ת"א 62170-01-12 פ. נ' מדינת ישראל

תביעה בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה בשל התנהלות רפואית רשלנית של הנתבעת.

לאחר שמיעת הראיות בתיק מצאתי לקבל את התביעה.

התובעת והאירועים שהובילו לנכותה

1. התובעת, ילידת 9/2/24, כבת 91.5.

2. ב-27/12/10, כשהייתה כבת 86.5, נפלה בביתה, נחבלה בראש וביד ואיבדה את ההכרה.

3. התובעת פונתה לבית-חולים וולפסון השייך לנתבעת שם נבדקה בדיקה גופנית ובוצעו לה בדיקת CT ראש וצילום עמוד שדרה מותני. לא בוצע צילום של עמוד השדרה הצווארי.

4. בבדיקות הדימות ובבדיקות הגופניות לא נמצאו ממצאים חריגים, והתובעת, שהתלוננה על כאבים והתקשתה לעמוד, אושפזה במחלקה פנימית למשך ארבעה ימים, עד 31/12/10. בתום האשפוז שוחררה והועברה למוסד שיקומי "לב אבות".

5. ב-20/1/11, לאחר כעשרים ימים במוסד הסיעודי, חשה חולשה בידיים וברגלים ופונתה לבית-חולים "אסף הרופא". שם בוצעה בדיקת CT של עמוד שדרה צווארי בה התגלו שברים בחוליות הצוואר כולל שבר דחוס שחדר לתעלת העצב וגרם לשיתוק בארבע הגפיים.

6. התובעת עברה ניתוח לקיבוע חוליות הצוואר אך נותרה משותקת ברגליה ומרותקת לכיסא גלגלים. מאז ועד היום מאושפזת התובעת בבית החולים הסיעודי שמואל הרופא.

    

    

    

    

   המחלוקת בין הצדדים

7. עיקר המחלוקת נובע מכך שבבית חולים וולפסון לא בוצע צילום רנטגן של אזור הצוואר. התובעת טוענת כי כאשר אישה מבוגרת בגילה נפגעת בראש ובכתפיים חובה לבדוק את אזור הצוואר שמחבר ביניהם. לטענתה אם היו מבוצעות הבדיקות הנכונות ניתן היה לאתר את השבר בשלב מוקדם עוד לפני הפגיעה בעצבים וכך למנוע את ההתדרדרות במצבה הרפואי. הנתבעת משיבה כי בהתאם לנהלים, לאנמנזה הרפואית ולבדיקה נוירולוגית שנערכה לתובעת, לא הייתה הצדקה לחשוד בפגיעה בחוליות הצוואר ולא היה צורך לצלמן. היא מוסיפה וטוענת כי הראיות מלמדות שבזמן שטופלה בבית חולים וולפסון כלל לא היה שבר, וזה נגרם רק לאחר מכן בזמן שהותה במוסד השיקומי "לב אבות". התובעת משיבה כי העדרו של צילום גרם לה נזק ראייתי משום שאינה יכולה להוכיח כי השבר נגרם עוד כשהייתה בבית-החולים, כי אין כל ראיה לפגיעה במוסד "לב אבות" וכי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה הועלתה רק בשלבים מאוחרים בהליך. הצדדים חלוקים כמובן גם על שיעור הנזק, שכן לטענת הנתבעת נוכח גילה של התובעת ממילא הייתה זקוקה לעזרה מרובה ללא קשר לתאונה.

8. בבית-המשפט העידו המומחים הרפואיים פרופ' שמואל רופמן, מטעם התובעת, וד"ר מיכה רינות, מטעם הנתבעת. כמו כן העידו ילדיה של התובעת מר צבי פלטקביץ וגב' ציפורה יעקובסון, והרופאה ד"ר אירנה בורוכוביץ' שטיפלה בתובעת בבית-החולים. לבקשת הצדדים לא מונה מומחה מטעם בית-המשפט.

   לאחר שמיעת הראיות ועדות המומחים שוכנעתי כי במקרה הנוכחי היה מקום לבצע צילום של אזור הצוואר וכי אי ביצועו של צילום שכזה מהווה רשלנות. אני ער לחשש מביצוע בדיקות סרק יקרות ומצילומים הכרוכים בקרינה, וכן לטענות בדבר "חוכמה בדיעבד", אולם מצאתי כי הנתונים שעמדו בפני הצוות הרפואי, בזמן אמת, הצדיקו, לכל הפחות, העלאת חשד לפגיעה בצוואר וחייבו ביצוע בדיקות לשלילת חשד זה. בדיקות שכאלו לא נעשו. טענת הנתבעת שהשבר נגרם בעת שהותה של התובעת במוסד שיקומי היא ספקולציה שהועלתה לאחר שהתגלו קשיים בקו ההגנה המרכזי שלה, ואפילו המומחה מטעמה אינו מזכיר אפשרות זו בחוות דעתו. אי-ביצועו של הצילום גרם נזק ראייתי, המצדיק להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעת.

   האם היה מקום לצלם את עמוד השדרה הצווארי?

9. בעת הגעתה לבית חולים סבלה התובעת מחבלת ראש, התלוננה על כאבים בכתף ובגוף ולא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה. היא נבדקה על-ידי מומחה ברפואה פנימית ועל-ידי מתמחה בנוירולוגיה (ד"ר בורוכוביץ'). בבדיקת הנוירולוגית נרשם כי לא נמצא "קשיון עורף" אך צוין כי החולה "לא הייתה מסוגלת לקום עקב כאבים". בוצעו, כאמור, CT ראש על מנת לשלול פגיעה מוחית, צילומים של עמוד השדרה המותני וצילום חזה. לא בוצע צילום של עמוד השדרה הצווארי.

    

10. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי בהעדר תלונה ספציפית על כאב בצוואר, ומשנמצא בבדיקת הנוירולוגית כי אין קישיון עורף, לא מקום לחשוד בפגיעה בעמוד השדרה הצווארי או להפנות את התובעת לצילום. אינני מקבל טענה זו ואני מעדיף את עמדתו של המומחה מטעם התובעת כי: "הייתה חבלת גולגולת, הייתה חבלה על הכתפיים, בפירוש. יש מקטע אחד של בערך 15 ס"מ, בין הגולגולת לכתף, שיש התעלמות מהם, וזה הצוואר" (עמ' 52, 10). ובהמשך "אתה לא יכול לצלם בזה, לצלם את זה, לצלם את זה, ולהתעלם מהקטע שהכי מסוכן" (עמ' 55, 7).

11. מסקנה זו, לפיה היה מקום לחשוד בפגיעה בצוואר אולם אפשרות זו כלל לא נשקלה, נתמכת במספר ממצאים בנוסף לחוות הדעת. למרות שהתובעת התלוננה על כאבים בגוף ובגפיים והתקשתה לעמוד היא לא נבדקה בידי אורתופד ולא בוצעה בדיקה של עמוד השדרה לכל ארכו כנדרש וכמקובל (עדות מומחה הנתבעת, בעמ' 100-101). חרף זאת נשלחה לבצע צילומים של עמוד השדרה המותני דווקא. לא ברור מי שלח את התובעת לצילום הגב (כנראה פנימאי, אולם אין רישום ברור, ראו החלטה בעמ' 106), ולא ניתן הסבר מניח את הדעת להחלטה לצלם את החלק התחתון של עמוד השדרה ולהתעלם מחלקו העליון הקרוב יותר למוקד הפגיעה בראש (ראו חקירת מומחה הנתבעת מעמ' 110). גם אם אניח כי לרופאים הייתה סיבה לחשוד בפגיעה בעמוד השדרה המותני ולבצע את הצילומים (אף שהדברים לא נרשמו) הדבר רק מחזק את מסקנתו של מומחה התובעת, שכן אם הפגיעות בראש ובגוף הצדיקו צילומים היה אמור להתחזק החשד כי גם הצוואר שמחבר ביניהם ושמעצם טיבו פחות חסון מן הגולגולת ומן הגוף עשוי היה להיפגע. חשד זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר באישה מבוגרת מאוד, כבת 86, שסובלת מאוסטאופורוזיס ומחולשת עצם, וכל חבלה אצלה מסוכנת ומועדת לפורענות (עמ,121, 31). אלא שאפשרות הפגיעה הצווארית כלל לא הועלתה וכלל לא נבדקה.

12. הנתבעת מפנה להנחיות מינהל הרפואה במשרד הבריאות בדבר "הנחיות קליניות להסדרת חשד לנזק בעמוד השדרה הצווארי – דרישות לסילוק הצווארון" מיום 20/2/03, שלטענתה תומכות במסקנה כי לא היה מקום לבצע צילום צוואר. אלא שבחינת ההנחיות מוביל דווקא למסקנה הפוכה. בסעיף 3.2 נקבע כי "תתכן חבלה במנגנון בלתי ישיר" ללא פגיעה ישירה של הצוואר, ומובהר הקשר בין חבלת ראש לבין פגיעה בצוואר, ובסעיף 4.4 נקבע כי "חבלת פנים/ראש ניכרת" היא בין ה"סימנים קליניים/אנמנסטיים – מגבירי סבירות לפגיעה בעש"צ". התובעת נפגעה בחבלת ראש ניכרת ונוכח הפגיעה באזור הכתפיים והגוף היה אמור להתעורר חשד כי מנגנון הפגיעה כלל גם את הצוואר שביניהם. בנסיבות אלו לא מתקיימות הוראות סעיף 5.1 (אליהן מפנה מומחה הנתבעת) שמפרטות רשימת תנאים מצטברים בהתקיימם אין צורך בביצוע צילום עמ"ש צווארי, שכן מנגנון החבלה החשיד פגיעה בעמוד השדרה הצווארי. דומה אפוא כי פרשנות סבירה של ההנחיות דווקא מחייבת את המסקנה כי היה מקום לבצע צילום של חוליות הצוואר במקרה הנוכחי.

     

     

13. הנתבעת מייחסת חשיבות רבה לבדיקתה של ד"ר בורוכוביץ' שבדקה את התובעת עם הגיעה לבית החולים ומצאה כי אין "קישיון עורף" (עמ' 35 לראיות הנתבעת). לטענתה בדיקה זו מצביעה על כך שלא היה מקום לחשוד בפגיעת עורף ואפילו מוכיחה כי התובעת כלל לא סבלה משבר באותה עת. אין לקבל טענות אלו. אכן, הוכח כי בדיקת קישיון עורף מחייבת הזזה של הצוואר במספר מישורים, ויש צדק בטענה שהעדר תלונה על כאת בעת התזוזה מפחית את החשד כי הצוואר פגוע. אלא שלמרות הפחתת החשד הוא לא נשלל לחלוטין. טעם הדבר: בדיקת קישיון עורף לא נועדה לבדוק פגיעה בחוליות הצוואר אלא פגיעה גולגולתית (עמ' 103 משורה 15) וגם במקרה הנוכחי סביר כי הבדיקה נעשתה כדי "לשלול פגיעה גולגלתית" (עמ' 104, 4). מכאן שעיקר התמקדותה של הנוירולוגית היתה בפגיעת הראש ולא באפשרות לפגיעה בחוליות הצוואר וכלל לא ברור מה מידת התנועה שנמצאה ואם הבדיקה הגיעה לטווח תנועה שמעורר כאב (עמ' 23, 16). ואכן, מומחה התובעת העיד כי יתכנו מצבים של שבר ללא תזוזה שאינו מחייב כאבים עזים בשלב הראשון (עמ' 42, משורה 7). בהתחשב בעובדות אלו, בעובדה שהבדיקה בוצעה כש"החולה לא מסוגלת לקום עקב כאבים" והייתה מוגבלת, ובכך שד"ר בורוכוביץ' הייתה באותה עת מתמחה בנוירולוגיה, בשנה שניה מתוך חמש-שש שנות התמחות (עמ' 133, 11), כלל לא ברור מה היקף הבדיקה שנערכה לחוליות הצוואר ועל מה מעיד העדרו של קישיון עורף. בנסיבות אלו לא ניתן לומר שבדיקת קשיון העורף לבדה הייתה אמורה למנוע כל בדיקה אחרת של חוליות הצוואר. כאמור לעיל, לא בוצעה בדיקה של עמוד השדרה לכל אורכו ולא בוצעה כל בדיקה ממוקדת של חוליות הצוואר ולא הועלתה האפשרות כי אזור הצוואר נפגע בתאונה.

14. התובעת נותרה מאושפזת בבית-החולים, במחלקה פנימית, עוד שלושה ימים, עד 31/12/10. המסמכים הרפואיים מלמדים כי חרף כאביה העזים והקושי בתנועה, עליהם העידו גם ילדיה, ולמרות שבתום האשפוז לא שבה לביתה אלא נאלצה להתאשפז במוסד שיקומי, לא בוצעה בדיקה נוספת של עמוד השדרה ולא נבחנה אפשרות לפגיעה אורתופדית או עצבית. הנתבעת טוענת כי אזור הצוואר נבדק ונמצאה תזוזה חופשית, ומפנה לרישום בכתב יד בעמ' 47 לראיותיה, שם, לטענתה, נרשם, במסגרת "גיליון בדיקה ומעקב" כי תנועות הצוואר תקינות. טענה זו אינה תואמת את הכתוב במסמך, וראוי היה למדינה שלא להעלותה. קריאת המסמך מעלה, ללא כל ספק, כי המילים "תזוזה חופשי" אליהם מפנה הנתבעת מתייחסות לכתפיים ולא לצוואר, כשלגבי הצוואר נרשמו המילים "ללא גודש" בלבד. במסמך זה, וכמותו בגיליון ההעברה למחלקה מ-28/12/10 (עמ' 38 למוצגי הנתבעת) ובסיכום אשפוז מ-30/12/10 (עמ' 42), אין התייחסות לבדיקת עמוד השדרה, העורף והצוואר (מלבד בדיקת גודש ובלוטות) ואין רישום על בדיקת נוירולוג או אורתופד, וזאת למרות תלונותיה על כאבים קשים וקושי בקימה (ראו גם עדותו של מומחה התובעת בעמ' 65, 15). בראש הפרק "נוירולוגיה" נרשמה מילה אחת – "תקין" ללא כל פירוט.

     

     

15. סיכום דברים הוא כי נוכח פגיעותיה של התובעת, גילה, תלונותיה ומנגנון הפגיעה, היה מקום לחשוד בפגיעה בעמוד שדרה צווארי ולבצע צילום של חוליות הצוואר ולא רק של עמוד השדרה המותני. יתרה מכך, התובעת שהתה מספר ימים במחלקה הפנימית ובכל אותה תקופה לא נבדקה בחשד לפגיעה אורתופדית וזאת למרות מנגנון הפגיעה הראשוני ותלונותיה הנמשכות. בנסיבות אלו אני מקבל את עמדתו של פרופ' רופמן, המומחה מטעם התובעת, כי פרקטיקה רפואית תקינה חייבה ביצוע בדיקות מקיפות יותר של עמוד השדרה כולו, ואזור הצוואר בפרט, ובוודאי שחייבה צילום של אזור הצוואר כדי לוודא שלא נגרמה בו חבלה. חשוב להדגיש – אין מדובר בחוכמה בדיעבד שכן בפני הצוות הרפואי עמד מלוא החומר הרפואי ולא הועלה כל חשד לפגיעה בצוואר. עוד אוסיף כי התובעת נשלחה ממילא למספר צילומים וניתן היה לאשר או לשלול את החשש מפגיעה צווארית בפעולה פשוטה ביותר של ביצוע הצילום גם באזור עמוד השדרה הצווארי.

    נוכח כל אלו אני מקבל את הטענה כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי.

    טענת הנתבעת כי השבר נגרם בעת האשפוז במוסד הסיעודי

16. טענה זו של הנתבעת לא עלתה באופן מפורש בכתב הגנתה ולא נזכרה בחוות דעתו של המומחה מטעמה. היא הושמעה רק בשלב מאוחר יחסית בהליך, כשהנתבעת חשה כי קו ההגנה המרכזי שלה עשוי שלא להתקבל (ראו גם עמ' 20-22 לפרוטוקול והערותיה של נציגת בית-החולים, ד"ר זיו-נר). על-פניו מדובר בהרחבת חזית פסולה ואסורה הן משום שחזית המחלוקת הזו לא נפרשה בשלבים מוקדמים יותר של ההליך והתובעת לא יכלה להיערך לה, והן, ובעיקר, משום שבהתאם לתקנה 127 לתקנות הסדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, היה על הנתבעת להגיש חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה זו. בנסיבות אלו מנועה הנתבעת מלהעלות טענתה זו, והדברים הובהרו במספר החלטות ופסקי דין, ראו, למשל, החלטותיו של כב' השופט זילברטל ברע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה [3/2/13] ורע"א 3826/13 שיפטן נ' פלוני [12/8/13]; ופסק דינה של כב' השופטת טולקובסקי בת.א. (מחוזי מרכז) 52964-02-11 S.C.Reason investment נ' אביעז [20/8/15].

17. די בכך כדי להביא לדחיית הטענה, אולם אתייחס בקצרה גם לגוף הדברים. טענת הנתבעת כי השבר נגרם בעת האשפוז המוסד השיקומי היא ספקולציה בלבד. לא הובאו ראיות שיתמכו בה. אין מסמכים שיעידו על חבלה בזמן השהות במוסד השיקומי. לא זומנו עדים ולא נשלחה הודעת צד שלישי (שכן, כאמור, הגרסה הועלתה רק בשלב מאוחר). במסמכים בבית-חולים אסף הרופא אליו הובאה התובעת אחרי שהתגלתה חולשת הגפיים לא נטענה טענה שכזו ואין בהם כל ממצא שיעיד על חבלה. נהפוך הוא. בהגעתה של התובעת לאסף הרופא נרשם כי נחבלה בצוואר בתאונה הראשונה. רישום זה מעלה תמיהות מדוע בבית חולים וולפסון אין כל אזכור לפגיעה בצוואר. אין גם כל קביעה רפואית שרמז על האפשרות כי נגרמה חבלה במוסד השיקומי, וכאמור לעיל – גם מומחה הנתבעת אינו מעלה אפשרות זו בחוות דעתו אלא מתייחס לסבירות הטיפול שניתן בבית-החולים.

18. הנתבעת סבורה כי הראיות לגרסתה הן הבדיקה הנוירולוגית בה לא נמצא קשיון עורף והרישום לפיו נמצאו תנועות צוואר חופשיות. אולם בדיקות אלו אינן תומכות בגרסתה. כפי שפורט, בדיקת קשיון העורף בוצעה בהקשר רפואי אחר ויש חשש כי לא בחנה (וממילא גם לא איבחנה) את המגבלה בצוואר, ואילו הרישום בדבר "תזוזה חופשי" מתייחס לכתפיים ולא לצוואר.

19. הנתבעת מוסיפה כי לא יתכן שהתובעת סבלה משבר שכן "לא יכול להיות מצב שנשברו חוליות בעמוד שדרה בלי שהיא תצעק לשמים. היא לא תיתן להוריד אותה מהמיטה כפי שנעשה פה, היא לא תלך הביתה בשלווה כפי שהלכה מפה. אלה דברים שלא מתיישבים ביחד. לא מתיישבים גם עם תמונה כל כך שפירה, של כל מהלך האשפוז" [עמ' 115, 7]. היא מדגישה כי במוסד השיקומי עברה התובעת פזיותרפיה ואף דווח על שיפור במצבה, וכי גם עובדות אלו שוללות אפשרות לשבר. מדובר בטיעונים כבדי משקל, אולם מולם נמצאת עדותו של מומחה התובעת שהתייחס כבר בחוות דעתו לאפשרות כי נגרם נזק שניוני מתמשך שהחמיר את הפגיעות שנגרמו בשבר הראשוני שלא טופל. בחקירתו הוסיף והסביר כי יתכן בהחלט שבשלב הראשון השבר היה ללא תזוזה ולכן הכאב יהיה מופחת אך בהעדר טיפול חלה החמרה. "ישנם שברים בעמוד שדרה, אפילו צווארי, ודווקא צווארי, צווארי יש מרווח יותר גדול, שהם שברים ללא תזוזה, שמאפשרים בכל זאת עמידה, בכל זאת ישיבה, בכל זאת אפילו הליכה עם הליכון, בתחילה, אבל אם הדבר לא מקובע ולא מקבל שמירה של הדבר הזה, אז חלה התקדמות, וזה לדעתי, זה בדיוק ה-Scenario שאירע, לדעתי, זה ה-Scenario שאירע כאן. כי לא הייתה נפילה נוספת, לא הייתה חבלה נוספת, לא היה שום דבר" [עמ' 42, משורה 7]. ועוד הבהיר כי רישום על פזיותרפיה ועל שיפור אינו מלמד דבר שכן "לא את ולא אני יודע מה היא עשתה פיזיותרפיה. יכול להיות שהעמידו אותה והוליכו אותה עם הליכון, אינני יודע. זה לא שמישהו עבד על עמוד השדרה הצווארי והתחיל להזיז אותו ואז נגרם שבר" [עמ' 38, 31]. הנה-כי-כן, קיימת אפשרות ממשית כי התובעת לא התלוננה על כאבים מפני שהשבר היה בעמדה טובה יחסית ומפני שהכאבים "מוסכו" על ידי כאבים אחרים שהסתירו אותם.

20. המסקנה היא כי טענת הנתבעת שהשבר נגרם במועד מאחר יותר לא הוכחה. מדובר בספקולציה שלא נתמכה בראיות או בחוות דעת מתאימה. יודגש כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעת, שכן העובדה שלא בוצע צילום צוואר נדרש גרמה לתובעת נזק ראייתי משמעותי ביותר ובהעדר צילום אין באפשרותה לשלול טענה תיאורטית שכלל לא היה שבר (ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל [14.12.06]).

     

     

     

     

    סיכום לעניין האחריות והקשר הסיבתי

21. האפשרות הסבירה ביותר היא שהתובעת נחבלה בצווארה כבר בזמן התאונה הראשונה. רופאי הנתבעת התמקדו בעיקר בחבלת הראש, אך היה עליהם לחשוד בחבלה צווארית נלווית ולשלול חשד זה. למרבה הצער אפשרות הפגיעה בצוואר כלל לא הועלתה ולתובעת לא בוצעו בדיקות מתאימות אף שנבדקה בהקשרים אחרים (עמ"ש מותני). די היה בתוספת קטנה לצילומים הרבים שנערכו לה כדי לאשר או לשלול את החשד. גם בהמשך, במהלך אשפוזה, לא נבדקה בדיקה מלאה שתבחן אם כאביה והקושי לעמוד קשורים בפגיעה בעמוד השדרה. כתוצאה מכך לא אותר השבר והתובעת שוחררה בלא שטופלה. בהעדר טיפול נגרמה החמרה הדרגתית של השבר דבר שהביא ללחץ על עצבי עמוד השדרה ולפגיעה בלתי הפיכה בעצבים. פגיעה זו הייתה עשויה להימנע אם השברים היו מטופלים במועד מוקדם יותר(מומחה הנתבעת אינו שולל כי טיפול מוקדם בשבר היה מונע החמרה). מכאן שאי-האבחון וחוסר הטיפול הראשוניים הם שהובילו לפגיעה הנוירולוגית נושא תביעה זו.

22. בנסיבות אלו נקבע כי הנתבעת אחרית לנזקי התובעת.

    הנזקים

23. התובעת משותקת בשתי רגליה ומרותקת לכיסא גלגלים וכי היא סובלת מ-100% נכות. מאז התאונה ועד היום, כארבע שנים וחצי, היא מאושפזת בבית חולים שמואל הרופא בעלות של 13,457 ₪ לחודש. מוסכם כי תוחלת חייה עוד כארבע שנים.

24. עלויות אשפוזה של התובעת במוסד הסיעודי: התובעת טוענת כי עלות אשפוזה בשמואל הרופא עד מועד הגשת הסיכומים היא 587,709 ₪ ולעתיד צפויה העלות לעמוד על סך של 645,665, ומבקשת פיצוי מלא בגין אשפוז זה בסכום כולל של 1,233,665 ₪. הנתבעת טוענת, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר רינות, כי התובעת סבלה מנכות של 50% ברגליה עוד לפני התאונה וכי ממילא הייתה נזקקת בשלב כלשהו לעזרה ולאשפוז סיעודי. לטענתה יש לנכות מחצית עלויות האשפוז וכן להוסיף ולנכות סכומים שקיבלה התובעת מן המוסד לביטוח לאומי, מביטוח סיעודי פרטי שעשתה, שכירות שמתקבלת על ביתה והוצאות שנחסכו ממנה. על יסוד נתונים אלו היא מציעה שיפוי של 61,218 ₪ לתקופת העבר ופיצוי של 76,826 ₪ לתקופת העתיד, סה"כ 138,044 ₪.

25. בחינת הראיות מעלה כי התובעת, ככל אדם בן 86, לא הייתה בבריאות מלאה בזמן התאונה. בימים 23/12/10 – 26/12/10, יום אחד לפני התאונה, הייתה מאושפזת בבית חולים וולפסון בשל קוצר נשימה וגודש ראייתי, והתאונה נגרמה בשל סחרחורת ואובדן שיווי משקל בביתה. בהערכה מטעם המוסד לביטוח לאומי שנערכה ב-16/12/10, כעשרה ימים לפני התאונה, נמצא כי היא מוגבלת בכיפוף רגליים ונעזרת במקל הליכה. מתקשה בהליכה, אינה יוצאת מהבית לבד ואינה מתרחצת לבד. כמו כן צוין כי שבוע לפני הבדיקה (כעשרים ימים לפני התאונה) נפלה ונחבלה בראש. עם זאת, היא הייתה עצמאית, התגוררה בביתה בגפה, ובהתאם לאותה חוות דעת תפקודית שעליה נסמכת הנתבעת נמצא כי היא מתפקדת בבית כולל הכנת אוכל והתלבשות, ונעזרת עזרה חלקית של תשע שעות שבועיות על ידי מטלפת שהגיע שלוש פעמים בשבוע ומומנה על ידי המוסד לביטוח לאומי. חוות דעת זו תאמה את עדות ילדיה של התובעת לגבי מצבה.

26. הראיות מלמדות כי במועד התאונה התגוררה התובעת בביתה ולא נזקקה לאשפוז או לעזרה גדולה משמעותית מעבר למה שניתן לה ומומן על ידי ביטוח לאומי. עם זאת, הוכח כי מצבה היה במגמת ירידה, שכן סבלה משתי נפילות בתקופת זמן קצרה, אושפזה יום אחד בלבד לפני התאונה, והתלוננה על קושי בהליכה, במקלחת וביציאה מהבית. סביר מאוד כי עם הזמן הייתה נדרשת ממילא לעזרה רבה יותר – בין במתכונת של עובד סיעודי ובין במעבר לדיור מוגן. חישוב הנזק חייב לתת ביטוי לנתונים אלו וכן יש לנכות סכומי כסף שונים שמתקבלים בשל התאונה ובהם דמי שכירות בסך 3,500 ₪ מהשכרת דירתה [עמ' 93, 2] והוצאות המגורים שנחסכו בשל האשפוז (חשמל, מים, ארנונה, מזון וכו') המוערכות בסכום של כ-2,000 ₪ בחודש (בהתאם לידת משק הבית ביחס להכנסותיה שעמדו על כ-5,800 ₪ בחודש). לא הוכח כי התובעת קיבלה תגמולי מל"ל בעקבות התאונה והראיות מלמדות כי קצבת המל"ל דווקא הופסקה לאחר אשפוזה שכן לא נדרשה לעזרה בבית [עמודים 409-416 למוצגי הנתבעת]. לפיכך אין מקום לניכוי קצבאות מל"ל, וברי כי אין לנכות פנסיה או קצבת זקנה שהתובעת קיבלה טרם התאונה וללא קשר אליה. בהתאם לדין, ובניגוד לטענות הנתבעת, אין לנכות סכומים שקיבלה מביטוחים פרטיים.

27. בהתבסס על הנתונים שפורטו למעלה, שכוללים גם מרכיב חוסר ודאות מסוים, אני מעריך כי אלמלא התאונה הייתה התובעת נשארת בביתה עוד כשנתיים, עד דצמבר 2012 (גיל 89 לערך). לגבי תקופה זו זכאית התובעת לפיצוי מלא בגין דמי האשפוז, בסך 227,237 ₪, כשמסכום זה יש לנכות דמי שכירות וחסכון בהוצאות הנאמדים בסכום של כ-5,500 ₪ בחודש (3,500 ₪ שכירות + 2,000 ₪ הוצאות), וסה"כ אחרי הניכוי – 95,237 ₪. לאחר פרק זמן זה סביר כי הוצאותיה עבור סיעוד היו גדלות, ומכאן שלא ניתן לשייך את מלוא עלויות האשפוז הסיעודי לתאונה. בחישוב עלות האשפוז (13,457 ₪) בניכוי השכירות והחיסכון בהוצאות (5,500 ₪), ההוצאה החודשית היא 7,957 ₪, ובהתחשב בעליה בהוצאות האשפוז, שבוודאי הייתה הולכת וגדלה עם השנים, מצאתי לשייך לתאונה מחצית מסכום זה (3,978 ₪) לעבר ולמשך מחצית תוחלת החיים, ורבע מהסכום (1,989 ₪) לתוחלת החיים הנותרת. חישוב הנזק בהתאם לנתונים אלו עומד על סך של 135,269 ₪ לעבר ו-118,025 ₪ לעתיד (בהתאם לתוחלת החיים המוסכמת של ארבע שנים).

    סה"כ עלויות האשפוז 348,531 ₪.

     

     

     

28. כאב וסבל: קשה לכמת את הסבל שנגרם לתובעת שהייתה אישה עצמאית שהתגוררה בביתה וכיום היא מרותקת לכיסא גלגלים, נזקקת לעזרת הזולת ומתגוררת במוסד סיעודי. בהתחשב בעובדות מצערות אלו, אך גם בטיעוניה של הנתבעת בנוגע לגילה של התובעת ומצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה, וכן בעובדה שהתאונה המקורית והסבל שנבע ממנה (כולל הניתוח) אינה באחריות הנתבעת, נפסק פיצוי בסך 200,000 ₪.

29. נסיעות: התובעת נזקקת כיום להסעה באמבולנס, אולם בשל מצבה אינה נזקקת לנסיעות רבות. מצאתי לפסוק בהתאם לקבלות שהוצגו סכום של 3,500 ₪ לעבר וסכום דומה לעתיד, סה"כ 7,000 ₪.

30. הוצאות רפואיות: הוכחו הוצאות בסכום של 2,230 ₪. לא הוכחו הוצאות מעבר לכך ולא הוסבר גם מדוע נדרשות הוצאות מעבר למה שניתן ממילא במוסד הסיעודי.

31. הפסד מימון מטפלת על ידי המל"ל: התובעת מבקשת פיצוי על הפסד הסכומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי למטפלת שסייעה לה לפני התאונה (כאמור – בהיקף של תשע שעות שבועיות). לא מצאתי לקבל דרישה זו שכן שכרה של המטפלת שולם לה עבור טיפול בתובעת ולא היה בגדר הכנסה מוקנית של התובעת. כנגד ההכנסה עמדה הוצאה ואין מדובר בחיסכון או בהפסד.

    סך נזקי התובעת 557,761 ₪.

    סוף דבר

32. התובעת נפצעה בתאונה. בהגיעה לבית-החולים לא טופלה כראוי והדבר הביא להתדרדרות במצבה. שוכנעתי כי אין מדובר באבחנה שגויה לגיטימית של הצוות הרפואי אלא ברשלנות הנובעת מכך שכלל לא הועלתה האפשרות לפגיעה בצוואר, אף שמדובר באפשרות ריאלית ביותר נוכח מנגנון הפגיעה והגיל, ולא נערכו לתובעת בדיקות הכרחיות שניתן היה לערכן בקלות וללא עלויות גבוהות. רשלנות זו היא שהובילה לפגיעה העצבית שהותירה את התובעת משותקת. אמדתי את נזקי התובעת בהתחשב במכלול נתוני התיק לרבות הוצאות האשפוז הסיעודי, הניכויים והשלכות גילה ומצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה.

33. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 557,761 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 131,000 ₪ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    ניתן היום, י"ד תשרי תשע"ו, 27 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.