בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
עניינה של התביעה טענה לרשלנות רפואית של מדינת ישראל – משרד הבריאות.
המדובר בניתוח שעברה התובעת ביום 26.7.10 בבית חולים רמב"ם לצורך החלפת ברך שמאל. בעקבות הניתוח אושפזה התובעת בבית חולים רמב"ם עד ליום 2.8.10.
לטענת התובעת במהלך אשפוז זה, היא עברה צילום רנטגן לצורך מעקב ורק אז נודע לה, כי במהלך הניתוח נותר חלק מהמקדח אשר נעשה בו שימוש בניתוח בתוך עצם הפימור השמאלית.
התובעת טוענת, כי מגיע לה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של הפרט באופן שלא יידעו אותה על כך שנותר חלק מתכתי בגופה.
באופן חריג נמנעה התובעת מלהגיש חוות דעת רפואית לתמיכה בטענתה וזאת לאור עמדתה, כי העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי נותר חלק מתכתי בגופה לאחר הניתוח והדבר צריך שיזכה אותה בפיצוי כספי.
התובעת לא טענה לקיומה של נכות רפואית.
הנתבעת מצידה טענה, כי יש לדחות את התביעה ותמכה את הגנתה בחוות הדעת של האורטופד פרופ. משה סלעי אשר נחקר נגדית על ידי ב"כ התובעת בישיבה מיום 27.2.19.
לאור מחלוקת עובדתית שהתגלתה בין הצדדים, לאחר עדותה של התובעת באותה ישיבה מיום 27.2.19 שמע בית המשפט במהלך הפגרה גם את עדותו של המנתח ד"ר נירנברג ביום 22.7.19.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב לצורך מתן פסק דין.
בסיכומיה מבהירה התובעת, כי העובדות במחלוקת נוגעות לשאלה כיצד ומתי נודע לה על המקרה ומי הגורם שיידע אותה.
התובעת העידה בישיבה מיום 27.2.19, כי נודע לה על המקרה מפי טכנאי הרנטגן וזאת לאחר ביצוע צילום ביקורת לאחר הניתוח ורק לאחר שהקימה צעקה, הודיע לה המנתח ד"ר נירנברג על המקרה.
ד"ר נירנברג טען אחרת.
בסיכומיו מפנה ב"כ התובעת לכך שסיכום האשפוז אינו מזכיר את המקרה וכך גם לא דוח הניתוח. גם דוח ספירת הציוד לא צוין בו דבר למרות שמטרתו לדווח על ציוד או חלקים שלא אותרו.
ביחס לעדותו של ד"ר נירנברג העד הודה, כי טענתו שיידע את התובעת אודות המקרה הינה מסקנה בלבד שכן אינו זוכר מה שאירע 9 שנים קודם לכן. אין כל רישום של ד"ר נירנברג או מי מהצוות המנתח הודיע לתובעת על המקרה.
בישיבת הצוות ד"ר נירנברג כלל לא נכח.
הנתבעת מצידה נמנעה מלהעיד את הרופא שלדברי ד"ר נירנברג נכח איתו בשעה שלטענתו דיווח על המקרה לתובעת לאחר ניתוח.
ד"ר נירנברג לא ידע להסביר מדוע שעון ההוקרה שהוצג בפני בית המשפט ואשר אין מחלוקת שנמסר לו על ידי התובעת, נמסר לו כאות הוקרה על הניתוח בברך שמאל הגם שהודה בחקירתו שאינו יכול לומר האם קיבל אותו אחרי הניתוח השני או שמא אחרי הניתוח הראשון.
לסיכום – התובעת מבקשת מבית המשפט כי יאמץ את גרסתה לפיה אך במקרה נודע לה על ידי טכנאי הרנטגן על הישארותו של חפץ זר בגופה וזאת בנגוד לטענתו של ד"ר נירנברג.
מכל מקום, לטענת התובעת הדרך ליידע אותה היה צריך להיות על ידי הצוות המנתח ולא באקראי על ידי טכנאי רנטגן.
הנזק הלא ממוני המבוקש על ידי התובעת עניינו בשני חלקים – השארת גוף זר בגופה ואי מסירת מידע לתובעת על המקרה כנדרש.
התובעת מפנה לפסיקה שניתנה בתיק 3352-03-08 בבית משפט השלום בנצרת שם טענה התובעת כי נותרה בבטנה מחט עקב ניתוח.
בית המשפט קבע קטגורית כי השארת חפץ בגוף החולה בעת הניתוח היא מהמקרים המובהקים המוכרים כרשלנות ואינה יכולה להתיישב עם נורמת התנהגות מקובלת. לכן גם לא הגישה התובעת חוות דעת רפואית להוכחת רשלנות ולא ברור לה מה ביקשה הנתבעת להשיג על ידי צירוף חוות הדעת של פרופ. סלעי מטעמה אשר בעדותו לא הכחיש כי נותר חלק מהמוליך ברגלה של התובעת וכי כך לא צריך להסתיים היה הניתוח.
בתיק אליו מפנה התובעת נפסק סכום פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני וזה הוא גם הסכום המבוקש בתיק זה בצירוף סכום גלובלי בגין הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
הנתבעת בסיכומיה מפנה ראשית לכך, כי התביעה הוגשה חודשיים לפני התיישנותה והדבר מלמד כי התובעת לא חשבה כלל להגיש את התביעה משך 7 שנים בטענה לרשלנות רפואית.
יש סתירה בגרסת התובעת שידעה על החלק שנשבר כיממה לאחר הניתוח ומצד שני טוענת כי העניין לא צוין בפניה עם שחרורה מהאשפוז.
התובעת זנחה את כל ראשי הנזק האחרים שצוינו בתביעתה והסתפקה בטענה לפגיעה באוטונומיה בלבד.
גם אם תתקבל טענת התובעת, כי ידעה על קיום שבר של מקדח בעצם בשעה שד"ר נירנברג ביקר אותה ליד מיטתה, הרי שעל פי גרסה זו שכאמור הנתבעת מכחישה מדובר בסך הכל ב- 3 ימים מהניתוח, כלומר כל תביעת התובעת הינה קבלת פיצוי עבור פגיעה באוטונומיה עבור 3 ימים של אי ידיעה על קיום שבר של מקדח בעצם, שהרי לא היתה לו כל השלכה לא על הניתוח, לא על ההחלמה ממנו ולא על מותר חייה.
הנתבעת מדגישה בפני בית המשפט את ההוצאות הגבוהות שנגרמו לה לרבות עלות חוות דעתו ועדותו של פרופ. סלעי מטעמה המסתכמות בסכום של 11,700 ₪.
הנתבעת טוענת כי יש לראות את הטענה הנוגעת לדוח ספירת הציוד שלא צוין בו כי הגייד של המקדח נשבר משום הרחבת חזית אסורה.
אין מכל מקום קשר בין דוח ספירת הציוד לגייד שנשבר כפי שהעיד גם המנתח בעדותו.
טענות הנתבעת הן כדלקמן:
1. הנתבעת לא הכחישה את עצם אירוע שבירת הגיד של המקדח במהלך הניתוח והותרתו בעצם הפימור. עם זאת אין לכך כל השלכה רפואית על מצבה של התובעת ועל החלמתה מהניתוח ולמעשה אין כל השפעה או השלכה על מצבה של התובעת.
2. דין התביעה להידחות בהעדר חוות דעת לתמיכה והאמור בה ולמעשה לתובעת לא נגרם כל נזק בר פיצוי בגין שבירת הגיד, דבר שקורה בניתוחים ואין לו השפעה לא על מהלך הניתוח ולא על המנותח.
3. לטענת הנתבעת המקרה של שבירת הגייד הובהר לתובעת במהלך האשפוז לאחר בצוע צלום רנטגן וביקור הרופאים.
4. מהתיעוד הרפואי שצרפה התובעת עולה כי כל תלונות התובעת לאחר הניתוח נוגעות למצבה שאינו קשור כלל לניתוח אלא לברך ימין שנותחה מספר חודשים לאחר מכן.
5. התובעת עצמה מודה כי ידעה על קיום החלק השבור בעצם 3 ימים לאחר הניתוח.
6. בחוות הדעת של פרו. סלעי מטעם הנתבעת הובהר כי לתובעת לא נותרה נכות בשל המצאות הגייד בעצם ונכותה בכל מקרה הינה בשיעור 10% בשל עצם הניתוח להחלפת מפרק הברך וללא קשר לשבירת הגייד. המומחה לא מצא כל רשלנות בניתוח או בהישברות הגייד. מדובר באירוע נדיר והמומחה לא מצא כל רשלנות גם בעצם העדר הרישום של הגייד בדוח ספירת הציוד לאחר הניתוח. לא היה כ למקום במהלך הניתוח לנסות ולהוציא את הגייד השבור, לו אין משמעות קלינית מיוחד שכן הנזק מניסיון להוצאתו במיוחד לאור מחלות הרקע של התובעת רב על התועלת במיוחד שאין כל נזק או השפעה על מצב התובעת מהשארת הגייד. לטענת המומחה ציון קיום הגייד השבור צוין כבר למחרת היום בעת ישיבת הצוות שדן למחרת היום בניתוח. דבר שעולה גם ברישומי קופת חולים. המומחה קובע איפוא כי לא מצא כל רשלנות בניתוח וכי נכות התובעת נובעת כולה מעצם הניתוח שלא קשורה לשבר בגייד. חוות דעת זו לא נסתרה.
7. התובעת לטענת הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי דבר קיום המקדח השבור במהלך הניתוח נרשם כבר למחרת הניתוח בישיבת הצוות הרפואי בדן בניתוח. התובעת סמכה על הרופא שביצע את הניתוח בברך שמאל וחזרה ועברה ניתוח להחלפת ברך ימין אצל אותו מנתח. לא זאת אף זאת גם הגישה למנתח שעון קיר עם הקדשה.
8. ד"ר נירנברג העיד בבית המשפט כי המקרה שאירע לתובעת בניתוח חסר חשיבות קלינית וכי מדובר בדינמיקה של התרחשויות בלתי צפויות. כך ציין "אין חובת דיווח מיידית. סדר העדיפות הוא קליני. זה מה שאנחנו עושים כל יום". עוד העיד כי אין ספק שהודיע לתובעת על הגייד שנשבר. לטענתו על עובדת שבירת המקדח ידעו המנתחים בניתוח אך אין לכך חשיבות קלינית וביחס לשעון שנמסר לו על ידי התובעת ציין כי "עובדה היא שהתובעת נתנה לי מתנה שהיא מתנת הוקרה".
לסיכום, לטענת הנתבעת עובדת קיום הגייד השבור נמסר לתובעת למחרת הניתוח כמקובל. את
הרופאים ביקשו לאחר צילום הביקורת לבדוק את משמעות המקרה ולאחר שנכחו לדעת שאין לכך
כל משמעות לבריאות התובעת. גם אם תתקבל גרסת התובעת נמסר לה לשיטתה על שבירת הגייד
בסך הכל 3 ימים לאחר הניתוח. אין כל נזק לברך והניתוח תקין. התובעת חזרה וביצעה ניתוח בברך
ימין אצל אותו מנתח. לא נגרם לה כל נזק.
הנתבעת דוחה את הדרישות לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה וטוענת כי אם בית
המשפט ימצא כי יש מקום לתת פיצוי הוא לא צריך לעלות על 10,000 ₪ בלבד. אין כל דמיון במקרה
שלפנינו לפסקי הדין הדנים בפסיקת פיצוי עקב פגיעה באוטונומיה. במקרה שלפנינו לא נפגעה כלל
זכותה של התובעת לקבלת החלטה באופן חופשי כל שטענה הוא כי נודע לה 3 ימים לאחר הניתוח וכי
אין רישום כל ומשכך טענה כי אין פגיעה באוטונומיה ואין מדובר בשלילת זכותה של התובעת. המקרה
אותו מצטטת התובעת הוא מקרה שונה לחלוטין שאין לגזור ממנו גזירה שווה למקרה שלפנינו.
במקרה נשוא פסק דין 3352-03-08 דובר על טענה להוותרות מחט בעור אצל התובעת שם לאחר ניתוח
קיסרי הוכחשה הטענה כי המחט הושארה בעור אצל התובעת לאור מספר ניתוחים שעברה. התובעת
טענה לנזקים עקב הותרת המחט בעור, בית המשפט קיבל תלונותיה בדבר כאבים במשך השנים לבין
הוותרות המחט. לא נפסק לה כל פיצוי עבור פגיעה באוטונומיה שזו טענתה היחידה של התובעת כאן
לקבלת פיצוי.
לאחר שעברתי על סיכומי הצדדים להלן פסק דיני:
דין התביעה להתקבל, אך הפיצוי הכספי אותו דורשת התובעת נראה בעיני מופרז ולא פרופורציונלי לנתוני התיק ואין בדעתי לקבלו.
אין חולק כי הושאר חלק ממקדח בגופה של התובעת וזאת לאחר ניתוח שעברה בעצם הפימור השמאלית.
הצדדים היו חלוקים בשאלה כיצד ומתי נודע לתובעת על המקרה ומי הגורם שיידע אותה.
לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת אני נותן אמון בעדותה, כי הצוות המנתח לא יידע אותה על העובדה שחלק מהמקדח נשאר בגופה ובוודאי שהדבר לא נעשה מיד לאחר הניתוח, הדבר נודע לה באקראי כפי שהעידה על ידי טכנאי הרנטגן אשר ביצע את הצילומים.
לא התרשמתי מעדותו של ד"ר נירנברג כי יידע את התובעת מיד לאחר המקרה יחד עם נוכחות של רופא אחר.
עוד אציין כי התיעוד הרפואי היה צריך להכיל בתוכו התייחסות לעניין זה של השארת חלק מהמקדח בגופה של התובעת והדבר לא נעשה.
התובעת לא טענה לנכות. חזרה בה מכל טענה לראש נזק כזה או אחר לרבות טענות הנוגעות לכאבים ולמעשה טענתה היחידה היתה כי היתה פגיעה באוטונומיה של הפרט על רקע אי הגלוי בזמן אמת של השארת חלק מהמקדח ובעניין זה אני נותן אמון בעדותה ובגרסתה כפי שנמסרה בבית המשפט ואינני סבור גם כפי שניסתה הנתבעת לצייר בסיכומיה, כי נתגלו סתירות כלשהן בגרסאות שונות שנמסרו על ידה.
בנסיבות העניין ולאחר ניתוח עדותו של פרו. סלעי מטעם הנתבעת, אכן לא היה בעדות זו כדי לשפוך אור על תוצאת פסק הדין ופרופ. סלעי למעשה אישר את העובדות שהיו ידועות תוך שהוא עצמו מדגיש כי התוצאה של השארת חלק בגופה של התובעת איננה תוצאה ראויה ורצויה.
דין התביעה איפוא להתקבל ולתובעת מגיע פיצוי.
עם זאת נסיבות התיק אינן מצדיקות פיצוי בסדר הגודל אותו דרשה התובעת ובוודאי שאין להקיש מתיק זה בעניין תיק אחר שהוצג בפני שמספרו 3352-03-08 בבית משפט השלום בנצרת שם נותרה בבטנה של התובעת מחט עקב ניתוח.
אני מסכים לחלוטין עם מסקנות פסק הדין שם כי השארת חפץ בגוף חולה בניתוח אינה מתקבלת על הדעת ואולם בנסיבות תיק זה מדובר היה בתובעת שיש לה כאבים עקב השארות המחט והדבר זיכה אותה בפיצוי הולם יחד עם ראשי נזק נוספים.
בנסיבות תיק זה אכן נפגעה האוטונומיה של התובעת כאשר לא נמסר לה לאחר הניתוח כי הושאר חפץ בגופה. הגלוי היה אקראי ובוודאי הסב לה חוסר נחת קשה. עם זאת הגלוי היה מספר ימים מועט אחרי הניתוח. התובעת הגישה את תביעתה שנים רבות לאחר המקרה ואף לא טענה טענות כאלו או אחרות כנגד המנתח ואף עשתה ניתוח נוסף על ידו. נסיבות התיק הכוללות אינן מצדיקות פיצוי בסדר הגודל אותו דרשה התובעת. עם זאת יש לפצותה בשים לב לעובדות המקרה כפי שהוצגו בפני וגם לעובדה שהתובעת נמנעה מצירוף חוות דעת רפואית כלשהי ביחס לתביעה ועל כן אני מפצה אותה בשים לב לכל האמור לעיל בראש הנזק האמור והמבוקש על ידה אשר הוכר על ידי בנסיבות תיק זה בסך של 35,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף 20% שכר טרחת עורך דין + מע"מ וכן החזר אגרה ששולמה על ידי התובעת.
סכום זה תשלם הנתבעת לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ביתרת האגרה החלה אם תהיה קיימת, תישא הנתבעת.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן והודע , ט' אלול תשע"ט, 09 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.
