פלוני נ' עיריית ת"א

בפני תביעת ניזיקין בעקבות פציעה במגרש כדורסל בבית ספר.

התובע, יליד 1990, טוען שנפצע קשות בתאונה ביום 01.06.2020, כששיחק כדורסל בבית ספר בלפור בעיר תל-אביב והוא נתקל בקטע משובש במגרש, מעד ונפל.

הנתבעת אינה מכחישה את הנפילה אך מתכחשת לחבות בטענה כי אין מדובר במפגע על פי הדין.

על פי הסדר דיוני בין הצדדים הועמדה הנכות המשוקללת בשיעור 16.5% (כולל צלקת).

הצדדים הגישו תחשיבי נזק ובית המשפט הציע הצעה שלא השתכללה לכלל הסכם פשרה והתיק נקבע להוכחות.

דיון ההוכחות התקיים ביום 10.03.24 בו נחקר התובע ועד התביעה מר עידן עזוז, לאחריו נחקר עד ההגנה מר חיים נשיא שכיהן כממונה בטיחות מטעם עיריית תל אביב.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, התביעה ביום 02.05.24 וההגנה ביום 19.05.24.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טוען כי יום לאחר התאונה דיווח התובע לעירייה על המפגע וזו תיקנה את השבר בבטון דבר המהווה הודאת בעל דין.

לטענת התביעה ישנה הבחנה בפסיקה בין מפגעים במדרכה לבין מפגעים במגרש כדורסל שכן במהלך משחק קשה יותר להבחין במפגעים ברצפה והפנה לפסקי דין התומכים לטענתו בעניין זה.

לטענת ב"כ הנתבעת המלומדת אין מחלוקת שהתובע נפל בשעת משחק כדורסל אך טוענת כי התובע לא נפל בשל מפגע וגם אם נפל בשל השקע ברצפה הרי ששקע זה אינו מהווה מפגע על פי דין המקים אחריות בנזיקין.

התובע שהינו מהנדס במקצועו, הגיע למחרת התאונה למגרש בכדי לתעד את המפגע אך לא טרח לתעד את מידת הפרשי הגובה ויש בכך לפעול לרעתו.

כן טוענת ב"כ הנתבעת כי לפי הפסיקה הנוהגת אין לחייב רשויות בגין הפרש גובה קטן מ2.5 ס"מ והפנתה לפסקי דין התומכים לטענתה בעמדה זו.

דיון והכרעה

עוולת הרשלנות

האם מעשיה או מחדליה של הנתבעת עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין?

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות העניין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).

ומן הכלל אל הפרט.

התובע תיאר בחקירתו את נסיבות התאונה (עמ' 9 ש' 25 בפרוט' הדיון מיום 10.03.24):

"אני הלכתי תוך כדי המשחק, בין הליכה לריצה של משחק כדורסל, כדי שהכדור בעצם לא יתרחק עוד יותר ואני אצטרך ללכת יותר כדי להביא אותו. ממש דמיינו שמתנהל משחק אחד על אחד. הכדור יוצא, אני הולך להביא את הכדור, נתקע במפגע הזה ופשוט עף קדימה."

עדותו של התובע הייתה אמינה וקוהרנטית בעיני ולמרות חקירתו הארוכה ושאלות ב"כ הנתבעת שוכנעתי כי נסיבות התאונה הינם כפי שטוען התובע והוא נפל כתוצאה מהתקלות בשקע שהיה קיים בגבול המגרש במהלך משחק הכדורסל בעת שהלך להביא כדור שיצא מגבולות המגרש.

לעניין מיקומו של המפגע, עולה מהתמונות שהוא נמצא בתחום הצבוע של המגרש. מר נשיא ניסה לטעון בחקירתו, שהמפגע לא תוקן מיד לאחר התאונה, אלא רק לאחר שלוש שנים והמרצפת הגובלת בשקע הוחלפה במסגרת עבודות השיפוץ הכללית של המגרש (עמ' 44 ש' 34 בפרוט') משיקוליו של הקבלן המבצע (עמ' 45 ש' 7 בפרוט'). לדידי תשובה זו מפי מר נשיא אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון, לא צורפו לה סימוכין וטוב עשתה ב"כ הנתבעת שלא עמדה על טענה זו בסיכומיה.

לעניין עומקו של השקע, סבורני כי על אף שעומקו אינו רב, כפי שניתן להתרשם מהתמונות שהגיש התובע, הנני מקבל את טענות התביעה ולפיה כאשר מדובר במגרש ספורט יש להחיל סטנדרטים מחמירים מהסטנדרטים הנהוגים בעניין מדרכות.

במהלך משחק, המשתתפים אינם יכולים לשים ליבם למפגעים ברצפה, אחיזתם ברצפה אף היא אינה כשל אדם הפוסע במדרכה, וגם בשטח שמסביב למגרש ייתכן ויגיעו שחקנים ויש לקחת זאת בחשבון, כפי שנעשה לדוגמא בעמודים המצופים במזרון ונמצאים בקצה שטח המגרש הצבוע באדום ולדאוג למשטח ישר.

יתרה מכך, על רשות החפצה שתושבים יישחקו להנאתם במגרשים אותם היא מעמידה לרשותם, לדאוג כי יוכלו לשחק בביטחה כולל בשטח שמסביב למגרש.

ב"כ הנתבעת הזכירה בסיכומיה, פסקי דין שדחו תביעות בשל מפגעים שגובהם קטן מ2.5 ס"מ. ברם, במקרים אלו דובר על מדרכות ולא על מגרשי משחק בכדור. לפיכך אני סבור כי פסקי הדין שאליהם הפנתה ההגנה בסיכומיה, אינם מתאימים למקרה דנן ולא ניתן ללמוד מהם למקרה זה.

פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018, שנכנסו לתוקף ביום 1.1.21.

סוגיית הנכות

לאור הסכמת הצדדים בדבר הנכות הרפואית ולאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי הפסיקה, (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), ולנוכח היות הנכות בגין צלקת בכף היד לא תפקודית, הנני קובע שנכותו התפקודית של התובע תהא בשיעור של 12.5%.

הפסדי השתכרות

משעיינתי בחומר הראיות בתיק אני סבור כי יש לקבוע את בסיס השכר לפי 12,500 ₪ ברוטו.

בגין חודשים 1-5 2020, שולם לתובע שכר ממוצע של כ12,500 ₪ .לחודשים שלאחר בתאונה התובע לא צירף כל תלוש אך מדו"ח רציפות השכר שצירף לראיותיו עולה כי סה"כ הכנסותיו ממקום עבודה זה הינם 204,670 ₪ ובממוצע מדובר בכ17,000 ₪. לא ניתן כל הסבר לעליה זו בשכר וכמה ימים החסיר ממקום העבודה.

באשר לחישוב הפסדי השכר סבורני כי יש לחשב לפי 12.5% לפי בסיס שכר של 12,500 ₪

כדלהלן:

מיום התאונה ביום 01.06.2020 ועד היום 01.06.2024

12,500X 12.5%X 48= 75000 ₪+ הצמדה וריבית 8,719 ₪ = 83,719 ₪

סה"כ לעבר 83,539 ₪.

לעתיד מהיום עד פרישתו ביום 06.05.2057 בגיל 67:

12,500X 12.5%X 252.32 מקדם היוון= 394,250 ₪.

הפסדי פנסיה

לסכומים דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע דורש בגין העזרה שקיבל ויקבל מעוזרת הבית ומבני משפחתו סכום של 145,518 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי התובע לא הציג כל ראיה בדבר הצורך בעזרת הזולת ומציעה לשלם לתובע סכום גלובלי של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה. עוד טוענת הנתבעת לחלופין כי העזרה שקיבל מבני משפחתו הרי היא שמקובלת בין בני משפחה, שאינה מזכה בפיצוי.

לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני שיש מקום לפיצוי ע"פ ראש נזק זה בסכום גלובלי של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות

המדובר הוא בנזק מיוחד שיש להוכיחו בקבלות המעידות על חיסרון כיס מחמת הוצאות בגין טיפולים. ברם, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי גם בהיעדר אסמכתאות כאמור, (ראה לעניין זה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). לאור נכותו של התובע, סביר להניח כי התובע הוציא הוצאות שונות בגין משככי כאבים, ולכן יש לפצות אותו בשל כך בסכום סביר והוגן בסך של 1,800 ₪ .

כאב וסבל

ב"כ התובע חישב פיצוי בגין כאב וסבל על פי שילוש הפיצוי המקסימלי המוענק על פי חוק הפלת"ד נכות בסכום של 105,196 ₪. ב"כ הנתבעת טוען כי יש לחשב כאב וסבל לפי סך של 60,000 ₪. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 90,000 ₪ (ראו למשל ת"א (י-ם) 122-04-11 אלכס אוסיפוב נ' סמי חזן (14/05/14), ת"א (רמ') 4070-05 עניאל (חג'בי) אריאלה נ' אספקה לתעשיה בועז עופר בע"מ (19/11/09)).

סוף דבר

את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובע בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"ד, 30 מאי 2024, בהעדר הצדדים.