פלונית נ' אלוניאל בע"מ

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת עבודה מיום 08/09/2019, במהלכה החליקה לטענתה ונכוותה בידה הימנית (להלן: "התאונה").

התובעת, ילידת X/X/2000, עבדה במועדים הרלוונטיים כעובדת שכירה ברשת מקדולנד'ס בסניף אלונים.

הנתבעת היא זכיינית המפעילה את רשת המסעדות מקדולנד'ס והייתה מעסיקתה של התובעת בזמן התאונה.

הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

לטענת התובעת, ביום התאונה, בשעה 22:15, החליקה במהלך עבודתה כתוצאה משמן שהיה על רצפת המטבח, וכשניסתה להימנע מנפילה, נכנסה ידה הימנית לתוך סיר שמן רותח, הקרוי וואט, שהיה מוצב במקום לידה ושימש לטיגון המזון (סעיף 4 לתצהיר התובעת).

אין מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדה שהתובעת אכן נכוותה בידה מהשמן שבוואט, והמחלוקת העיקרית ביניהם נוגעת לסיבת החלקת התובעת והימצאותו של שמן על הרצפה.

במסגרת עדותה תיארה התובעת את אופן העבודה בסניף, לרבות אופן הכנת המזון המטוגן. התובעת העידה, כי עת שארעה התאונה היא נכנסה אל המטבח כדי להכין הזמנה שכללה "נאגטס" הדורש טיגון. לפי מה שתיארה, היא הלכה אל המקפיא ופתחה אותו, לאחר מכן הלכה אל המגירות במטבח על מנת לקחת כפפות, וכשחזרה אל המקפיא, החליקה קדימה בגלל השמן שהיה על הרצפה וכתוצאה מכך ידה נכנסה לשמן הרותח (עמ' 6, שור' 18-1). התובעת העידה כי על הרצפה היו כתמי שמן גדולים והוסיפה כי השמן נופל על הרצפה מהוואט (עמ' 12, שור' 3-2).

עדותה של התובעת הייתה מהימנה עלי ואני נותן בה אמון מלא. התרשמתי כי התובעת העידה באופן רציני וכנה, הסבירה היטב את השתלשלות האירועים והאופן שבו ארעה התאונה והייתה עקבית בתשובותיה. לא מצאתי כי נפלו סתירות כלשהן בעדותה, בוודאי שלא סתירות מהותיות אשר יורדות לשורש הגרסה.

אין בידי לקבל טענת הנתבעת כי עדותה של התובעת היא בגדר עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. כפי שיפורט להלן, נוסף לאמון שנתתי בעדות התובעת מצאתי סיוע וחיזוק לעדותה.

ראשית, עדות התובעת נתמכה בסרטון המתעד את רגעי התאונה שהוגש על ידי הנתבעת עצמה. בסרטון נראית התובעת כשהיא עוסקת בהכנת הזמנה במטבח, וניתן לראות בבירור כיצד לאחר שהיא לוקחת כפפות מצדו השני של המטבח וחוזרת לכיוון המקפיא, היא מחליקה על הרצפה ותופסת בשולחן שמולה, אז על פי עדותה נכנסה ידה לוואט השמן שלא נקלט בסרטון לאור הזווית של המצלמה.

אני דוחה את הטענה כי מהסרטון ניתן ללמוד שהתובעת לא החליקה אלא כשלה ברגלה ומעדה מעידה סתם או כי התנועה הנראית בסרטון אינה אופיינית להחלקה. המדובר בהשערות חסרות תימוכין. נהפוך הוא, תנועת התובעת כפי שמתועדת בסרטון דווקא אופיינית להחלקה. אם כן, הסרטון מתעד בבירור את ההחלקה ויש בו כדי להוכיח את עצם התרחשות התאונה והחלקת התובעת.

שנית, עדותה של התובעת נתמכה גם בעדותו של אחראי המשמרת בזמן התאונה, העד יזיד חליליה, שבעדותו מצאתי חיזוק לגרסתה בדבר הימצאות שמן על הרצפה. יזיד העיד כי עת שארעה התאונה הוא ישב במשרד המנהל שנמצא בקרבת המטבח. על פי עדותו, שמע את התובעת צועקת, מיד יצא מהמשרד וראה את התובעת ליד וואט השמן, כששמן על גבי ידה, והיא סיפרה לו שהחליקה ושנפצעה תוך שהצביעה על הרצפה (עמ' 14, שור' 10-7, שור' 25-22). יזיד העיד, כי הבחין בכתם שמן גדול על הרצפה במטבח באזור שבו נפלה התובעת בדיוק מול השולחן שעליו היה מתבצע טיגון האוכל (עמ' 15, שור' 28-24; עמ 16, שור' 13-9), ואף הסביר, בדומה לתובעת, כי עת שמוציאים את האוכל מהשמן שמים אותו על רשת ומשם נופל השמן על הרצפה שמול השולחן (עמ' 16, שור' 17-14).

עדותו של יזיד הייתה גם היא אמינה בעיני והתרשמתי ממנה לחיוב. העד העיד באופן עקבי ואותנטי, עדותו תאמה את עדותה של התובעת והתיישבה עמה.

מהיותה של עדות יזיד מתייחסת לאמירות התובעת שנאמרו על ידה בסמוך מאוד לאירוע הפגיעה והמסבירות את סיבת פציעתה, ניתן לסווגה, לרבות ובייחוד לעניין הדברים שנמסרו לו מפי התובעת בזמן שהיא עמדה ליד ה"וואט" וצעקה מכאבים, ולשאלתו מה קרה היא הצביעה על השמן שהיה על הרצפה ועל ה"וואט" ו"אמרה החלקתי ונפצעתי" (עמ' 14 לפרוטוקול), כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה בהיותה מעין רס-גסטה [ראו: חיבורו של קדמי, על הראיות (חלק שני, תש"ע-2009) בעמ' 595-587; ע"א (מחוזי ת"א) 38608-01-11 רם זיטמן נ' יורוקום שיווק (1986) בע"מ (27.09.2012), פסקה 7; וכן פסק דינה של השופטת בן־פורת, כתוארה אז, ב-ת"א (י-ם) 223/64 סול אפריאט נ' צ'ארלס אבוטבול ואח', פס"מ נ"ח 3, בעמ' 12 – 13]. כידוע, "הטעם המצדיק את החריג לגבי אמירות כאלו, נעוץ בכך שהאימרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש פתאומי, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שהתגובה כוזבת" (קדמי, בעמ' 590). בהמשך מציין קדמי כי "נראה כי לאימרה המתקבלת כראיה מכוחו של חריג זה משקל עצמאי משלה; ובתור שכזו בכוחה להתווסף לעדותו של האמור ולחזק את מהימנותה (אם לא למעלה מזה)" (שם, בעמ' 594).

כאמור, עדותו של יזיד מהווה לכל הפחות חיזוק לגרסת התובעת, אם לא סיוע לה, ובוודאי שהיה בה כדי למלא חובת ההנמקה אילו אכן היה מדובר בעדות יחידה [השוו: ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, בעמ' 208 ג' – ד'; ע"א 7255/98 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הירש ארפד (10.01.2001), פסקה 3 סיפא].

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי העובדה שהתובעת לא החליקה עת שהלכה להביא כפפות, ורק כאשר שבה על עקבותיה החליקה באותו המקום שבו צעדה קודם לכן, מעידה כי כלל לא היה שמן על הרצפה. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי אין הכרח שסכנת ההחלקה תתממש בכל עת ובכל פעם שבו צועדים במקום שבו הרצפה שמנונית, והעובדה כי הדבר ארע דווקא כשהתובעת שבה על עקבותיה ולא עת שהלכה שם קודם לכן אין בה כדי ללמד על העדר שמן. לא כל אימת שנוצר סיכון בלתי סביר, בהכרח הוא מתממש או מתממש במידי. "יש להבחין בין יצירת הסיכון לבין הנזק עקב התממשות הסיכון. אין לך עוולה נזיקית שתחילתה אינה ביצירת סיכון, אך ככלל, ובעוולת הרשלנות בפרט, אין מטילים אחריות נזיקית בגין יצירת סיכון גרידא" [ע"א 7550/08 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל נ' גיל סתון (10.6.2010), פסקה 3. ראו גם: ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682 (2013), פסקאות 21 ו-23].

אף עדות התובעת, כי לא חשה בשמן עת שהלכה להביא את הכפפות אין בה כדי לסייע לנתבעת. יתכן בהחלט שבלהט העבודה הנתבעת לא שמה לב לקיומו של השמן על הרצפה, כאשר מהסרטון עולה שהיא הייתה עסוקה בהכנת המנה ואפילו שמה את הכפפות תוך כדי הליכה.

אף לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת לעניין העובדה כי בסרטון לא נראה שמן על הרצפה. מצפיה בסרטון עולה כי המקום שעליו דרכה התובעת באותו רגע שרגלה החליקה נמצא בזווית כזו שהוא כלל לא נקלט בעדשת המצלמה. כאמור, גרסת התובעת בעניין הימצאות השמן על הרצפה נתמכה בעדותו של יזיד ומצאתי לקבלה.

הנתבעת טענה לעניין העובדה כי בטופס "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה" (טופס בל/250) שצורף לתיק המוצגים מטעם התובעת (נספח ח'), לא צוין השמן כגורם להחלקה. לא מצאתי כי יש בכך כדי לסתור את גרסת התובעת לעניין סיבת ההחלקה. בטופס בל/250 נרשם כי "העובדת החליקה במטבח ליד הואטים וניסתה לתפוס את עצמה והיד שלה נכנסה לתוך ואט שמן" (ההדגשה שלי- א"ס). אמנם לא נרשם בטופס כי התובעת החליקה עקב שמן, עם זאת תוארו עיקרי הדברים והאופן בו נפצעה התובעת. יתירה מזו, בטופס האמור צוין כי התובעת "החליקה" ולא מעדה סתם או סובבה את רגלה כפי שטוענת הנתבעת, וכן צוין כי ההחלקה ארעה באזור הוואטים, היכן שידוע כי מתבצעת פעולת הטיגון עם שמן. באמור בטופס בל/250 יש דווקא כדי לחזק גרסת התובעת. בהקשר זה יצוין, כי בהתאם לפסיקה, לחתימת המעביד על טופס בל/ 250, ניתן לייחס משמעות של הודאת בעל דין לגבי המתואר בטופס ויש לה ערך ראייתי של סיוע [ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד כח(1) 429 (1974), 431 ד'-ה'; ע"א (מחוזי ת"א) 33119-07-16 פלוני נ' שם טוב מאיר נכסים והשקעות בע"מ (17/08/2017), פסקה 33]. בענייננו יש בטופס סיוע נוסף לעדות התובעת שלפיה פציעתה נגרמה כתוצאה מהחלקה במטבע ליד "הוואט". מכל מקום, בוודאי אין מדובר בגרסה סותרת או שונה, והרישום גם אם לא מלא אין בו כשלעצמו כדי לסתור את גרסת התובעת.

יצוין כי התובעת העידה כי תארה את נסיבות התאונה לרבות הימצאותו של שמן על הרצפה, בפני מנהלת הסניף, הגב' נרמין, שמילאה את הטופס וחתמה עליו בשם הנתבעת, אולם הבהירה כי הדברים נרשמו ונוסחו על פי החלטתה של נרמין (עמ' 12, שור' 22-16). מצאתי לקבל עדות זו של התובעת וברי כי אופן הניסוח לא היה בשליטתה של התובעת. על הנתבעת מוטל הנטל להראות כי הרישום בטופס סותר את גרסת התובעת בדבר אופן התרחשות התאונה, משמדובר בטענת הגנה המקדמת את עניינה [רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21/11/2010), פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט עמית]. הנתבעת לא הביאה לעדות מטעמה את גב' נרמין על מנת שתעיד מדוע נרשם האמור בטופס, מה בדיוק מסרה לה התובעת לאחר התאונה בזמן אמת, ועל מנת להראות כי יש בכך כדי לסתור את גרסת התובעת לעניין הימצאות השמן. כאמור אין די בטופס עצמו, שממילא אינו סותר גרסת התובעת, כדי להראות שגרסתה אינה נכונה.

יצוין, כי בעדותה טענה התובעת לראשונה כי עת שארעה התאונה היא לא עבדה במטבח, אלא בעמדת ה"דרייב" בלקיחת הזמנות, ומשלא היה איש במטבח נכנסה אל המטבח על מנת להכין הזמנה. הנתבעת טענה כי עדות זו היא בגדר הרחבת חזית ועדות כבושה מאחר והדברים לא הוזכרו בכתב התביעה ובתצהיר התובעת. לא מצאתי להידרש לטענות אלה או להכריע לעניין נכונות גרסה זו, משלא מצאתי כי יש בה כדי להעלות או להוריד באשר לנסיבות התאונה הבסיסיות והאופן בו נפגעה התובעת, שעה שהתאונה תועדה בסרטון שנקלט באמצעות מצלמות האבטחה המותקנות במקום.

לאור כל האמור לעיל, ועל יסוד האמון המלא שרחשתי לעדות התובעת, נוכח עדותו של העד יזיד, הסרטון שבו מתועדת התאונה, ואי הבאת עדים מטעם הנתבעות לסתירת גרסת התובעת, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי החליקה בשל שמן שהיה על הרצפה במטבח וכשניסתה למנוע את הנפילה נכוותה בידה מהשמן הרותח שהיה בוואט.

שאלת האחריות

חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו נקבעה והוכרה זה מכבר בהלכה הפסוקה. במסגרת חובה זו, על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולפקח על ביצוען, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, ולנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים וכדי להגן עליהם מפני סכנות הקיימות במקום העבודה ובתהליך העבודה. על המעביד לספק הדרכה על שיטות העבודה, להזהיר מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, לספק ציוד וכלי עבודה תקינים ובטוחים ולהדריך כיצד להשתמש בהם [ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225 (1993), בעמ' 229 ב' – 230 א'; ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14/06/2011), פסקה 9].

כמו כן, על המעביד לקחת בחשבון כי בלהט העבודה עשוי העובד שלא להקפיד על נהלי הזהירות שניתנו לו, עליו לצפות מעשה רשלני מצדו של העובד ולהגן עליו מפני רשלנותו העצמית [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991), בעמ' 597 ד'-ה'; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982), בעמ' 790ג'; וכן ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980), בעמ' 211ז'-212א'].

עם זאת, חובתו של המעביד כלפי העובד אינה חובה מוחלטת, הוא אינו מבטח את העובד בגין כל סיכון שהוא וכנגד כל תאונה שארעה במהלך העבודה. קיימים סיכונים סבירים לחיי היומיום אשר המעסיק אינו נושא באחריות בגין תאונות שאירעו כתוצאה מהם [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד"י לח(1) 72 (1984), בעמ' 77 ד'-ז']. אחריותו של המעביד היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים ורק אם לא נקט באלה ובשל כך נגרם הנזק, קמה אחריותו [ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04/01/2009), פסקה 42; וכן ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 19 א'- ב'].

נשאלת השאלה האם במקרה דנן חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת והאם הפרה חובה זו. המבחן לכך כידוע, הינו מבחן הצפיות במסגרתו יש להבחין בין סיכון רגיל לסיכון שאינו רגיל שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)].

בפסיקה נקבע, כי הימצאות שמן על רצפה אף כאשר מדובר במקומות עבודה הכוללים מטבח מהווה סיכון שאינו סביר ואינו רגיל, אשר יוצר סכנה של ממש לשלומו של העובד, וכך נקבע בעניין זה בעניין רמדה לעיל:

"הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר. גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים... דומני שאין לומר, כי לגבי טבח סכנת החלקה על שמן היא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותיפקודו במטבח, הגם שייתכן, כי מפגע כזה כבר נוצר בעבר במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה" (שם, בעמ' 78-77)

ראו גם: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2686/00 שלום שי נ' סיגריות לוד בע"מ (16/10/2005).

כאמור, הן התובעת והן העד יזיד שהיה מנהל המשמרת, הסבירו כי מקור השמן ברצפה הוא בוואטים, שם מתבצע טיגון המזון, ומעדותם עולה כי השמן היה נופל על הרצפה ומטפטף בעת העברת המזון מהוואט. כך העיד יזיד בעניין זה:

"...הכתם של השמן הצטבר מול השולחן על הרצפה כי כשמוציאים את האוכל משמן הם שמים את האוכל על הרשת ומשם נופל השמן מול השולחן בדיוק" (עמ' 16 לפרוטוקול, שור' 17-15)

התובעת העידה, כי במהלך העבודה במטבח, ככל שמבחינים כי נשפך שמן מנקים אותו על ידי שימוש ב"מוב", אולם היא שבה והעידה כי לעתים כשיש לחץ במסעדה לא מתאפשר לנקות: "... אבל בזמן שיש לחץ ממשיכים לעבוד" (עמ' 8, שור' 26-21). כן ראו דבריה לעניין ביצוע פעולות מסוימות, לרבות ניקיון, במהלך המשמרת: "צריכים לעשות, יש זמן שיש לחץ אז לפעמים לא עושים" (עמ' 5, שור' 17-16). עדותה של התובעת הייתה אמינה ואותנטית בעיני ולא מצאתי כי נסתרה.

כמו כן על פי עדות התובעת, היה מתבצע ניקיון של הרצפה בסוף המשמרת (עמ' 8, שור' 26-25). במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי התאונה ארעה טרם שהסתיימה המשמרת והייתה לקראת סיום (עמ' 9, שור' 11-8).

מעדותה של התובעת עלה, כי הניקיון היה מתבצע באופן ספציפי בלבד, ולא עלה כי היו קיימים בסניף נהלים כלליים לעניין זה. הנתבעת לא הציגה כל ראיות מטעמה לעניין נהלי הזהירות והבטיחות שהונהגו במקום על מנת למנוע את החלקת העובדים. לא הובאו נהלים כתובים או עדות כלשהיא בדבר נהלים שכאלה. הנתבעת לא הראתה, כי היו קיימות הוראות כלליות לעניין ניקיון הרצפה שלפיהן חובה היה לבצע ניקיון שכזה מספר פעמים במהלך המשמרת, או הוראות שהונהגו בסניף לעניין בדיקת הניקיון והפיקוח על ביצוע פעולות ניקיון אלה. סבורני כי נהלים שכאלה היו הכרחיים בנסיבות, בשים לב לכך שהיה ידוע כי נוזל ומצטבר על הרצפה שמן מעת לעת כתוצאה מפעולות עבודה שגרתיות של הכנת ההזמנות.

כאמור, על פי הקביעות העובדתיות שאליהן הגעתי, נוצרה סביבת עבודה מסוכנת וסיכון בלתי סביר שכתוצאה ממנו נגרמה פגיעתה של התובעת. סבורני, כי הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשות התאונה והנזק כתוצאה מהימצאות שמן על הרצפה. קיומו של שמן הפך את סביבת העבודה למועדת לפורענות, וחייב את הנתבעת להזהיר את העובדים מפני סיכון זה, להנהיג כללי ניקיון מחמירים הכוללים הקפדה על ניקיון יסודי של השמן וכן נהלים הכוללים פיקוח על כך. המדובר באמצעי זהירות פשוטים וזולים. לא הוכח כי אלה ננקטו בענייננו.

כאמור, לא מצאתי להידרש למחלוקת בעניין תפקידה של התובעת ביום התאונה לאור עדותה כי עבדה בדרייב ועובד המטבח לא היה במקומו עת שארעה התאונה. בין אם התובעת עבדה במטבח ובין אם בעמדה אחרת ונכנסה למטבח לאחר מכן, אין בכך כדי להשליך על הצורך בנקיטת אמצעי זהירות ראויים וקיומם של נהלי ניקיון מחמירים.

למותר לציין, כי על פי הסרטון שהוגש, התובעת נראית במטבח כשהיא לבדה ללא עובדים נוספים, ואף הנתבעת לא חולקת על כך שעת שארעה התאונה התובעת עבדה במטבח לבד (ומכל מקום לא הוכיחה אחרת). עוד יש להפנות לכך, כי בתצהירה טענה התובעת כי לא היו די עובדים על מנת לשמור על ניקיון הרצפות (סעיפים 15-14), וכאמור העידה כי בלחץ העבודה לא תמיד היה מבוצע ניקיון. הנתבעת לא הציגה גרסה חלופית לזו של התובעת, לא הראתה מי היו העובדים שבאחריותם היה לבצע ניקיון של הרצפה, על אף שמידע זה מצוי ברשותה, לא הראתה כי היו די עובדים על מנת לשמור על ניקיון ראוי של הרצפה וסביבת עבודה בטוחה גם במהלך המשמרת ותוך כדי הכנת הזמנות.

בהקשר זה יש לציין, כי רמת הזהירות הנדרשת מן המעסיק גבוהה מזו הנדרשת על ידי העובד וחובתו של המעסיק משתרעת גם על התרשלות העובד עצמו. כמו כן, המגמה בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל עם העובד, זאת נוכח השוני במעמדם של העובד והמעסיק ולאור העובדה שהמעסיק הוא בעל היכולת הטובה ביותר למנוע סיכונים בעבודה כאשר ה"ציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו" [ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021), פסקה 3].

עוד אציין כי גם אם התאונה אירעה כתוצאה מהתרשלות אחד העובדים שעליו הייתה מוטלת החובה לנקות את השמן, הרי שהנתבעת אחראית בגין התרשלותו מכוח אחריותה השילוחית לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

במקרה שלפנינו, אחריות הנתבעת הייתה לדאוג למקום עבודה בטוח ולמנוע סיכונים בלתי סבירים, ולא עלה בידה להראות ולהוכיח כי נקטה באמצעים על מנת לקיים חובה זו.

לאור האמור, נוכח קיומו של סיכון בלתי סביר, ומשלא הוכח כי ננקטו אמצעי זהירות סבירים ונדרשים בנסיבות העניין, מצאתי כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת ואחראית כלפיה בנזיקין. היא גם אחראית באחריות שילוחית למעשיהם ומחדליהם של עובדיה שהיו אמורים לנקות רצפת המטבח ולא עשו כן.

אשם תורם

בנסיבות המקרה שלנו לא מצאתי מקום לייחס לתובעת אשם תורם על אף שהיא הייתה מודעת וערה לכך שלעתים נופל שמן על הרצפה במטבח וכי לעתים לא מבוצע ניקיון, זאת משום שהתובעת ועל פי עדותה עבדה באותו יום בעמדת הדרייב ולא במטבח, ולמעשה היא הלכה למטבח כדי להכין את ההזמנה לאחר שלא ראתה אף אחד במטבח לאחר קבלת ההזמנה (עמ' 6 לפרוטוקול).

כמו כן, בסרטון רואים שהתובעת הייתה עסוקה ומרוכזת בביצוע עבודתה והכנת ההזמנה, ואפילו שמה את הכפפות תוך כדי הליכה. כאמור לעיל, עובד עלול בלהט העבודה שלא להקפיד על נהלי העבודה ולא להיות זהיר דיו, אך בשל כך בלבד אין מטילים עליו אשם תורם.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

בעקבות התאונה נפגעה התובעת בידה הימנית. לאחר התאונה פונתה התובעת לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי "רמב"ם" שם אובחנה כסובלת מכוויות בדרגה 2. התובעת אושפזה בבית החולים עד ליום 22/09/2019.

בהמשך, כעולה מהמסמכים הרפואיים, הייתה התובעת במעקב רפואי בבית החולים, בקופת חולים וכן במעקב וטיפול פסיכיאטרי עקב תלונות על פחדים וחרדות בעקבות התאונה.

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בהתאם לאישורי המל"ל (נספח ז' לתיק המוצגים מטעם התובעת) אושרה לתובעת תקופת אי כושר מלא מיום 09/09/2019 ועד ליום 12/11/2019. בהמשך נקבעו לה נכויות זמניות על ידי הוועדה הרפואית שליד המל"ל כלהלן: נכות בשיעור 20% מיום 13/11/2019 ועד ליום 13/12/2019; נכות בשיעור 10% מיום 01/01/2020 ועד ליום 30/06/2020; וכן נכות בשיעור 10% מיום 01/07/2020 ועד ליום 31/12/2020.

ועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה החל מיום 01/01/2021 בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 בגין צלקות מכאיבות ומכערות, וכן בשיעור 5% לפי סעיף 34(ב)(1) בגין הפרעות במצב הרוח ובשל תגובה ניאורטית ברמה קלה. כמו כן, הוחלט על הפעלת תקנה 15 כך שנכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת הועמדה על שיעור של-19%.

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר שופאני עזיז, מומחה בכירורגיה פלסטית, אשר קבע כי נכותה של התובעת היא בשיעור 10% בגין צלקת בולטת ומכערת בזרוע מצד ימין. כמו כן, הוגשה על ידי התובעת חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר נג'יב ג'הג'אה, מומחה בפסיכיאטריה, אשר קבע כי נכותה של התובעת היא בשיעור 10% לפי בשל הפרעה הסתגלותית מעורבת, חרדה ודיכאון.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר מנאר קעואר בתחום הכירורגיה הפלסטית, אשר קבע כי נכותה של התובעת היא בשיעור 5% בגין צלקות אסתטיות בלבד בזרוע ימין. כמו כן, הוגשה מטעמה חוות דעתו של ד"ר זיאד אבו רחאל בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה.

בשל הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר עסאם דאוד כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. ד"ר דאוד בדק את התובעת, וקבע כי החל מחודש 09/2021 נכותה הצמיתה של התובעת היא בשיעור 5%, בגין עדות לסימנים קליניים שארתיים, שגורמים להפרעה קלה מאוד בתפקוד הנפשי והחברתי והגבלה קלה של כושר העבודה, כאשר מחצית הנכות היא בגין חוויה טראומתית שעברה התובעת מספר שנים עובר לתאונה ושאינה קשורה אליה, וכי על כן נכותה הצמיתה בעקבות התאונה היא בשיעור 2.5%.

עוד קבע ד"ר דאוד, כי במהלך השנתיים הראשונות אחרי התאונה סבלה התובעת מהפרעת הסתגלות מלווה בתסמינים דיכאוניים וחרדתיים שחלפה, וקבע לה נכויות זמניות כלהלן: נכות זמנית בשיעור 20% במהלך השנה הראשונה לאחר התאונה מחודש 09/2019 ועד חודש 08/2020 בשל פגיעה במצב הנפשי ובתפקוד באופן בינוני, וכן נכות זמנית בשיעור 10% במהלך השנה השנייה מחודש 09/2020 ועד לחודש 08/2021, בשל הפרעה קלה בתפקוד הנפשי והחברתי והגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה.

כמו כן, מונה ד"ר יוסף ברגר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית. ד"ר ברגר בדק את התובעת וקבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. כן קבע ד"ר ברגר, נכויות זמניות כלהלן: נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה למשך שלושה חודשים, ונכות זמנית בשיעור 20% למשך שלושה חודשים נוספים עד ליום 08/03/2020. ד"ר ברגר קבע, כי ייתכן שניתן לשפר את מראה הצלקת על ידי ניתוח שעלותו מוערכת בסך של- 25,000 ₪, אולם ציין כי אין וודאות לגבי איכות הצלקת והשיפור בשיעור הנכות שיושגו. עוד קבע ד"ר ברגר, כי לא קיימת מגבלה תפקודית עקב הצלקות.

הצדדים לא חקרו את המומחים מטעם בית המשפט, לא חלקו על קביעותיהם ולא סתרו אותן ועל כן אין סיבה לחרוג מהן ואני מאמצן כמות שהן [לעניין עדיפות חוות דעתו של מומחה המתמנה מטעם ביהמ"ש ראו: ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ (21.7.2003), פסקה 8.; ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (28.10.2010), פסקה 22; וכן ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988), פסקה 4].

כאב וסבל

בהתחשב במכלול הנתונים, מהות ואופי הפגיעה, גילה של התובעת במועד התאונה, הנכות הרפואית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה (נכות משוקללת בשיעור 12.25%), תקופת הנכויות הזמניות כפי שנקבעו בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, ימי האשפוז, הטיפולים שעברה לצורך ריפוי הכוויות והצורך במעקב וטיפול פסיכיאטרי, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של- 50,000 ₪.

הפסד שכר לעבר

במסגרת הסיכומים מטעמה, ביקשה התובעת לפסוק לה שכר עבור שלושת החודשים שלאחר התאונה שבהם נעדרה מעבודתה (סעיף 44 לסיכומים). ממסמכי המל"ל (פרוטוקולי הוועדה הרפואית) עולה כי לאחר התאונה היא לא חזרה לעבודה אצל הנתבעת. יצוין כי התובעת לא עתרה במסגרת סיכומיה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר בתקופה שלאחר אי הכושר המלא ועד היום (וגם בתצהירה לא נטען להפסד בגין התקופה שלאחר תקופת אי הכושר), ועל כן אין להידרש לתקופה זו.

בהתאם לאישורי המל"ל (צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) שכרה הרבע שנתי של התובעת שנקבע לצורך חישוב דמי הפגיעה עמד על סך של- 17,998 ₪, היינו שכרה החודשי הממוצע עובר לתאונה עמד על סך של- 5,999 ₪ ובמעוגל 6,000 ₪. נתון זה מתיישב עם העולה מתלושי השכר שהוגשו על ידי התובעת (נספח ה' לתיק המוצגים מטעם התובעת). על כן, מצאתי לערוך את חישוב הפסד ההשתכרות לפי בסיס השכר הנזכר לעיל.

לאור האמור לעיל, נוכח הנכות הזמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים שנקבעה על ידי מומחה בית משפט, ד"ר ברגר, (ובתקופה האמורה הייתה לה גם נכות נפשית זמנית בשיעור של 20% לפי קביעת ד"ר דאוד) זכאית התובעת לפיצוי בסך של- 18,000 ₪ (= 6,000 ₪ * 3 חודשים * 100%).

הפסד כושר השתכרות לעתיד

ביום התאונה הייתה התובעת צעירה בת כ- 19 שנים וכיום היא בת 24.

התובעת ביקשה בסיכומים מטעמה לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד בסך של- 391,000 ₪, המתקבל מחישוב אקטוארי מלא לפי השכר הממוצע במשק ולפי נכות תפקודית בשיעור 10%.

לעומתה, טענה הנתבעת כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלשהיא ואין מקום לפסוק לה כל פיצוי בראש נזק זה, ולחילופין הציעה לפסוק לתובעת פיצוי מינימאלי בסך של- 5,000 ₪.

כידוע, קביעת הנכות התפקודית מבוססת בדרך כלל ובהעדר ראיות אחרות, על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, אולם לא אחת נפסק, כי במקרים מסוימים, לאור נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות של הניזוק, עשוי להיות פער בין הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק ובין השפעתה של נכות רפואית זו על תפקודו של הניזוק ועל הפגיעה בכושר השתכרותו [ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995), בעמ' 799 ג'-ה'].

בענייננו, ד"ר ברגר, המומחה בתחום הפלסטי, קבע כי "הצלקות אינן רגישות וללא סימני גרד, ללא הגבלה תפקודית" (עמ' 2 לחווה"ד, פרק ממצאי הבדיקה).

אמנם, ככלל נכות רפואית בגין צלקות אסתטיות גרידא (שאינן מכאיבות, רגישות או מגרדות) אינה תפקודית באופיה [עניין גירוגיסיאן, בעמ' 799 ד'-ה'; ע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג, פ"ד מג(1), 137, בעמ' 152 ה'-ו'; ע"א 326/88 עידו צימרמן נ' גבריאלוב דוד, פ"ד מו(1), 353, בעמ' 360 ה'; ע"א 5012/90 פאול טרכטנברג נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ, (09.06.1994), פסקה 6; ת"א (מחוזי ת"א) 1757/01 כהן רונית נ' לחיאני רפי (07.09.2004), פסקה ה(4)].

"עם זאת, יש לקחת בחשבון את האפשרות שנכותו זו עלולה בנסיבות מסויימות להקשות עליו, במידה כזו או אחרת, בקבלת עבודה. אכן, אין לשלול את האפשרות שכעור עלול לגרום לנחיתות באפשרות קבלת עבודה" (ההדגשה שלי, א"ס), ובמקרים כאלה "מטבע הדברים, לא ניתן לקבוע את שיעורה של פגיעה זו בכושר השתכרותו, והדרך הנכונה לקביעתה היא בדרך אומדן" [ע"א 6410/95 עזבון המנוח גד לסרי נ' ז'נט אשכנזי (27.5.98), פסקה 4].

כך, למשל, "צלקות מכערות בפנים עשויות לפגוע במידת מה בשכרו של ניזוק, שכן לחזותו של עובד עשויה להיות השפעה על בחירת מקצוע ועל תפקידים שיוטלו עליו במסגרת עבודתו" [ע"א (מחוזי חי') 4702-05-09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שרון ביליבאו (04.07.2010), פסקה 14]. עוד נפסק בהקשר זה כי בשוק תחרותי "חזות נאה" היא מפתח למשרות רבות ולפיכך גם פגיעה אסתטית עלולה להיות פונקציונאלית [ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2823/01 אליהו חנה נ' יגאל תקוה (12.4.2005). יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה עליו נדחתה - רע"א 5232/05 הדר נ' חנה אליהו (17.7.05)].

ראו גם פסק דינו של כב' השופט מ' רניאל ב-ת"א (מחוזי חי') 51632-11-14 אטאלי דגפאו נ' שת"מ חיפה בע"מ (28.6.2016):

"גם כאשר מדובר בצלקות מכוערות הפוגעות במראהו של הנפגע, הן עלולות להגביל את מספר המעבידים המוכנים לקבל את התובע לעבודה, הן משם סלידה טבעית והן משום החשש לסלידה של לקוחות, עובדים ובאי מקום העבודה. הנפגע עשוי להיות מוגבל באפשרויות השיווק שלו כעובד, ואפשרויות עיסוקו, והצלקות, שבמקרה זה הן מכוערות ונראות בבירור בידו הימנית של התובע לכל הפוגש אותו, מעמידות אותו בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר" (שם, פסקה 129)

מהפסיקה שהובאה לעיל עולה כי, כאשר מדובר בצלקות מכערות הנמצאות במקום חשוף בגוף, החשוף לעיני הזולת, בית המשפט פוסק פיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בגין הפגיעה האפשרית בכושר ההשתכרות עקב אותן צלקות [ראו גם פסק דינו של כב' השופט א' פרקש עוד בשבתו בבית המשפט השלום ב-ת"א (שלום ירושלים) 17660/00 עמר אשר נ' סהר - חברה לביטוח בע"מ (6.1.2003), פסקה 21].

במקרה שלנו, כעולה מחוות דעתו של ד"ר ברגר, מדובר בצלקות שנמצאות בפרק יד ימין, כולל "צלקת מעובה (היפרטרופית)" וכן כתמים כהים (פרק ממצאי הבדיקה בחווה"ד). ד"ר ברגר מוסיף ומציין בהמשך חוות דעתו כי "עיקר הפגיעה האסתטית היא באמה ימין באזור פרק היד. היותה אישה משמעותי בעיניה במיוחד כי אזור זה חשוף ואינו ניתן כמעט להסתרה" (ההדגשה שלי, א"ס) (פרק "דיון ומסקנות"). לפי שכך הם פני הדברים, הרי שניתן לומר כי לצלקות שנותרו ביד התובעת עלולה להיות השפעה תפקודית מסוימת בעתיד כפי שעמדה על כך הפסיקה שהובאה לעיל, ועל כן, היא מצדיקה פסיקת פיצוי גלובאלי. ראו עניין אטאלי הנ"ל, שגם בו דובר על נכות אסתטית בשיעור 10% בגין צלקות באצבעות יד ימין, וכך קבע השופט רניאל: "הצלקות מהן סובל התובע ומראה ידו הימנית יש בהם כדי להפריע בשעת הקבלה לעבודה ולגרום לפגיעה מסוימת בכושר ההשתכרות, ולכן אני קובע שהנכות בגין הצלקת משפיעה גם ע(ל) הנכות התיפקודית" (שם, פסקה 130).

אשר לנכות הנפשית, המומחה בתחום הנפשי, ד"ר דאוד, קבע כי התובעת חזרה כמעט לתפקוד מלא, וכי נותרה לה הפרעה קלה מאוד בתפקוד החברתי נפשי וכן הגבלה קלה של כושר העבודה.

מחומר הראיות עולה, כי לאחר התאונה לא שבה התובעת לעבודתה אצל הנתבעת. ממסמכי המל"ל עולה, כי בחודש 01/2020 החלה התובעת לעבוד בחנות בגדים. כמו כן, מעדותה של התובעת, עולה כי בשנת 2020 החלה לימודים לתואר ראשון בתקשורת במכללת "כנרת", ובמהלך הלימודים ולמשך כשנתיים וחצי עבדה כקופאית בחנות "יילו" (עמ' 3, שור' 13-5). עוד העידה התובעת, כי לאחר שסיימה את לימודי התואר החלה לעבוד כעוזרת במאי בהפקת סרט עד לפרוץ המלחמה, וכיום היא עובדת במענה טלפוני במוקד תמיכה טכנית של חברת "הוט" (עמ' 4, שור' 4-1; עמ' 2, שור' 23-19).

לאור גילה הצעיר של התובעת (כיום בת 24), בשים לב לקביעות המומחים הרפואיים, בהתחשב במהות הנכויות ושיעורן, העובדה כי המדובר בנכות פלסטית אסתטית שאינה תפקודית באופן מלא אבל עם פוטנציאל פגיעה בכושר ההשתכרות כנזכר לעיל, ולאור שיעור הנכות הנפשית הנמוך, וכן בהתחשב בעברה התעסוקתי של התובעת, בעובדה כי סיימה את לימודיה לאחרונה, מצאתי כי הדרך הנכונה לקביעת פיצוי במקרה זה היא דרך הפיצוי הגלובאלי, כפי שגם נקבע בפסיקה שהובאה לעיל בהקשר של הנכות האסתטית. משכך, אני פוסק לתובעת בגין מרכיב זה של התביעה פיצוי גלובאלי בסך של- 75,000 ₪.

הפסדי פנסיה

כידוע, החל מיום 01/01/2014 יש לערוך את החישוב לפי 12% מהפסדי השכר, זאת בהתאם לשיעור הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה הפנסיוני [ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (08/12/2015), פסקה 7; ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בעמ נ' צחי טוויג (31/07/2014), פסקה 7]. יצוין, כי הפרשות המעביד הוגדלו והן עומדות החל מיום 01/01/2017 על שיעור של- 12.5% ובתי המשפט החלו לחשב הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים לפי שיעור עדכני זה [צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, ילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, בעמ' 7974. ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017), פסקה 18; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80].

לפיכך, חישוב הפסדי הפנסיה יחושב לפי שיעור של 12.5% מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד ועומד על סך של- 11,625 ₪.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד

התובעת טענה כי יש לפסוק לה פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר בסך של- 30,000 ₪ ולעתיד בסך של -20,000 ₪. על פי הנטען, לאחר התאונה בני משפחתה היו צמודים אליה סייעו לה במצבה הנפשי ומילוי צרכיה השונים, והעזרה שניתנה לה על ידם חרגה מהעזרה הסבירה הניתנת על ידי בני משפחה ביומיום (סעיף 49 לסיכומי התובעת).

כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו: ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פד"י לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואמנם בפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פד"י לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו של המנוח קציר פיצויים בשל נזקי גוף (2003), כרך א', בעמ' 835], אלא שמנגד ניתן להצביע על גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע – הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ראו: ע"א 357/80 יהודה נעים ואח' נ' משה ברדה ואח', פד"י לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ (19.11.1997), פסקה 12(ג); ע"א 121/85 דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי (08.04.1998), פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012), פסקה 11; וכן רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.2015), פסקה 10].

לאור מהות פגיעתה של התובעת, העובדה כי ידה הייתה נתונה בתחבושות לאחר התאונה, וכי המדובר בידה הדומיננטית, וכן נוכח תלונותיה בתחום הנפשי לאחר התאונה, הפחד משמן וקיומן של חרדות, סביר כי נזקקה לעזרה מוגברת במילוי פעולות היומיום מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת שבין בני משפחה, בהתחשב גם בתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחים מטעם בית המשפט בתחום הפלסטי ובתחום הנפשי.

בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה ובשיעור הנכויות הזמניות ותקופותיהן כאמור, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של- 7,000 ₪, בעיקר לעבר בגין התקופה הסמוכה שלאחר התאונה, זאת בשים לב לקביעות המומחים הרפואיים שמהן לא עולה כי הנכויות שנותרו אצלה מגבילות אותה בביצוע הפעולות היומיומיות.

הוצאות רפואיות ולנסיעות

התובעת טענה כי יש לפצותה בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים שלהם נזקקה ותזדקק בעתיד וכן בגין עלויות הנסיעה אליהם. עוד הפנתה לכך שעל פי ד"ר ברגר עלות ניתוח לתיקון צלקות היא בסך של- 25,000 ₪, וביקשה לפסוק לה פיצוי לעבר ולעתיד בסך של- 30,000 ₪.

פגיעתה של התובעת הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, ועל־כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מכוסות על־פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [סימן ג' לפרק ה' לחוק], וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. לפיכך, כעיקרון אין לפסוק לניזוק שפגיעתו נגרמה בתאונת עבודה פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, התשס"ג – 2003), כרך ב', בעמ' 705; ע"א 2300/92 דן רחמים ואח' נ' דר ליביס גנדלר (23/05/1995), פסקה 18; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, בעמ' 825 – 826], וככל שנגרמו לתובעת הוצאות היה עליה להפנות את דרישתה למל"ל. כמו כן, התובעת לא הגישה כחלק מראיותיה קבלות כלשהן המעידות על הוצאות נסיעה כנטען על ידה על אף שמדובר בנזק מיוחד אותו צריך בראיות של ממש.

ניכוי תקבולי המל"ל

לתובעת שולמו ע"י המל"ל הסכומים כמפורט להלן: סך של- 9,408 ₪ בגין דמי פגיעה וכן סך של- 71,877 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה, ובסה"כ סך של- 81,285 ₪ (ראו תע"צ מטעם המל"ל). סכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעת כאמור לעיל.

סיכום ומסקנות

אני קובע כי הנתבעת אחראיות לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. נזקיה של התובעת בעקבות התאונה הוערכו על ידי בסך של- 161,625 ₪ על פי המפורט לעיל. סכום זה לאחר ניכוי תקבולי המל"ל, עומד על סך של- 80,340 ₪.

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת ומחייב אותה לשלם לתובעת סך של- 80,340 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של- 18,800 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 13,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ה, 07 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.