לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו עקב תאונת דרכים בה היה מעורב.
על מנת שלא להרחיב את היריעה מעבר לדרוש, ייאמר כבר עתה כי המחלוקת העובדתית בתיק זה מצטמצמת לשאלה אחת ממוקדת והיא האם התובע נפל ממשאית עקב פעולה/תזוזה של מנוף המשאית או שנפל מסיבה אחרת. הצדדים אינם חלוקים בפן המשפטי ובתוצאה המשפטית הכרוכה בתשובה על שאלת סיבת הנפילה. ייאמר שגם חרף "טרוניות" הצדדים בעניין הנכות הרפואית, איש לא ביקש לחקור את המומחה ואין באמת מה לדון במישור זה (להבדיל מהפן התפקודי הנגזר מהנכות הרפואית).
טרם הכניסה לדיון לגופו של עניין ראיתי לנכון לציין כי שני הצדדים נכנסו בחקירות (שהיו מפורטות ויצריות) ובסיכומים לפרטי פרטים, ניסו לתת לכל אמרה, גמגום או פיסת נייר משקל מעל ומעבר למשקלם בפועל, ניסו להסיק מכל נתון שהוא מסקנות מרחיקות לכת, לכאן או לכן ברם כבר עתה ייאמר, התמונה הכוללת פשוטה, ההכרעה מתבססת על הראיות, העדויות ונטלי ההוכחה . היות וב"כ הנתבעת התייחס מספר פעמים לנושא, אעיר כי לא נסתר מעיניי שבלא מעט מהתיקים "הגבוליים" נולדות גרסאות המתאימות את התאונה להלכה המשפטית, "החשד" בהחלט קיים וגם מובן ברם לא "החשד" הוא זה שמכריע את התיק אלא הכללים המשפטיים ונכון, לעיתים זוכה תובע שלא צריך לזכות, לעיתים נדירות יותר, לא מצליח מי שנפגע, להוכיח את תביעתו, זו הזירה המשפטית.
כאמור העדים קרי התובע ודודו והנתבע 1 העידו ונחקרו וב"כ הצדדים סיכמו לבקשתם בע"פ לאחר קבלת התמליל ולאחר שניתן להם פרק זמן להכנת הסיכומים ומכאן לדיון בהכרעה.
לגרסת התובע, יליד 1990, ביום התאונה-21.9.18 הגיעה משאית מנוף לחצרו של דודו מר xxx על מנת לפרוק שם משטחי אבן. הדוד ביקש מהתובע לבוא ולסייע לנהג המשאית בקשירת משטחי האבן למנוף המשאית.
לגרסת התובע, הנהג עמד על חומת אבן גבוהה החוצצת בין הכביש לחצר, דודו עמד בחצר הבית (שגם היא גבוהה ממפלס הכביש) והיה מלווה את תנועת המנוף ומוודא והפריקה נעשית במקום הנכון ואילו הוא-התובע עמד על ארגז המשאית והיה מכניס את רצועות המנוף מתחת למשטחים מצד אחד ומוציאן מצד שני. מדובר בשתי רצועות שמצד אחד היו מחוברות לוו המנוף ("השאקל") ומצד שני היו מועברות מתחת למשטח ואז היה צורך להרימן ולחבר את הקצה החופשי שלהן לאותו "שאקל" שמיקומו נשלט ע"י הנתבע 1. לאחר חיבור שתי הרצועות היה הנתבע 1 מרים את המשטח ומעבירו מעבר לחומה לחצרו של הדוד.
בעת אירוע התאונה עמד התובע על סף ארגז המשאית בצד הפונה לכביש (עמ' 16 לתמליל שורות 16-21), ניסה להגיע ולקשור את הרצועה שנותרה לשאקל ואז לטענתו תוך כדי שהוא אוחז בשאקל ומנסה לפתוח אותו כדי להכניס את הרצועה זז המנוף והוא איבד שיווי משקל ונפל (עמ' 18 לתמליל שורות 18-27). התובע הבהיר כי המנוף זז ופגע בידו ולכן איבד שיווי משקל (עמ' 19 לתמליל שורות 6-9).
התובע סיפר כי נהג המשאית היה מכוון את המנוף ומוריד אותו (למעשה את קצהו עם השאקל כך שהתובע יוכל להגיע עם הרצועות ולקשור אותן) כך למשל בעמ' 15 לתמליל שורות 4-9, בעמ' 20 לתמליל שורות 13-14.
כשנפל נתפסה רגלו הימנית בקורת מתכת המותקנת על ארגז המשאית מתחת וכך נגרמה עיקר הפגיעה.
זה המקום לציין כי על גרסה זו חזר מספר פעמים במהלך עדותו (הוא גם נשאל עליה מספר פעמים) וכי הדגים מדי פעם כיצד היו וקרו הדברים על גבי תמונות שהוצגו לו.
על פי התמונות שצולמו בסמוך לאחר התאונה (נסרקו ביום 20.10.21 וסווגו בתיק האלקטרוני בטעות כ"חוות דעת"), רואים כי אכן אחת הרצועות של המשטח המדובר, טרם חוברה לשאקל.
בנקודה זו יש לומר שהנתבעת התייחסה בחלק מחקירתה וטיעוניה למצב בו התובע לא עומד ממש על הקצה-על שפת ארגז המשאית אלא עומד באמצע הארגז או למצער באמצע רוחב משטח האבנים
המונח על הארגז ובמצב כזה, בלתי מתקבל על הדעת שהתובע ייפול ורגלו ותיתפס באותה קורת מתכת באופן שנתפסה. הגם שלשאלת "ההיגיון" הקושר בין הנפילה להיתפסות הרגל בקורה אין משקל רב והכל יכול לקרות תוך כדי תנועה, נפילה ותנועות אינסטינקטיביות אני נוטה להסכים עם עמדת הנתבעת אלא שבפן העובדתי אין בסיס אמתי לקבוע שהתובע עמד עובר לנפילתו בכל מקום אחר חוץ מאשר ממש על שפת הארגז ועם גבו לכביש ואם כך עמד בעת שאיבד שיווי משקל ונפל לאחור ובצורה אנכית, התאונה בה נתפסה רגלו בקורת המשאית אפשרית גם אפשרית.
יש לומר שבתחילת עדותו של התובע בעניין נסיבות התאונה הוצגה לו תמונה בה רואים את המשאית עומדת ליד קיר חצר בית הדוד והוא התבקש לאשר שעמד "על המשטח של המשאית ליד הקיר" ואכן אישר זאת. מדובר בשאלה בעלת אופי כללי ונראה כי התובע אישר שעמד על ארגז המשאית שכשלעצמה עמדה ליד הקיר. מסקנה זו נובעת ממספר הפעמים הרב בהם הבהיר התובע היכן בדיוק עמד עובר לתאונה שחלקם אפרט להלן והן משום שגם הנתבע 1 איננו טוען שהתובע עמד במקום אחר חוץ מאשר על שפת ארגז המשאית.
כך למשל התובע העיד שעמד ממש על קצה ארגז המשאית (וגם צמוד לקצה משטח האבן שהיה גם הוא משיק כמעט לקצה ארגז המשאית כעולה מהתמונות שאינן במחלוקת) ב:
עמ' 16 לתמליל שורות 11-19.
עמ' 17 לתמליל שורות 15-18 (כאן גם ב"כ הנתבעת "מאשר" לתובע בשאלתו כי זה ניגש לקצה הארגז לשם חיבור פינת הרצועה האחרונה).
עמ' 18 לתמליל שורות 20-21 (גם כאן ב"כ הנתבעת "מאשר" לתובע בשאלתו שעמד בקצה).
עמ' 21 לתמליל שורות 22-25 (התובע מאשר שעמד עם הפנים לקיר ולנהג שעמד על הקיר קרי התובע עמד עם גבו לכביש).
עמ' 22 לתמליל שורות 32-35
עמ' 23 לתמליל שורה 5.
דודו של התובע מר xxx סיפר כי הגיע למקום באיחור (למעשה הנתבע 1 הקדים להגיע עם משאיתו) ומהלך העבודה היה כזה בו הנהג שולט על המנוף, התובע מסייע בקשירת המשטחים על המשאית ואילו הוא-מר xxx עוקב אחר ההרמה, ההורדה ומפרק את הרצועות מהשאקל ומשחרר את המשטח שכבר הורד בחצרו.
מר xxx מעיד גם הוא כי התובע עמד על שפת ארגז המשאית ממש לפני שנפל ועם גבו החוצה-לכביש:
עמ' 38 לתמליל שורות 27-36.
עמ' 39 שורה 10, שורות 17-19.
עמ' 40 לתמליל שורות 3-5, שורות 22-23.
עמ' 42 שורות 1-8.
מר xxx העיד שראה כיצד המנוף זז קצת והודף את התובע וגורם לנפילתו (למשל עמ' 41 שורות 23-29 לתמליל) ואישר כי רגלו של התובע אכן נתפשה באותו קורת מתכת המותקנת בצד ארגז המשאית (קורת מתכת המגנה על מה שנראה כמיכל שמן וארגז כלים).
ולסיום, גם הנתבע 1 מאשר שהנפילה ארעה עת התובע ניסה לקשור את הרצועה האחרונה שהייתה רפויה "החוצה" לצד הכביש בעת ש"הוא פספס את קצה הארגז ונפל מטה כאשר רגלו נלכדה בין המעקה למיכל השמן.." (סעיף 4 לתצהיר הנתבע 1).
אם כך, הוכח במאזן ההסתברות הנדרש ומעבר לו כי התאונה ארעה בעת שהתובע ניסה לקשור את קצה הרצועה האחרונה לאותו שאקל כאשר הוא עומד ממש על קצה/שפת ארגז המשאית וגבו לכביש ואז נפל לאחור ורגלו נלכדה באותה קורת מתכת (מה שהנתבע הגדיר כמעקה המגן על מיכל השמן וכל מה שמצוי לידו, קורה או מעקה שמעורבותם בתאונה אינה במחלוקת).
אם כך, התאונה בהחלט אפשרית ו"הגיונית" מה שמחליש מאד את טענת הנתבעת במישור זה.
האם הוכח שהתאונה נגרמה עקב תזוזה או פעולה של זרוע המנוף? כאן יש מצד אחד את עדות התובע ודודו, מצד שני את עדות הנתבע 1 ולצד אלו, יש את התמליל ודוחות מד"א וכן מסמכי בית החולים שהוזמנו והוגשו לתיק.
הנתבעת סומכת ידיה על אי דיוקים שעלו מעדות התובע ודודו ביחס לפגיעת המנוף כאשר תצהיריהם בנקודה זו זהים, בעדותו התובע הבהיר שאם הרושם שנוצר בתצהיר הוא שהמנוף פגע בו בעוצמה הרי לא כך הדבר אלא מדובר בפגיעה או תזוזה שהדפה אותו וגרמה לו לאבד שיווי משקל, התובע ציין כי גובה המנוף היה בערך בגובה חזהו והפגיעה הייתה בידיו (עמ' 18 שורות 38-39 ועמ' 19 שורות 8-10). הדוד בחקירתו ציין כי המנוף הדף את התובע אחורה בעת שהתובע תפס אותו (יש להניח ש"אותו"=השאקל) כך בעמ' 41 לתמליל שורות 1-3 וכי גובה המנוף באותה עת היה סביב גובה החזה של התובע (עמ' 41 לתמליל שורות 28-31). כאשר קוראים את מכלול תשובותיו של הדוד, מגלים שאין באמת שוני או סתירה, איש לא טען או תיאר פגיעה מסיבית של המנוף בתובע אלא הדיפה אחורה שגרמה לאיבוד שיווי משקל בעת שהתובע ניסה להחזיק את השאקל שהיה בערך בגובה חזהו על מנת להכניס את הרצועה.
הנתבע 1 עמד בעדותו (ובתצהירו) על כך שלא הייתה תזוזה של המנוף, בחקירתו סיפר לראשונה שיש מתג בשלט רחוק עליו לחץ ואשר מונע תנועה של המנוף (פרט/עובדה שמקומם לחלוטין בתצהיר ומוזר שאין בו אזכור שכזה) ולטענתו התובע אכן נפל כפי שהוא מתאר (מבחינת המקום, הזמן והפעולה שנועדה להביא לקשירת הרצועה הרביעית והאחרונה) ברם הנפילה ארעה לגרסת הנתבע כשהתובע התכופף להרים את הרצועה הרביעית ואז איבד שיווי משקל ונפל ללא מעורבות המנוף. הנתבע 1 הדגיש כי הנפילה הייתה כשהתובע ניסה למשוך את הרצועה הרביעית מתחת למשטח כדי להוציאה ובמקום לרדת מהארגז ולמשוך אותה בצורה בטוחה הוא ניסה למשוך אותה כשהוא על קצה הארגז ומתכופף לשם כך (ראה בעיקר עמ' 56 לתמליל שורות 8-18.
עם גרסה "קריטית" זו יש בעיה. הנתבע הוא זה שצילם את התמונות שהוצגו והוגשו לתיק, הוא זה שטען כי הן משקפות את המצב ש"קפא" בזמן ממש בעת התאונה ובתמונות נראית הרצועה הרביעית כשהיא כבר מונחת על החלק העליון של משטח האבנים עם "רזרבה ארוכה" של רצועה שניתן היה לחבר לשאקל כך שהמסקנה היא שהנתבע 1 פספס משהו בסדר הזמנים בו ארעה התאונה ואם התמונה משקפת את המצב שקפא לפני/ממש בעת אירוע התאונה, הרצועה כבר הייתה מונחת על המשטח והיה לה די והותר אורך כדי לקשור אותה לשאקל.
כשעומת הנתבע 1 עם המצב שצולם, שוב כבר לא היה כל כך בטוח וענה (לגבי הרצועה השנייה והאחרונה לחיבור) "יכול להיות שהוא הרים אותה.." (עמ' 58 לתמליל שורה 33), אם כך באותה נקודה קריטית של עדותו, זו כבר איננה כה מוצקה.
זה אולי המקום בו עלי להתייחס לטענות ההדדיות שעלו בעניין אי דיוקים או טעויות שנפלו (גם) בתצהירו של הנתבע 1 אשר מצדו מיהר לתקן את חלקן כשנחשף לתצהיר המוכן זמן קצר לאחר הכנתו (הצהרתו בנוגע למספר המשטחים שכבר הורדו ו"הקשר" ככל שיש בין מספר זה להפעלת המנוף), בדיון גם התברר שלא הוא זה שהתקשר לאמבולנס למרות שכך נטען בתצהירו. הגישה כאן לטעמי צריכה להיות סלחנית כמו גם בגישה לאי דיוקים בתצהירי ועדויות התובע ודודו. לא פעם נוצר שוני בין הסיפור האישי של העד לבין עיבודו של זה לכדי תצהיר משפטי, לעיתים גם יכולות ליפול טעויות ומה שמספר העד למנסח התצהיר, מתקבל ומובן, אובייקטיבית או סובייקטיבית, מעט אחרת ע"י אותו מנסח התצהיר, העניין נוטה להיות מודגש יותר כאשר שפת האם של המצהיר איננה שפת התצהיר. אם כך לאותן טעויות שתוקנו, לפני מועד ההוכחות או במהלכו, אין באמת משקל להכרעה כאן.
יש לומר בצורה ישירה, לתובע ולדודו אינטרס ברור בתביעה. יחד עם זאת אין משהו בעדותם שיכול להביא למסקנה שאין לקבלה, עד ישיר אחר לתאונה-הנתבע 1 לא באמת יכול היה להגן על מלוא גרסתו ולכן, גם אם באחוזים ספורים, עמד התובע בנטל להוכחת גרסתו.
ועניין אחרון הנוגע לשאלת הגרסה עוסק במסמכי מד"א/בית החולים - "ראיית הזהב" כפי שכונתה ע"י ב"כ הנתבעת. ראייה זו רחוקה מלהיות ראיית זהב, זו ראייה חסרת כל משקל. אילו הייתה בה גרסה מפורטת על נפילה בגלל תזוזה של המנוף, היא בוודאי הייתה ראיית זהב עבור התובע, אם הייתה בה גרסה מפורטת השונה במידה מהותית מגרסת התובע כמו למשל שהוא נפגע בקטטה או מנפילת אבן מהקיר, הייתה זו אכן ראיית זהב מבחינת הנתבעת אבל עניין לנו בראייה שחוץ מזה שהיא "פרווה" (לא בשר ולא חלב) לא ניתן לומר עליה דבר. בעת חירום, כשמוזעק אמבולנס, אין המזעיק עומד לעדות ואין הוא נדרש לפרט כל פרט ופרט, בוודאי כאלו שאין להם שום קשר עם מטרת השיחה קרי הזעקת עזרה מיידית לאדם עם שברים ברגלו ובידו.
אותה גזרה יש לגזור גם על הדו שיח שמתנהל במקום בין הפרמדיקים לנפגע או לאנשים מסביב, כולם עסוקים בתובע, כולם עסוקים בפציעה וכולם עסוקים בסיוע ובטיפול.
למען האמת, די להסתכל בהודעת ב"כ הנתבעת אליה צורפו מסמכי מד"א כדי להבין שאין כל קשר בין מידת הפירוט והדיוק הנדרשים בהליך המשפטי ולבין חילופי הדברים או מה שמובן מהם בעת המהומה במקום התאונה.
מתמליל ההזנקה עולה שהתובע נפל ממשאית נוסעת. ברור שאיש לא התכוון לדווח כך והרעיון על נסיעת המשאית הגיע ממוחו של המוקדן, דודו של התובע שהיה נסער ולא לגמרי שמע והבין את שנשאל, ענה ש"...כן.." כשהוא בכלל מתכוון לנפילה שגרמה לשבר ולא לעניין "נסיעת המשאית" שהובלע בשאלת המוקדן. זו דוגמה מצוינת לכך שאין באמת משקל לתמליל בהכרעה כאן.
מדו"ח מד"א אחד (BLS) עולה שהתובע דיווח שהחליק ממשאית ונפל ממנה. נכון, הוא נפל ממנה, בהחלט יכול להיות שמי שקיבל את הגרסה מהתובע ההמום המתפתל בכאביו (ולשניהם שפת אם אחרת כעולה משם הנהג הרשום על על הדו"ח) הבין שהחלקה גרמה לנפילה. על מידת הפירוט בדו"ח זה אפשר להבין מכותרתו בו אפילו שמו של התובע לא נרשם, דומני שהדברים מדברים בעד עצמם.
מהדו"ח השני (ALS) בכלל עולה שהתאונה ארעה כשניסה לעלות התובע על המשאית מאחור, לא ברור ממי הגיע ה"רעיון" הזה אבל מה שברור הוא שהתובע "...סבל מהזיות עקב מלמול באופן לא ברור" כפי שצוין באותו דו"ח ממש ע"י הפרמדיק ודומני שגם כאן לא צריך להוסיף.
גזרה דומה יש לגזור גם מסיכום המחלה בבית החולים, חלק מהמידע מועבר ע"י הפראמדיקים, לאחר מכן הרופאים אינם חוקרים שתי וערב בחקירה נגדית את הנפגע, בקושי הם מספיקים להבין מה כואב לו. אין בחומר הרפואי גרסה המאשרת מעורבות של המנוף אך גם אין גרסה השוללת באופן ברור מעורבות כזו ומידת הזהירות ביחס למצוי בחומר הרפואי/מד"א מתבקשת גם כאן נוכח הנסיבות והאמור לעיל.
משכך, מתקבלת גרסת התובע, מדובר בתאונת דרכים ויש לעבור לדיון בשאלת הנזק שגם היא פשוטה למדי.
כאמור, איש לא ביקש לחקור את המומחה מטעם בית המשפט פרופ' גרשון וולפין ומשכך קביעותיו בנוגע לנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב התאונה מאומצות על ידי.
הנכויות שנקבעו ע"י פרופ' וולפין הינן כדלקמן:
5% בגין מצב אחרי שבר בכף יד ימין עם הגבלה רק בכיפוף גבי וללא הגבלות נוספות.
5% בגין נזק בפיקת ברך ימין לאחר קיבוע שבר ע"י מסמר וללא הגבלת תנועות.
10% נכות אסטטית בגין הצלקות בכף היד ובברך.
סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 18.8% קרי 19% לצורך החישוב.
פרופ' וולפין העריך את תקופת אי הכושר המלא מיום התאונה ועד 2.5.19 וקבע נכות זמנית של 30% לעוד כ-3 חודשים.
תחשיב הנזק:
בתיק זה לא הוגשו תחשיבי נזק עובר להוכחות, גם בסיכומים בע"פ נטענו בעיקר סכומים גלובליים ולמען האמת נראה כי המחלוקות במישור זה אינן בשמיים. הדברים הינם בבחינת קל וחומר כאשר שני הצדדים מסכימים כי התובע ניסה להשתקם והצליח בכך במידה לא מבוטלת אם כי כיום הוא עובד שעות רבות יותר כנהג אוטובוס מאשר היקף משרתו כעובד בתחנת קמח, משרתו עובר לתאונה.
כבר עתה יצוין כי לא הובאו ראיות למסלול קידום אפשרי במסגרת תחנת הקמח אך בהתמדה ובצבירת ניסיון יש להניח ברמת ההסתברות הנדרשת כי היה מגיע, מטבע הדברים, לעמדה בכירה יותר ולשכר גבוה מזה שהשתכר עובר לתאונה.
כך או כך, לצורך הערכת ההפסד בעתיד ניתן לקחת כבסיס את השכר הממוצע במשק (הגם שלא ייערך חישוב אקטוארי).
הפסד שכר לעבר-מדובר בנזק מיוחד המצריך הוכחה. לגבי תקופת אי הכושר עד 2.5.19 נראה שאין חולק , היא גם אושרה ע"י פרופ' וולפין ומדובר בכ-7.5 חודשים.
מדו"ח רציפות עבודה במל"ל עולים נתונים כלליים שאינם בהכרח משקפים את ההפסד ובעיקר משתי סיבות, האחת קיומו של ביטוח פרטי לאובדן אי כושר עבודה המופיע בדו"ח והשנייה תשלום שכר במשך כחודשיים על חשבון ימי מחלה שצבר התובע ב-10 שנות עבודתו בתחנת הקמח. משכך ההפסד יחושב כל בסיס תקופת אי הכושר תוך מתן ביטוי לשכר ששולם בפועל מחד גיסא ומאידך גיסא מתן ביטוי לאובדן ימי המחלה שהגם שלא הובאה ראיה להסדר פדיונם אם בכלל, הם מהווים נכס כלכלי משמעותי במידה והיה התובע ממשיך בעבודתו בתחנת הקמח והרי אם היה נזקק להם עקב מחלה או פציעה, היה זכאי לקבל בעבורם שכר מלא . היות וכאמור אין ראיות על הסדר פדיון (ובכלל) נראה כי נקודת איזון ראויה היא פיצוי בגין מחצית מימי המחלה קרי "ניכוי" חודש אחד מתוך החודשיים בהם שולם שכר על חשבון ימי מחלה והתוצאה היא חישוב לפי 6.5 חודשי אי כושר/הפסד שכר.
בסיס השכר לו טוען התובע (8,500 ₪ נטו) תואם את דו"ח הרציפות.
6.5 חוד'X8,500=56,000 ₪ במעוגל להיום.
בתוספת תנאים סוציאליים ורכיב מתון ביותר מתחילת עבודתו הנוכחית של התובע ועד היום הנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך 65,000 ₪ (כאמור כולל תנאים סוציאליים).
עזרת צד ג'-קיימת הצהרה כללית בסעיף 25 לתצהיר התובע, העזרה היא לעבר בעיקרה, אין ראיה על עזרה בשכר, אין עדות מטעם מי שנתן עזרה כמיטיב אך נוכח מהות הפגיעה ובוודאי בחודשים הסמוכים לאחר התאונה יש לפסוק פיצוי מתון בגין עזרת מיטיבים החורגת מהעזרה הרגילה בין בני משפחה והנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך גלובלי של 8,000 ₪.
הוצאות מכל סוג שהוא-קיימת הצהרה כללית של התובע בסעיף 26 לתצהירו ואין חולק שאין בנמצא קבלות או ראיות אחרות והנני פוסק לתובע בראש נזק זה סך גלובלי של 1,000 ₪.
הפסדי שכר לעתיד- התובע טען בסיכומיו לסכום גלובלי של כ-250,000 ₪, ב"כ הנתבעים סבור כי נוכח הפסיקה האחרונה בנוגע לפסיקת פיצוי בנכויות נמוכות והעובדה כי בפועל התובע מרוויח יותר מאשר בעבר (גם אם עובד יותר) יש להסתפק בסכום מתון ביותר. נראה שאין חולק כי כשמדובר ב"נכס" של כושר עבודה או הגבלה ולו חלקית בבחירת תחומי העיסוק, גם הפסיקה העדכנית איננה מנשלת כליל את הנפגע מקבלת פיצוי אם כי יש מקום לאזן ולעבור לחישוב גלובלי המצוי במתחם סבירות אשר לוקח בחשבון את ההשפעה הפוטנציאלית האמיתית של הנכות (ולא את זו ה"אריתמטית"), את גיל הנפגע, את פוטנציאל שכרו ואת הסיכון שבהחמרת מצבו או אפשריות תעסוקתו בעתיד, גם זה הרחוק יותר.
כאמור נקודת המוצא היא השכר הממוצע במשק, גיל התובע (32) שלפניו עוד כ-35 שנות עבודה וקיומן של שתי נכויות אורתופדיות שהשלכתן התפקודית נמוכה משיעורן הרפואי.
בראש נזק זה הנני פוסק לתובע סכום גלובלי בסך 140,000 ₪ (לצורך העניין כולל זכויות סוציאליות).
כאב וסבל- על פי הנכות הרפואית ו-7 ימי אשפוז הנני פוסק לתובע סך 38,000 ₪.
סה"כ הנזק הנפסק עומד על 252,000 ₪
אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך 252,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, ב' אדר א' תשפ"ב, 03 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
