|
תאריך פרסום : 21/12/2021
| גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
70321-10-18
16/12/2021
|
בפני השופטת:
אורלי מור-אל
|
- נגד - |
תובעת::
פלונית עו"ד אורי שני עו"ד עוז זנגי
|
נתבעים:
1. עיריית גבעתיים 2. ועד הבית רח' שיינקין 57 גבעתיים (צד שלישי) 3. תומר כרמי (צד רביעי)
עו"ד ליאור אוסלנדר (מטעם נתבעת 1) עו"ד יאיר קולמן (נתבעת 2 וצד שלישי) עו"ד מיכאל שטרית (נתבע 3 וצד רביעי)
|
פסק דין |
עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לאחר שלטענתה נפלה עקב מדרגות תקולות הנמצאות בשטח הנתבעים 1 ו-2, ואשר נבנו על ידי או ביוזמת הנתבע-3.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
-
התובעת, ילידת 1984, נפלה, לטענתה, בתאריך 22/5/17, בגרם מדרגות הנמצא ברחוב שנקין 57 גבעתיים, בעת שניסתה לסייע לקשישה שהתקשתה בעלייה במדרגות. לטענת התובעת היה ליקוי במבנה המדרגות ובכך שלא היה להן מעקה. לתובעת נגרמו שברים בכף הרגל.
לכתחילה הוגשה התביעה רק נגד הנתבעת-1 (להלן גם: "העירייה"). העירייה, העלתה טענה שהמקום נמצא בבעלות פרטית והגישה הודעה לצד השלישי לנתבע-2 (להלן גם: "ועד הבית"), הצד השלישי טען שהמדרגות נבנו ותוקנו על ידי הנתבע-3, והגיש הודעה לצד רביעי כנגדו. הצד הרביעי טען להתיישנות ולכך שלא היה מעורב כלל בבניית המדרגות.
בעקבות טענות אלו תוקן כתב התביעה והצדדים השלישי והרביעי צורפו כנתבעים. מכאן ואילך לשם הנוחות אתייחס למעמדם כנתבעים בלבד.
-
הנתבעים טוענים שלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, שכן מדובר בעדות שנפלו בה סתירות ואי התאמות בנוגע לנסיבות הנפילה וכן לא הוכחו מפגע במדרגות ואחריות כל אחד מן הגורמים.
לחלופין, מפנים הנתבעים זה כלפי זה את חיצי האחריות ומעלים טענה שהשטח ובניית המדרגות הם בתחום אחריות הנתבעים האחרים.
-
התובעת צרפה חוות דעת לפיה נגרמו לה 20% נכות בשל השברים בקרסול ובכף הרגל. הנתבעים הגישו חוות דעת לפיה מדובר בשברים שהתאחו היטב ולא הותירו נכות רפואית או תפקודית. מומחה מטעם בית המשפט קבע שנגרמו לתובעת 10% נכות צמיתה עקב פציעה בכף הרגל עם איחוי לא תקין של עצמות מרכז כף הרגל בחומרה בינונית.
-
בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, העידו התובעת, חברתה ובעלה; מטעם העירייה העידו: נציג העירייה וחוקרת פרטית מטעמה; מטעם ועד הבית העידו: ארבעה נציגים של הועד והנתבע-3 העיד בעצמו.
-
אקדים ואציין, שלאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים, את נסיבות העניין, שמעתי את עדותה של התובעת ועדויות נוספות, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל נגד העירייה וועד הבית. לא מצאתי שהוכחה אחריותו של הנתבע-3.
-
לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון בנסיבות קרות התאונה, לאחר מכן אדון בשאלת האחריות ובמידת הצורך גם בשיעור הנזק.
נסיבות קרות התאונה – האם התובעת עמדה בנטל?
-
על נסיבות קרות התאונה ניתן ללמוד מעדותה של התובעת ועדות חברתה שהייתה עמה, כמו גם מתכתובות של התובעת מזמן אמת. טענות הנתבעים המטילות ספק בנכונות הגרסה מושתתות, בין היתר, על העובדה שבמסמכים הרפואיים לא ניתן תיאור מלא של התאונה, כמו גם על חוסר התאמות בין גרסאות שונות של התובעת.
על אף הקשיים עליהם הצביעו הנתבעים, התרשמותי היא שעלה בידי התובעת להוכיח גרסתה.
-
בכתב התביעה טענה התובעת שבמועד האירוע נפגעה כאשר מעדה ונפלה במהלך ירידתה בגרם של 6 מדרגות ברחוב שנקין 55-57 בגבעתיים אשר היו ברוחב 80 ס"מ ומטר גובה, ללא מעקה כנדרש בחוק.
בתצהירה פרטה התובעת שבמועד התאונה בעת שהלכה ברחוב עם חברתה ועם בנה הפעוט כבן חודשיים, הבחינה באשה מבוגרת שמתקשה לעלות בגרם המדרגות נשוא התביעה. התובעת ניגשה לסייע לה, בהיותה על המדרגות מעדה בניסיון להתייצב, כאשר הורידה רגל לשלח המדרגה שהייתה לפני כן ונפלה לכיוון השיפוע הסמוך למדרגות, בחלק בו לא היה מעקה ו/או מאחז יד, כאשר השיפוע משתנה ומסוכן ורוחב המדרגות צר. התובעת ציינה שמדובר בגרם בעל 6 מדרגות המצוי ברחוב שנקין 55-57 גבעתיים, ללא מעקה ו/או מאחז יד כנדרש בחוק, בעל שיפוע משתנה ומסוכן ורוחב מדרגות צר.
חברתה של התובעת שהייתה עמה מסרה בתצהירה, שבמועד האירוע ראו התובעת והיא אשה זקנה שמתקשה לעלות בגרם המדרגות, היא עצמה הייתה אז בהריון ולכן התובעת היא זו שהושיטה יד לעזרת האשה. האשה הייתה כבדת משקל ועלתה באיטיות את גרם המדרגות. לקראת שפת המדרגות האחרונה הורידה התובעת את רגלה לשלח המדרגה שלפני כן, במטרה לייצב את עצמה, הואיל ולא היה מעקה בטיחות ובשל הבדלי הגבהים בין המדרגה לכבש, מעדה התובעת לתוך הכבש נפלה ונחבלה. החברה הוסיפה שלאחר הנפילה עזרה לתובעת לקום והם החלו ללכת צעדים בודדים ואז התובעת אמרה שאינה יכולה ללכת ולדרוך על הרגל ולכן הסיעה אותה לבית החולים. החברה פרטה שמדובר בגרם מדרגות עם הבדלי גבהים בין המדרגה לכבש ללא מעקה בצידו השמאלי והמקום נראה מסוכן.
בעלה של התובעת מסר בתצהירו שבמועד האירוע התקשרה אליו התובעת ממקום התאונה והודיעה לו שהיא נפלה ונחבלה בחוזקה במדרגות ברחוב שנקין 57 בגבעתיים, זאת בשעה שביקשה לסייע לאשה מבוגרת שהתקשתה לעלות את המדרגות. בבית החולים סיפרה לו שנפלה במדרגות בהן לא היה מעקה בצד אליו נפלה.
התובעת צרפה לתצהירה תכתובת WhatsApp מיום התאונה בה סיפרה ששברה את הרגל, וכאשר נשאלה מה קרה השיבה "הכי בושות ! עזרתי לזקנה ברחוב לעלות במדרגות"
כן הציגה התובעת תמונה שפרסמה באינסטגרם מאותו יום, בה היא מצולמת עם הגבס ובה כתבה "לא מאמינה שזה קרה לי ! לעזור לאישה מבוגרת ברחוב ולסיים עם גבס וקביים 4 שבועון פאן לי במקסימום".
הנתבעים התנגדו למסמכים אלו, בטענה שלא ברור מתי פורסמו ועל ידי מי ואולם שעה שהתובעת צרפה אותם לתיק המוצגים מטעמה ללא כל התנגדות ובשים לב להנחיותיי לפיהן: "צד שמתנגד להגשת מסמך כלשהו ממוצגי הצד האחר, שלא באמצעות עורכו, יודיע על כך לצד שכנגד בתוך 21 יום מקבלת המוצגים" (החלטה מתאריך 27/1/20), הרי שהעלאת הטענה לראשונה בסיכומים אינה יכולה לעמוד. מדובר בתכתובות אוטנטיות של התובעת מיד לאחר האירוע המחזקות את גרסתה. הנתבעים לא הפריכו את גרסת התובעת בנוגע למועד בו נכתבו התכתובות, דבר הנלמד גם מהתכתובות גופן.
-
בחקירה נגדית נחקרה התובעת בנוגע לפרטי פרטים של האירוע, כך שניתן היה להתרשם ממהימנות גרסתה ומכך שהיא שולפת את הדברים מזיכרונה ולא חלילה ממציאה אותם לצורך תביעה שקרית ובמטרה לקבל פיצוי. התובעת בעדותה, ניסתה לדייק בנסיבות האירוע ככל הניתן, והתרשמותי היא שמדובר בעדה מהימנה שניתן לסמוך ממצאים על דבריה.
בעדותה תארה התובעת שהאישה המבוגרת משכה את תשומת ליבה בכך שהיא התקשתה לעלות במדרגות, האישה החלה לעלות והייתה באמצע המדרגות עם הישענות על מנת לנסות לתפוס את המעקה, שכן לא ניתן היה לעלות בסמוך למעקה בשל הצמחייה. התובעת באה מהצד השני של האישה על מנת לתמוך בה כאשר החזיקה לה את יד שמאל עם יד ימין שלה, ובמהלך ניסיון זה מעדה. התובעת נשאלה איך בדיוק נפלה והשיבה שהיא יכולה להדגים, יש מדרגה וקצה של מדרגה, ואז לא היה המשך למדרגה והיא נפלה לתוך השיפוע הצמוד למדרגות ואז הרגל הסתובבה.
התובעת נשאלה על גרסאותיה בפני הצוותים הרפואיים, כך לדוגמא נשאלה מדוע אמרה אצל הרופא שהייתה נפילה ברחוב ולא במדרגות, והשיבה שהמדרגות היו ברחוב, מבחינתה זה רחוב. התובעת נשאלה אודות הגרסה בכתב התביעה בה נכתב שנפלה בירידה במדרגות, ובעדותה תארה שזה היה בעליה, והשיבה, שהנפילה היא בסוג של ירידה.
התובעת נשאלה לאיזה גרסה בית המשפט צריך לתת משקל והשיבה: "שהייתה זקנה שהייתה צריכה עזרה שעזרתי לה ברחוב שיש בו מדרגות לעלות את המדרגות נפלתי ותוך כדי סובבתי את הרגל" (שם, עמ' 16 שורה 12 ואילך).
התובעת נשאלה מדוע לא הביאה את האשה הזקנה שסייעה לה והשיבה שאין לה מושג מי היא.
-
חברתה של התובעת, עשתה מאמץ להשיב לכל השאלות שנשאלה. ניתן היה להתרשם שמדובר בעדה נורמטיבית ומהימנה וחסרת כל אינטרס בהליך. ניכר היה שהחברה לא זוכרת את הדברים לפרטי הפרטים, אך גרעין האירוע היה זכור לה והיא חזרה על כך.
החברה העידה שאינה זוכרת מה בדיוק ארע, תחילה אמרה שהאשה הזקנה נפלה וצעקה והם לא ישאירו אותה לבד ולאחר מכן הסבירה שהאשה הזקנה כאילו באה לעלות במדרגות והן עזרו לה כי לא הצליחה ללכת במדרגות. החברה הוסיפה שהאשה הזקנה הייתה באמצע המדרגות, בצד ימין ליד המעקה והתובעת עמדה לידה ונתנה לה קונטרה לעלות ואז היא מעדה. החברה הסבירה שאם היה מעקה, היא הייתה מחזיקה במעקה ולא הייתה נופלת וגם השיפוע תרם לנפילה.
-
בעלה של התובעת תיאר גם הוא את מה שארע מנקודת מבטו: "זה היה מוזר כי אני הייתי באמצע העבודה והייתי נושא עסוק ולא התייחסתי ברצינות בהתחלה בשנייה הראשונה. היא אומרת לי 'נפלתי עזרתי לזקנה מעדתי סובבתי' לא הבנתי משהו איזה גיבוב של קשקוש כזה אמרתי תכף תרגישי יותר טוב הכל טוב מה את עושה מזה רעש חשבתי שהיא לוקחת את זה יותר מידי קשה. והיא אומרת לי לא לא אני באמת לא מרגישה בסדר אני לא מרגישה טוב אמרתי לה טוב תנוחי כמה דקות תעדכני אותי. אחרי כמה דקות היא עדכנה אותי שהן נוסעות כבר לאיזשהו כיוון טיפול רפואי בהתחלה חשבו אולי מר"ם כזה של קופת חולים ואחרי זה הבינה שאולי עדיף כבר שירדו לאיכילוב אבל תראה אני הייתי מוטרד כי הבן שלי בן חודשיים איתן זה עם כל הכבוד גם אם היא שברה את הרגל אני רוצה שמישהי יביא לי את הילד אז יותר עסקתי בזה. וזה מה שקרה היא הורידה אותה חברה שלה הורידה אותה לידר הורידה אותה בבית החולים. והביאה לי את הילד אלי לעבודה משם אני דאגתי שיחליפו אותי לקחתי התקדמתי לכיוון הבית בבית כבר הספקתי להוריד אותו אצל אמא שלה שחברה אלינו בקיצור. קמבצנו את האירוע הזה. (שם, עמ' 42 שורה 23 ואילך).
-
כמפורט כבר לעיל, עיקר הטענה באשר לחוסר מהימנות גרסת התובעת, מופנית אגב התיעוד הרפואי כאשר בתעודת השחרור מבית החולים תועד – "לדבריה ביום פנייתה סובבה את כף רגל שמאל. מציינת נפיחות כאבים וקושי בדריכה".
אצל רופא הקהילה בתאריך 4/7/17 תועד: "נפלה ברחוב על שבר בכף רגל...".
אצל רופא אחר בקהילה בתאריך 21/11/17, תועד: "לדבריה בתאריך 22 במאי 2017 נפילה במדרגות, חבלה בכף הרגל, מתארת שברים טופלה באופן שמרני...".
התובעת פנתה לביטוח לאומי בבקשה לקבלת דמי תאונה שם תארה: "במהלך ירידה במדרגות ברחוב מעדתי ונחבלתי".
התובעת התבקשה להסביר גרסאות אלה והעידה שלמיטב זיכרונה אמרה בבית החולים שנפלה במדרגות, ומכל מקום כאשר הגיעה לבית החולים הבעיה הרפואית נראתה לה חשובה, ויכול גם להיות שמתוך הלחץ והכאב לא אמרה. כך גם בביקורים הבאים, הסבירה התובעת שסיפרה מה שקרה מבחינה רפואית ויכול להיות שלא אמרה שנפלה במדרגות. בהמשך כאשר הגיע לרופא בביקור שלישי יכול להיות שהייתה פחות כואבת ואז סיפרה את הסיפור במלואו, אולי הוא שאל יותר. כשנאמר לה שקיימות שלוש גרסאות התובעת השיבה: "אני באמת לא יודעת להגיד לך מה היה ברופא הממיינת באיכילוב או ברופא הממיינת באיכילוב או ברופא האורתופד אין לי צורך לנפח את זה. זה היה מדרגות הם היו ברחוב ושם נפלתי ובנפילה סובבתי את הרגל זה המקרה" (פרוטוקול מתאריך 10/5/21 עמ' 15 שורה 22 ואילך).
אכן נפסק לא פעם, שיש לייחס משקל ראייתי לגרסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו, עת שהוא מספר את נסיבות התאונה לרופאו ללא כחל ושרק. אמנם ברישום הרפואי יכולות ליפול טעויות, אך שעה שמתואר אופן החבלה ברישום זה, סביר שכך נאמרו הדברים ולו היה נמסר דבר נוסף הנוגע לאופן החבלה הרי שהוא היה נרשם (ראו בעניין זה: תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם). אולם, הדברים אמורים בעיקר כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, שנחבל במנגנון אחד ובגרסה מאוחרת, שמנגנון החבלה היה אחר לגמרי, הרי שיכול שיהא בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתו. לא זה המצב בענייננו. כפי שמופיע בתיעוד הרפואי התובעת אכן נחבלה בחבלה סיבובית לכף רגל שמאל שגרמה לשבר ודווקא רישום זה תואם את עדותה של התובעת, שזה היה מנגנון הפגיעה.
העובדה שבמסמכים רפואיים ראשוניים התובעת לא נדרשה לפרט או לא מצאה לנכון לפרט את מנגנון החבלה ובהיותה פצועה וכואבת לא נכנסה לפרטים, לא ראוי שתעמוד לה לרועץ. ניתן להסיק, שבחדר מיון ובטיפולים הרפואיים הראשונים לא הייתה הקפדה על הפרטים ודי היה ברישום באופן כללי שמדובר בחבלה סיבובית בקרסול בכף הרגל ושברים. כך גם בטיפולים הרפואיים הבאים בקהילה, כאשר רופא הקהילה נדרש לטפל בשבר לאחר הטיפול במיון. עצם רישום "שותק" כזה אין בו כדי לאיין את גרסת התובעת (השוו: תא (ת"א) 20414-03-16 פלונית נ' נציגות ועד הבית בנעמי שמר 10 חולון (31/1/21), פיסקה 12 לפסק הדין; ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (13.12.2014); בל (חי') 4024/05 לויט גריגורי נ' המוסד לבטוח לאומי (16.9.2008); ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (17.6.15)).
לאחר ששקלתי היטב את גרסת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה והתרשמתי ממהימנותה ומהימנות חברתה שהייתה עדת ראיה לאירוע אני קובעת, שעלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות התאונה ובהתאם לגירסה זו היא מעדה במדרגות, שעה שהתגייסה לסייע לקשישה לעלות, בהעדר מעקה בצד השמאלי של המדרגות ובשים לב לפער גבהים בין המדרגות לבין הכבש שנמצא צמוד להם. גרסת התובעת הגיונית ומתיישבת עם מתווה השטח.
-
אמנם התובעת לא מסרה את מלוא הגרסה על פרטי פרטיה בכתב התביעה, דהיינו את הסיבה בגינה הגיעה למדרגות ואת אופן הנפילה המדויק ואולם אין בכך כדי לאיין את גרסתה. גרעין הגרסה נמסר, מעידה במדרגות, עקב ליקויים שהיו בהם. על מה שארע בזמן אמת ומעורבות אותה אישה זקנה לה התגייסה התובעת לסייע ניתן ללמוד מעדות חברתה של התובעת, בעלה ומן ההודעות ששגרה, כך שהטענה שסייעה לאשה זקנה לא נולדה אגב הגשת התביעה. מטבע הדברים, במסגרת התצהיר הדברים מתוארים בהרחבה וכך גם בעדות כאשר התובעת נשאלה לפרטי הדברים.
הנתבעים טענו לעדות כבושה והרחבת חזית ואולם לא כך הם הדברים. העדות אינה כבושה, שכן נמסרה לבעלה באופן מיידי וכן תועדה בהודעות ה- WattsApp והאינסטגרם שצורפו.
כידוע, "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (17/12/2003); כן ראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ (בפירוק מרצון) נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, (15.4.2007); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009)).
כמפורט לעיל, כבר בכתב התביעה, טענה התובעת למיקום מדויק של התאונה ולנסיבות התרחשותה, תוך שהיא מצרפת תמונות של המקום.
הנתבעים התגוננו לגופו של עניין בנוגע למיקום המצוי בתמונות, בכך באה לפני בית המשפט גרסה מלאה של שני הצדדים לכל רכיבי האירוע. אין המדובר במצב בו על דוכן העדים הוסיף / הרחיב / שינה התובע חזית באופן שלנתבעים לא הייתה האפשרות להתגונן ולסתור את הגרסה.
משמע, בענייננו, התקיים דיון לגופו של עניין בטענות התובעת, תוך שכל הצדדים התייחסו ספציפית לטענות ונפרשה המחלוקת העובדתית לעיצומה באופן המאפשר הכרעה לגופו של עניין. בהקשר זה, קבע הנשיא שמגר:
"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים."
(ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי (20/3/85) כן ראו: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר (10/12/1989); ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ (28/3/88)).
במקרה אחר, הוסיף בית המשפט העליון והבהיר, כי דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה. על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות אך על בית המשפט לעמוד על המשמר, שצד מהצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדורליים (רעא 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/5/08) להלן עניין: "עיריית הרצליה").
באותו עניין, בית המשפט התייחס לכך שגם כאשר היה מקום להרחיב בכתב התביעה, אך המסגרת הבסיסית לתביעה ישנה, וכך גם סכום התביעה, והפתעות גדולות לא יכלו להיות לצד השני אין המדובר במצב של "שינוי חזית" מובהק. הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, הרי שניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שבית המשפט שומר על הגינות כלפי כולי עלמא.
משכך נקבע, שכאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חורגות מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד רק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'. אם בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט ומונע פניית בית המשפט אל החומר והטיעונים שהובאו במסגרת ההליכים. אפשרות אחת היא תיקון כתב התביעה, אך לא תמיד ייקוב הדין את ההר. שעה שהגנת הנתבעים לא קופחה, שכן העובדות כולן פורטו בתצהירי עדות ראשית שעה שדיון ההוכחות טרם החל ובידי הנתבעים לנסח את תצהיריהם תוך מתן תשובה לכל עניין, דינה של טענת הרחבת חזית להידחות, גם אם גם אם היה מקום לפירוט רב יותר בכתב התביעה.
באופן דומה, בשינויים המחוייבים, בענייננו, נכון וראוי לעגן את המסקנות בהליך על מסכת העובדות והנסיבות שגרמו לתאונה בראיות כפי שהתגבשו למעשה. זאת בשים לב שבתצהירה של התובעת פורטו העובדות הנטענות, כך במיוחד כאשר הנתבעים התגוננו לגופן של טענות ולא נגרע דבר מהגנתם.
העולה מן המקובץ - כאשר המסגרת הבסיסית לתביעה פורטה בכתב התביעה ובתמונות המצורפות לו, כאשר גרסת התובעת על כל רכיביה פורטה בתצהירה והורחבה בעדותה, ושעה שהמחלוקת האמיתית נפרשה בבית המשפט על כל רכיביה, יש להכריע על פי המחלוקת האמיתית בין בעלי הדין ואין מקום לקבוע, כי בגרסת התובעת יש משום הרחבת חזית.
-
אשר לטענה שהיו בגרסת התובעת, אי אלו אי התאמות בנוגע לאופן הנפילה המדויק, הרי שאין לצפות ממי שנפגע, נפל ונגרם לו נזק גוף, שיצביע בדיוק על הצעד והתנועה שגרמה לנפילה. סביר לקבוע שבלהט הנפילה וחלוף הזמן לא ניתן יהא לשחזר אותה במדויק ודי בכך שנפגע מוסר גרסה ומצביע על מפגע שאכן יכול וסביר שגרם לנפילה. קשה להלום שבכל מקרה ומקרה נפגע ידרש ויוכל להצביע על האבן הספציפית או התנועה הספציפית שגרמה לנפילה וברמת דיוק מלאה. בענייננו, עצם התרחשות הנפילה והנזק שנגרם נלמדים בלא כל ספק מן המסמכים הרפואיים, עדותה של התובעת ועדות חברתה שהייתה עדת ראיה למה שארע, מהוות ראיה טובה, בוודאי באמת המידה של מאזן הסתברויות, ולפיכך המסקנה שהאירוע נגרם אכן בנסיבות שתוארו סבירה, הגיונית ומתחייבת בנסיבות העניין (השוו: תא (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קרית שמונה (13/2/19)).
הנתבעים טענו שלו גרסת התובעת הייתה מתקבלת היא הייתה אמורה להפגע ברגל ימין דווקא, אך טענה זו לא ניתן לקבל. התובעת וחברתה העידו שהקשישה עלתה במדרגות, בעת העלייה צד הימני של המדרגות יש מעקה, הן התובעת והן חברתה העידו שהקשישה הייתה יותר לכיוון הצד הימני תוך נסיון אחיזה במעקה, כאשר התובעת ציינה שהייתה צמחיה שהפריעה לאשה הזקנה לאחוז במעקה. התובעת הגיעה מאחוריה וניסה לתמוך בה מן הצד השמאלי, בו לא היה מעקה, כאשר הרגל השמאלית של התובעת, הייתה בקצה המדרגות בסמוך לפער הגבהים נוכח הכבש המצוי במקום, ומשכך רגלה השמאלית היא הרגל שאיבדה את האחיזה ונפלה לתוך הכבש.
השאלה הבאה שיש לברר האם אכן מדובר במפגע, וככל שמדובר במפגע האם האירוע מקים אחריות למי מן הנתבעים.
האם מדובר במפגע?
-
כפי שעוד יפורט להלן, הסתבר בדיון שהמדרגות כמתועד בתמונה נבנו כחלק משיפוץ הכניסה לבניין שנעשתה לפני שנים רבות, ככל הנראה בין השנים 2007-2009 (בנסיבות בנייתן של המדרגות עוד אדון בהמשך).
התבוננות בגרם המדרגות בו מדובר מעלה שמדובר בגרם מדרגות המחבר בין מפלס הבניין הרלוונטי לבין הרחוב. גרם המדרגות עשוי מאבן, בו שש מדרגות שבצידן האחד מעקה ובצידן האחר אין סף או מעקה אלא קיים כבש בשיפוע, כך שבעת עלייה במדרגות, קיים פער גבהים הולך וגדל בין הקצה השמאלי של המדרגות לבין אותו כבש, מבלי שיש מעקה או סף התוחם את המדרגות.
מטעם העירייה, העידה חוקרת פרטית ואף מסרה את דו"ח החקירה. החוקרת הפרטית שהייתה במקום מדדה את מידות המדרגות ותארה בדו"ח שהגישה שמדובר במדרגות ברוחב 90 ס"מ, שלח זהה של 27 ס"מ ורום זהה של 16.5 ס"מ, גובה הגרם הוא 95 ס"מ מהקרקע. בצד הימני של הגרם ישנו שיפוע, מעין רמפה ברוחב 60 ס"מ שנבנה כהנגשה לנכים ועגלות. הצדדים לא חקרו את החוקרת הפרטית על מידות אלה ולא הביאו נתונים סותרים ומשכך ניתן לקבוע שאלו מידות המדרגות.
יצויין שהחוקרת הפרטית הוסיפה בדו"ח, שהוגש מטעם העירייה ללא כל התנגדות: "התרשמנו שאכן גרם המדרגות נבנה באופן מסוכן ולאור הצמידות לשביל ההנגשה לנכים, היה מחוייב לבנות במקום מעקה בטיחות גם בצידו השני של הגרם". אמנם החוקרת הפרטית אינה מומחית בטיחות, ואולם שעה שהעירייה בחרה להגיש את הדו"ח מטעמה ללא כל הסתייגות יש בדברים משום פן של הודאת בעל דין.
התובעת שצרפה לראיותיה חוות-דעת של מומחה בטיחות החליטה שלא להעידו ומשכך חוות הדעת הוצאה מן התיק. הנתבעים טענו שהתובעת לא תמכה את תביעתה בחוות דעת מומחה בטיחות כנדרש ומשכך יש לקבוע שתביעתה לא הוכחה. טענה זו אין בידי לקבל. אכן לעיתים השאלה האם מדובר במפגע או ליקוי יכולה להיות מוכרעת בהתאם לחוות דעת מומחה בטיחות, כך במיוחד שעה שאין המדובר במפגע המדבר בעד עצמו; ואולם חוות דעת כזו אינה הכרחית בכל מקרה ומקרה והלכה למעשה, מדובר בהכרעה עובדתית ונורמטיבית בהתאם למכלול העדויות שנשמעו. חוות דעת מצד זה או אחר יכול ויהא בה כדי לתרום להכרעה אך אין מדובר בראיה מרכזית שאין בילתה לצורך הקביעה האם אכן במפגע עסקינן. השאלה שיש לברר היא האם התובע עמד בנטל המוטל עליו באמת המידה של מאזן הסתברויות להוכיח קיומו של מפגע (השוו: בתא (הרצ') 31498-08 שהם כוכבי נ' מלון "הרודס" (13/11/13); תא (ת"א) 30703-05-16 פלונית נ' עירית אור עקיבא (17/1/19) ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בהסכמה (ע"א 42507-02-19)).
במקרה דנן, התבוננות בגרם המדרגות המתועד בתמונות מצביע על גרם מדרגות שעלול להקים סכנה למי שעושה בו שימוש, שעה שקיים מעקה רק בצד אחד ובצד האחר קיים כבש, עם פערי גובה הולכים וגדלים מבלי שיש אמצעי שיקטין או יאיין את הסכנה, בין בסף לצד המדרגות ובין במעקה. ניכר בעליל שמדובר בגרם מדרגות לא בטיחותי ואין צורך בחוות דעת מומחה בטיחות לצורך הכרעה זו.
הדברים מקבלים משנה תוקף, נוכח הדין הרלוונטי כפי שהוא מעוגן בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. בתקנות אלו נקבע שבנוגע למצב בו מפלס הרחוב שונה ממפלס הכניסה או היציאה מבניין, יותקנו מדרגות חוץ, כבש, מעבר משופע או שילוב של חלק מהם, כאשר רוחב מדרגות החוץ, הכבש או המעבר המשופע יהיה שווה לרוחב דלת היציאה החיצונית הגובלת עם המדרגות ולא יפחת מ- 1.10 מטרים.
בנוגע לכבש נקבע, נקבע שכבש המשמש חלק מדרך מוצא יהיה ברוחב 110 ס"מ (סעיף 3.2.10.2 לתקנות התכנון והבנייה.
דרישות אלו נקבעו בתיקון לתקנות משנת 2008, אך גם בתקנות בנוסחן לפני תיקון זה, נקבע שרוחב מינימאלי של מדרגות חוץ, יהיה לפחות מטר (תקנה 3.42) וכי שיפוע הכבש לא יעלה על 10%, וכי מקום שעולה הפרש הגובה בין הנקודה העליונה לבין הנמוכה על 0.50 מ' יותקן בית אחיזה (תקנה 3.71).
ניכר שהמדרגות אינם עומדות בתנאים אלה.
מן הסתם, בניית גרם מדרגות מעין זה אמור לקבל היתר בניה. ואולם הנתבעים לא רק שלא סתרו את הנתונים והדרישות על-פי חוק התכנון והבנייה להם טענה התובעת אלא שגם לא טרחו להציג היתר בנייה לבניית המדרגות או לחלופין אף לא העלו טענה שאין כל צורך בהיתר כזה ולא הוכיחו שאכן נשקלו היבטי הבטיחות בעת הבנייה ולאורך השנים.
בנסיבות וכפי שבנויות המדרגות דנן, נקל לקבוע, שלא רק שרוחב המדרגות או הכבש אינם עומדים בדרישות המחוקק אלא שהפרשי הגובה בין המדרגות לבין הכבש מחייבים לפחות קיומו של מעקה, שיאפשר תמיכה למי שעולה במדרגות או בכבש ואשר יש להניח ברמת סבירות גבוהה שהיה מונע נפילה.
כפי שנפסק לא פעם סטנדרט התנהגות שנקבע על ידי המחוקק משמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת מן האדם הסביר, ואולם בסופו של דבר בית המשפט הוא זה שקובע את החובות מכוח עוולת הרשלנות, בהתאם לאמת המידה של האדם הסביר (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר (14/7/83); עא 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14/2/06)).
במקרה דנן נקל לקבוע, על סמך התבוננות בגרם המדרגות, שמיעת עדותה של התובעת, בחינת אופן התרחשות התאונה על רקע החקיקה הרלוונטית, שהמדרגות והכבש בצידן אינן עומדות בסטנדרט זהירות מינימלי ועשוית להוות סכנה למשתמש בהן, לא רק ברוחבן הצר אלא גם בכך שאינן כוללת מעקה או סף מצידן השמאלי, באופן שמקים סכנה למי שעושה שימוש במדרגות ובכבש כאחד לנוכח פער הגבהים המשמעותי ביניהם.
השאלה הבאה בה יש לדון היא על מי יש להשית את האחריות אם בכלל.
שאלת האחריות
-
התביעה נשוא תיק זה נשענת בעיקרה על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות, כידוע, שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות נבחנת על-ידי מבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הפרטני, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש (9/11/82) (להלן: "עניין ועקנין")).
-
מתוך הראיות שנשמעו עלה באופן ברור שמדובר בגרם מדרגות שמוביל מן הבניין ברח' שיינקין 57 גבעתיים, אשר שופץ לפני שנים רבות על ידי דיירי הבניין ובמימונם. וועד הבית טען שהנתבע-3, הוא זה שיזם את השיפוץ והיה אחראי עליו ובמחלוקת זו אדון בהמשך. בשלב זה די לקבוע, שמדובר בגרם מדרגות שדיירי הבניין באמצעות ועד הבית, ראו ליטול עליו אחריות, שיפצו אותו והביאו אותו למצבו הנוכחי וכך נותר במשך שנים רבות.
העירייה, טענה שמדובר בגרם מדרגות שנמצא בשטח פרטי, כך לפי דברי העד מטעמה שבדק את הרישומים, אך לא טרח לצרפם. העד הבהיר בעדותו שאינו יודע מהי הבעלות על השטח וגם בשטח פרטי הבעלות יכולה להיות של העירייה.
התובעת העלתה טענות רבות לעניין עדותו של נציג העירייה, הכשרתו לתת עדות בסוגיה זו והימנעות מהצגת מסמכים ואולם קשה לחלוק שעל התובעת מוטל הנטל להוכיח את מעמדו של השטח ואת אחריות כל אחד מן הנתבעים כלפי השטח.
בהינתן הראיות שהובאו, ניתן לקבוע בהסתמך על כלל הראיות שהובאו ובכלל זה הודאת בעל דין של נציגי וועד הבית בנוגע לאחריותם לגרם המדרגות ושיפוצו, שהוכח באמת מידה של מאזן הסתברויות שגרם המדרגות נמצא בשטח ובאחריות הבניין בו מתגוררים דיירי וועד הבית, אשר גם שיפצו אותו בפועל. סביר שמדובר בשטח פרטי, כאשר המדרגות נגישות לציבור הכללי ללא כל הגבלה ומחברות בין מפלס הבניין לבין הרחוב. על רקע הנחה זו יש לבחון את אחריותם של כל אחד מן המעורבים.
אחריות וועד הבית
-
נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש שלוועד הבית, כמי שמייצג את הדיירים בבניין אשר גרם המדרגות משמש אותם, נמצא באחריותם ואף הותקן על ידם, חובת זהירות מושגית כלפי עוברי הדרך, שגרם המדרגות יהא בטיחותי ולא יהווה סכנה למי שעושה בו שימוש.
באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון את נסיבותיו של המקרה הנדון. חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (עניין ועקנין דלעיל).
בקביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלו סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. עד כמה שסיכונים אלו טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים, ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת שיינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (עניין ועקנין).
כך, נפסק לא פעם שמעידה במדרגות שנמצאו כתקינות, בלא שהוכח קיומו של מפגע שיכל היה לגרום לנפילה, אינה מקימה אחריות. לא כן מדרגות לגביהם נקבע שהם מקימים סכנה לעובר דרך בכך שאין בהם מעקה משני צידיהם וכאשר הם נבנו באופן שקיים פער גבהים בין המדרגות לבין הכבש בצידם באופן שמקים סכנת נפילה. סכנה שהתממשה במקרה דנן. כפי שהוכח מדובר במבנה הנמצא במקום במשך שנים רבות מבלי שאף אחד מן הגופים האחראים עשה דבר כדי למזער את הסכנה הגלומה במדרגות או להקטינה. במקרה זה, בנסיבות שהוכחו, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, ונקל לקבוע שוועד הבית התרשל בתחזוקת המדרגות לאורך השנים, עד לנפילה המצערת.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח סעיף 69 לחוק המקרקעין הקובע שהנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל עניין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף ומכאן שעליה מוטלות החובות בכל הנוגע לאחזקתו התקינה של הבית המשותף לרבות אחריות להסרת המכשולים בשטח הנמצא בחזקתם ובאחריותם של הדיירים. על נציגות הבית המשותף מוטלת החובה למניעת סיכונים והסרת מכשולים ומשהדבר לא נעשה, הרי שהנציגות אחראית למחדל.
אחריות העירייה
-
התובעת טוענת לאחריות העירייה למגר מפגעים ולתחזק את השטחים הציבוריים מכוח הבעלות או החזקה והחיקוקים הרלוונטיים, בין אם מדובר בשטח פרטי ובין אם מדובר בשטח ציבורי, שעה שאין חולק שמדובר במקום המשמש מעבר לציבור.
העירייה טוענת, שהתובעת נפלה בשטח פרטי, ובהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), לא קמה לרשות המקומית אחריות לטפל במפגעים הקיימים בשטח פרטי. העד מטעם העירייה שהינו ראש יחידת התכנון באגף ההנדסה בעירייה מסר בתצהירו והעיד שבדיקתו העלתה שהמדרגות ממוקמות בחלק הנמצא בבעלות פרטית של בניין המגורים ואין המדובר בשטח ציבורי. העד טען בתצהיר שלעירייה אין כל זיקה לשטח והיא מנועה מלטפל בשטח פרטי.
בעדותו, השיב העד שבמסגרת תפקידו אין הוא עוסק בהיבט של תקינות מבנים או אחריות העירייה, לרבות אי תקינות המדרגות ואין לו יכולת להשיב על כך. העד הסביר שבדק את מעמד שטח המדרגות לפי תוכנית בניין עיר בהתאם לכתובת שנמסרה לו ומדובר בשטח פרטי ואולם הבהיר שגם שטח פרטי יכול להיות שייך לעירייה מבחינת הרישומים, למרות שהדבר נדיר ומכל מקום כאן מדובר במבנה מגורים וסביר שהשטח לא שייך לעירייה.
העד חזר והשיב שאינו הכתובת לשאול מדוע ואם הייתה צריכה העירייה לפעול בעניין ובלשונו: "תראה באופן כללי באופן כללי כל בניה בשטח פרטי האחריות היא על בעלי הזכויות מקרקעין, האחריות. בגלל שאני לא לא מהנדס את העיר ולא הבן ולא מנהל מחלקת פיקוח וגם לא מנהל שפע וזה אז אני לתא יכול לתת את התשובה יש עירייה פועל במרחק מאוד מאוד גדול יש הרבה פעמים כל מיני דברים שצריכים לפעול נגד בעלים פרטיים והדברים האלה אני לא יודע בדיוק מה היה שם אם פעלו או לא פעלו ומה עשו או לא עשו אבל צריך להבהיר דבר מאוד ברור. אדם שיש לו מבנה פרטי ויש בו משהו צריך להיות אחראי ולטפל בדברים שלו" (שם, עמ' 48 שורה 12 ואילך). העד השיב בחקירה חוזרת שלמיטב ידיעתו העירייה לא יכולה לפעול בשטח פרטי.
על מנת שלא להאריך יתר על המידה, אניח לצורך הדיון, שאכן מדובר בשטח פרטי – שכן כך סביר לקבוע בשים לב שמדובר בגרם מדרגות המחבר את הבניין למדרכה.
-
גם אם מדובר בשטח פרטי, בחינת מתווה השטח מעלה שהמדובר בשטח הפתוח למעבר כל אדם בלא כל מגבלה, המשמש בפועל את הציבור למעבר לעבר המדרכה הנמצאת במקום.
בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מוגדר "רחוב" כדלקמן: ""רחוב" או "דרך" – לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו;". הווה אומר, בין אם מדובר במקום פרטי ובין אם לאו, שעה שמדובר במקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, הרי שמדובר ב"רחוב".
פקודת העיריות משתמשת במונח "רחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות ומבדילה בין "רחוב" לבין "רחוב שאינו רכוש הפרט". עיון בהוראות הפקודה מעלה, שאין המדובר בצמצום ההגדרה של המונח "רחוב" אלא בהחלטה של המחוקק לקבוע סמכויות שונות לעירייה לגבי "רחובות" הנמצאים במעמד שונה.
סעיף 235 לפקודת העיריות ברור כשמש בעניין היקף החבות המוטלת על העירייה. סעיף זה המצוי בפרק שעניינו "חובותיה של עירייה" קובע, ש"בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה" (ההדגשות לא במקור – א' מ'):
"(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;
(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש
הפרט;
(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;...."
הנה כי כן, סעיף 1, מדבר על חובת הפיקוח על הרום, הרוחב והבניה של "כל רחוב". סעיף 2, מטיל חובה לתיקון, ניקוי וכד' של "רחוב שאינו רכוש הפרט" וסעיף 3 עוסק במניעה והסרת מכשולים ב"רחוב". הווה אומר לגבי רחוב, שהוא גם רחוב שהוא רכוש הפרט החובה החלה על העירייה היא חובת הפיקוח, המניעה והסרת המכשולים בלבד, למול חובה מפורשת לתקן רחוב שאינו רכוש הפרט. הסעיף מבדיל באופן ברור בין סוגי ה"רחובות" השונים, ומעניק לעירייה סמכויות ומכאן גם חובות לגבי "רחובות" שהם בבחינת רכוש הפרט.
גם מסעיף 249 לפקודת העיריות העוסק בסמכויות העירייה, ניתן ללמוד שסמכויותיה של העיריה משתרעות גם לעניין רחוב שאינו רכוש הפרט. סעיף 249, קובע סמכויות רחבות של העירייה לגבי כל סוגי הרחובות, כאשר גם בסעיף זה מבחין המחוקק בין סוגי הרחובות השונים – כך ס"ק (9) מתיר לרשות לנטוע עצים ב"כל רחוב"; ס"ק (10) קובע את סמכותה של הרשות למכור או להחליף "כל רחוב שהוא נכס העיריה" – הווה אומר, קיימים רחובות שאינם בגדר נכס העירייה. ס"ק (11) עוסק בסמכות "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור"; ואלו ס"ק (29) מעניק לרשות המקומית סמכות כללית "לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה". בנוסף ס"ק (19) מקנה לעיריה סמכות להיכנס לכל בית או בנין, שיש עליהם חשד סביר שהם בלתי סניטריים, כדי לברר את מצב הנקיון בהם או לצורך אחר, ולהוציא צו למחזיק בהם, שבו יידרש לנקוט את האמצעים המפורשים בצו.
הווה אומר, לעירייה סמכויות גם לגבי שטחים פרטיים ומכוח הסמכות קמה גם החובה לפעול ולדאוג למגר מפגעים, גם אם הם בשטח פרטי, שעה שהציבור עושה שימוש בשטח זה. מטבע הדברים, לעירייה שורת חוקי עזר המאפשרים לה לדרוש מבעלי הנכסים להחזיק את נכסיהם באופן שלא יגרום סכנה לציבור (ראו לדוגמא: חוק עזר לגבעתיים (מפגעי תברואה), תשל"ג-1973). העירייה חייבת לעשות שימוש בסמכויותיה אלה וכאשר היא חדלה מכך, יכול ותקום לה אחריות (השוו: עפ 6795/93 אינגריד אגדי נ' מדינת ישראל (23/2/94), שם עמד בית המשפט על סמכויתיה של הרשות כלפי "רחוב" שהוא רכוש הפרט)
השוו גם ת"א (יר') 1762/05 צלמרו נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ואח' (30/12/09), שם דובר בשביל שהעירייה טענה שהוא לא באחריותה ואולם אף שבית המשפט קיבל את הטענה שמדובר במפגע שנוצר עקב עבודות פרטיות, הוא דחה את הטענה להסרת האחריות לחלוטין מן העירייה ופסק:
"33. ברם, חרף האמור, העירייה תימצא אחראית על קרות הנזק כמי שמופקדת על תקינות הדרכים בתחומה. צודק ב"כ התובע שפרשנות נכונה של סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] המטילה על עירייה את החובה לדאוג למניעת מכשולים ברחובות שבתחומה ולהסרת מכשולים קיימים, מובילה למסקנה כי האחריות חלה על "רחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות, לאמור, "כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". ההגבלה המסייגת שבסעיף 235(2) גם מובילה למסקנה זו, שכן מהסייג עולה שהחובות שבסעיף קטן (2) חלות רק ב"רחוב שאינו רכוש הפרט", ומכאן שבסעיף קטן(3) שהוא הרלוונטי לענייננו - מפני שהוא עוסק בחובת העירייה לדאוג להסרת מכשולים - נכללים גם רחובות שהם רכוש הפרט. גם פרשנות תכליתית מובילה למסקנה זו, שכן החובות בהם עוסק סעיף קטן (2) הן תיקון, ניקיון, תאורה וניקוז. חובות אלו ככל שהן נוגעות לרכוש הפרט רובצות על הפרט שהוא הבעלים על רכושו. מנגד, החובה הקבועה בסעיף קטן (3) למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לציבור העוברים ושבים במקום, ניצבת בראש דאגתו של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על ידיו למילוי צורך זה (השווה ת"א (שלום-רמ') 5942/96 ישראל נ' עיריית רחובות, פורסם במאגרים [29.10.03])".
בת"א 3532-05-08 כהן נ' עיריית קריית אתא (10/10/10) דובר בחלקי ספסל אשר הותקן והוסר בעבר על ידי הרשות המקומית כאשר בסיס המתכת המקבע את הספסל למדרכה לא הוסר בשלמותו, בלט מהקרקע וגרם נזקי לתובעת. בפסק הדין נקבע כי "מאחר ועל פי התמונות ואין חולק על כך , שמדובר בחלק מהרחוב ו/או מהמדרכה שפתוחה לציבור הרחב, החובה להסיר מכשולים ולהחזיקו – גם אם מדובר בשטח פרטי, רובצת לפתחה של העירייה".
מן המקובץ עד כאן עולה, שעל העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, שקמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שקיום מדרגות לא בטיחותיות במקום מעבר מסוג זה, כאשר המדרגות נמצאות במקום ציבורי ונושקות למדרכה, עלול להביא למעידת התושבים ופגיעה גופנית בם. הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר הסתבר שעובדי העירייה עצמם נדרשים לעבור במקום מדי יום על מנת לפנות את פחי האשפה, כך שגורמי העירייה היו במקום והיו מודעים למצב המדרגות. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו.
-
העירייה הסתפקה בטענה שהאזור הוא בבחינת רכוש הפרט ולא טרחה להביא שמץ ראיה שיהא בה כדי להסביר או לשכנע שהיא מפעילה את הסמכויות הנתונות לה לגבי שטחים ציבוריים שהם בבחינת רכוש הפרט באופן סביר, לא טרחה להסביר מהו שיקול הדעת מהם סדרי העדיפויות על מנת שניתן יהא להשתכנע שאכן שעה שנקטה במדיניות של "שב ואל תעשה" נהגה באופן סביר. העירייה לא הביאה ראיה המלמדת מהי דרך הפיקוח על תקינות הרחובות ושטחי מעבר שהם בבחינת רכוש הפרט, לא טרחה להבהיר האם היו תלונות לגבי המקום במהלך השנים ומה נעשה לגביהן, לא טרחה להסביר את המחדל של מפגע מסוג זה הקיים שנים רבות במקום מבלי שהעירייה תנקוף אצבע למען בטיחות התושבים, בין היתר באמצעות דרישה שתופנה לבעלי הנכסים לשיטתה.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העדויות שנשמעו שהשיפוץ מקורו בדרישת העיריה עקב נזילת צינור מים שעבר מתחת למדרגות (ראו סעיף 24 לסיכומי העיריה במסגרתו היא מאמצת גרסה זו), כן נשמעה עדות שהכבש נבנה בין היתר על מנת להקל על עובדי התברואה להוציא את הפחים. אמנם דברים אלה נשמעו רק במהלך דיון הראיות, ואולם משאשרה העיריה בסיכומיה שנתנה דרישה לבעלי הבניין לתקן את הצינור, הרי שיש בדברים כדי לאשש את המסקנה הסבירה והברורה מלכתחילה שלעירייה מתוקף תפקידה יש שיג ושיח עם בעלי הבתים המשותפים, בסמכותה להעלות כלפיהם דרישות שונות בנוגע להסרת מפגעים בשטח הבית המשותף הפוגעות ברווחת עוברי הדרך והדיירים, העירייה הייתה מודעת לתיקון אותו דרשה והיה עליה לפקח עליו. ניתן היה לצפות מצד העירייה להתייחסות פרטנית לגבי הבניין הספציפי, על מנת שניתן יהא להתרשם מן הסמכויות שהפעילה במהלך השנים ומשיקול הדעת שמלווה את פעולותיה, כך במיוחד כאשר החוקרת מטעם העיריה הגיעה למסקנה שגרם המדרגות לא בטיחותי. חרף זאת, הובא עד יחיד לגבי מעמדו של השטח ותו לאו.
על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 פלוני נ' פלונית (15/5/80), פיסקה 3; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה (14/11/90)). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לעירייה ותומך במסקנה שחובת הזהירות הופרה. הרושם המתקבל הוא שהעירייה ישבה בחוסר מעש שנים רבות, לנוכח מפגע לא מבוטל הקיים במקום מעבר פתוח לציבור.
על פניו, לא הייתה כל מניעה שהעירייה תוכיח את המדיניות ושיקול הדעת המופעל, כאשר היא נתקלת במפגע הקיים בשטח שהציבור נוהג לעבור בו בין אם מדובר במדרכה המצויה בבעלות העירייה ובין אם מדובר בדרך המצויה בבעלות פרטית. לא הייתה כל מניעה שהעירייה תפעל להבאת עדות שיהא בה כדי להניח את הדעת שקיימת דרך למיגור מפגעים וקבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים.
בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של העירייה שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחן. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת. כפי שהסביר בית המשפט בעניין שטרנברג -
"הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...
תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725-(726"
(ראו גם: בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99)).
בענייננו, העירייה לא עמדה בנטל, היא התרכזה בערעור גרסתה של התובעת והעלאת טענות בעניין אחריותם של הנתבעים האחרים. העירייה לא הצליחה להוכיח שהיה בידה מנגנון סביר לבחינת קיומם של מפגעים בשטח הרשות ומיגורם. העירייה, לא הביאה ראיה כלשהי לגבי הבניין הספציפי, האם נעשתה אכיפה במקום ואיזה. העירייה, לא הביאה כל ראיה בנוגע למדיניותה באשר למפגעים בשטח בו הציבור נוהג לעבור.
-
בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותה של התובעת ועדות חברתה, את המפגע שתועד וה"אין" הראייתי שהותירה העירייה, באתי לידי מסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח שהעירייה אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הימנעות מטיפול כלשהו במפגע ברור שהיה במקום מעבר הצמוד למדרכה.
אין ספק שמדרכות ובכלל זה מדרגות אינם אמורים להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהם הבדלי גבהים או שיבושים. במקרה דנן, ניכר שמדובר במפגע ברור, שהיה חייב לקבל ביטוי בפעולות תיקון או אכיפה של העירייה. משלא הוכחו פעולות כאלה, קמה אחריותה.
נותר עוד לדון באחריותו של הנתבע-3, אם בכלל.
אחריות הנתבע-3
-
הנתבע-3 צורף לתיק לכתחילה באמצעות הודעה לצד רביעי שהגיש ועד הבית במסגרתה נטען שהנתבע-3 הוא זה שהקים ו/או בנה את המדרגות. בהתאם להודעה לצד רביעי הנתבע-3 הרס את המדרגות שהיו קיימות במקום לפני כן ולאחר מכן בנה את המדרגות הקיימות כעת.
בשים לב לטענה זו, התובעת בחרה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את הצד הרביעי כנתבע ובמסגרת כתב התביעה המתוקן טענה אף היא שהנתבע-3 הוא מי שהרס או בנה מחדש או הקים מחדש את המדרגות והינו מי שאחראי על אי ההתקנה של מעקה בטיחות והוא נושא באחריות כולה או מקצתה למתרחש בתחומו.
לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, לא פעל ועד הבית, שהפך לנתבע, לחדש את ההודעה לצד רביעי שהוגשה ולכן ספק אם הודעה זו בכלל עומדת על כנה.
-
בכתב ההגנה מטעמו, טען הנתבע-3, להתיישנות התביעה כנגדו, וכן הבהיר שהייתה לו דירה במקום עד ליולי 2009 והיא נמכרה בתאריך זה או בסמוך לכך ומאז אין היא בבעלותו. כן הכחיש הנתבע-3 שבנה או הקים מחדש את המדרגות.
התובעת וועד הבית שהוא המודיע לצד הרביעי, כלל לא הגיבו לטענת ההתיישנות לא הגישו כתב תשובה לכתבי ההגנה ואף לא טענו לעניין בקדמי המשפט ואף לא בסיכומים.
-
התובעת לא התייחסה כלל בתצהירה לאחריותו של הנתבע-3, שהרי מטבע הדברים אין לה ידיעה על מה שנעשה עת היה בעליה של דירה במקום.
-
נציגי וועד הבית, הגישו תצהירים זהים כמעט לחלוטין בהם טענו לאחריות הנתבע-3 –
העדה ח.ש הבהירה שהיא בעלת דירה במקום אך לא התגוררה ולא מתגוררת בדירה זו. העדה טענה בתצהירה שבעבר היו מדרגות שונות במקום, היו מדרגות לכל רוחב המעבר, היה מעקה מאחז בצד שקיים גם היום ובצד השני המדרגות הגיעו עד לקיר המבנה, ולא היה כל שיפוע. לטענתה לפני כמה שנים, היא לא זוכרת בדיוק מתי, אך יותר מ- 12 שנה, פנה אליה הנתבע-3, שהיה בעל דירה בבניין, טען שהיה צריך לשפץ ולשקם את שביל הגישה לבניין, כי הריצוף שהיה קיים התרופף, לא היה אחיד ומסוכן, ואמר שהוא לוקח על עצמו לבצע את העבודות לצורך השדרוג של הכניסה ואוסף כסף. לדבריה היא שילמה לנתבע-3 את הסכום שהוא דרש ללא התנגדות, לא היה כל דיון בבניין טרם ביצוע העבודות לא הייתה כל אסיפת דיירים או החלטת ועד אחרת. הנתבע-3 מעולם לא מונה כנציג ועד בבניין או בעל תפקיד. לדברי העדה במסגרת השיפוץ הנ"ל בוצע שיקום של שביל הגישה, המדרגות בהן טוענת התובעת שהיא נפלה ואת הכניסה לבניין כולל האינטרקום, ובמסגרת זו נבנה לראשונה השיפוע לצד המדרגות.
העדה ע.ש. חזרה על הדברים כמעט מילה במילה בתצהירה.
גם העדה א.צ. שאמה היא בעלת דירה בבניין, חזרה על הדברים בתצהירה ואף הדגישה שהנתבע-3 לא אמר דבר בקשר לביצוע שיפוע לצד המדרגות ואף לא בקשר להתקנה של מערכת שמע פנימית בכניסה לבניין. העדה טענה בתצהיר שהיא יודעת את הדברים כיוון שאמה התייעצה עמה על כל עניין. העדה הוסיפה שבאחת הפעמים כאשר הגיעה לבקר את אמה ראתה את הנתבע-3 עומד בשטח העבודות, מפקח על העבודה, כאשר פועל אחד רכן על ערמת החול והנתבע-3 הנחה את העובד בקשר עם ביצוע העבודות בשטח. העדה הוסיפה שהיא זוכרת ששאלה מה קורה וחלק מהשיחה שהתקיימה שם הייתה על כך שהשיפוע יעזור לפועלי האשפה להוריד את עגלות האשפה בקלות מבלי לפגוע במדרגות או לנשים עם עגלות תינוק.
-
מתצהירו של הנתבע-3, עולה שרכש את הדירה בדצמבר 2006, נכנס לדירה ב- 2007 והיה בעלים של הדירה עד 21/7/2009. הנתבע-3 הוסיף שעד לתאריך 7/5/2008 שירת כקצין במשמר הגבול ומתאריך 20/5/2008 החל עבודתו כבנקאי בבנק הפועלים. הנתבע-3 טען שאין לו ולא היה לו רקע בבנייה ובטח שלא הקים את המדרגות נשוא התובענה. הנתבע-3 חזר על טענת ההתיישנות תמה כיצד אירוע שלכאורה אירע בשנת 2017 מיוחס אליו כאשר אין ספק שהוא לא מתגורר בנכס מעל 10 שנים. הנתבע-3 הוסיף, שלמיטב זכרונו מי שטיפלה בענייני ועד הבית הייתה הגב' שפינדל ז"ל, כאשר פעם אחת היא ביקשה ממנו לסייע לה לגבות כסף מ-2 או שלושה דיירים שלא הסכימו לשלם לה ואילו בכניסה ב' מי שטיפלה בועד הייתה דיירת אחרת, שם נערכה ישיבת דיירים מסודרת בה הועלו 3 הצעות מחיר, וכן הגב' ע.ש. מכניסה א' לקחה את 3 ההצעות להתייעץ עם אבא שלה שהיה מהנדס והיא זה שהמליצה לקחת את קבלן הביצוע דאז וזאת מסיבה שהיו נזילות לאורך הקו הראשי של המים שעבר מתחת למדרגות ולאורך השביל. הנתבע-3 הכחיש שהרס או בנה מחדש או הקים את גרם המדרגות ולא היה אחראי להסרת מעקה או התקנתו.
-
העדויות שנשמעו חיזקו את גירסתו של הנתבע-3, כאשר הסתבר שטענות וועד הבית, והעדים מטעמו משוללות יסוד, נסמכות על שמועות, מידע חלקי ולא מבוסס –
הגב' א.צ. הסבירה בעדותה שאינה מתגוררת במקום ועדותה ניתנה על סמך דברים ששמעה מאמה שמתגוררת במקום. מכל מקום הגב' א.צ. העידה, שהיא יודעת שהנתבע-3 אסף כסף גם מאמא שלה והיא יודעת שהוא דיבר על משהו אחד ועשה משהו אחר. העדה הוסיפה שאמא שלה טענה שהוא ביקש ממנה כסף במטרה לסדר את שביל הגישה וכאשר הגיעה באותו יום בצהריים, נתקלה בערמת חול ובתובע עומד ליד הפועל, היא שאלה מה זה ונאמר לה שעושים שיהיה יותר קל לפועלי אשפה לעבור עם עגלות. העדה השיבה שאין לה מושג מדוע התעורר הצורך לעשות שינוי במתחם מלבד העובדה שבאו אספו כסף מכולם והיא יודעת שהתובע יזם את השינוי משום שהוא בא לאסוף כסף. העדה נשאלה אם תמיד אוספים כסף והשיבה שאין לה מושג היא לא התגוררה בבניין, והיא יודעת את זה משום שאמא שלה התייעצה על גובה הסכום. העדה השיבה שהיא לא יודעת אם הנתבע-3 עשה את זה על דעת עצמו משום שלא הייתה שיחה קודם. העדה השיבה שהיא משערת שהנתבע-3 לא בנה את המדרגות אבל הביא מישהו שיעשה את זה. העדה אישרה שהדיירים שילמו לגב' שפינדל ז"ל, בשביל חשבון החשמל.
נקל להעיד כבר בשלב זה שמדובר בעדות שרובה ככולה עדות שמיעה על סמך מה שהעדה שמעה מאמה שלא העידה. מכל מקום ניכר שהעדה הסיקה מעצם איסוף הכסף שהנתבע-3, אחראי לבניין המדרגות ואין ראיה נוספת מעבר לכך. למעט עדותה שראתה את הנתבע-3 ליד הפועל, לא ניתן להסיק מעדותה של העדה דבר וחצי דבר.
הגב' ח.ש. העידה שהיא רכשה את הדירה בבניין לפני למעלה מ- 15 שנים והיא לא מתגוררת בבניין 12/13 שנים ונוהגת לבקר בבניין לעיתים רחוקות. העדה הוסיפה שלאחר שהפסיקה להתגורר שם, פנו אליה הדיירים שמתנהל הליך שיפוץ ושדרוג הכניסה, לדבריה פנה אליה אז מי שטיפל בזה, והוא סיפר לה שהם לקראת לידה של תאומים והוא רוצה לעשות את הכניסה נגישה לעגלת תאומים ונדרשת להעביר כסף. לדבריה שילמה הכסף. העדה השיבה שלא הייתה בבניין כאשר העבודות התבצעו ולא ראתה את העבודות מתבצעות. העדה השיבה שהיה בבניין זוג תומר שהיא הכירה בשם, היא לא יודעת אם נפגשה איתו, אבל היא זוכרת שיחת טלפון אחת והוא הסביר שהוא לוקח את זה על עצמו והיא שמחה שמישהו נרתם והעבירה כסף. לדבריה הנתבע-3 פנה גם לעניין שיפוץ האינטרקום וגם לעניין שיפוץ המדרגות, באשר לתפקידו של הנתבע-3 הבהירה העדה שהוא הניע את כל התהליך של ליצור את הקשר ליידע את בעלי הדירות לבקש את הכסף, הוא אמר שצריך לאסוף כסף למטרה של אינטרקום ושיפוץ הגישה לבניין. העדה נשאלה מדוע העבירה את הכסף, והשיבה בין היתר "....וגם בשיחה הקצרה שדובר על הריון ותאומים כל אצלי ההורמונים הגיבו מה אני אשים להם מקלות בגלגלים?" (פרוטוקול עמוד 66 שורות 33 ואילך). העדה הוסיפה שהשיחה הייתה לאחר שנת 2007 היא לא זוכרת מתי. לדבריה לאחר מכן הנתבע-3 המשיך לנהל על עצמו את הדבר הזה ואסף כסף, העדה נשאלה מה היה תפקידו של הנתבע-3 והשיבה "שומרוני הטוב" והיה לו אינטרס אישי הוא רצה להנגיש את עצמו.
אעיר כבר כאן, שמן הראיות עלה שבאותה תקופה לנתבע-3 לא היו כלל ילדים, ילדיו נולדו לאחר שעזב את הבניין, ומכל מקום לא נולדו לו ולא היו אמורים להיוולד לו מעולם תאומים, מה גם שהתבוננות בכבש שנעשה מעלה בעליל שאינו מתאים לעגלת תאומים.
העדה הגב' ע.ש. נשאלה מי בנה את המדרגות והשיבה אינה יודעת, אלא שהנתבע-3 בא לאסוף כסף עבור תיקון, הוא אמר שצריך וכדאי לשפץ את החלק החיצוני של הבניין בעיקר את הכניסה והוא רוצה לאסוף כסף עבור המטרה הזו. העדה השיבה שהוא לא אמר מי בונה, מה בונה אלא רק בא לאסוף כסף והיא לא שילמה לו ישירות. העדה השיבה שהיא זוכרת שהייתה הזנחה בבניין שהתבטאה בין היתר בנזילות. העדה השיבה שהיא לא ראתה את העבודה או לא זוכרת שראתה את העבודות אבל היא בהחלט לא יודעת מי ביצע. בהמשך טענה העדה שדבר שיפוץ המדרגות לא סוכם. העדה נשאלה אילו תיקונים היה צורך לבצע בכניסה והשיבה שהאינטרקום היה מוזנח, חלק מתיבות הדואר שבורות, הצבע בחדר המדרגות היה מזעזע, והיא זוכרת שאלו חלק מן הדברים הראשונים שתוקנו או שונו ועל זה הסכימה. היה דיבור כללי על שיפוץ של הכניסה. העדה נשאלה מה היה התפקיד של הנתבע-3 בבניין, והשיבה לאסוף כסף למשל, זה מה שהוא לקח על עצמו בהתנדבות.
החוקרת הפרטית מטעם הנתבעת-1 שגבתה גרסה מחלק מהדיירים העידה שאף אחד מן הדיירים לא ידע לומר מי בנה את המדרגות, והם טענו שהמדרגות נבנו כך מאז ומתמיד.
-
הנתבע-3 סיפר בעדותו שגר בבניין מ- 2007 ועד 2009, הוא תאר שהם היו זוג צעיר לאחר חתונה, ואיך שהגיעו לקחו משכנתא גדולה, וכשהם נכנסו לבניין לא היה חשמל במדרגות, וגב' שפינדל ז"ל, שהתגוררה בדלת סמוכה לדירתו פנתה אליו ואמרה שצריך לצבוע את חדר המדרגות, לתקן את החשמל לעשות אינטרקום, הוא ואשתו קצת התבאסו שכן לא היה להם כסף, אבל בתור דייר חדש לא רצה לעשות בעיות. שילמו כמה מאות שקלים ושיפצו את האינטרקום, תיבות הדואר וצבעו את חדר המדרגות, אף אחד לא נגע במדרגות, זה לא נעשה באותה תקופה. הנתבע-3 המשיך והסביר שלצורך שיפוץ הכניסה גב' שפינדל ז"ל ביקשה ממנו לסייע באיסוף כסף משתיים שלוש בעלי דירות שהיו מסוכסכים איתה וכך עשה.
הנתבע-3, הבהיר שאין לו תאומים והילד הראשון שלו נולד ב- 29/9/2009 לאחר שעזבו את הבניין. הנתבע השיב שכאשר קיבל את התביעה חשב שמישהו מתנכל לו, כאשר שמע את העדויות הבין שהם מתבלבלים בין זה שאסף כסף לאינטרקום לבין השיפוץ שלא היה לו קשר אליו. לדבריו שיפוץ האינטרקום זה רק הכניסה שלהם, עלה כמה מאות שקלים, השיפוץ של המדרגות, גדול ודרש שיתוף פעולה של כניסה א' והיה אולי שנה אחרי. כאשר נשאל על כך שכביכול עמד ליד הפועל, השיב, שיכול שעמד מתוך סקרנות ליד הפועל והסביר שהיה קצין במג"ב לא מגיע הרבה הביתה אז יכול שמסקרנות שאל מה עושים, איך עושים.
הנתבע-3, השיב שלא רצה את השיפוץ, לדעתו הייתה שם נזילה וקיבלו אזהרה מן העריה, לדבריו מדובר בצינור ראשי שעובר לאורך כל המדרגות והשביל עד הכניסה השנייה והחליפו אותו.
הנתבע-3 נשאל מדוע לא פרט בתצהירו שהיו שני שלבים של שיפוץ האינטרקום והמדרגות והסביר שרק לאחר שמיעת העדויות הבין שהעדים מבלבלים בין שני האירועים.
הנתבע-3, חזר על כך שהעדה ע.ש התייעצה עם אבא שלה ולפי המלצתו נבחר הקבלן. הנתבע-3 השיב שאינו זוכר מי טיפל בשיפוץ של המדרגות, אולי דווקא הכניסה השנייה שכן היה שם ועד בית.
הנתבע-3 נשאל מה רוצים ממנו העדים והשיב: "אז אמרתי כן עכשיו שכנראה זה הסיפור כאילו אם אני פה בגלל שעזרתי לזיסל לאסוף מ-4 דיירים שהיו סרבנים אם זה כל. אתה מבין שבעקבות כל זה כמובן לא ישנתי אז לילות והוצאות גדולות לא תכננתי לקחת עורך דין באתי לייצג את עצמי באתי להגיד חברה יש פה טעות אני לא קשור אבל אמרו לי לא זה סכום תביעה אמרו לי קח עורך דין זה המלצה לקחתי ושילמתי" (פרוטוקול, עמ' 78 שורה 6 ואילך).
-
בסיכומיה טענה התובעת לאחריותו של הנתבע, כאשר בסיכומים המשתרעים על פני 27 עמודים התייחסה לכך בסעיף אחד ויחיד בכך שלדידם של ועד הדיירים וכעולה מראיותיהם, הנתבע היה המנוע שהניע את בניית גרם המדרגות, הוא העסיק קבלן, פיקח על הנעשה, דיירי הבניין העידו שזיהו את הנתבע עומד ליד הקבלן והוא זה שאסף כסף בעבור השיפוץ. התובעת הוסיפה כעובדה שגרם המדרגות שופץ בעת שהנתבע-3 התגורר בבניין, ומשכך לאור מכלול הראיות טוענת התובעת שיש להטיל אחריות גם על הנתבע-3 אשר בנה ו/או היה אחראי על עצם ואופן בניית המדרגות.
-
וועד הבית טען בסיכומיו, שכעולה מן הראיות השינוי שנערך ובמסגרתו נבנה השיפוע, נעשה בזמן מגוריו של נתבע-3 בבניין, הנתבע-3 קושר את עצמו לאירועים ומחזק את הטענה שהוא זה שהיה אחראי על ביצוע השיפוץ, דבר הנלמד גם משינוי גרסתו בעת מתן העדות. לטענת ועד הבית יש להעדיף את עדותן של העדות מהשטח, מה גם שהנתבע לא הביא עדויות נוספות מטעמו. מוסיף ועד הבית, שבהתאם לעדויות שנשמעו יש לקבוע שהנתבע-3 הוא אשר אסף כספים לשיפוץ המדרגות, התקנת אינטרקום וצביעת חדר המדרגות והוא הכוח המניע, ואולם מה בדיוק כללו פעולותיו לא יכלו העדות לפרט. לדעת הוועד בהתאם לראיות שהובאו יש לקבוע את אחריותו של הנתבע להקמת השיפוע וממילא לאירוע הנזק הנטען.
-
הנתבע-3 טען בסיכומיו לאחריותם של הנתבעות 1 ו-2, והוסיף שאחריותו שלו כמי שהיה אחראי על בניית המדרגות כלל לא הוכחה. אף אחד מהעדים לא ידע לזהותו, אחת טענה שיש לו תאומים, מה שהתברר כלא נכון, אחרת העידה בשם אמה ושלישית הגדירה אותו כשומרוני הטוב. הנתבע הוסיף שאף לא אחד מעדי וועד הבית לא ידעו לציין מתי בוצע השיפוץ כמה זמן ארך השיפוץ, מי ביצע את השיפוץ, כמה הוא עלה. הוסיף הנתבע שבכתבי הטענות מטעמו עלתה טענת התיישנות ממנה התעלמו הן התובעת והן יתר הנתבעים ועל כן יש לקבלה. הנתבע מדגיש שמני אז תיקון המדרגות חלפו למעלה משבע שנים והטענות נגדו התיישנו.
-
נדמה שנשכחו מן התובעת וועד הבית מושכלות יסוד בנוגע להוכחת עילת תביעה ותביעה, לפיהן, על המוציא מחברו מוטל נטל הראיה, עליו להגיש ולבסס תביעה על סמך ראיות קבילות ומבוססות. יתירה מזו, שעה שמועלית טענת התיישנות יש להשיב לה, צד שבוחר שלא להתמודד עם טענת התיישנות ולשכנע מדוע התביעה לא התיישנה, אין לו פתחון פה דיוני להעלות טענה בעניין (ראו בהקשר זה הדברים האמורים בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19/9/2010) (פיסקה 22 לפסק הדין), להלן: "עניין גיא ליפל", שם העיר בית המשפט שמקום שלא הוגש על ידי התובע כתב תשובה, ספק אם יש לתובע "פתחון פה" דיוני לטעון טענות בעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יחד עם זאת שעה שהמדינה שם לא העלתה את הטענה בית המשפט לא נדרש לה). במקרה דנן הנתבע שב והעלה את טענת ההתיישנות, אשר לא זכתה כלל לתשובה ובהעדר תשובה דינה של הטענה להתקבל.
לנוכח טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע, שעה שחלפו למעלה משבע שנים מאז בניית המדרגות, כאשר לכל היותר הוכח שהנתבע אסף כסף כאחד מן הדיירים לצורך שיפוץ הבניין, הרי שהתביעה מצד התובעת כנגדו התיישנה ודינה להידחות אך משום כך. אשר למעמדו של הנתבע-3 כצד רביעי, הרי שלאחר הגשת כתב התביעה המתוקן ההודעות לצדדים שלישיים ורביעיים לא חודשו ומכל מקום המודיע (ועד הבית) לא התמודד כלל עם טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע-3 בכתב ההגנה מטעמו. בית המשפט אינו אמור לדון בטענות אפשריות שכלל לא הועלו.
גם לגופו של עניין דינה של התביעה וההודעה נגד הנתבע להידחות. יש להצר על צירופו של אדם פרטי להליך זה, מבלי כל ראיה מבוססת בנוגע לאחריותו פרט לעדויות שמיעה, שמועות וחצאי אמיתות, וכל זאת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
-
התובעת הגישה את כתב התביעה המתוקן נגד הנתבע כמוצאת שלל רב, על אף טענת ההתיישנות שהעלה, כשהיא נסמכת על מידע שהועבר מוועד הבית, מבלי לעשות בדיקות נוספות, מבלי לאסוף חומר רלוונטי בסיסי שיכל היה להבהיר את מעמדו לגבי המדרגות ומבלי לשקול את המשמעויות של צירוף אדם מן היישוב להליך משפטי לא פשוט שעה שעל פניו קיימת בעניין זה טענת התיישנות ברורה ומהותית.
לגופו של עניין, אחריותו של הנתבע-3 לא הוכחה. עדותו של הנתבע-3 הייתה מהימנה, משכנעת והגיונית, והעובדה שהעדים מטעם וועד הבית מסרו לכאורה עובדות וחצאי עובדות שהתבררו להיות כלא נכונים מלמדת שלא ניתן לסמוך על גרסתם. השינויים בין תצהיריהם הכמעט זהים של העדות מטעם וועד הבית לבין עדותן, לימדו שהן היו מוכנות לומר כמעט כל דבר על מנת לגלגל את האחריות לעבר הנתבע-3, שעה שמעדותן עלה שאין להן כלל ידיעה מבוססת בעניין וכל הנטען הוא פרי שמועות, הערכות ואולי משאלות לב.
כפי שכבר נכתב עדותה של העדה א.צ. כל כולה עדות שמיעה מפי אמה וככל שראתה את הנתבע עומד באחת הפעמים ליד אחד הפועלים, אין בכך כדי להוכיח דבר וחצי דבר.
העדה ח.ש. הוכיחה בעדותה שאינה יודעת דבר וחצי דבר, ואף הקפידה להדגיש שהיא אחרי שתי לידות ולא זוכרת מה אירע: "תשמע אני אחרי שתי ליידות ואחת זה הריון תאומים יש מעט רזרבות של זיכרון אני לא זוכרת הייתה פסולת או איזשהי תקלה" (שם, עמ' 60, שורה 17 ואילך) ובהמשך: "אני הצהרתי על הבעיות האורגניות שלי בהתחלה סליחה פשוט באמת כל כך קשה לי אני חייבת להיות צינית להשתמש (מדברים ביחד)" (שם, עמ' 65 שורה 16 ואילך). די בכך שייחסה לנתבע תאומים שלא היו ולא נבראו, כדי לקבוע שלא ניתן לסמוך על גרסתה.
העדה ע.ש. הקפידה להדגיש בראש עדותה שאינה יודעת מי בנה את המדרגות ושכל תפקידו של הנתבע בכך שהוא בא לאסוף כסף.
העובדה שחלק מן הדיירים טענו בפני החוקרת הפרטית שכלל אינם יודעים מי בנה את המדרגות ושהן נבנו לפני שנים רבות ולא נעשה בהם שינוי, גם היא מלמדת על העדר יכולת לשחזר מה ארע בעת ביצוע השיפוץ ולבטח לא ניתן להטיל את האחריות על כתפיו של הנתבע.
וועד הבית לא טרח להביא ראיה כלשהי, למי שולם על השיפוץ, מתי שולם, מה חלקה של הכניסה הראשונה, מי הקבלן וכד'. הייתה זו חובתו של הוועד או חובתם של הדיירים לדאוג לתעד את הדברים ולהוכיחם.
יתירה מזו, תחזוקת המדרגות נעשתה לאורך השנים על ידי הוועד ודיירי הבניין ומשכך הגורם שהיה אחראי על תחזוקת המדרגות במועד התאונה הוא זה האחראי, שהרי בכל יום ויום ממועד בניית גרם המדרגות ועד למועד התאונה יכל וועד הבית להסיר את המפגע.
אכן העדות לא נחקרו על מלוא גרסתו של הנתבע, שכן חלקה נמסרה על דוכן העדים לאחר שהבין מה מקור הטענות נגדו, אבל לא על הנתבע הנטל אלא על מי שמעלה טענות כנגדו ובהעדר ראיות שיש בהן כדי להוכיח את אחריותו הרי שלא ניתן לחייב את הנתבע-3 כמי שבנה את המדרגות והיה אחראי לבנייתן. העובדה שהנתבע-3 גר בבניין בעת הרלוונטית והיה שותף לשיפוץ שנעשה ככל הדיירים האחרים, אין בה כשלעצמה להקים לו אחריות, שעה שחלפו למעלה משבע שנים מני אז ושעה שלא הייתה כל התמודדות עם טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. האחראים הם דיירי הבניין כולם נכון למועד התרחשות התאונה, באמצעות וועד הבית שמהווה את הגוף המייצג.
משכך התביעה נגד הנתבע-3 בין במעמדו כנתבע ובין במעמדו כצד רביעי דינה להידחות.
-
הנתבעים העלו טענה שלתובעת אשם תורם לקרות התאונה. אדון עתה בטענה זו.
אשם תורם – האמנם?
-
הנתבעים טוענים שהתובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, וניתן היה להבחין במבנה המדרגות.
התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם שכן היא במפגע שקיים על המדרכה ואינה אמורה ללכת כשעיניה בקרקע.
-
בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).
בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת שכן חברתה הטובה גרה בסמוך. התובעת התגייסה לעזור לאשה מבוגרת שעלתה במדרגות, וכמובן היא ראויה לשבח על כך, אך ניתן להניח שביכולתה היה לראות את מבנה המדרגות ולהיזהר בעת ביצוע הפעולה.
בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם ואולם טענת הנתבעים שאשמה התורם של התובעת גבוה מאוד אינה מתיישבת עם הנסיבות. מדרגות אינם מסלול מכשולים, עובר הדרך אינו אמור לחשוב על כל צעד. .
בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במהות המפגע. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 25%.
סיכום שאלת האחריות וסוגיית החלוקה
-
ניתן לסכם ולקבוע, כי נמצא שהמדרגות היו לקויות והיה בהם מפגע שגרם לנפילת התובעת. נמצא שהן הוועד והן העירייה הם הגורמים האחראים לשטח בעת התרחשות התאונה ומשכך מוטלת עליהם אחריות להתרחשותה.
-
מושכלות יסוד הן, כי בדיני הנזיקין, במצב שבו יותר ממעוול אחד אחראי לנזק, שולט עיקרון ה"אחריות ביחד ולחוד" לעניין היחסים שבין המזיק לניזוק. עקרון זה פירושו, כי המעוולים יחד חבים כלפי הניזוק יחד וניתן לתבעם יחד ולחוד, כלומר, הניזוק רשאי לתבוע את הנזק כולו מכל המזיקים בתביעה אחת, וכן רשאי הוא לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם לחוד, בלי לצרף את האחרים. עיקרון זה נובע מהוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". ואלו סעיף 84 לפסיקה קובע את יסוד השיפוי בין מעוולים בינם לבין עצמם בהתאם לחלוקה שקובע בית המשפט.
בנסיבות שהוכחו, כאשר אחריותה של העירייה היא אחריות פיקוחית ושיורית ואלו אחריות הועד היא אחריות ישירה, ומאידך בשים לב לכך שלו העירייה הייתה מפעילה את הסמכויות הנתונות לה ניתן היה במהלך השנים לפתור את העניין ולהדריך את הדיירים נכון לחלק את האחריות כך שהעירייה תישא ב- 20% ואלו הוועד ב- 80% משיעור האחריות.
-
משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.
הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת
-
כמפורט כבר לעיל, לאחר האירוע פנתה התובעת לבית החולים, התובעת התלוננה על נפיחות, כאבים וקושי בדריכה. בדיקת CT העלתה שברים בעצמות מרכז כף הרגל. רגלה של התובעת הושמה בסד גבס אחורי, כאשר הומלץ על רגל מורמת לצורך הורדת הנפיחות, איסור דריכה על הרגל.
בביקורת בבית החולים בתאריך 28/6/17 תועד שיפור בכאבים, התניידות במגף ללא תמיכה, הומלץ לתובעת ניוד עם מגף עוד 10 ימים, לאחר מכן חבישה אלסטית, להגביר דריכה, פיזיותרפיה. חופשת מחלה הוארכה בחודש.
בביקורת בקהילה בתאריך 4/7/17 תועד קרסול ללא תפיחות משמעותית, ללא בצקת, אודם מקומי או חום למגע. יש תפיחות בכף הרגל. תנועות קרסול טובות ומלאות עם כאבים. תנועות סובלטלאריות טובות, תנועות מידפוט עם כאבים. נוירווסקולרית תקין. התובעת קיבלה חופשת מחלה ממועד התאונה ועד לתאריך 28/7/17 – סה"כ 68 ימי מחלה.
בביקורת בקהילה בתאריך 21/11/17 תועד שבבדיקת כף הרגל, ניכרת נפיחות קלה באספקט גבי מדיאלי, ללא עיוות, אודם או חום מקומי, מניעה היטב בהונות, ללא חסר נוירוסקולרי. הומלץ על משככי כאבים לפי הצורך, נעלי ספורט נוחות, להימנע מנעלי עקב. בדיקת הדמיה שנעשתה, פוענחה ללא עדות ברורה לנזק גרמי.
בצילום כף הרגל שנעשה בתאריך 5/3/18, לא הודגם שבר, לא הודגם ממצא גרמי פתולוגי, נראה צל סמיך זעיר ברקמה רכה פלנטרית בצמוד לראש מסרק 2 מימין, מתאים לגוף זר מתכתי.
בבדיקת אולטרסאונד שבוצעה בתאריך 7/3/18 הודגמו שינויים ניוונים וטנוסנוביטיס ברוב מפרקי TIT לא נצפה גוף זר.
בביקורת אצל רופא הקהילה בתאריך 14/3/18 פורטו ממצאי בדיקות ההדמיה וצוין ללא קורלציה קלינית וללא כל הפרעה או תלונה. הומלץ לתובעת על נעלי ספורט נוחות, רפואה משלימה, הימנעות מנעלי עקב, פעילות הדרגתית על פי סף הכאב, מדרסים, מנוחה בעת כאב.
זהו המסמך הרפואי האחרון בתיק.
-
התובעת צרפה חוות דעת מומחה מטעמה שהמליץ על 20% נכות צמיתה, בשל מגבלה בתנועות סובטלריות עם דפורמציה או כאבים. הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם, לפיה לא נותרה לתובעת נכות רפואית או תפקודית. נוכח הפערים, מונה ד"ר יחיאל אורן כמומחה מטעם בית המשפט.
בחוות דעתו סקר ד"ר אורן, את מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה והטיפולים הרפואיים שקיבלה ובדק אותה בדיקה יסודית. בפני המומחה התלוננה התובעת על כאבי כף הרגל במנוחה, התובעת פרטה שהיא מתקשה בעמידה והליכה ממושכת, צריכה לשחרר את הרגל, לא יכולה לנעול נעלי עקב, ולאחרונה גם נעליים צרות בגלל כאב בבהונות. בעבר רצה ועשתה ספורט, ריקוד בלט ופילאטיס, כיום לא עושה ספורט, לא עושה קניות, עושה עבודות בית בעזרת אמה, אין בעיה בנהיגת רכב אוטומטי, לא רוקדת באירועים ולא יכולה לרקוד בנעל אלגנטית.
המומחה סקר את בדיקות ההדמיה, לרבות את בדיקת הדמיה עדכנית ועמד על כך, שבתאונה סובבה התובעת את רגלה במשטח לא תקין, ועקב כך נגרמו מספר שברים עם תת פריקה של מפרק "ליספרנק" שהוא מפרק העובר בין בסיסי המסרקים, לעצמות הקונאיפורמיס והקובואיד.
המומחה עמד על כך, ששבר ליספרנק מערב שברים במפרק זה ופריקות של המפרקים בצידיו וכן קרע של הרצועה המחברת בין בסיסי מסרק 1-2. לרוב מנתחים שברים כאלה כדי לייצב את המפרקים המעורבים על מנת למנוע שחיקה וכאבים בעתיד. במקרה זה, כנראה עקב תזוזה קלה בלבד, הוחלט לא לנתח ולהסתפק בטיפול שמרני משום שהפגיעה קלה יחסית.
המומחה עמד על כך שכיום סובלת התובעת מכאבים במרכז כף הרגל, במנוחה ובמאמץ ומוגבלת בעומס יתר של כף הרגל. המומחה ציין שהיות והתאונה הנידונה ארעה לפני כשלוש וחצי שנים ובצילום עדכני לא מודגם נזק ברור במפרקי מרכז כף הרגל, אין לצפות לשיפור או החמרה בעתיד הקרוב. מאידך, קיום התזוזה בין עצמות הכף, כמתואר בדימות האחרון מעידה על קיום נזק מסויים במפרקי מרכז הכף שעלול להחמיר בעתיד הרחוק ולהצריך ביצוע ניתוח, לייצוב מרכז הכף. הניתוח לא ישנה את הנכות, ואולם הוא דורש שיקום ארוך עם מגבלה כששה חודשים.
המומחה קבע שכיום לתובעת מגבלה תפקודית בעומס של כף הרגל, המגבילה אותה במידה קלה בחיי היומיום. אין לה כנראה השפעה על עבודתו מול מחשב בעיצוב גרפי.
המומחה המליץ על נכויות זמניות ונכות צמיתה בגובה של 10% לפי סעיף 47 (1) 4 ב' על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). עקב פציעת כף רגל עם איחוי לא תקין של עצמות מרכז הכף בחומרה בינונית.
-
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, שבית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4/2/2002); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007); ע"א 293/88 ניימן יצחק נ' מוניטי רבי (31/12/88)). במקרה דנן, הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה נגדית ולא חלקו על קביעותיו. חוות הדעת כמו גם בדיקת התובעת על ידי המומחה יסודית, מעמיקה ואין יסוד להתערב בה. משכך, יש לקבוע שנכותה הרפואית של התובעת עומדת על 10%.
הפגיעה התפקודית
-
התובעת טוענת לפגיעה תפקודית שווה לנכות הרפואית וזאת בשים לב לפגיעה בתפקודה הן בעבודה והן בחייה הפרטיים.
-
הנתבעים טוענים שלא נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית בשים לב לקביעות המומחה, אופי עבודתה וכן פעילויות התובעת לאחר התאונה, כפי שנלמדו מעדותה ומתמונות שהעלתה באינסטגרם.
-
בתצהירה תארה התובעת, שהיא סובלת ממגבלות רבות, חרף כל הטיפולים שעברה ובכלל זה כאבים עזים ותכופים עם קשיים בפעולות יומיומיות, קושי בעמידה ודריכה ממושכת, קושי בהליכה מרובה, כאבים תמידיים בכף הרגל. התובעת הבהירה שיש לה עסק לקידום עסקים בדיגיתל, כך שעיקר הקושי הוא בבניית מאגר לקוחות, בתחילת הדרך בנתה את מאגר הלקוחות ומאחר שהתשלום הוא בשוטף + 30 ובשוטף + 60 לא ניכרה ירידה בהכנסות לאחר התאונה, והירידה בשכר באה בשנה שלאחר מכן. לטענת התובעת לולא התאונה הייתה מגדילה את מאגר לקוחותיה.
בעדותה הסבירה התובעת שהיא בעלת העסק, ומלבד העבודה ליד המחשב שזה החלק הקל, יש להיפגש עם לקוחות, להביא לקוחות, להגיע לעסקים, לנהל ימי צילום, להגיע להשקות, להסתובב, המחשב הוא החלק הפעוט. התובעת העידה שרוב הזמן העבודה היא מחוץ למשרד בפגישות, רוב הלקוחות הם דינמיים מספרות, מלונות, אופנה אוכל, צריך להגיע למקום, לצלם להיות בתוך העסק עצמו. התובעת הוסיפה שבנוסף היא מעצבת גרפית, מציירת ומקעקעת כאשר בהקשר זה יש לה עוסק מורשה החל ממרץ 2021. התובעת השיבה שחזרה לעבוד חודש לאחר התאונה מן הבית, והיא לא זוכרת אם עשתה ימי צילומים, רוב הסיכויים שלא.
התובעת אישרה שבמועד התאונה הייתה בחופשת לידה, הבן היה בן חודשיים. התובעת השיבה שהשתדלה לעבוד בחופשת הלידה, אם לקוחות מתקשרים ענתה, אבל הפנתה אותם לחברתה והייתה להם גם עובדת שהעסיקו, עוד לפני שיצאה לחופשת לידה.
התובעת אישרה את התיעוד שהוצג שלפיו חודש לאחר התאונה הייתה עם המשפחה בחוף דור והשיבה שהייתה עם המגף, ב- 6-9 ביולי כחודשיים לאחר התאונה, עוד בטרם הסתיימו ימי המחלה, הייתה בחופשה משפחתית ברודוס, והסבירה שקיבלה עזרה מבני המשפחה. בתאריך 30/8 הייתה עם בנה בחוף הים, בנובמבר הייתה ברומא עם בעלה. הוצג לתובעת סרטון מהאינסטגרם שבחודש ספטמבר כארבעה חודשים לאחר התאונה היא תעדה את עצמה עולה למשרד שלה הנמצא בקומה התשיעית ברגל והתובעת אישרה את הדבר. בתאריך 20/9 השתתפה בריצת לילה בנס ציונה, התובעת השיבה שמדובר היה בחצי ריצה חצי הליכה כ- 7,8 ק"מ. ב- 21/10 הייתה בטיול בנחל אלכסנדר. התובעת גם אישרה תמונה משיעור קרוספיט של הילד שהיא יושבת תוך השענות על הרגליים כשהגוף באוויר והילד על הרגליים שלה, כן אישרה סרטון בו נראתה רוקדת עם אחותה. התובעת הסבירה שהפגיעה היא פגיעה והרגל כואבת וזה שהיא עושה את כל הדברים משום שהיא מנהלת אורח חיים רגיל נורמלי, כל האצבעות נמצאות במקום ופשוט כואב ומציג, מטרד. התובעת גם הסבירה שאינה יכולה להפסיק להיות מי שהיא וזה מפריע בעבודתה לנהל את הפגישות, להגיע למקומות, לעמוד ימי צילום ארוכים על הרגליים, כאשר יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות.
-
חברתה של התובעת, שהיא גם שותפתה לעסק, תארה בתצהירה שלאחר התאונה, נאלצה לעבוד בערך חודש לבד, ובהתאם העסק ספג פגיעה קשה בהכנסות ועד היום לא חזר לאותו היקף התפתחות.
החברה אישרה שבמועד התאונה היא עצמה הייתה בשמירת הריון. החברה השיבה שבעת שהתובעת הייתה בחופשת לידה היא המשיכה לעבוד, מה שיכלה וגם הביאו עובדת שתעזור להם, לאחר הפציעה בכלל היו חייבות מישהי שתעזור להם. החברה הוסיפה שכשהיא יצאה לחופשת לידה בקושי יכלו לצאת החוצה לצילומים ולאט לאט הכל שקע. לדבריה התובעת לא יכלה לנהוג היה לה קשה, הן לא יכלו לעשות דברי רחוקים, אפילו את הדיוטי פרי, כי זה מרחקים וזה ממש תקע אותם והם איבדו המון לקוחות.
-
בעלה של התובעת סיפר גם הוא בתצהירו ובעדותו על קשיי התפקוד של התובעת לאחר התאונה.
-
הלכה היא, שהפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
-
במקרה דנן, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, באתי לידי מסקנה שיש להעמיד את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, זאת בשים לב לקביעות המומחה בחוות הדעת ולהתרשמות שיש בעבודתה גם תפקוד פיזי שדורש הליכה, הגעה למקומות שונים ושיווק. המומחה מטעם בית המשפט, הסביר בחוות דעתו את המגבלות שגרמה הפגיעה, ואת מה שעלול להתרחש בעתיד לרבות ניתוח לייצוב כף הרגל. אמנם המומחה קבע שהמצב לא אמור להשפיע בעבודה של ישיבה למול מחשב, אך כאמור עבודתה של התובעת אינה רק כזו. נכות של 10% אינה נכות גבוהה והיא מאפשרת תפקוד ברמה של 90% ומשכך אין לתמוה שהתובעת ממשיכה (כמעט) את חייה כמקודם, היא מסוגלת לעלות מדרגות, לרוץ ולטייל עם המשפחה.
-
משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.
שיעור הנזק
-
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובעת ילידת: 14/4/1984.
מועד התאונה: 22/5/2017.
גיל התובעת בעת התאונה: 33 וחודש.
גיל התובעת כיום: 37 ו- 8 חודשים.
שיעור נכות רפואית ותפקודית: 10%.
הפסדי שכר לעבר
-
התובעת טוענת שיש לייחס את ההפחתה בהכנסותיה לאחר התאונה לתאונה, ומבקשת לחשב את הפסדיה בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט ונכותה הצמיתה ולפי בסיס שכר בשנת התאונה 2017 בשיעור של 18,179 ₪, ומשכך טוענת להפסדים בשיעור של 119,981 ₪.
-
הנתבעים טוענים, שההפחתה בהכנסות העסק לאחר התאונה לא קשורה כלל לתאונה, התובעת הייתה בעת התאונה בחופשת לידה וקיבלה דמי ביטוח לאומי, שותפתה לעסק הייתה בשמירת הריון ולאחר מכן בחופשת לידה מה שהשפיע על ההכנסות. מכל מקום לטענתם אין להשית את החישוב על בסיס השכר בשנת 2017.
-
בהתאם לדו"חות השומה ודו"חות רווח והפסד שהציגה התובעת, הכנסות העסק לאורך השנים היו כדלקמן:
2014 – 61,863 ₪.
2015 – 91,564 ₪.
2016 – 147,411 ₪.
2017 – 249,837 ₪.
2018 – 142,163 ₪.
2019 – 122,381 ₪.
התובעת טענה שניתן לראות שלאורך השנים יש גידול משמעותי בהכנסות מדי שנה בשנה, עד לשנת התאונה, שלאחר ההכנסות פוחתות. התובעת מסבירה את שיעור ההכנסות בשנת התאונה בכך שההכנסות משקפות למעשה את ההכנסות בשנת 2016, בשל תשלום שוטף + 30, שוטף + 60 ואפילו שוטף + 120.
קשה לקבל את טענת התובעת כפשוטה ולו כך היו הדברים ניתן היה לצפות שהתובעת תטרח להוכיח אותם. מדובר בעסק עצמאי וניתן היה להוכיח בקלות את היקף העסקאות בכל אחד מן החודשים בשנה הקודמת ובשנת התאונה ואת המועד לתשלום עבור אותם עסקאות.
יתירה מזו, התובעת בשנת התאונה ילדה, הייתה בחופשת לידה 15 שבועות השותפה הייתה בשמירת הריון ולאחר מכן ילדה אף היא, בשנה שלאחר התאונה ובשנים שלאחריהן, הן התובעת והן השותפה אימהות לפעוטים, דבר שללא ספק יכול להשפיע על היכולת לקבל עבודות. מכל מקום התובעת לא הוכיחה בשום פנים שהיו לקוחות שפנו לעסק והיא דחתה אותם בשל מצבה הבריאותי.
הוסף לכך שהמדובר בעסק עצמאי לשיווק דיגיתלי, אשר מושפע מהיצע וביקוש, מתנודות השוק וממכלול נתונים חיצוניים.
כפי שקבעתי, הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת עומדת על 10% מדובר בנכות לא גבוהה שמאפשרת תפקוד כמעט מלא.
התובעת ביקשה לחשב את הפסדי השכר בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט ואולם לא ניתן לעשות כן, כאשר התובעת הייתה בחופשת לידה במועד התאונה וקיבלה ביטוח לאומי, ואין כל הצדקה לחשב הפסדי שכר בתקופת חופשת הלידה גם אם התובעת הייתה בנכות זמנית מלאה באותה תקופה.
-
כפי שנפסק לא פעם ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי (26/3/85)), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
אולם במקביל נפסק שלעיתים, המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.
כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, בין משום שטרם החל בכתיבת סיפור חייו והיו סיבות אחרות בגינן עבודתו הייתה מוגבלת באותה תקופה, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום. השוו בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:
"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".
ראו גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (11/6/14).
-
במקרה דנן, בנסיבותיה של התובעת, קשה לאמוד את הפסד השתכרותה בעבר, זאת בשים לב לכך שלא הוכח שאמנם היקף העסקאות בשנת 2017 קטן, בשים לב שבמועד התאונה הייתה בחופשת לידה, בשים לב שהמדובר בעסק עצמאי שמטבע הדברים שיעור ההכנסות בו יכול להשתנות מסיבות שונות שאינן קשורות לתאונה כלל. יחד עם זאת לא ראוי להתעלם מהשפעות התאונה כלל, אלא יש ליתן ביטוי לנזק שנגרם בפסיקת סכום גלובלי סביר.
-
אשר לבסיס השכר, אכן ניכר שההכנסה בשנת 2017 גבוהה משנה קודמת ושלאורך השנים 2014 עד 2017 חל גידול בהכנסות מדי שנה בשנה. התובעת לא הוכיחה את הרכב ההכנסה בשנת 2017 שהיה חריג במיוחד, דבר שניתן היה לעשות בקלות בעסק עצמאי המבוסס על עסקאות, על מנת שניתן יהא להתרשם שלא מדובר בשנה יוצאת דופן, שכללה לדוגמא עסקה גדולה במיוחד ושאכן כטענת התובעת רוב העסקאות היו בעקבות פעילות בשנת 2016 דווקא. בנסיבות העניין הוגן להעמיד את בסיס השכר על ממוצע השנים 2016, 2017 ו- 2018 – סכום העומד על כ- 15,000 ₪.
-
בשים לב לתקופה שחלפה מאז התאונה (55 חודשים), לפגיעה שנגרמה לתובעת בתאונה, יחד עם זאת בשים לב ליכולת התפקוד שהראתה זמן קצר יחסית לאחר התאונה וההנחה שלתוצאות התאונה הייתה השפעה חלקית, אני מעמידה את שיעור הפיצוי על סך של 40,000 ₪ סכום המשקף פיצוי בערכים של חצי אקטוארי. כאמור, לנוכח האופן בו תפקדה התובעת, היותה בחופשת לידה בעת התאונה, ומכלול הנסיבות, אין הצדקה לחישוב בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית המשפט.
גריעה מכושר השתכרות
-
התובעת טוענת שיש לחשב את הפיצוי בהתאם ל- 10% נכות ובסיס שכר של 18,179 ₪, ומגיעה לסכום של 454,596 ₪.
-
הנתבעים טוענים שאין לפסוק דבר, ולכל היותר סכום גלובלי נמוך הרבה יותר.
-
כמפורט כבר לעיל הכנסותיה של התובעת פחתו לאחר התאונה, ואולם לא ניתן לייחס את ההפחתה לתאונה דווקא. מכל מקום בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו לאחר התאונה, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח (5/3/84), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).
יחד עם זאת, בשים לב לשיעור הנכות הנמוך יחסית ובהינתן פסיקת בית המשפט העדכנית, לפיה כאשר המדובר בנכויות בשיעורים נמוכים יחסית בשיעור הקרוב ל- 10% ומתחת לשיעור זה, נכון לשקול כל מקרה לגופו וכי נכון להתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה בהתרשמות ממצבו של התובע ומיכולתו להתגבר ולהסתגל לנכותו, מפרק הזמן שעבר ומהתנהלותו לאחר התאונה. בהקשר זה, ניתן להפנות לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו מצא בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי של קטינה ולהעמידו על שיעור גלובלי של כ- 70% כאשר מדובר היה בנכות של 5%. בית המשפט חזר וקבע שבנכויות נמוכות של 5% או אפילו עד 10% אין הכרח לפסוק פיצוי אקטוארי, כמובן כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון, מפי השופט עמית, אימץ את הכרעת בית המשפט המחוזי וקבע, כי בנכות של 5%, הפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק פיצוי גלובלי והוסיף כי "נדמה שבית המשפט המחוזי נמנע מלמצות את מידת התערבותו" (ראו: עא (ת"א) 66855-07-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (16/10/18) ורע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (22/11/18) וכן ראו רע"א 3362/21 שירז שריקר נ' מנורה מבטחים לביטוח בע"מ (23/5/21)), שם אישר בית המשפט העליון פסק דין של בית המשפט המחוזי שהוריד פיצוי באופן ממשי).
במקרה דנן, חרף נכותה של התובעת, מהראיות שהוצגו עלה שהתובעת מתפקדת היטב, ואפילו התובעת עצמה העידה שהכאבים הם בעוצמה משתנה ויש להניח שלא משפיעים לאורך כל שעות עבודתה. בנסיבות העניין, אני מוצאת להעמיד את שיעור אובדן כושר ההשתכרות של התובעת על סכום של 185,000 ₪ (סכום גלובלי המתיישב עם חישוב בשיעור של חצי אקטוארי, בהינתן שהתובעת עצמאית ויש לחשב את הפסדיה עד גיל 70).
עזרה והוצאות מכל סוג
-
התובעת טוענת שלאחר התאונה נזקקה לעזרה מבני משפחתה, בעיקר באמה או לעזרה בשכר. בעלה של התובעת העיד שלאחר התאונה נאלץ לצאת מהעבודה מוקדם על מנת להוציא את הילד וכן נזקקו לבייביסיטר הרבה פעמים. התובעת טוענת שיש לפצות אותה על עזרה זו וכן על העזרה לה תזקק בעתיד בהנחה שהמצב עלול להחמיר ועותרת לפסיקת עזרה בסכום של 80,000 ₪ לעבר ולעתיד. באשר להוצאות טוענת התובעת כי משעה שנזקקה לטיפול רפואי, נכון שבית המשפט יפסוק פיצוי על דרך הסביר ודרך האומדנה, לרבות בגין הניתוח אותו היא צפויה לעבוד, לפיכך היא זכאית לפיצוי בסך של 30,000 ₪.
-
כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, שעיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין. בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
-
בענייננו ללא ספק לאחר התאונה, בעת ימי המחלה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת ואולי גם הוצאות, בשים לב שהייתה לאחר לידה ומוגבלת בדריכה על הרגל. גם לעתיד לבוא יכול שהתובעת תזקק להוצאות ועזרה מסויימים אולם היקפם של אלה מוגבל.
בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת וההוצאות שסביר שנגרמו לה, אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרה והוצאות על סכום גלובלי של 12,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
-
התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 100,000 ₪ בשים לב לסבל שהיה מנת חלקה מאז התאונה ולכך שאולי תצטרך לעבור ניתוח נוסף.
-
בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים שסבלה, לעובדה שהיא סובלת כאבים עד עצם היום הזה, ולפגיעה שתלווה אותה לאורך כל חייה.
בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 60,000 ₪.
אחרית דבר
-
התביעה מתקבלת - סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:
הפסדי שכר
וגריעה מכושר ההשתכרות -
|
40,000 ₪
185,000 ₪
|
עזרה והוצאות מכל סוג
|
12,000 ₪
|
נזק לא ממוני
|
60,000 ₪
|
סה"כ פיצוי
|
297,000 ₪
|
ניכויי אשם תורם – 25%
|
74,250 ₪ -
|
סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם
|
222,750 ₪.
|
|
|
-
מסכום הפיצוי יש להפחית דמי תאונה שקיבלה התובעת מן הביטוח הלאומי. על פי האישור שצרפה התובעת לראיותיה היא קיבלה סך של 4,033 ₪ (נספח י' למוצגי התובעת, ריכוז תשלומים שנתי מתאריך 11/9/2019). משכך הפיצוי עומד על – 218,717 ₪
-
אחר כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעים 1 ו-2 לתובעת סך של 218,717 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעמה ומטעם בית המשפט (למעט חוות דעת מומחה בטיחות). כמו כן, יישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.
התשלום יתבצע בחלוקה שנקבעה לעיל – 20% הנתבעת-1; 80% הנתבע-2.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
-
5129371התביעה נגד הנתבע 3 נדחית. ההודעה לצד רביעי שהוגשה נגדו נדחית אף היא.
הנתבע-3 נקלע להליך זה בלא כל הצדקה, כאשר התובעת מיהרה וצרפה אותו כנתבע בלא שמץ של יכולת להוכיח את הטענות כנגדו, ולאחר התיישנותה של התביעה. הסתבר במהלך ניהול ההליך שגם לטענות וועד הבית כלפי הנתבע-3 לא היה כל בסיס. הנתבע-3, צרף הסכם שכר טרחה עם עורך דינו לפיו לו יתנהל ההליך עד תומו הוא נדרש לשלם לו סך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, כן הציג חשבונית לתשלום הוצאות לעורך הדין בסך של 1,000 ₪. משנדחתה התביעה, וכמצוות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הנתבע זכאי לקבל את מלוא ההוצאות שנגרמו לו בשל ההליך.
בנסיבות העניין, אני פוסקת את הוצאותיו של הנתבע בסך של 32,000 ₪. התובעת וועד הבית יישאו בהוצאותיו של הנתבע-3 בחלוקה שווה.
-
שעה שלא היה צורך לדון בנפרד בהודעה לצד ג' שהגישה העירייה, ובהודעה לצד ד', שהגיש וועד הבית, ושעה שההודעות לא חודשו לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן וניכר שהמודיעות זנחו אותן, אני פוטרת את הצדדים מיתרת האגרה בגין הודעות אלה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים.
ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ב, 16 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה |
Disclaimer |
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|