לייבוביץ נ' שיוביץ

לפני תביעה בגין לשון הרע על סך 100,000 ₪ וכן לצו לפרסום מכתב התנצלות, שהגיש התובע, בעל זכויות בעסק המצוי בבניין בו יש לנתבע כ- 45% מהזכויות.

התביעה הוגשה על רקע סכסוכים בין הצדדים ביחס לאחזקת הבניין וניהול קופת הנציגות.

מאחר והפרסומים נעשו בכתב ועצם הפרסום על ידי הנתבע אינו מוכחש על ידו, הרי שעיקר המחלוקות הצריכות בירור בתובענה עניינן בשאלה אם יש בפרסומים אמת, במידה ולא – האם חוסים הפרסומים תחת הגנת תום הלב, ובמידה ותיקבע חבות הנתבע, מהם הפיצויים הראויים בנסיבות.

טענות התובע

התובע הוא בעלים, בעצמו או באמצעות חברה בבעלותו, בעסק ברחוב יצחק שדה 37 בתל אביב, הרשום כבית משותף (להלן: "הבניין").

הנתבע הוא דירקטור בחברת ארובה ישראל השקעות בע"מ שאף היא בעלת זכויות ביחידות הנמצאות בבניין.

הבניין הוא בעל 4 קומות ומשמש למשרדים או עסקים אחרים.

מזה שנים רבות שאופן ניהול הבניין הינו מתחת לכל ביקורת, בין בשל אי אכפתיות של הדיירים, ובין בשל זלזול ברכוש המשותף ובשל הימנעות חלק מדיירי הבניין לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול והחזקת הבניין.

ביום 18.7.10 התקיימה אספת דיירים בבניין, בה הסכים התובע לקבל על עצמו את האחריות לשמש כחבר ועד הבניין. התובע עשה כן מתוך כוונה לשפר את איכות ניהול הבניין והשבחתו.

זמן קצר לאחר שנבחר הוועד החדש, התפטר אחד החברים בוועד, דוד פלקס, והתובע ואלי גוזלן (להלן: "גוזלן") נותרו חברי הוועד היחידים.

ביום 31.10.10 התקיימה אסיפת דיירים נוספת. באסיפה זו הוחלט כי היות ומצבו של הבניין ואחזקתו ברמה נמוכה ביותר והיות ואין שיתוף פעולה מצד כל הדיירים, יהיה זה ראוי לשלם לתובע סכום של 1,500 ₪ כולל מע"מ עבור טרחתו בניהול הבניין.

התובע שימש יו"ר הוועד משך 24 חודשים, וזאת בתשלום חודשי אותו משך מקופת וועד הבניין בהתאם להחלטת האסיפה הכללית.

בתקופה זו עסק בעניינים שונים כדי להיטיב את אחזקת הבניין ולהשביח אותו ובין היתר:

הצבת שלט פרסום בתשלום על אחד מקירות הבניין, כאשר התמורה בעדו מחולקת בין בעלי הדירות בבניין

שכירת שירותי איטם כדי לאטום את החלונות החיצוניים בבניין.

תיקון מערכת החשמל בבניין לרבות במקלט ובחדר המדרגות.

גביית כספים בבניין.

שכירת שירותים משפטיים על מנת לנקוט בפעולות כנגד הדיירים שלא מוכנים לשלם וועד בית.

בירור וקבלת הצעות מפורטות לשיפוץ החזית והשטח המשותף.

ביצוע זיפות לגג.

ניהול קשר שוטף עם חברת אחזקה שנתנה שירותים לניקיון הבניין.

טיפולים שוטפים.

בחודש אוגוסט 2012 הודיע התובע כי הוא אינו מעוניין להישאר בתפקיד יו"ר הוועד מכיוון שהודעות חיוב שהיו באחריותו של גוזלן, רואה חשבון במקצועו, היו צריכות להיות מוכנות בחודשים ינואר – פברואר 2012 ולהימסר לתובע שהיה צריך לחלק אותן בין הדיירים לצורך גביית כספים. עד חודש אוגוסט 2012 חיכה התובע ושום דבר לא נעשה למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של התובע. לכן, עקב חוסר שיתוף הפעולה של שאר חברי הוועד והדיירים בבניין החליט התובע להתפטר מתפקידו כיו"ר הוועד. אקדים ואעיר לעניין זה כי מאוחר יותר העיד התובע כי בעת הגשת התביעה סבר שגוזלן לא הוציא את החיובים וזאת משום שכך מסרו לו בעלי הדירות, אולם מאוחר יותר התברר לו שגוזלן הוציא את הודעות החיוב ובעלי הדירות התעלמו מהן.

ביום 8.8.12 שלח הנתבע מכתב אל התובע ולשאר הדיירים בבניין (להלן: "המכתב המשמיץ") שבו הנתבע משתלח בתובע ובין היתר טוען כלפיו כי גזל רימה ומעל בכספי הוועד.

ביום 3.9.12 שלח הנתבע אל בעלי הנכסים בבניין מכתב שכותרו "אספת בעלי נכסים" שבו שוב הטיח בתובע אמרות פוגעניות בדבר מעילה בכספי הוועד שהותירה את קופת הוועד ריקה.

התובע אשר לא הגיב להאשמות של הנתבע במכתב הראשון, לא יכול היה להישאר אדיש למכתב השני ושלח מכתב באמצעות עו"ד. במכתב זה ציין כי המכתב האחרון של הנתבע והפצתו הינה לשון הרע, והציע לו לחזור בו מדבריו ולפרסם התנצלות בדבר השקרים הפוגעניים שהפיץ על התובע, ולא - תוגש תביעה.

משלא הייתה כל התייחסות של הנתבע למכתב, וכדי לנסות להימנע מנקיטת הליכים משפטים, ניתנה לנתבע הזדמנות נוספת להתנצל ולשם כך נשלח לנתבע מכתב נוסף ביום 27.11.12. תגובת הנתבע הייתה בכתב יד על גבי המכתב הנ"ל ובה נכתב: "נא להפסיק לאיים, מרשך מעל באמון ולכספי הוועד ורוקן אותם בצורה שיטתית".

-

ביום 23.1.12 התקיימה ישיבת דיירים בבניין שהתובע לא נכח בה. הנתבע שוב חזר על ההשמצות.

ביום 23.12.12 או בסמוך לכך שלח הנתבע מכתב נוסף אל בעלי הנכסים בבניין, בו הוא מזמין אותם לישיבת בעלי נכסים. הנתבע העמיד לדיון "הסכמה לוועד לתבוע את ליבוביץ וגוזלן על מעילה בכספים", ובהמשך הציע הנתבע בוררות לפיה יצטרך התובע להוכיח כי הוא לא מעל בכספים.

ביום 2.12.12 שלח הנתבע מכתב נוסף לכל הדיירים ובו חזר הנתבע על טענתו.

התובע טוען כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של פרסום לשון הרע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

בפרסום הידיעה על תוכנה, היקפה ונסיבותיה הפר הנתבע את חובתו לנהוג בתום לב ובהגינות ולפרסם מידע מהימן בלבד ולא לפגוע בזכויות התובע.

הפרסום השפיל את התובע בעיני הבריות, ביזה אותו ועלול לפגוע במשרתו או במשלח ידו של התובע שעובד מול הרבה מאוד גופים ציבוריים.

לאחר שהתובע עבד קשה שנים ארוכות ועמל לרכוש לעצמו מוניטין, הרי שהפצת שמו כקשור בשחיתות, מהווה מעשה חמור של פרסום לשון הרע אשר גרם נזק ללא תקנה לשמו הטוב האישי והמקצועי שעל השגתם עמל והתאמץ שנים רבות.

האמור בפרסום אינו אמת.

חזקה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב מאחר והפרסום לא היה אמת והנתבע לא נקט אמצעי סביר כדי להיווכח אם הוא אמת אם לאו.

הפרסום גרם לתובע עגמת נפש וגם בגין כך על הנתבע לפצות את התובע.

יש לקבוע לתובע פיצוי גבוה במיוחד בשל הנסיבות החמורות של פרסום שמו בהקשר מעליב ומשפיל ותוך סירוב להתנצל גם לאחר שהנתבע הועמד על כך.

יש לקבוע במידת סבירות גבוהה כי נפגעה פרנסתו של התובע, בין המידית ובין לאורך זמן, כתוצאה מהפרסום, וזאת על אף שלא ניתן להעריך במדויק את מידת הפגיעה, וכי יש לקבוע את הנזק כאומדנא דדיינא, ובאחוזים ניכרים על פני זמן מיכולת ההשתכרות של התובע.

התנהגות התובע פגעה ועלולה לגרום נזקים חמורים למוניטין של התובע, לכבודו, לשמו הטוב, לעיסוקו ולפרטיותו ובמיוחד כאשר התובע הוא אדם בעל שם טוב ללא רבב.

האינטרס של התובע להגנה על שמו הטוב וכבודו מפני פגיעה מוגן כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ויש לתת לכך משקל בקביעת הפיצויים.

מטעמי אגרה, מעמיד התובע את תביעתו על סכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

טענות הנתבע

עניינה של התביעה בנטילת כספים שלא כדין על ידי התובע בעת שכיהן ביו"ר הנציגות מקופת הנציגות, וזאת בעיקר, אך לא רק, לעצמו, באופן שהוביל לריקון קופת הנציגות לחלוטין ועד כדי העדר יכולת של הנציגות לשלם עבור התחזוקה השוטפת של הרכוש המשותף, והכל, מבלי שנטילת הכספים העצמית על ידי התובע הועלתה לדיון, ומבלי שאושרה ע"י בעלי הזכויות בבית המשותף, וחמור מכך, אך מבלי שהדבר דווח להם במשך כשנתיים.

סה"כ נטל התובע לעצמו כ- 35,000 ₪.

הנתבע המחזיק כ- 45% מהזכויות בבית המשותף, הוא שדרש מהתובע קבלת מסמכים ודוחות כספיים, והוא שהוביל לגילוי נטילת הכספים העצמית של התובע מקופת הנציגות, כמו גם מעשים ומחדלים חמורים נוספים שלו כיו"ר הנציגות, וברי, כי מיד לכשנודע לו הדבר, פעל הנתבע כמתחייב ממנו לפי הדין, להודיע על הדברים בכתב ליתר בעלי הזכויות בבניין, וכמובן לעמוד על השבת הכספים בדרכי שלום, ולחלופין, לניהול ההליכים הנדרשים להשבת הכספים ככל שהתובע לא יעשה כן בהסכמה.

במהלך ההתכתבויות שעסקו בנטילת הכספים העצמית האסורה של התובע, וחילופי הדברים בינו ובין הנתבע, התובע לא השיב כדבעי לגופן של הטענות, לא הציג כל אסמכתא שהיא לכך שנטילת הכספים העצמית על ידו מקופת הנציגות נדונה בפורום מחייב כלשהו או לכך שאושרה כדין. התובע העדיף במקום להציג אסמכתאות להטיח בתובע האשמות בדבר לשון הרע כביכול.

לפיכך התובענה מופרכת וקנטרנית ודינה להידחות. התביעה הוגשה בבחינת הקדמת תרופה למכה שכן התקבלה החלטה כדין על דעת רוב בעלי הזכויות בבית המשותף בדבר הגשת תביעה כספית נגד התובע בגין הכספים שחילק לעצמו שלא כדין מקופת הנציגות.

דינה של התביעה להידחות משום שהתובע לא ציין כנדרש מהן אותן אמירות מתוך התכתובות שצורפו לתביעה כנספחים להן מבקש התובע לייחס לשון הרע אסורה כלפי הנתבע לפי החוק ואין הנתבע ובין המשפט נדרשים לנחש מהן האמירות המהוות לשיטת התובע עילת תביעה.

בנסיבות מתקיימות ההגנות בדבר אמת דיברתי לפי סעיף 14 לחוק, הגנת תום הלב בפרסום שנעשה מתוך חובה חוקית מוסרית או חברתית סעיף 15(2) לחוק, בפרסום שנעשה מתוך עניין אישי כשר סעיף 15(3) לחוק ופרסום המהווה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי סעיף 15(4) לחוק.

בכל מקרה של ספק בדבר פרסום לשון הרע, יש לדחות את התביעה גם מכוח ההגנה על הזכות לחופש ביטוי, שהיא זכות יסוד חוקתית ראשונה במעלה.

בבניין 14 בעלים שונים של נכסים.

הבניין רשום כבית משותף וקיים בו תקנון רשום המבוסס בעיקרו על התקנון המצוי בחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "התקנון" ו"חוק המקרקעין").

התובע בעצמו או באמצעות תאגיד בשליטתו הינו הבעלים של 5.2% משטחי הבניין הרשומים כתתי חלקות 18 ו-19 בפנקס הבתים המשותפים.

הנתבע באמצעות חברת ארובה הוא הבעלים של 45.6% משטחי הבניין הרשומים כתתי חלקות 1, 2 ו- 9. הלכה למעשה הנתבע הוא בעל הזכויות העיקרי בבניין ומכוח זאת ובהתאם לתקנון נושא הנתבע בכשליש ממיסי ועד הבית לקופת הנציגות.

הרכוש המשותף נוהל במשך שנים על ידי נציגות וולונטרית שפעלה ללא תשלום למעט מקרה יחיד שאושר אישית באופן חריג. הנציגות נבחרה מעת לעת באסיפת בעלי הנכסים. הבניין סבל מקשיים רבים בתחזוקתו השוטפת בשל קושי הנמשך על פני שנים בגביית כספי וועד הבית.

באסיפת בעלי הנכסים מיום 18.7.10 מונה התובע כיו"ר הנציגות ולצדו נבחרו שני חברי וועד נוספים, רו"ח אלי גוזלן ופלקס דוד שפרש בהמשך. התובע שימש יו"ר הנציגות במשך 24 חודשים רצופים עד להתפטרותו בחודש אוגוסט 2012, באמצעות מודעה שנתלתה על ידו במעלית הבניין. התובע הוא שהחליט לבדו למנות את חבר הוועד אלי גוזלן לגזבר ולשלם לו שכר חודשי מקופת הנציגות.

בעת כניסת התובע לתפקידו כיו"ר הנציגות, עמדה קופת הנציגות ביתרת זכות של כ- 20,000 ₪, וכן היו ברשותה שיקים דחויים בגין דמי וועד הבית מבעלי הנכסים עד סוף שנת 2010 אשר נאספו על ידי הנציגות הקודמת, כאשר הדייר המרכזי בבניין, חברת אדרי-אל החזקות בע"מ (להלן: "אדרי-אל"), אשר שוכרת את הנכס של הנתבע ועל כן אמורה לשאת בכשליש מתשלומי וועד הבית בכל חודש, צברה חוב עצום לקופת הנציגות עקב סירובה לשלם וועד בית, בין היתר בטענת העדר תחזוקה מינימאלית של הרכוש המשותף. בזכות תביעה שהוגשה בעניין זה על ידי הנתבע, באמצעות החברה שבבעלותו ועל חשבונה, נאלצה לבסוף אדרי-אל לשלם לקופת הנציגות סך של 84,000 ₪, סכום ששולם לקופת הנציגות במהלך שנת 2011, ואשר העמיד את קופת הנציגות בתקופת כהונתו של התובע, ביתרת שיא של כ- 100,000 ₪.

על אף הכספים הרבים שהצטברו כאמור ובאופן חריג בקופת הנציגות בתקופת כהונתו של התובע, לא חל שיפור כלשהו באופן תחזוקת הרכוש המשותף בבניין, ולמעשה הצטברו תלונות הולכות וגוברות מצד הדיירים בדבר הזנחה ואי רצון לשלם מיסי וועד עקב כך (למשל, היות ודלת הכניסה ללובי הבניין נפרצה ובמשך חודשים רבים שימש לובי הבניין מקום לינה לחסרי בית במהלך הלילה). למעשה, במשך 24 חודשי כהונתו של התובע כיו"ר הנציגות לא נגבו כמעט מיסי וועד בית שוטפים, לא נעשו פעולות ממשיות לשיפור גביית מיסי הוועד ולא נמסרו דוחות כספיים מטעם הנציגות.

לאחר מינויו התובע כיו"ר הנציגות התקיימה ישיבת בעלי נכסים אחת בלבד, בחודש נובמבר 2010, בה הוחלט לנצל את הכספים שהצטברו בקופת הנציגות לטובת שיפוץ של הבניין בעלות משוערת של כ- 60,000 ₪, ואילו בכל שנת 2011, וכן בשנת 2012, עד להתפטרות התובע בחודש אוגוסט 2012, לא כונסה אף ישיבה של בעלי הנכסים בבניין ולא נמסר אף דין וחשבון על פעולת הנציגות וכאמור גם לא נמסר דוח כספי כלשהו. בנוסף, בניגוד להחלטה לבצע שיפוץ של הבניין, הרי שבפועל, לא בוצע השיפוץ והתשובות שהתקבלו מהתובע היו שאין לו זמן לכך בשל לחץ בעבודתו שלו.

בחודש אוגוסט 2012 התפטר התובע מהנציגות באמצעות מודעה שנתלתה על ידי במעלית הבניין בה הודיע על התפטרותו לאור חוסר שיתוף פעולה נמשך עם מר גוזלן, שלא דווח על ידו מעולם, וכמובן לא היה ידוע למי מיתר הנכסים.

לאחר התפטרותו של התובע נדהמו הנתבע ובעלי הנכסים האחרים לגלות את הממצאים הבאים:

למרות שלא בוצע השיפוץ עליו הוחלט, קופת הנציגות התרוקנה ולא נותרו בה כספים כלשהם. העובדה שהתובע בחר להתפטר מתפקידו בעת שבה קופת הנציגות התרוקנה אומרת דרשני ומעידה על כוונותיו וחוסר תום ליבו כמו על השימוש שעשה לעצמו בכספי הנציגות שלא כדין.

הנציגות כלל לא הוציאה בתקופת כהונתו של התובע דרישות תשלום מסודרות לדיירים בבניין.

היות והתובע לא ביצע פעולות גביית מיסים הרי שבגין שנת 2012 לא שולמו מיסי וועד בית בכלל על ידי אף אחד מהדיירים, כולל לא על ידי התובע ועל ידי אלי גוזלן גזבר הנציגות, למרות ששניהם המשיכו למשוך לעצמם כספים מקופת הנציגות.

שיק ששולם לחברת החשמל לפירעון בחודש יולי 2012, חזר בהיעדר כיסוי.

לא בוצעה בדיקת תקינות חצי שנתית למעלית בבניין כנדרש לפי הדין וזאת עקב חוב לחברת האחזקה של המעליות.

במשך כל התקופה שילם התובע לעצמו מקופת הנציגות שכר בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ בכל חודש, ללא כל אישור או החלטה כדין באסיפת בעלי הנכסים בבניין, למרות שלא שילם מיסי ועד בשנת 2012, ובסך כולל של 31,500 ₪.

באופן דומה, במשך כל התקופה שילם התובע לחבר הנציגות הנוסף, אלי גוזלן, מקופת הנציגות שכר בסך 800 ₪ בצירוף מע"מ כל חודש וזאת בסך כולל של כ- 20,000 ₪ ועל אף חוסר שיתוף הפעולה בין התובע ובין גוזלן כפי שהתגלה בהודעת התובעת על התפטרותו.

התובע אישר תשלום ל- 4 בעלי נכסים ובהם הגזבר גוזלן, בסך כולל של 18,495 ₪, כביכול על חשבון חוב עבר אליהם של הנציגות משנת 2003, בטענה כי בשעתו, בעת מחסור בכספי הנציגות, לא גבו מקופת הנציגות כספים שכביכול היו זכאים להם כהחזר בגין תקבולי פרסום על הבניין. למותר לציין שלא הוצג כל מסמך המעיד על קיומו של חוב כזה ועל תנאי השבתו וברור כי לא ניתן להשיב חוב כזה גם אם היה קיים מתוך כספי וועד בית שוטפים שנגבים בחלוף 10 שנים מדיירים ומבעלי נכסים שלא היו בבניין בעת היווצרות החוב כדוגמת הנתבע והדיירת מטעמו. קל וחומר כאשר הדבר נעשה בסתר ללא אישור כדין באסיפת בעלי הנכסים וללא דיווח בזמן אמת או בדיעבד.

מייד כשנודעו הדברים, החל הנתבע לפעול כמיטב יכולתו למינוי נציגות חדשה, להעברה מסודרת, לגביית חובות מיסי וועד בית ולהסדרת תחזוקת הבניין. במסגרת זו פנה הנתבע בכתב גם לתובע ולגוזלן, תוך כיתוב כל בעלי הנכסים, בדרישות טבעיות ומתבקשות במצב הדברים שנוצר כגון להמצאת דוח כספי מעודן ביחס לקופת הנציגות, להמצאת דוח חשבון הנציגות בבנק הפועלים, להצגת אסמכתאות לחלוקת הכספים ל- 4 בעלי נכסים בגין חוב אליהם משנת 2003, להצגת אסיפת דיירים ככל שקיימת שיש בה אישור תשלום שכר לתובע או לגוזלן וכו'.

אולם פניות הנתבע לתובע לא נענו ולא נמסרו מסמכים שיש בהם להסביר את המעשים והמחדלים שהתגלו. במיוחד לא הומצא אז על ידי התובע כל מסמך המעיד על החלטה המאשרת את נטילת הכספים העצמית של התובע לעצמו, או את חלוקת הכספים על ידי התובע לגוזלן או את החזר החוב שחילק התובע לגוזלן ול- 3 בעלי נכסים נוספים.

יתרה מכך גם לגבי אסיפת בעלי הנכסים המיוחדת שכונסה ביום 10.10.12 בעקבות התפטרות התובע, לא הוצג על ידי התובע כל מסמך המעיד על קיומה של החלטה המאשרת את נטילת הכספים שביצע התובע לעצמו ולאחרים. נהפוך הוא, מפרוטוקול האסיפה שנרשם על ידי בעל נכסים אחר בבניין, רוני אגרא, עולה כי בתגובה לדברי הנתבע לפיהם לא ראה שום אסיפת בעלי נכסים שאישרה לליבוביץ למשוך 1,850 ₪ לחודש השיב התובע: "היה אישור לתשלום שכר חודשי להמר (יו"ר הנציגות הקודם) וזה עבר אוטומטית ליו"ר הבא". משמע התובע בעצמו, במועד האסיפה הסביר כי הבסיס מכוחו חילק לעצמו כספים מקופת הנציגות היא החלטה היסטורית, ולא נאמר על ידו דבר בדבר קיומה של החלטה ספציפית של אסיפת הדיירים לשלם גם לו עצמו שכר חודשי, ולא בכדי, שכן מעולם לא הייתה החלטה כזאת.

נטילת הכספים על ידי התובע חמורה שבעתיים שכן כאמור לא מילא תפקידו כמתחייב.

בעלי הנכסים ולא רק הנתבע גילו נחישות בכל האמור לחובת התובע להשיב הכספים. תחילה התקבלה החלטה פה אחד באסיפת דיירים מיום 10.10.12 בה נכחו גם התובע וגוזלן בדבר קיום הליך בוררות והוטל על הנתבע לאתר בורר מוסכם. בהמשך חזר בו התובע מהסכמתו להשתתף בבוררות ולפיכך הוחלט באסיפת דיירים מיום 23.1.13, ברוב של 6 ו- 2 נמנעים על הגשת תביעה כספית נגד התובע וגוזלן.

במשך שניה לא טרח התובע להציג בפני הנתבע או יתר בעלי הנכסים, על אף שנעזר בייעוץ משפטי צמוד ושלח מכתבים באמצעות בא כוחו, את הפרוטוקול שצורף על ידו לפתע כנספח 2 לכתב התביעה בדבר אסיפת דיירים מיום 31.10.10 שקיומה מוכחש, ואשר מתיימר להציג החלטה המאשרת לשלם לתובע 1,500 ₪ בתוספת מע"מ לטיפול בנושא הוועד (החלטה שממילא מתייחסת לסכום חד פעמי ולא לתשלום חודשי) ואשר מהימנותו מוכחשת מכל וכל.

הגם שקיימים זה שנים קשיים בניהול הרכוש המשותף על ידי הנציגות הרי שבתקופת יו"ר נציגות שקדם לתובע, יצחק המר, נעשו פעולות נכונות לשיפור המצב ובמיוחד בוצע גבייה אפקטיבית של מיסי וועד הבית באופן שוטף וסדיר מכל דיירי הבניין.

הנתבע מכחיש פרוטוקול ישיבת ועד בית מיום 31.10.10 בסיומו כאילו הוסכם לשלם לתובע 1,500 ₪ בתוספת מע"מ לטיפול בנושא הועד. מוכחש שהתקיימה באותו יום אסיפה או שאושר בה התשלום לתובע. לנתבע לא ידוע ולא זכור שנשלחה אליו הזמנה להשתתף באסיפה ולא ידוע לו ולא זכור לו כי נכח או השתתף באסיפה במועד זה. זכור לנתבע כי מעולם לא ראה את הפרוטוקול הנטען בכל זמן שהוא לפני קבלת כתב התביעה. על פי דין ונוהג כל הפרוטוקולים של ישיבות הדיירים נחתמות על ידי המשתתפים ככל שמדובר בפרוטוקול קצר כגון זה, וככל שמדובר בפרוטוקולים ארוכים, הם מוקלדים על ידי מי שערך אותם לאחר הישיבה ומופצים בחתימתו לכל דיירי הבניין, בין אם השתתפו בישיבה ובין אם לאו. אי מהימנותו של הפרוטוקול בולטת גם בשל כך שכן אינו חתום על ידי אף אחד מהמשתתפים, לא מצוין בו מי רשם /ערך את האמור בו והוא לא נחתם כלל, לא על ידי התובע ולא על ידי דייר אחר.

בידי הנתבע אישור בכתב מאת חלק ניכר מדיירי הבניין כי גם הם ולא רק הנתבע לא קיבלו ולא ראו את הפרוטוקול המוכחש עד הגשת התביעה כאשר הנתבע העביר אותו לעיונם.

גם יתר בעלי הנכסים המוזכרים בפרוטוקול כמי שהשתתפו בישיבה הנטענת מלבד התובע וגוזלן אינם זוכרים ולא ידוע להם כי התקיימה ישיבה כאמור או כי השתתפו בה בפועל. מר מודעי המוזכר בפרוטוקול, לא נראה על ידי מי מדיירי הבניין, אינו מוכר להם ולמיטב ידיעת הנתבע ספק אם עודנו בחיים ואם היה בחיים במועד הישיבה הנטען.

התובע נזכר להציג הפרוטוקול רק בכתב התביעה לאחר שבמשך שנה נמנע מהצגתו למרות הטענות הרבות שהופנו אליו ביחס לנטילת הכספים ולמרות ההליכים שהוחלט לקיים נגדו. ברור שאם היה מדובר בפרוטוקול אמתי היה התובע מציג את העתקו כבר עם השמע הטענה הראשונה נגדו בדבר נטילת הכספים לעצמו, כל שכן לאחר שפנה ליעוץ משפטי ושלח לנתבע מכתבים באמצעות בא-כוחו.

באסיפת הדיירים מיום 10.10.12 ניסה התובע להצדיק את חלוקת השכר לעצמו לא בכך שהתקבלה החלטה אסיפת דיירים המאשרת לו אישית לקבל שכר אלא בהחלטה שהתקבלה ביחס ליו"ר הנציגות הקודם.

כמו כן אין בפרוטוקול לסייע לו משום שהוא עוסק בתשלום חד פעמי ולא תשלום חודשי.

גם הוספת המע"מ מעידה על חוסר מהימנות המסמך שכן התובע נבחר לשמש כיו"ר נציגות באופן אישי ואין יסוד לחייב במע"מ, אך היות ובפועל הכספים שהתובע נטל לעצמו שולמו לחברת חיים ליבוביץ בע"מ, ניתן להסיק שנוצר בדיעבד הצורך לייצר אסמכתא גם לרכיב המע"מ ששולם.

לאור הכחשת הנתבע ויתר בעלי הנכסים כאילו השתתפו באסיפה, הרי שלא היה בה מניין חוקי הדרוש ואין להחלטה כל נפקות.

כל שנכתב על ידי הנתבע ביחס לתובע, עסק בעובדות, והופנה לנפגעים הישירים ממעשיו ומחדליו החמורים של התובע כיו"ר הנציגות.

דיון והכרעה

מדובר בתביעת לשון הרע בגין דברים שאמר וכתב הנתבע כלפי התובע כפי שפורטו בכתב התביעה כאמור לעיל.

בכתב התביעה מפנה התובע לפרסומים של הנתבע במכתב מיום 8.8.12, מכתב מיום 3.9.12, 2.12.12, 23.12.12 ובישיבת הדיירים מיום 23.1.12, כמפורט לעיל.

עילת התביעה המפורטת בכתב התביעה אף היא ברורה, ועניינה אמירות של הנתבע, בכתב ובעל פה בפני בעלי הדירות האחרים לפיהם נטל התובע כספים שלא כדין מקופת הנציגות, גזל, רימה ומעל בכספי הנציגות וביצע עבירה פלילית. כן טוען התובע כי על מנת לנסות ולהימנע מנקיטת הליכים משפטיים פנה התובע לנתבע כדי שיתנצל ובכך ניתן יהיה להימנע מנקיטת הליכים משפטיים אולם, תשובתו של הנתבע הייתה בוטה והוא עמד על טענותיו כלפי התובעת.

לפיכך אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה התובע לא פירט במידה מספקת את הפרסומים שבגינם הגיש את התביעה.

בהתאם לחוק השאלה אם דבר מה מהווה לשון הרע נבחנת לפני שנבחנות ההגנות, ובהתאם למבחן אובייקטיבי, היינו האם בדברים שפורסמו יש כדי לבזות ולהשפיל את התובע בעיני האדם הסביר. רק לאחר מכן נבחנות טענות ההגנה שלפיהן הנתבע אינו חב למרות שבדברים יש, באופן אובייקטיבי, משום לשון הרע.

לא יכול להיות חולק, כי הטענות לפיהן מעל התובע בכספים, גזל, רימה וביצע עבירה פלילית, ייראו בעיני האדם הסביר כדברים שיש בהם כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הזולת ולפיכך מהווים הפרסומים לשון הרע כמשמעם בסעיף 1 לחוק.

כמו כן, אין חולק כי הדברים פורסמו על ידי הנתבע ואף אין חולק כי הגיעו לידיעת בעלי הדירות בבניין, ובכך התקיים יסוד הפרסום הנדרש בסעיף 2 לחוק.

השאלה המרכזית העומדת לפני היא האם חלים על הפרסומים הגנות לפי החוק.

הצדדים הגישו הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ולפיו :

דיון ההוכחות יבוטל.

תצהירי העדות הראשית יתקבלו.

הצדדים רשאים להסתמך לצורך הסיכומים על התצהירים והחקירות הנגדיות במסגרת תיק 435/13 בפני המפקחת על רישום המקרקעין.

פסק הדין שניתן על ידי המפקחת יהווה חלק מחומר הראיות.

העדים הרלוונטיים לפי בקשות להזמנת עדים יהיו, מטעמם התובע: עו"ד דוד זוסמן, רו"ח אלי גוזלן, ומטעם הנתבע: דוד פלקס, רון רובין ואהרון מטלון.

הצדדים יגישו סיכומים: הנתבע, התובע וסיכומי תשובה של הנתבע.

הנתבע טען להגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק וכן הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק או סעיפים קטנים אחרים לסעיף 15 לחוק.

בהליך שהתקיים לפני מפקחת בכירה בין הצדדים התקיימו שני הליכים לפני מפקחת בכירה על רישום מקרקעין, מירה אריאלי בתיק 515/13 נדונה עתירה של הנציגות נגד אגרא רוני (להלן: "אגרא") לחייב את אגרא בתשלום יתרת חלקה בהוצאות להחזקת הרכוש המשותף עד סוף שנת 2013 ובתביעה שכנגד עתרה אגרא לחיוב הנציגות לשלם לה סכומים שונים: בגין הצבת שלטי פרסום על קיר הבית, ובגין הוצאות שאגרא שילמה עבור שירותי ניקיון.

הצדדים לתביעת אגרא הגיעו להסדר למעט בשתי סוגיות שהן אלו שעמדו לדיון באותה תובענה: האם אגרא לא קיבלה לידיה את כספי הפרסום, ובהנחה שלא קיבלה, האם ניתן לחייב את הנציגות לשלם לאגרא את כספי הפרסום מתוך חלקה בהוצאות להחזקת הרכוש המשותף או לקזז מחובותיה.

בפסק דינה של כבוד המפקחת היא קבעה כי אגרא לא הוכיחה את תביעתה להחזר כספי פרסום ודחתה תביעה זו, וכן קבעה כי הוכח שבעלי נכסים בבית קיבלו החזר כספי פרסום עוד בשנת 2011 (ולאור זאת חויבה אגרא לשלם לנציגות לכיסוי חובה עד סוף שנת 2013, סך של 12,830 ₪).

בתובענה נוספת שהתבררה לפני המפקחת על המקרקעין בתיק 435/13 (להלן: "התביעה הנוספת") נדונו למעשה העובדות שהצדדים טוענים להם בתביעה שלפני, וכל אחד מהצדדים קורא בפסק הדין שניתן בתובענה זו (להלן: "פסק הדין") אותם קטעים התומכים לשיטתו בטענותיו בתביעה שלפני.

התביעה הנוספת הוגשה על ידי הנציגות נגד ליבוביץ ואלי גוזלן, סמוך לאחר הגשת כתב ההגנה בתביעה שלפני.

בתביעה הנוספת טענה הנציגות כי ליבוביץ וגוזלן כשלו בתפקידם כחברי הנציגות, נהגו בקופת הנציגות כבתוך שלהם, נטלו לעצמם כספים בלי לתת תמורה, נטלו כספים ללא קבלת אישור או דיווח ליתר בעלי הדירות בבית, תוך יצירת גירעון כספי, וכי ליבוביץ התפטר מתפקידו כיו"ר הנציגות רק לאחר שחשבון הנציגות הגיע ליתרת חובה. הנציגות עתרה לחייב את ליבוביץ להחזיר לקופת הנציגות סכום של 34,500 ₪, ואת גוזלן – סכום של 13,600 ₪.

ליבוביץ טען בתביעה הקודמת כי התביעה הקודמת הוגשה מייד לאחר שהגיש תביעת לשון הרע נגד שיוביץ; כי כתב התביעה זהה לכתב ההגנה שהוגש על ידי שיוביץ בתביעת לשון הרע; כי הנתבעים שם פעלו כדין בתקופת כהונתם כנציגות ופעלו לאחזקת הרכוש המשותף, גבו כספים מבעלי הדירות ושכרם נקבע בהסכמת בעלי הדירות באשר פעלו לטובת הנציגות; וכי הנציגות הנוכחית מחלה על חובות עבר מוכחים, ובכך מעלה בחובתה לפעול בהגינות כלפי אותם בעלי דירות שנהגו כדין ושילמו את חלקם בהוצאות.

גוזלן טען כי פעל כחוק במסגרת מינויו כחבר נציגות; כי קיבל שכר חודשי עבור טיפול מקצועי בהכנת הנהלת חשבונות שוטפת הוצאת דוחות כספיים חודשיים לדיירים בגין חובות לנציגות; כי הנתבעים פעלו בהתאם להחלטות שהתקבלו באספות בעלי הדירות בבית וביצעו פעולות לאחזקת הרכוש המשותף; כי יו"ר הנציגות הנוכחית (שיוביץ) הוא אשר לא שילם את חלקו בהוצאות לאחזקת הרכוש המשותף וכי טענות הנציגות כאילו מגיעים לה כספים מהנתבעים נטענות בחוסר תום לב.

בתביעה הנוספת הוגשו תצהירים מאת הצדדים, נערכו חקירות נגדיות, הוגשו סיכומים וניתן פסק דין על ידי כבוד המפקחת. הן ליבוביץ והן שיוביץ נמנו על העדים בתובענה הנוספת.

המפקחת פרטה וניתחה את מלוא חומר הראיות שהיה לפניה, וקבעה: "לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי ובדקתי את העדויות והמסמכים שהוצגו בפני ע"י שני הצדדים, לא מצאתי כי נתבע 1 (ליבוביץ – ר.פ.א) חייב להחזיר כספים לקופת הנציגות ואני דוחה את התביעה נגדו".

פסקה זו, בין היתר, מצוטטת על ידי התובע הטוען כי הוכח לפני המפקחת כי לא נטל כספים שלא כדין וממילא לא רימה, לא גזל ולא מעל בכספי הנציגות.

הנתבע מפנה בעיקר לקביעת המפקחת בפסקה הבאה ולפיה: "בנסיבות התביעה ומאחר ולא שוכנעתי כי ההחלטה לתת שכר לנתבע 1 (ליבוביץ – ר.פ.א) התקבלה באסיפת בעלי דירות, ולאור החריגה בהיקף הסיכומים שהוגשו על ידי ב"כ התובעת (הנציגות – ר.פ.א) אני קובעת שהנציגות והנתבע 1 ישאו כל אחד בהוצאותיו".

אומר כבר עתה כי הקביעה הראשונה של המפקחת כאמור לעיל, יש בה כדי לבטא את ההכרעה לעניין נטילת הכספים על ידי התובע בהליכים שהיו לפני המפקחת, היינו שנטילת הכספים הייתה כדין, לא במרמה, לא בגזל ולא במעילה, והיא אף לא הורתה על השבתם. הקביעה השנייה לא באה אלא לעניין ההוצאות, ובה לא קבעה המפקחת כי אין בנמצא פרוטוקול לו טען ליבוביץ שפסק לו שכר (כפי שטוען שיוביץ), אלא רק כי לא שוכנעה (פוזיטיבית ובמידה הנדרשת) בקיומו של הפרוטוקול.

עוד נקבע בפסק דינה של המפקחת כמפורט להלן:

גוזלן עשה עבודה של הנהלת חשבונות עבור נציגות הבית.

בעלי הדירות פנו במשך השנים לגוזלן לקבלת מידע בנוגע להנהלת החשבונות שאותה ביצע עבור הנציגות.

בעלי הדירות ידעו שגוזלן מקבל שכר וזה היה מקובל עליהם משום שידעו שהוא מבצע עבודה עבור נציגות הבית.

הנתבעים (ליבוביץ וגוזלן) נתקלו בקשיי גבייה קשים ביותר, הן מבעלי היחידות בבית והן מהמחזיקים מטעמם. גם הנציגות התובעת בחרה שלא לגבות מכל בעלי היחידות בבית את חלקם בהוצאות לאחזקת הרכוש המשותף בשנת 2012.

יצחק המר, חבר נציגות קודמת אישר כי גם בזמנו גוזלן קיבל תשלום עבור עבודת הנהלת החשבונות. המר העיד כי לא היה מרוצה מעבודתו של גוזלן אולם לא יכול היה לתת הסבר מדוע המשיכו להעסיק את גוזלן כמנהל חשבונות בבית ולתת לו שכר.

איש מבעלי הדירות לא התעניין במשך שנים במצב קופת הנציגות ובמוסר התשלומים בבית. רוב בעלי הדירות לא גילה עניין בנעשה בבית, לא טרח לשלם את חלקו בהוצאות במועד על מנת שניתן יהיה לשמור על מצב תחזוקתי הולם של הבית, ואף התעלם מדרישות תשלום שנשלחו אליו.

כן קבעה המפקחת בפרק המתייחס לליבוביץ כי הוכח שהמר, חבר הנציגות לפני ליבוביץ, קיבל שכר עבור עבודתו.

כי גם כיום, חברת הניקיון מקבלת שכר עבור טיפול בגבייה של תשלום הוצאות להחזקת הרכוש המשותף מבעלי הדירות בבניין.

עד התביעה רון רבין (שהצדדים הסכימו שעדותו תהיה גם בתיק זה) הוא בן לבעל יחידה והעיד כי לא ידע שהמר או ליבוביץ קיבלו שכר ואין לו התנגדות כי חברת הניקיון תקבל תשלום עבור ביצוע הגבייה.

מטלון (שהצדדים הסכימו שעדותו תהיה גם בתיק זה) לא גילה ידע רבה בנעשה בבית.

המפקחת מפנה למכתב שיוביץ מיום 15.7.12 (נ/9 בהליכים שלפני המפקחת) בו הוא כותב לליבוביץ וגוזלן: "עלי לציין ששניכם מנהלים את הועד לא בהתנדבות אלא בתשלום ולכן חובת הדיווח חלקה עליהם, מעבר לחבר ועד רבין שעושה עבודתו בהתנדבות (ההדגשה לא במקור – ר.פ.א".

הוכח שליבוביץ וגוזלן ביצעו עבודות תחזוקה ברכוש המשותף. "יתכן כי נתבע 1 (ליבוביץ – ר.פ.א) לא ביצע את כל המוטל עליו כחבר נציגות, אולם שוכנעתי כי נתבע 1 לא זכה לשיתוף פעולה מצד רוב בעלי הדירות בבית כמפורט לעיל. יתכן כי נתבע 1 לא פרסם דוחות ולא פעל בשקיפות ראויה, אולם שוכנעתי כי רוב בעלי הדירות בבית, לא התעניין ולו בלשון המעטה, בנעשה בבית עד אשר חבר הנציגות הנוכחית, מטעמים השמורים עמו, בחר לנקוט בהליכים נגד נתבע 1. שוכנעתי כי יתר בעלי הדירות במשך כל התקופה היו אדישים לנעשה בבית לרבות לשאלה האם נתבע 1 גובה שכר עבור עבודתו. כאמור לעיל, הוכח כי מר המר יו"ר הנציגות שקדמה קיבל שכר כמו גם חברות שטיפלו בגביה לאחר התפטרות נתבע 1".

לאור זאת קבעה כאמור המפקחת כי היא דוחה את התביעה נגד ליבוביץ, להחזיר הכספים שקיבל.

לאור קביעה זו, הרי שנטילת הכספים ע"י ליבוביץ לא הייתה שלא כדין, וודאי שלא הייתה רמייה, גזילה ומעילה.

הקביעות ביחס לגוזלן רלוונטיות לענייננו כי בעת ביצוע הפרסומים נשוא תביעה זו ביחס לתובע, טען הנתבע ושכנע גם אחרים כי לא רק שהתובע גזל כספים שאינם מגיעים לו כדין, אלא גם גוזלן, וכי התובע הוא שאפשר זאת, ובהתאם הוגשה התביעה של הנציגות נגד שניהם. לפיכך, העובדה שמאשימי התובע בגזלת שווא, נסוגו, כאילו מדובר בדבר של מה בכך, מהאשמותיהם ביחס לגוזלן, אותו האשימו בה במידה שהאשימו את ליבוביץ, וכי מדובר על אותו סוג האשמה ועל אותה תקופת זמן, יש בה רלוונטיות גם לענייננו. כמו כן עניין זה רלוונטי לענייננו שכן בין היתר האשים הנתבע את התובע כי נתן לגוזלן שכר מכספי הנציגות שלא כדין.

כאמור הסכימו הצדדים כי בנוסף לתצהירים שהגישו בתיק זה, העדויות (בתצהיר ובחקירות הנגדיות) של התובע, ושל גוזלן מצד אחד, ושל הנתבע, דוד פלקס, רון רובין ואהרון מטלון מצד שני, יהיו חלק מחומר הראיות שלפני.

גם לגוף ההחלטה, קביעתה של כבוד המפקחת על המקרקעין מבוססת היטב בחומר הראיות האמור, וכך גם עולה מהחומר שנוסף בתיק זה.

הנתבע מעלה ספיקות לגבי האותנטיות של הפרוטוקול שהציג התובע ככזה המקנה לו שכר. התובע העיד כי הייתה אסיפת דיירים ביום 31.10.10 ובה הוחלט לשלם לו סכום של 1,500 ₪ כולל מע"מ כל חודש. התובע צירף את הפרוטוקול הנטען. כן העיד התובע בתצהירו כי באסיפה נכחו שני עורכי דין שאינם דיירים בבית ואשר מסרו עדות בפני המפקחת. בנוסף צורף תצהירו של עו"ד דוד זיסמן (שהצדדים הסכימו כי יהווה חלק מחומר הראיות) המאשר שהיה בישיבה ביום האמור (ככל הנראה בטעות נכתב ישיבת וועד הבית בעוד שהכוונה לישיבה של הדיירים), וכי לאחר הישיבה הוציא ליבוביץ פרוטוקול (שנרשם בתצהיר כי הוא נספח לתצהיר אך בפועל, לא צורף).

הטענות שמעלה הנתבע הן טענות נסיבתיות שאין בהן כדי להביא לקביעה פוזיטיבית כי הפרוטוקול מזויף, במובן זה שהומצא על ידי התובע בשלב מאוחר ולקראת תביעה זו. בהתחשב בעדויות העדים במיוחד בחקירה הנגדית לפני המפקחת, ובכך שלפני שליבוביץ היה יו"ר הנציגות, וגם לאחריו, אושר שכר חודשי, בנוסף לזה ששולם לגוזלן, וקביעת המפקחת כי נטילת השכר לא הייתה שלא כדין, אין מקום על סמך הטענה הנסיבתית האמורה לקבוע כי הפרוטוקול זויף, מה גם שטענה חמורה כגון זו, יש להוכיח בראיות בעלות משקל, וכאלה לא היו לפני. להיפך, העדויות הנחרצות של עדי הנתבע בתצהירים שהוגשו למפקחת, הפכו אנמיות והתפוררו לחלוטין, ומכל מקום אבדו מעוקצן בחקירה הנגדית של העדים לפני המפקחת.

בטענות של הנתבע לעניין מצב הקופה אין, למעשה, רלוונטיות לענייננו שכן, כאמור, בבית היו קיימות ועדיין קיימות בעיות קשות של גבייה, במהלך כל השנים, וזאת ללא קשר לזהותם של חברי הנציגות ומטעמים הקשורים בהתנהלות בעלי הדירות, לרבות הנתבע.

מכל האמור לעיל עולה כי הדברים שפרסם הנתבע על התובע, בגינם הוגשה התביעה, כאמור לעיל, אינם אמת, ולפיכך אינם חוסים תחת ההגנה של סעיף 14 לחוק.

כמו כן הפרסומים אינם חוסים תחת הגנת תום הלב כאמור בסעיף 15 לחוק.

לא רק שהנתבע לא צדק לגופו של דבר אלא שהוא נקט לשון בוטה מתלהמת ובלתי מידתית, וחזר והשתמש בביטויים מעילה וגניבה כלפי התובע. הנתבע התעלם מהעובדה שבעלי הדירות לא ראו פגם במתן שכר ליו"ר הנציגות ולגוזלן שעשה את הנהלת החשבונות, לפני שליבוביץ כיהן כיו"ר הנציגות, וגם לאחר מכן. הנתבע טען כי גם גוזלן קיבל כספים שלא כדין וכי ליבוביץ אפשר לו לקבל הכספים שלא כדין שעה שבעלי הדירות ידעו שהוא מקבל על שכר תמורת עבודתו. הנתבע התעלם מהקשיים הגדולים שעמדו בפני הנציגות בשל בעלי דירות סוררים, כולל הוא והשוכרים מטעמו. לא היה מקום שהנתבע יתפאר בתשלום הגדול שביצע בבת אחת לקופת הנציגות שכן זה היה אך ורק בשל כך שהוא (או השוכר מטעמו) לא שילם כספים שהיה עליו לשלם לקופת הנציגות. הנתבע סירב להתנצל ולייתר את ההליכים המשפטיים, למרות שהתובע העמיד בפניו אפשרות זו, דבר שלא היה חייב לעשות, ובמקום זה הוסיף לחרף ולגדף את התובע.

הפיצוי

התובע התייחס בסיכומיו לסוגיית הפיצויים. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה אך לא נתן מענה לטענות התובע בשאלת הפיצויים.

התובע עתר בתביעה לפיצויים סטטוטוריים.

חזקה שפרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק לנפגע.

בבוא בית המשפט לקבוע את שיעור הנזק יש להתחשב בכלל נסיבות העניין, ובין היתר לענייננו, בכך שהפרסומים נעשו לבעלי הדירות בבניין שבו גם הנתבע בעל זכויות בדירה. כן יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר בהאשמות חמורות מאוד, פליליות באופיין, והנתבע אף טרח לפרסם כי מדובר במעשים פליליים. בנוסף, הנתבע חזר שוב ושוב על ההאשמות, וסירב לחזור בו מהן או להתנצל עליהן גם לאחר שהתובע פנה אליו והודיעו מפורשות כי אם יתנצל יתייתרו ההליכים בגין כך.

יש למצוא חומרה נוספת בכך שהנתבע עשה כן לצורך מטרה כלכלית שלו, כבעל כ- 44% מבעלי הזכויות בבניין. ברכיב זה יש משום לתמוך במסקנה כי הנתבע פרסם את לשון הרע בכוונת זדון (אך יצוין כי התובע לא עתר לכפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק). בנוסף, העובדה שחבר או יו"ר נציגות נאלץ להתמודד עם האשמות שווא חמורות מעין אלו יש בה כדי להרתיע אותו, ואף אחרים, מלשמש חבר או יו"ר נציגות, ולפיכך גם האינטרס הציבורי מוביל למסקנה כי יש להתייחס להאשמות מסוג זה בחומרה כאשר מתברר שאין הן חוסות תחת הגנות החוק. מנגד, לחובתו של התובע ראיתי לנכון לקחת בחשבון את התהיות שעלו באשר לפרוטוקול המאשר לו שכר, וכשלי הניסוח גם בו, כמו גם העובדה שהתובע לא הציג את הפרוטוקול מייד כשהחל הוויכוח בעניין לגיטימיות קבלת הכספים (וזאת מבלי להפחית מכך שנטילת הכספים הייתה כדין).

פסיקתא

לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובע פיצויים בסך של 70,000 ₪ (המצוי בתחומו של הפיצוי לפי סעיף 7א(ב) לחוק כשהוא צמוד מחודש ספטמבר 1998 כאמור בחוק) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בפסיקת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון כי לא נערכו חקירות עדים.

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ח, 27 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.