

55. כידוע, קביעת הנכות התפקודית מבוססת בדרך כלל ובהעדר ראיות אחרות, על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, אולם לא אחת נפסק, כי במקרים מסוימים, לאור נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות של הניזוק, עשוי להיות פער בין הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק ובין השפעתה של נכות רפואית זו על תפקודו של הניזוק ועל הפגיעה בכושר השתכרותו. לעניין זה יש להפנות לדברים שנקבעו ב-ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995):

    "המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה..." (שם, בעמ' 799 ג'-ה')

    ובהמשך:

    "כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורתופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20%. אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, ייתכן שנכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20%, לדוגמה, בשיעור 40%" (שם, בעמ' 800 ז')

56. עוד בעניין זה ראו: ע"א 6601/07 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה  לביטוח בע"מ (23/08/2010), פסקה 11; ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (1986), בעמ' 700 ד', עמ' 703 ב'; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה נחום (22/03/1994) וכן ת"א (מחוזי חיפה) 150/99 מרדכי קדוש נ' אישי ישיר חב' לביטוח (1996) בע"מ (22/10/2001).

57. לאחר ששקלתי בעניין הגעתי למסקנה כי המקרה שלפנינו הינו אחד המקרים בהם נכון לסטות מהחזקה (או ליתר דיוק, המעין חזקה) המזהה את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית. בענייננו מדובר בנכות אורתופדית ונוירולוגית שהיא תפקודית במהותה. ד"ר כליף מסכים עם קביעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר גאבר, כי מצב שורש כף היד הינו בבחינת "קשיון מוחלט" (בסיפא של חווה"ד). לאור כישוריו של התובע, אופי עבודתו ועברו התעסוקתי המבוסס בעיקר על עבודות בניין, ברי כי לנכותו תהיה השפעה ניכרת על יכולתו לעבוד בעבודות מעין אלה ועל תפקודו. עבודות בניין ככלל, ועבודות טפסנות בפרט, דורשות הפעלה תקינה של שתי הידיים, וכאשר שורש כף ידו השמאלית של התובע נמצא במצב של קשיון מוחלט, ברור שהוא יתקשה בביצוע עבודתו כטפסן.

58. כמו כן, התובע הצהיר כי הוא עובד בתחום הבניין מגיל צעיר וכי אין לו הכשרה פורמאלית או מקצועית כלשהיא (סעיף 9 לתצהיר) והצהרתו זו לא נסתרה. על כן, סביר כי יפנה לעבודות פיזיות ועבודות כפיים שיש בנכותו הרפואית כדי להגביל את תפקודו בהן במידה משמעותית.

59. נוסף על כך וכפי שעולה מתצהירי התובע ואשתו, כתוצאה מפציעתו בתאונה לא שב התובע לעבודה בכלל, לדבריו מאחר וההגבלה בידו השמאלית והכאבים מהם הוא סובל אינם מאפשרים לו למצוא עבודה. לדבריו, הוא "סובל מכאבים בשורש כף היד, לא יכול להניע את כף היד, מרגיש רדימות ושריפה בכף היד" וידו מתנפחת במידה והוא מבצע עבודה קלה והיא "נשארת לזמן ארוך נפוחה ואדומה" (סעיף 5 לתצהירו). הוא מוסיף ומצהיר כי הוא מתעייף במהירות וידו מתנפחת ומסבה לו כאבים עזים (סעיף 9 לתצהיר). דברים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעות.

60. לאור האמור, שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה ומנכותו הרפואית בעקבותיה, נגרמה לתובע נכות תפקודית העולה בשיעורה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול השיקולים שמניתי לעיל, לרבות ובמיוחד מהות עיסוקו בשנים שלפני התאונה, מצאתי לנכון להעמיד נכות תפקודית זו על שיעור של- 30%.

    בסיס השכר

61. התובע, תושב סילת אלדהר שבשטחי הרשות, עבד במועד התאונה בישראל כמפורט בסעיף 1 לפסק הדין. לטענת התובע, עובר לתאונה עבד אצל הנתבעת 1 לפי יומית בסך של- 200 ₪ נטו (סעיף 11 לתצהיר).

62. על פי אישורי המל"ל עולה כי השכר הרבע שנתי עמד על סך של – 11,270 ₪. דהיינו, שכרו החודשי הממוצע של התובע לפי המל"ל עמד על סך של כ– 3,757 ₪. נתון זה מתיישב עם העולה מתדפיס ריכוז נתונים חודשיים. לפי ריכוז זה עולה כי באותם חודשים שהתובע עבד 18 ימים שולמה לו משכורת חודשית בסך של- 3,690 ₪ ובחודשים שבהם עבד 20 ימים שולמה לו משכורת חודשית בסך של- 4,100 ₪. קרי, שכרו בגין כל יום עבודה עמד על סך של- 205 ₪. עוד עולה מאותו ריכוז כי במרבית החודשים הוא עבד 18 ימים אך היו חודשים שבהם עבד גם 20 ימים והיו כאלה שהוא עבד פחות. באותה תקופה עמד השכר המינימום במשק על סך של- 4,300 ₪.

63. בעניין הנזק הפנה ב"כ התובע בסיכומיו לחישובים שהוא ערך במסגרת תחשיב הנזק. בתחשיב ביקש התובע להעמיד את בסיס השכר שלו על סך של- 4,300 ₪ לצורך חישוב הפסדי השכר בעבר ואילו בחישוב הפסד כושר ההשתכרות לעתיד הוא ביקש להעמיד את בסיס השכר על סך של- 5,500 ₪. את החישובים הוא ערך על סמך ההנחה שהשכר היומי של התובע עלה בכ-10% מהשכר היומי לפי שכר המינימום במשק.

64. לעומתו, ב"כ הנתבעות ביקש להתחשב בעובדה שמדובר בתושב השטחים וכי השכר הממוצע בשטחי הרשות עומד על סך של- 2,000 ₪ תוך שהוא מפנה ל-ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אחמד אבו שמסיה (01.11.2016), פסקה 9, בו צוין נתון זה של גובה השכר הממוצע ברשות הפלסטינית (עמ' 12-11 לפרוטוקול).

65. אינני מקבל טענת ב"כ הנתבעות. בענייננו, עבד התובע בישראל אצל הנתבעת 1 כארבע שנים ברצף עובר לתאונה ולפני כן עבד כשתים עשרה שנים אצל בעליה של הנתבעת 1 באופן אישי. על כן, ומשלא הובאה כל ראיה שלפיה לא יינתן לתובע היתר לעבוד בעתיד בישראל, ובהתאם לחזקת ההמשכיות אשר "מבטאת הנחה שלפיה מה שהיה במשך זמן הוא שיהיה" [ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח(2) 375 (15.01.2004), בעמ' 382 ד'-ו'. ראו גם: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005), פסקה 9], לא מצאתי סיבה שלא לפסוק את שכרו לפי בסיס השכר שהשתכר בישראל עובר לתאונה [ראו: ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (01/02/2016), פסקה 16]. מאידך, חישוביו של ב"כ התובע לוקים באשר הם לא מביאים בחשבון את מספר הימים שעבד בפועל התובע אצל הנתבעת כפי שעולה מריכוז נתונים חודשיים.

66. לפיכך, בהתחשב בשכרו של התובע ערב התאונה, וכן בשים לב לעליות שחלו בשכר המינימום במשק במשך השנים מאז התאונה ועד היום, מצאתי להעמיד את בסיס השכר על סך של- 4,000 ₪ לצורך חישוב הפסדי השכר בתקופת הנכויות הזמניות (בשנתיים הראשונות לאחר התאונה), ולאחר מכן ועד היום להעמידו על סך של- 4,300 ₪ כפי בקשת התובע בתחשיב מטעמו, שהינו סכום מאוד סביר בנסיבות העניין [בתקופה זו עמד שכר המינימום במשק על סך של- 4,825 ₪ (החל מ- 01/07/2016), ולאחר מכן על סך של- 5,000 ₪ (החל מ-01/01/2017) וכן על סך של- 5,300 ₪ (החל מיום 01/12/2017)]. באשר לבסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר בעתיד, מצאתי לנכון להעמידו על סך של- 4,800 ₪, וכאן הבאתי בחשבון גם עליה אפשרית בשכרו של התובע בעקבות קידומו בעבודה וזאת בנוסף לעליה בשכר המינימום במשק כנזכר לעיל.

    הפסד שכר לעבר

67. בגין התקופה הראשונה המתחילה ביום 15/10/2014 ועד ליום 30/09/2016, תקופה בגינה נקבעה לתובע על ידי ד"ר כליף נכויות זמניות בשיעור של- 100% ו- 50% כמפורט לעיל, ובמהלכה עבר התובע מספר ניתוחים, ובה הוא הוכר על ידי המל"ל כנכה נזקק, יחושב הפסד השכר באופן מלא ועל כן זכאי התובע לסך של – 94,000 ₪ (= 4,000 ₪ * 23.5 חודשים * 100%).

    אין צריך לומר כי נכות זמנית בשיעור של- 50% שקולה לאי כושר מלא. לעניין פסיקת פיצוי מלא גם בתקופה שבה נקבעו לניזוק נכויות זמניות הנופלות מ – 100% ראו: ע"א 387/88 סמי אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (01.08.1993), פסקה 15; ע"א 7527/06 מוטי לאלו נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים בע"מ (07.07.2009); וכן ת"א (מחוזי ת"א) 30781-10-12 ו. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (05.07.2016), פסקאות 124-122.

68. ואילו בתקופה השנייה המתחילה ביום 01/10/2016 יחושב ההפסד לפי נכותו התפקודית. לפיכך, בגין התקופה שמיום 01/10/2016 ועד היום, זכאי התובע לסך של- 49,020 ₪ (= 4,300 ₪ * 38 חודשים * 30%).

69. לאור האמור, מגיעים הפסדי השכר לעבר לכדי סך של – 143,020 ₪.

    הפסד כושר השתכרות לעתיד

70. כידוע, "דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי" [ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (03.04.2012), פסקה 7 רישא].

71. לצורך קביעת הפיצוי בגין מרכיב זה של התביעה, מצאתי לנכון להביא במערך השיקולים עובדת היותו של התובע תושב שטחי הרשות הפלסטינאית. גם אם אין בעובדה זו כדי להשפיע על בסיס השכר כפי שקבעתי לעיל ובהסתמך על פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון, הרי שלדעתי יש בה כדי להשליך על רצף ההעסקה האפשרי במדינת ישראל. כוונתי היא לכך שלצערנו הרב, במציאות חיינו, היודעת עליות וירידות, תקופות רגועות ואחרות סוערות, יתכנו מקרים בהם עקב אירועים ביטחוניים או הסלמה ביחסים עם הרשות הפלסטינאית, תיאסר כניסתם של עובדים מהגדה לעבודה בישראל ובשל כך עלול היה התובע להחסיר ימי עבודה, אם כי הבאתי בחשבון את העובדה שהתובע עבד ברצף משך שנים רבות בישראל. לפיכך, מצאתי לנכון לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה לפי 80% מחישוב אקטוארי מלא לפי נכותו התפקודית של התובע (30%) ובסיס שכר של- 4,800 ₪.

72. על כן, הפסד כושר ההשתכרות לעתיד עומד על סך של- 203,328 ₪ [= 80% * (4,800 ₪ * 30% נכות תפקודית * 176.5 מקדם היוון ל-19 שנים וחמישה חודשים – עד הגיע התובע לגיל 67)].

73. בשולי הדברים אעיר כי אף בהנחה שהתובע יצליח למצוא עבודה בשטחי הרשות ואף להשתכר את השכר הממוצע שם (2,000 ₪) – שכן האפשרות שהוא יצליח למצוא עבודה בישראל שלא בתחום הבניין הינה אפשרות קטנה למדי – הרי שההפסד החודשי בפועל יהיה גדול מההפסד החודשי המחושב לפי נכותו התפקודית.

    הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

74. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי "אין מקום להניח הפסד זכויות סוציאליות לבטח לא עד גיל 67" משום שהזכות לתשלומן "קיימת מקום שהתובע עובד בארץ בהיתר, היא לא קיימת אם התובע היה מפסיק בשלב מסוים (לעבוד) בארץ ועובד בשטחים" (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 18-16). אין בידי לקבל טענה זו בשים לב לתקופה הארוכה שבה התובע עבד בארץ, וגם כאן אשוב ואזכיר כי חישוב הפיצויים נעשה, בין השאר, על סמך חזקת ההמשכיות, שהנתבעות לא סתרו אותה.

75. כידוע, החל מיום 01/01/2014 יש לערוך את החישוב לפי 12% מהפסדי השכר, זאת בהתאם לשיעור הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה הפנסיוני [ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (08/12/2015), פסקה 7; ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בעמ נ' צחי טוויג (31/07/2014), פסקה 7]. יצוין, כי הפרשות המעביד הוגדלו והן עומדות החל מיום 01/01/2017 על שיעור של- 12.5% ובתי המשפט החלו לחשב הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים לפי שיעור עדכני זה [צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, ילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, בעמ' 7974. ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017), פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 28683-02-14 ס' ס' (חסוי) נ' אורגל פחחות בנין ותעשיה בע"מ (18.04.2017), פסקה 39; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80]. לפיכך, חישוב הפסדי ההפרשות לפנסיה ולתנאים סוציאליים יחושב לפי שיעור של 12% מהפסדי השכר בעבר בתקופה הראשונה ובשלושת החודשים הראשונים מהתקופה השנייה, ולאחר מכן יחושבו לפי שיעור של 12.5% מיתרת הפסדי השכר בעבר והפסדי ההשתכרות בעתיד.

76. לאור האמור, מגיעים הפסדי הפנסיה לכדי סך של – 42,804 ₪ [= (97,870 ₪ הפסדי שכר לעבר עד ליום 31/12/2016 * 12%) + (248,508 ₪ יתרת הפסדי השכר בעבר ולעתיד * 12.5%).

    כאב וסבל

77. בהתחשב במכלול הנתונים, מהות ואופי הפגיעה, גילו של התובע במועד התאונה, הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, תקופת הנכויות הזמניות ושיעורן כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ימי האשפוז, העובדה שהתובע עבר ארבעה ניתוחים בכף ידו, הטיפולים שעבר לצורך שיקום ידו, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של – 100,000 ₪.

    עזרת צד שלישי

78. התובע טוען כי לאחר התאונה ובעקבות פגיעתו הוא נזקק לעזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו, בעיקר אשתו (סעיפים 7 ו- 17 לתצהירו). מטעם התובע הוגש תצהירה של אשתו ובו הצהירה בין היתר אודות העזרה שהושיטה לתובע (סעיף 4 לתצהירה). הצהרות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעות. בגין עזרה זו הוא ביקש במסגרת תחשיב הנזק, שכאמור לעיל אליו הפנה במסגרת סיכומיו, לפסוק לו לעבר ולעתיד סך של – 180,000 ₪.

79. חשוב להדגיש כי "אין די בעצם קביעת נכות תיפקודית כדי לזכות את הנפגע בפיצויים תחת ראש נזק זה. פסיקת הפיצויים אינה אוטומטית: העזרה תלויה ביכולתו התיפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין" [ע"א 5012/90 פאול טכטנברג נ' עטיה עזאלדין ושמיר חברה לביטוח (09.06.1994), פסקה 4].

80. לאור מהות פגיעתו של התובע, אני מקבל את הטענה כי בתקופה הסמוכה לתאונה וכן בתקופות הסמוכות שלאחר הניתוחים הנוספים שעבר התובע, נזקק התובע לעזרה מוגברת במילוי פעולות היומיום מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת שבין בני משפחה, וכן לעזרה נוספת לאור המגבלות בכף ידו ובהתחשב גם בתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר כליף, בשיעורים של 100% ו- 50% למשך כשנתיים, כאשר בגין תקופה זו הוכר התובע כנכה נזקק ע"י המל"ל.

81. אמנם התובע לא הוכיח כי בעקבות העזרה שניתנה לו על ידי אשתו נגרם לו הפסד כספי כלשהוא וברי כי לא נדרש לשלם עבורה, אלא שבהתאם לפסיקה אין בכך בלבד כדי לשלול ממנו פיצוי במקרה של עזרה החורגת מהמקובל בין בני משפחה. אכן, כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו: ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואמנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 אלימלך ברמלי נ' גאבלי עבדול חפוז, פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו הנ"ל של קציר, בעמ' 835], אלא שמנגד קיימת גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע-הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ע"א 357/80 יהודה נעיםנ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ (19.11.1997), פסקה 12(ג); ע"א 121/85 דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי (08.04.1998), פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012), פסקה 11; וכן רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.2015), פסקה 10].

82. בנסיבות העניין, בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ובשיעור הנכויות כאמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של – 40,000 ₪.

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות

83. התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים להם נזקק בעקבות התאונה וכן בגין עלויות הנסיעה אליהם וביקש במסגרת תחשיב הנזק לפסוק לו פיצוי לעבר ועתיד סכום גלובאלי של – 45,000 ₪. הוא צירף קבלות, אך סכומן נופל בהרבה מהסכום המבוקש.

84. פגיעתו של התובע הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, ועל־כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מכוסות על־פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [סימן ג' לפרק ה' לחוק], וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968 [ראו גם: ע"א 774/04 "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מיכאל שריקי (28.09.2005), פסקה 4]. לפיכך, כעיקרון אין לפסוק לניזוק שפגיעתו נגרמה בתאונת עבודה פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג – 2003), כרך ב', בעמ' 705; ע"א 2300/92 דן רחמים ואח' נ' דר ליביס גנדלר (23/05/1995), פסקה 18; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, בעמ' 825 – 826]. על כן, ככל שאכן נגרמו לתובע הוצאות כאמור, הרי שהיה עליו להפנות את דרישתו למל"ל כחלק מחובת הקטנת הנזק. התובע לא הוכיח כי הוא עשה מאמץ ולו המינימאלי ביותר לצורך קבלת החזר בגין ההוצאות הנטענות מאת המל"ל ומשום כך אין להטיל על הנתבעות הוצאות אלה [ע"א 2445/03 נתן עזרא שמעון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (22.09.2004), פסקה 4].

    ניכוי תקבולי המל"ל

85. מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, יש לנכות את תקבולי המל"ל ששולמו לתובע כלהלן: סך של – 8,454 ₪ בגין דמי פגיעה וכן סך של – 103,321 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה, ובסה"כ – 111,775 ₪ (אישורי המל"ל הוגשו וסומנו נ/1).

86. ב"כ הנתבעות הגיש שתי חוות דעת אקטוארית לצורך ביצוע ניכוי רעיוני (עמ' 4 לפרוטוקול, שור' 18-15), אך זאת עוד בטרם הוברר כי התובע הגיש ערר ובמסגרתו הגיש את חוות דעתו של ד"ר כליף. לאחר שהתברר כי התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון במסגרת הדיון מחדש שהתקיים ביוזמת רופא המל"ל בתביעת התובע לקביעת דרגת נכות, וכי לערר אכן צורף עותק מחוות דעתו של ד"ר כליף ואף עותק מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ברור שבמקרה זה אין מקום לניכוי רעיוני כלשהוא מעבר לתקבולי המל"ל ששולמו בפועל לתובע כאמור בסעיף הקודם, ולמעשה גם ב"כ הנתבעות אינו חולק על כך (ראו עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 4-1). במקרה זה, התובע פעל בתום לב ובסבירות למיצוי זכויותיו במל"ל [ראו: ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (01.02.2016), פסקאות 7 ו- 8; וכן ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004), פסקה 22].

    סיכום ומסקנות

87. יוצא אפוא, כי נזקיו של התובע מגיעים כדי סך של – 529,152 ₪ לפי הפירוט שלהלן:

    • כאב וסבל, סך של- 100,000 ₪.

    • הפסד שכר בעבר, סך של- 143,020 ₪.

    • הפסד כושר השתכרות בעתיד, סך של- 203,328 ₪.

    • הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, סך של- 42,804 ₪

    • עזרת הזולת, סך של- 40,000 ₪.

88. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך של- 111,775 ₪, כך שהתובע זכאי לפיצוי בסך של – 417,377 ₪.

89. אעיר כי אמנם לתקבולי המל"ל שנוכו מסכום הפיצויים לא התווספו הפרשי הצמדה וריבית ואולם בגדול אלה מתקזזים אל מול סכום הריבית שהיה צריך להוסיף להפסדי השכר בעבר.

90. אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעות ומחייב אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של – 417,377 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של- 97,666 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 6,000 ₪.

91. הסכומים האמורים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין במשרדי ב"כ הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

     

     

    ניתן היום, ב' כסלו תש"פ, 30 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.