1.בפני תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, שהוגשה על ידי התובע, יליד 25/3/83, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט).
העובדות הצריכות לענייננו
2.א. הנתבע 1 (להלן: סופיאן) הורשע על פי הודייתו בת.פ. 357-09-11 בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ. גלעד), בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיפים 333+ 335+ 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בקשר לתובע דידן, וכן בסדרת עבירות המתייחסות לאדם אחר (מ' ח' ) כדלקמן, מעשה פזיזות ורשלנות - לפי סעיף 338(א) (1) לחוק העונשין; חבלה חמורה – לפי סעיף 333 לחוק העונשין והפקרה אחרי פגיעה – לפי סעיף 64(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
ב. הנתבע 2 (להלן: חאלד) הורשע על פי הודייתו בת.פ. 34382-09-11 בבית משפט המחוזי בחיפה (בפני בית משפט זה) בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 + 335 + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
ג. הצדדים לא הגיעו להסדר טיעון לענין הענישה, וגזר הדין ניתן על יסוד טיעוני הצדדים והחומר שהיה מונח בפני השופטים. סופיאן נדון ל-30 חודשי מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולפסילת רישיון נהיגה למשך ארבע שנים, וכן הושת עליו פיצוי בסך 10,000 ₪. חאלד נידון ל-24 חודשי מאסר, למאסר על תנאי, ולפיצוי בסך 20,000 ₪. (סופיאן וחאלד יקראו להלן: הנתבעים).
ד. עובדות כתב האישום בתמצית.
בתאריך 13/8/11 סמוך לשעה 11:30, הסיע סופיאן את קרוב משפחתו חאלד, ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר), ברכב למאפייה בסח'נין, שם עבדו אותו זמן פלוני ומ' ח' (להלן: הרכב, המאפיה, התובע ומ' , בהתאמה). חאלד, סופיאן והאחר הגיעו אל המאפיה כשהם מצוידים בסכין במטרה לחבול בתובע, אשר בחודשים שקדמו לאירועים נשוא כתב האישום, פנה לאביה של ר' חוסין (להלן: ר' ), בת דודה של סופיאן, וביקש את ידה.
חאלד והאחר נכנסו אל המאפייה, בעוד סופיאן המתין להם בחוץ, סמוך לרכב שדלתותיו פתוחות, כדי לאבטחם ולמלטם מהמאפיה. בהמשך, ניגשו חאלד והאחר אל התובע, שאלו אותו מה הוא רוצה מר' , ומיד תקפו אותו, הכו בו באגרופים ודקרו אותו באמצעות סכין שתי דקירות ברגל שמאל. לאחר מכן נמלטו אל הרכב שהמתין להם, כאשר מ' שהיה עד לאירוע, רודף אחריהם. סופיאן אשר המתין באותה עת לחאלד ולאחר, נכנס לרכב והחל להימלט מהמקום. תוך כדי נסיעה פגע סופיאן במ' , אשר רדף אחר האחר, בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה, וגרם לו לשבר פתוח בשתי עצמות בשוק שמאל.
התובע הובהל לבית חולים, שם אובחנו ברגלו השמאלית שני פצעים רוחביים באורך כ-10-15 ס"מ, פצע עליון עם קרע של יותר מ-90% של ראש פנימי של שריר התאומים ושריר יוצא מתוך הפצע, ופצע תחתון המגיע עד השריר. התובע עבר ניתוח וטופל. מ' הובהל לבית חולים שם עבר ניתוח הטריית הפצע, שיחזור סגור, קיבוע על ידי מסמר תוך לשדי לשבר בטיביה שמאל.
טיעוני הצדדים
3.א. התובע עומד על פיצויו המלא בגין נזקיו הנטענים בעקבות תקיפתו ופציעתו על ידי הנתבעים, תוך פירוט מלא של ראשי הנזק והנזקים שנגרמו לו. לטענתו נותרה לו נכות תפקודית שאינה פוחתת מ-20%. התובע תומך טענותיו בתצהירו, במסמכים להוכחת השתכרותו עובר לתקיפתו ולאחריה, במסמכים רפואיים ובחוות דעת רפואית, לפיה נותרה לו נכות צמיתה רפואית בשיעור של 19% בתחום האורטופדי, כאשר 10% מתוכם בגין פגיעה בעצב מוסקלוסקלטאלי, ו-10% בגין צלקות מכוערות ומפריעות.
ב. הנתבעים טוענים לאחריות תורמת גבוהה של התובע, מהנימוקים שיפורטו להלן, ועיקר טענתם היא כי הפיצויים המגיעים לתובע בגין נזקו כתוצאה מתקיפתו נבלעים בסכום שנפסק לו במסגרת ההליך הפלילי (30,000₪). הנתבעים תומכים טענותיהם בתצהיריהם, לאחר שחזרו בהם מכוונתם להעיד את ר' , ובחוות דעת רפואית של הכירורג האורטופד ד"ר אסעד נעום אשר חיווה דעתו כי לא נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בעקבות הפגיעה הנדונה. התובע מכחיש את טענות הנתבעים ביחס לאשם תורם כלשהו, תוך דחייה של גרסת הנתבעים בדבר הנסיבות שנטענו על ידם.
ג. התובע מעמיד את נזקיו על סך של 1,164,432 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התקיפה, ואילו הנתבעים טוענים שהפיצוי המגיע לו נבלע בפיצויים שנפסקו בהליך הפלילי.
4.בעקבות הפער בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, הכירורג האורטופד פרופ' מאיר ניסקה (להלן: המומחה), אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 75(1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), בשל צלקת מכאיבה – פגיעה עצבית הגורמת לכאב נוירולוגי באזור הצלקת מהחתך עצמו. בנוסף לכך העמיד את נכותו הזמנית על 100% למשך חודש וחצי, ו-50% למשך חודש וחצי נוספים.
5.הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הם מוותרים על חקירות נגדיות של העדים בתיק זה, ובית המשפט יתן פסק דין מנומק על סמך האמור בתצהיריהם, מבלי שכל צד מסכים לאמור בתצהירי הצד שכנגד. כאמור, ביקשו להתעלם מתצהירה של ר' , ולא ביקשו לחקור את המומחה.
6.גדר המחלוקת
א. היקף אחריותו של הנתבע לאירוע וקיומו של אשם תורם אצל התובע, אם בכלל.
ג. נכותו התפקודית של התובע.
ד. בסיס השכר של התובע.
ה. נזקי התובע על ראשי הנזק השונים.
7. האם קיים לתובע אשם תורם?
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, על רקע הראיות שהובאו בפני בית המשפט, אין ממש בטענות הנתבעים לקיומו של אשם תורם מצד התובע לתקיפתו האלימה על ידי הנתבעים ולנזקים שנגרמו לו בעטיה.
הנתבעים טוענים כי התובע הטריד את ר' , איים להכפיש את שמה הטוב ולהרוס את סיכוייה להנשא לאחר. כן טוענים הם כי התובע הוא אשר החל באלימות נגדם, ורק לאחר מכן תקפוהו. התובע, כאמור, מכחיש את האמור מכל וכל, ועומד על כך שלא הכירם, הם תקפוהו מיד לאחר שהשיב להם כי הוא מתכוון להתארס עם ר' , והכל נראה היטב במצלמות האבטחה המותקנות במאפיה.
א. המתווה הנורמטיבי
סעיף 42ד. לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 (להלן: פקודת הראיות), מקנה לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה שאינה ניתנה לסתירה בקובעו:
"בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי".
זאת, בשונה מהליך אזרחי רגיל הנזכר בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות - לפיו יהיו הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט (למעט ממצאים ומסקנות שבגזר דין, להבדיל מהכרעת דין), במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים כראיה לכאורה בלבד כנגד הנאשם או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, לרבות מי שחב בחובו הפסוק, ובלבד שהם בעלי דין במשפט האזרחי. סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 הוחלף בסעיף 77 לחוק בתי המשפט, הקובע:
"77(א)הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; ..."
כאשר מבוסס פסק דין פלילי (הכרעת דין וגזר דין), על הודיית נאשם בעובדות המפורטות בכתב אישום שהוגש נגדו, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, מפי כב' הנשיא שמגר; ראו גם קדמי, על הראיות, חלק שלישי (2009), עמ' 1572).
ב. מן הכלל אל הפרט
ייאמר כבר עתה כי אין ראיה ל"אשם" מצד התובע לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח- 1968 (להלן: פקודת הנזיקין), או כי במעשיו קיימת התרשלות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
1) סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר "אשם" כדלקמן:
"'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק...".
סעיף 35 לפקודת הנזיקין, מגדיר את המונחים התרשלות ורשלנות כדלקמן:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".
2) הכרעות הדין וגזרי הדין בעניינם של הנתבעים חלוטים. העובדות המפורטות בכתבי האישום בהם הודו והורשעו על יסוד הודיתם, יוצרים את הממצאים העובדתיים המבססים את אחריותם של הנתבעים לתוצאות הקשות שנגרמו לתובע. דין נסיונם לקעקע ממצאים אלה - בטענה שהתובע הוא שהחל במעשה האלימות, כאשר פנו אליו מילולית בלבד, בהעלותם גרסה המנוגדת לאמור בכתבי האישום שהיוו בסיס להכרעת הדין החלוטה – להדחות.
אין חולק כי התובע פנה לאביה של ר' , בת דודתו של סופיאן וביקש את ידה. יחד עם זאת, אין כל ראיה תומכת לגרסת הנתבעים בתצהיריהם, כי התובע הטריד את ר' , איים כי יפגע בה ובשמה הטוב בשפרעם, וכי ימנע אירוסיה לצעיר אחר אשר ביקש את ידה, באופן שיכפיש את שמה. בתחילה הגישו הנתבעים תצהיר עדות נוסף של ר' אודות התנהגותו של התובע, לאחר שסורב על ידי אביה, אך במסגרת ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, נאמר כי התצהיר ימשך ו"בית המשפט הנכבד מתבקש להתעלם ממנו". (שם). בניגוד להסדר, ביקשו מבית המשפט להתייחס לאמור בתצהיר ואף הפנו אליו. משבחרו להמנע מהגשת הראיה האובייקטיבית (חלקית), אשר היתה עשויה לתמוך בגרסאותיהם, חזקה עליהם כי עשו כן מטעמים רציונאליים, שמא תחזור בה ר' מגרסתה במסגרת החקירה הנגדית. מכל מקום, המנעותו של בעל דין מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית, תוביל את בית המשפט למסקנה שאילו הוגשה, היתה פועלת לרעתו. (ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון, פ"ד מט(1), 450, מפי כב' הש' בך; ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, מפי כב' הש' גולדברג; רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ציפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11/4/13), מפי כב' הש' ברק-ארז ועוד).
לא נעלם מעיניי כי ר' הגישה תצהיר לעניין ההטרדות הנטענות במסגרת הראיות לעונש בעניינו של סופיאן, אך מגזר דינו עולה כי לא נחקרה בחקירה נגדית, ולא ניתן לדעת אם נכחה באולם כלל. ואולם, אפילו היתה נחקרת, כזכור, סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי ממצאים בגזר הדין אינם קבילים כראיה במשפט אזרחי, ומקל וחומר תקף הכלל לגבי טיעונים לעונש או תצהירים לעניין העונש. כך גם לפי סעיף 42ד. לפקודת הראיות והפסיקה בעניינו, לפיהם כאשר הושתה הכרעת הדין על הודיית נאשם, עובדות כתב האישום בהן הודה, הן המבססות את הממצאים והמסקנות במשפט הפלילי. מכל מקום, ר' משיקוליה, אין כל ראיה התומכת בטענות אלה של הנתבעים, שהינם צדדים מעוניינים בתיק. למען הסר ספק, אפילו הוכחה טענה זו של הנתבעים – ואין הדבר כך – אין בה כדי לבסס אשם תורם בגין תקיפתו המתוכננת של התובע וגרימת החבלה החמורה.
ג. בשני כתבי האישום המבססים את פסקי הדין בעניינם של הנתבעים, נכתב כי הם הגיעו למאפיה ביחד עם אדם נוסף כשהם מצוידים בסכין. סופיאן המתין בחוץ ואילו חאלד והאחר נכנסו למאפיה, שאלו את התובע מה הוא רוצה מר' , ומיד תקפו אותו, היכוהו באגרופיהם ודקרו אותו שתי דקירות ברגל שמאל. לו חפצו הנתבעים לחלוק על גרסה זו, ולטעון כי התובע החל בהכאתם, היה עליהם לכפור בעובדות כתב האישום לפחות בסוגיה זו, ולהעלות ספק בעובדה החלוטה כיום, כי מיד לאחר שפנו אל התובע, תקפו אותו. לא למותר לציין כי כתב האישום בעניינו של סופיאן אף תוקן במסגרת הסדר טיעון, וסביר להניח כי לולא הניחו הנתבעים כי קיימות ראיות טובות בהליך הפלילי לעניין המועד בו תקפו את התובע, היו עומדים על הגרסה שהעלו בתביעה זו.
ד. לסיכום, משהודו הנתבעים בעובדות כתבי האישום כאמור לעיל, לפיהם חאלד והאחר תקפו את התובע מיד לאחר שנכנסו למאפיה, וויתרו על חקירתו הנגדית של התובע - אשר הצהיר כי לא הכיר את הנתבעים עובר לתקיפתו, והכחיש כל אלימות מצידו - חזקה עליהם כי היו מודעים למשמעות הודייתם. בהעדר ראיה אובייקטיבית, אני מעדיפה את גרסת התובע, אשר חוזקה בהודייתם של הנתבעים בכתב האישום כלשונו. נוכח כל האמור לעיל, נדחית בזה טענת הנתבעים בדבר קיומו של אשם תורם לתובע.
נזקי התובע
8.כאב וסבל
ניכר כי הנזק העיקרי שנגרם לתובע, כבן 28 בעת תקיפתו, הוא הכאב והסבל שגרמו לו מעשיהם העברייניים של הנתבעים, אשר הגיעו אל מקום עבודתו של התובע, דקרו אותו שתי דקירות, והותירו אותו עם נכות צמיתה, שמשמעותה בין השאר כאב פיזי מתמשך.
א. התובע הצהיר והמציא מסמכים, לפיהם בעקבות דקירתו הובהל באמבולנס לבית חולים בנהריה, בוצע לו אבחון קליני ורנטגני, ואובחנו אצלו שני פצעים רוחביים באורך 10- בצד הפנימי אחורי של שוק שמאל, ופצע עליון עם קרע בדרגה של 90% של ראש פנימי של שריר תאומים ברגל שמאל. במיון נשטפו פצעיו ונחבשו, הוא קיבל חיסון, אושפז ונותח בהרדמה כללית. לאחר מכן בוצעה תפירה של פצעים ורגלו השמאלית הושמה בסד גבס. במהלך אשפוזו טופל על ידי משככי כאבים ונעשו החלפות חבישה. בתאריך 16/8/11 שוחרר מבית החולים עם המלצות לביקורת במרפאה אורטופדית בבית החולים, לנטילת משככי כאבים לפי הצורך, להליכה ללא דריכה על רגל שמאל, להוצאת תפרים כעבור שבועיים, להחלפת חבישה בקופת חולים אחת ליומיים, ולחופשת מחלה למשך חודש ימים. התובע המשיך במעקב ובטיפול בבית החולים וקופת חולים, לרבות אצל רופא אורטופד, משסבל מכאבים והגבלה בתנועות הקרסול וכף רגל שמאל, קושי בעמידה והליכה, רגישות מעל הצלקות ורדימות ברגל שמאל. עקב תלונותיו, הופנה לבדיקות נוספות ולסדרה של טיפולי פיזיותרפיה, אותה קיבל מתאריך 6/9/11 עד 23/10/11. לדבריו, בעקבות פציעתו היה מרותק לביתו משך תקופה ארוכה, נזקק לעזרת הזולת בפעולות יום יומיות ופוטר מעבודתו במאפייה. משכך נגרם לו גם נזק נפשי. (סעיפים 10-18, 20, 24-26 לתצהירו מיום 18/2/14).
הנתבעים לא התייחסו לעניין זה בתצהיריהם, למעט טענותיהם בדבר אשמו התורם, כמפורט לעיל, שנדחתה, כאמור.
ב. התובע מבקש להטיל על הנתבעים פיצויים עונשיים עקב התנהגותם החמורה כלפיו, מאחר שמדובר בפעולה מזיקה מכוונת, ובפציעות קשות. לדבריו, הגיעו הנתבעים למקום עבודתו מתוך מזימה ובכוונה לתקוף אותו, כשהם מצוידים בכלי תקיפה, תקפו אותו בסכין, וגרמו לו חבלה חמורה ופגיעה גופנית שבעקבותיה נזקק לאשפוז, לניתוח, לנכות צמיתה, והוא מצוי באי כושר עד עצם היום הזה. הנתבעים מבקשים לדחות בקשתו זו, בטענה כי היוזם לתקיפה ולהתגרות היה דווקא התובע שלו אשם ברמה גבוהה המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי.
ככלל, אין מניעה להטיל על הנאשמים פיצויים עונשיים - שמטרתם היא "להעניש את המזיק על התנהגותו על ידי חיובו בפיצויים העולים על הנזק שגרם, ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים". (רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (10/09/06), מפי כב' הש' רובינשטיין) - משנקבע כי על פי רוב הם נפסקים במקרים בהם מדובר בעוולות שנעשו בכוונה או בזדון, כגון תקיפה.
"10. גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן)." (ע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל (8/11/09), מפי כב' הש' ג'ובראן).
יחד עם זאת, בנסיבות הענין, משנענשו הנתבעים ענישה משמעותית בגין מעשיהם, על יסוד הודייתם, איני רואה להטיל פיצויים עונשיים, המושתים לעיתים נדירות, ואשר המקרה שבפני אינו אחד מהם. נזקיו הבלתי ממוניים של התובע כתוצאה ממעשי הנתבעים יובאו בחשבון בפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לו.
ג. בהתחשב בכך שהנתבעים הגיעו עם אחר ברכב שנועד למלטם, כשחאלד והאחר נושאים סכינים, ודקרו את התובע שלא הכירם בזדון מיד לאחר דבריו כי ביקש לשאת את ר' , ללא כל התגרות מצידו, בנסיבות פציעתו של התובע, אשפוזו, הניתוח בהרדמה מלאה לו נזקק, הטיפולים אותם נאלץ לעבור משך שבועות ארוכים, נכותו הזמנית והצמיתה, הצלקת המכערת את גופו הצעיר מיום התקיפה למשך כל חייו, והכאב ממנו הוא סובל באופן קבוע כתוצאה מהצלקת, אני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין כאב וסבל על סך של 175,000 ₪.
9.נכות בגין הצלקות שנותרו על גופו של התובע
המומחה מטעם בית המשפט התייחס לחוות הדעת מטעם הצדדים, וקבע כי התובע "נפגע מדקירת סכין בשוק שמאל מקורב תוך פגיעה בעצב ספנוס. נותר עם כאב הקורן לאורך השוק השמאלי מהצלקת שנותרה לאחר הדקירה.
קראתי בעיון את חוות דעתו של ד"ר גנטוס מתאריך 19.4.12. אני מסכים עם ממצאיו בדבר הכאב בצלקת עם הפרעות של תחושה וזרמים אך אינני מסכים לקביעת אחוזי נכותו. קראתי בעיון את חוות דעתו של ד"ר אסעד נעום מתאריך 21.8.13. אני מסכים עם קביעתו שפגיעה בעצב ספנוס לא מקנה אחוזי נכות, אך אינני מסכים לקביעתו שהצלקות אינן מכאיבות שהרי מאזור הצלקת קיים כאב עצבי המתבטא בזרמים והקרנה לאורך השוק וזאת בשל נוירומה בצלקת. לפיכך יש להתייחס לצלקות אילו כאל צלקות מכאיבות.
לפיכך על פי קובץ תקנות בדבר קביעת דרגת נכות של המוסד לביטוח לאומי, אני קובע אחוזי נכותו לצמיתות בסך 10% לפי סעיף 75 (1)(ב) בשל צלקת מכאיבה – פגיעה עצבית הגורמת לכאב נוירולוגי באזור הצלקת מהחתך עצמו. אני קובע את אחוזי נכותו הזמניים בסך 100% למשך חודש וחצי, וחודש וחצי נוסף בסך 50%". (הדגשות שלי-ד.ס.)
הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה, וחוות דעתו לא נסתרה. לפיכך, אני מעמידה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין הצלקת המכאיבה והמכערת שנותרה לו על 10%. כמו כן יעמדו הנכויות הזמניות על שלושה חודשים, כאמור בחוות דעתו.
10.הנכות התפקודית
ייאמר כבר עתה, כי לאחר בחינתן של טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעריכה כי בסופו של יום קיים תואם בין נכותו התפקודית הכוללת של התובע לנכותו הרפואית, אם כי נכותו התפקודית בחיי היום יום פחותה מנכותו הרפואית. (מטעמי יעילות יקראו הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות בפרק זה ובפרקים הבאים המתייחסים לאובדן כושר ההשתכרות של התובע להלן: הנכות התפקודית).
"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי". (ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (25/7/10), מפי כב' הש' פרוקצ'יה).
א. בנסיבות הענין, נוכח הקביעות המילוליות של המומחה, שהצטרפו לקביעת שיעור הנכות הצמיתה, התרשמתי כי לכאב הנוירולוגי של התובע באזור הצלקת מהחתך עצמו, כתוצאה מהפגיעה בעצב הספנוס, המתבטא בזרמים והקרנה לאורך השוק עקב נוירומה בצלקת, יש משמעות תפקודית. מן המפורסמות כי כאב מתמשך עלול להשפיע במידה מסויימת על רמת התפקוד של בני אדם, על יכולתם להתרכז משך זמן ממושך, להתמיד בלימודים או בעבודה הדורשת דיוק וריכוז גבוה, או מאמץ פיסי, עמידה ממושכת, וכדומה. זאת, בעיקר כאשר מדובר ברגליים, לגביהן לא ניתן להבחין בין רגל דומיננטית לאחרת.
ב. התובע טען כי משסבל כתוצאה מהתקיפה והחבלות מכאבים ומהגבלה קשה ברגל שמאל, לרבות קושי בעמידה ובהליכה, רדימות בקרסול ובכף הרגל, וצלקות כואבות ומכוערות, ישאר מוגבל לכל חייו, ונכותו התפקודית גבוהה לאין שיעור מנכותו הרפואית. לדבריו, היה מרותק לביתו משך תקופה ארוכה לאחר התקיפה, ומשאיבד באופן חלקי את כושרו לעבודה, יתקשה בעתיד למצוא עבודה שתתאים למגבלותיו הרפואיות והתפקודיות. התובע העמיד את נכותו התפקודית על 30%. לתצהירו צירף תלוש משכורת מהמאפיה בה עבד עובר לתקיפה מיום 20/6/06, והמלמד כי שכרו עמד בחודש יולי 11' על 4,000 ₪ ברוטו. לדבריו, בעקבות החבלה שעבר ומוגבלותו הרפואית, פוטר מעבודתו. התובע לא מסר פרטים על השכלתו, למעט היותו בוגר תיכון ללא בגרות, ומקומות עבודה בהם עבד לפני עבודתו במאפייה, ממנה פוטר לאחר שנחבל, ולאחריה.
ג. לטענת הנתבעים לא נגרמה לתובע נכות תפקודית כלל. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע עובד במשרד הרישוי שנמצא בסחנין ומנוהל על ידי "הגליל תחבורה ורכב בע"מ", והוא משתכר 4,300 ₪ ברוטו. דהיינו תפקודו בעבודתו לא נפגע כלל, שכן הצלקת המכאיבה הנמצאת בשוק שמאל אינה פוגעת בו. הנתבעים צירפו לסיכומיהם שלושה תלושי משכורת לחודשים דצמבר 13', ינואר ופברואר 14', מ"לב הגליל תחבורה ורכב בע"מ" (להלן: לב הגליל), המלמדים כי התובע החל לעבוד שם ביום 1/12/11, ושכרו עמד בחודשים המצוינים לעיל על סך של 4,344 ₪, 4,145 ₪ ו-4,352 ₪ ברוטו (בהתאמה).
ד. התובע לא הגיב לטענות הנתבעים בסיכומיהם, ולא סתר את האמור בתלושים שצירפו, לפיהם החל לעבוד בלב הגליל ביום 1/12/11. כמו כן לא נתן הסבר לכך שלכאורה השתכר סכום נומינאלי גבוה בלב הגליל מאשר במאפייה. התובע אף לא מצא לנכון לצרף תלושים המתייחסים לשכרו בדצמבר 11', היקף עבודתו וכיוצא בזה.
ה. משכך, בהעדר התייחסות מטעם התובע לתלושים אלה, ניתן להתרשם כי למרות שהתובע פוטר ממקום עבודתו עובר לתקיפה, בו עבד כחמש שנים, השתלב במקום עבודה חדש בתוך פחות מארבעה חודשים לאחריה. משכך, אני רואה להניח כי אף שקיימת לתובע נכות תפקודית מסוימת, היא אינה עולה על נכותו הרפואית. מגבלה זו עשויה לבוא בחשבון בעתיד, אם יפלט ממקום עבודתו בלב הגליל, וינסה לעבוד בעבודה אחרת שהשכר המשולם עבורה גבוה משכר מינימום, עבודת כפיים או עבודה הכרוכה בעמידה רבה, אך בהווה תבוא לידי ביטוי מתון בלבד. לפיכך, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לו, דהיינו – 10%, וזאת בהתחשב בכאב המתמשך המתלווה לצלקת המכערת.
11.הפסד השתכרות בעבר
א. לטענת התובע, עובר לתקיפה היה בעל כושר עבודה מלא, השתכר 4,000 ₪ ברוטו לחודש ופוטר בעקבותיה. שכרו היה אמור לעלות בהמשך, ויש לחשב את אובדן ההשתכרות על פי בסיס של 6,000 ₪. לטענת הנתבעים, כאמור, לא נגרם לו הפסד שכר כלשהו, משחזר לעבוד ביום 1/12/11.
ב. המומחה קבע כאמור, כי משך חודש וחצי היה התובע שרוי באי כושר מלא, ואילו בחודש וחצי שלאחר מכן עמד אי הכושר על 50%, זאת בגין הנכות בתחום הכירורגי אורטופדי, מבלי להתייחס מטבע הדברים למצבו הנפשי עקב תקיפתו הפתאומית. שוכנעתי כי משפוטר התובע עקב מצבו הרפואי, לא היה מסוגל לעבוד או לחפש עבודה חלופית, שהרי לא יכול היה לדעת מבעוד מועד מתי יחלים במידה מספקת על מנת להתחייב בפני מעביד חדש כי הוא מסוגל לבצע את המוטל עליו. יש לזכור כי אין דומה אדם שחוזר למקום עבודה בו הוא עובד שנים ארוכות, בונה לעצמו שם טוב, והמעביד מוכן לעיתים להסכין עם העדרות קצרה, כדין מעביד חדש, אצלו נמצא עובד חדש בתקופת ניסיון, תחת עינו הבוחנת. מקובלת עלי גרסת התובע כי לא היה מסוגל לעבודה בתקופה זו, הן בשל מצבו הגופני והן בשל מצבו הנפשי לאחר שנחבל קשות, משנאלץ לעבור ניתוח והחלמתו ארכה שבועות ארוכים, אשר גם לאחריהם המשיך לסבול כאב ותופעות נוספות.
יתר על כן, דווקא מהעובדה שהתובע חיפש ומצא עבודה חלופית זמן לא רב לאחר פיטוריו, ניתן להסיק כי לא ניסה להעצים את מוגבלותו, לא ישב בחיבוק ידיים עד לאחר ההליך המשפטי האזרחי, וכי הוא זכאי לפיצוי בגין מלוא התקופה בה לא עבד (שלושה חודשים ו- 17 ימים), משפוטר מעבודתו עקב התוצאות הישירות של מעשי העבירה של הנאשמים.
ג. שכרו של התובע עובר לתקיפה עומד על סך של 4,131 ₪, משוערך להיום. בנתונים הקיימים עומד הפסד השתכרותו של התובע לעבר על סך של 15,350 ₪ (במעוגל).
12.אובדן כושר השתכרות לעתיד
התובע עובד מאז 1/12/11 בלב הגליל. בהעדר נתונים מדוייקים, אני רואה להניח כי התובע התקדם בשכרו בשלוש השנים שחלפו מאז התקיפה, ובהעדר התייחסות לענין זה מצדו, אין ראיה כי נכותו עכבה אותו בהתקדמותו בעבודה. התובע לא התייחס ליכולתו לבצע עבודה פיסית, והנושא נותר עלום. מאידך גיסא, עובדה היא כי שכרו עלה בסכום נמוך מאוד מאז תקיפתו, וגם בחודש יולי 14' עמד על שכר מינימום, זאת במיטב שנותיו.
בהעדר ראיות על השכלה מקצועית של התובע, ודבריו ביחס לכאבים מהם הוא סובל, אשר נתמכו בקביעתו של המומחה, לא מן הנמנע כי אם יפלט ממקום עבודתו הנוכחי בשנים הקרובות, הוא עלול להיות מוגבל במידה מסויימת כדי שיעור נכותו במציאת עבודה נוספת, ויגרם לו הפסד ממוני ממשי. לענין שיעור הנכות התפקודית, כאשר היא קשה להוכחה, קיימות גישות שונות בפסיקה.
"ואולם במקרים רבים אין הדבר ניתן להוכחה. ...כך הוא גם, כשחזר הניזוק לעבודתו הקודמת, ולא נגרם לו בינתיים כל הפסד חודשי, אך צפוי שייגרם לו הפסד כזה בעתיד, כשייפלט ממקום עבודתו, או כשיתור אחרי מקום עבודה חדש. במקרים כאלה, ובמקרים נוספים בהם לא ניתן להוכיח ולקבוע את שיעור ההפסד הכספי החודשי הצפוי לנפגע בראיות, ובהעדר קריטריון אחר לקביעה כזו - נתגבשה בפסיקה הגישה, על פיה שיעור ההפסד החודשי ייקבע על-פי שיעור נכותו הפונקציונאלית של הנפגע. כלומר, שייקבע ששיעור הנכות הפונקציונאלית של הנפגע מהווה גם את שיעור ההפחתה בכושר ההשתכרות. בדרך זו נוהגים בתי המשפט כשהם משתכנעים, שהנכות שנקבעה לנפגע משקפת נכות פונקציונאלית, והיא יכולה, בהתחשב בכלל הנסיבות, לשמש מודד סביר לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות. ... באין נתון זה ידוע, או כשקיים קושי לקבעו, ניתן להסתמך על אחוזי הנכות הפונקציונאלית שנגרמה לנפגע כמודד לקביעת הפסד השתכרותו". (ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, מג (3) 875 (30/10/1989), מפי כב' הש' אור).
בית המשפט העליון קבע "כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תפגע בשל כך". (ע"א 6553/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג (1), 611), מפי כב' הש' טירקל). כך, כאשר סוג הנכות הוא צלקת מכוערת ומכאיבה נוטים בתי המשפט לפסוק פיצוי גלובלי.
לסיכום, בנסיבות הענין יפסק לתובע פיצוי גלובלי עבור הפסד השתכרות בעתיד, הנלמד מאחוזי נכותו והסיכון אליו הוא עלול להחשף בעתיד. על יסוד האמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי על סך של 85,000 ₪.
13.אבדן תשלומי פנסיה
אשר להפסד הפנסיה הנטען, בהעדר ראיה ממשית, יעמוד הפיצוי על פי אומדנא, בהתחשב בהפרשות התובע הנחסכות ממנו, על סכום של 10,000 ₪.
14.עזרת צד ג' בעבר ובעתיד
התובע הצהיר כי עקב התקיפה והפגיעה שנגרמה לו, היה מרותק לביתו לתקופה ארוכה ונזקק לעזרת הזולת בפעילות היום יום. זאת, מבלי לפרט מי מבני המשפחה עזר לו וכיצד. הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהוא בראש נזק זה.
התובע היה מאושפז ארבעה ימים, ולאחר מכן נזקק לטיפולים, להחלפת תחבושות, למעקב, היה נתון באי כושר מלא משך חודש וחצי, ובאי כושר חלקי משך תקופה דומה. אישור של הפיזיותרפיסט מלמד כי התובע עבר 12 טיפולי פיזיותרפיה, מיום 6/9/11 ועד 23/10/11, אך התלונן גם לאחר מכן על נוקשות וכאבים באזור הצלקת ובזמן תנועות מסוימות.
בנסיבות הענין, בהתחשב בסוג הפציעה, אשפוזו של התובע, הניתוח שעבר, המעקב, החלפת התחבושות מדי יומיים, וכל הטיפולים להם נדרש משך שבועות ארוכים, סביר להניח כי אכן נזקק לעזרתו של צד שלישי, להסעה לטיפולים ולבדיקות, ולהשגחה לאחר הניתוח ובתקופת ההחלמה. מאידך גיסא, אין בפני פירוט לגבי סוג העזרה שקיבל בעבר, זהות בני המשפחה ו/או החברים שסייעו בידו, תמיכה ראייתית חיצונית לעזרה שקיבל, וראיות להוכחה של היקף העזרה שקיבל, משלא הוגשו קבלות או ראיות אחרות להוכחת היקף נסיעותיו בעבר או ההוצאות שנגרמו לבני משפחתו.
לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדנא, בסך של 15,000 ₪ עבור עזרת צד ג' בעבר ובעתיד.
15.הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד
א. התובע הצהיר כי עקב התקיפה והפציעה שנגרמה לו כתוצאה הימנה, נגרמו ויגרמו לו הוצאות מוגברות בגין נסיעות והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. התובע לא צירף קבלות על ההוצאות שנגרמו לו, אם כי צירף אישורים על ביקורים רבים במרפאה, בדיקות שעבר, טיפולי פיזיותרפיה ועוד. הנתבעים לא התייחסו לעניין זה בתצהיריהם, אך בסיכומיהם טענו כי כל הוצאה רפואית מכוסה על ידי קופות החולים.
ב. הנטל להוכיח כי הטיפולים הרפואיים הדרושים לניזוק מכוסים על ידי קופות החולים רובץ לפתחו של המזיק. (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נ(2)724, 751 מפי כב' הש' אור). הנתבעים לא עמדו בנטל זה, אך יש אכן לצפות מהתובע כי יפנה לקבלת טיפול מתאים כל אימת שיש באפשרותו לעשות כן.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה לקחת בחשבון כי נגרמו לתובע הוצאות נסיעה מוגברות בגין הצורך בביקורים רבים למטרות רפואיות, אם בבתי החולים, אם במרפאות, ואם לצורך פיזיותרפיה. כמו כן לקחתי בחשבון כי התובע יזדקק למשככי כאבים עקב הכאב הקבוע שנותר לו. אף אם יאלץ לבקר בקופת חולים באופן קבוע לצורך קבלת מרשמים למשככי כאבים, ידרש לשאת בהשתתפות עצמית וכן לשאת בהוצאות נסיעה כאמור. שהרי מן המפורסמות כי גם כאשר מצויים טיפולים ותרופות בסל הבריאות, נדרש המטופל להשתתפות מסויימת בתשלום.
לא למותר לציין כי נכותו של התובע היא בגין צלקת מכאיבה ברגלו, אשר גרמה ותגרום לו לכאבים נוירולוגיים, עקב הפגיעה העצבית שנגרמה לו. לפיכך, אין זה מופרך להניח כי הוצאות הנסיעה שלו יוגברו במעט מעבר להוצאות שהיה נדרש להן עובר לפגיעה.
משלא צורפו קבלות או ראיות אחרות, אני רואה לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על פי אומדנא דדינא. אני פוסקת לתובע סך של 10,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, וסך של 30,000 ₪ עבור נסיעות בעבר ובעתיד.
16.סיכום
הפיצוי בגין נזקו של התובע הינו כדלקמן:
א. אבדן השתכרות לעבר 15,350 ₪
ב. אבדן השתכרות לעתיד85,000 ₪
ג. אבדן תשלומי פנסיה10,000 ₪
ד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד15,000 ₪
ה. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד30,000 ₪
ו. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד10,000 ₪
ז. כאב וסבל175,000 ש"ח
__________
סה"כ340,350 ₪
מסכום זה ינוכו הפיצויים שנפסקו בגזרי הדין שניתנו בעניינם של שני הנאשמים, בסך של 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום תשלומם בפועל (אם שולמו) ועד היום (להלן: הפיצוי הפלילי).
בהעדר טענה בדבר תשלומים אחרים הניתנים לניכוי מסכום הפיצויים שנפסקו לתובע, וראיות כאמור, לא ינוכו סכומים נוספים מהפיצוי שנפסק בתיק זה.
17.סוף דבר
אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובע בסך של 340,350 ₪, בצירוף הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל (להלן: סכום הפיצוי). מסכום הפיצוי יופחת הפיצוי הפלילי, אם שולם, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום התשלום ועד היום. סכום ההוצאות ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ח' שבט תשע"ה, 28 ינואר 2015.
