צ.ה. יצרני בננות (2003) בע"מ נ' איטח ואח'

תביעה כספית לתשלום חוב ולהרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לבין הנתבעים 1 ו-2.

בעלי הדין:

1. התובעת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל כדין, ועוסקת, בין היתר, במסחר ומכירה של פירות וירקות.

    

2. הנתבעים 1 ו-2 הינם בני זוג אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה היו הבעלים ומנהלים של עסק לממכר פירות וירקות ששמו "שוק האיכר".

    

3. הנתבעת 3 הינה חברה בע"מ, ונכון ליום הגשת התביעה היה הנתבע 1 הוא בעל המניות היחיד בה, ומנהלה היחיד, ואליה הועברה הפעילות העסקית של הנתבעים 1 ו-2.

    

   מערכת היחסים בין הצדדים:

4. החל מחודש נובמבר 2014 החלו הנתבעים 1 ו-2 לנהל עסק של מרכול במזכרת בתיה ששמו "שוק האיכר". תיק מס הכנסה של העסק היה רשום על שם הנתבע 1 ואילו תיק מע"מ היה רשום על שם הנתבעת 2. חשבון הבנק של העסק התנהל על שם הנתבעת 2, ושמו היה "איטח אתי-שוק האיכר".

    

5. הנתבעים 1 ו-2 היו משלמים לתובעת בגין הרכישות שרכשו מהתובעת באמצעות שיקים של העסק.

    

6. ביום 16.2.16 נרשמה הנתבעת 3 ברשם החברות. נכון ליום הגשת התביעה היה הנתבע 1 בעל המניות היחיד בה ומנהלה היחיד.

    

7. במהלך חודש 05/16 מסרו הנתבעים 1 ו-2 לתובעת שיקים בסכום כולל של 39,451 ₪ עבור רכישותיהם בחודש זה. שיקים אלו לא כובדו, הנתבעים 1 ו-2 החליפו שיקים אלו, והשיקים החילופיים כובדו.

    

8. במהלך חודש 06/16 מסרו הנתבעים 1 ו-2 לתובעת 4 שיקים בסכום כולל של 44,064 ₪ עבור רכישותיהם בחודש 06/16, אך שיקים אלו לא כובדו. הנתבעים 1 ו-2 פנו אל התובעת ובקשו להחליף את השיקים שסורבו בשיקים של הנתבעת 3, והתובעת הסכימה לכך. השיקים החילופיים כובדו.

    

9. החל מחודש 07/16 בקשו הנתבעים 1 ו-2 מהתובע שרכישת הסחורה תיעשה באמצעות הנתבעת 3. ואכן החל מחודש 07/16 נרכשה הסחורה מאת התובעת על ידי הנתבעת 3, וניתנו לתובעת שיקים של הנתבעת 3.

    

10. במהלך חודש 07/16 ועד לחודש 09/16 מסרו הנתבעים 1 ו-2 שיקים של הנתבעת 3, וכל השיקים נפרעו.

     

11. החל מאמצע חודש 09/16 ועד ליום 10.11.16 רכשו הנתבעים מהתובעת סחורה בשווי 120,000 ₪ ומסרו בגינה שיקים של הנתבעת 3 שמועדי פרעונם היו החל מיום 25.11.16 ועד ליום 28.12.16. כל השיקים לא כובדו.

     

12. ביום 20.10.16 נחתם חוזה בין הנתבע 1 באופן אישי לבין רון אליצור, ימין שרון וקלמן בן (להלן-"הרוכשים") לפיו הנתבע 1 באופן אישי מוכר לרוכשים את הפעילות בעסק וכל הציוד שבו. ב"הואיל" הראשון במבוא לחוזה נכתב כי הנתבע 1:

    "הינו המנהל ובעל הזכויות של ירקניה/מינימרקט ברחוב מנחם בגין 4 מזכרת בתיה הידועה בשם שוק האיכר... "

    הנתבע 1 חתם על החוזה באופן אישי ולא בשם הנתבעת 3. דבר זה מלמד שלמעשה הנתבעים 1 ו-2 לא עשו הבחנה בין החברה כתאגיד לבינם כאנשים פרטיים.

     

    בהתאם לחוזה, היה על הנתבע 1 להעביר לרוכשים את העסק עד ליום 15.11.16, שחל לפני מועד פרעון השיק שמועד פרעונו הוא 25.11.16.

     

    התמורה בגין מכירת העסק לרוכשים הייתה 1,150,000 ₪, אותה קיבל הנתבע 1 במלואה מאת הרוכשים עד ליום 15.12.16.

     

13. מדפי חשבון אותם הגישו הנתבעים בתיק המוצגים שלהם עולה כי מסגרת האשראי שלהם בחשבון עמדה על הסך 200,000 ₪, ובחודש אוקטובר חרגו ממסגרת האשראי והגיעו ליתרת חובה בסך של כ- 350,000 ₪.

     

    טענות הצדדים:

14. טוענת התובעת כי נכון לחודש 11/16 עמד החוב של הנתבעים לתובע על הסך 140,359 ₪ המורכב מהסך 21,691 ₪ בגין חשבוניות מס שלא ניתנו בגינן שיקים ומהסך 118,668 ₪ בגין חשבוניות מס שניתנו בגינן שיקים, אלא ששיקים אלו לא כובדו (שיקים אלו לא נגרעו מכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת)

     

15. התובעת הגישה ביום 7.12.16 להוצל"פ 4 שיקים לביצוע בסכום כולל של 50,297 ₪ (תיק הוצל"פ 506254-12-16) את התברר שהנתבעת 3 חדלת פרעון וריקה מנכסים, ולא ניתן לגבות ממנה מאומה.

     

16. טוענת התובעת כי על הנתבעת 3 לשלם לה את סכום החוב (חשבוניות ושיקים שלא כובדו) ולהרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3, ולחייב גם את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום החוב.

     

17. השיקים שנמסרו לתובעת מחשבון הנתבעת 3 משוכים על בנק לאומי (10) סניף גדרה (928) ח-ן מס' 2828820008 המשוכים לפקודת התובעת כדלקמן:

    • שיק מס' 0592 ז.פ. 25.11.16 על הסך 16,302 ₪;

    • שיק מס' 0660 ז.פ. 31.11.16 על הסך 16,509 ₪;

    • שיק מס' 0709 ז.פ. 2.12.16 על הסך 8,051 ₪;

    • שיק מס' 0687 ז.פ. 3.12.16 על הסך 9,435 ₪;

    • שיק מס' 0688 ז.פ. 8.12.16 על הסך 9,000 ₪;

    • שיק מס' 0710 ז.פ. 9.12.16 על הסך 8,000 ₪;

    • שיק מס' 0735 ז.פ. 9.12.16 על הסך 6,000 ₪;

    • שיק מס' 0736 ז.פ. 17.12.16 על הסך 5,931 ₪;

    • שיק מס' 0783 ז.פ. 20.12.16 על הסך 18,914 ₪;

    • שיק מס' 0761 ז.פ. 27.12.16 על הסך 20,526 ₪.

      (להלן-"השיקים").

       

18. כל הנתבעים הגישו כתב הגנה אחד ובו טענו כדלקמן:

    1. הנתבעים 1 ו-2 ניהלו את העסק. העסק היה תחת מס' עוסק מורשה של הנתבעת 2, כאשר הנתבע 1 היה מסייע לנתבעת 2. הנתבע 1 היה קונה את הסחורה והתשלום היה באמצעות שיקים של הנתבעת 2.

    2. בתחילת שנת 2016 הציע רו"ח של הנתבעים 1 ו-2 לנתבעים אלו, כי לאור הצמיחה בהכנסות העסק והמחזורים הכספיים שמגלגל העסק, קיים יתרון להקמת חברה בע"מ אשר תחתיה יתנהל העסק. לכן ביום 15.2.16 הוקמה הנתבעת 3 על ידי הנתבע 1 כבעלים של החברה, והנתבעים 1 ו-2 החלו בהליך הטמעה של החברה בעסק.

    3. המרכול עבד במשך כ- 8 חודשים תחת הנתבעת 3. הסחורה שנקנתה שולמה באמצעות שיקים של הנתבעת 3 במשך כשמונה חודשים. אולם בסוף שנת 2016 בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה הנתבעת 3, הוחלט לסגור את העסק. כאשר הנתבעת 3 קרסה מבחינה כלכלית

    4. השיקים שבאמצעותם שילמה לבעלי החנויות בשוק הסיטונאי החלו לחזור.

    5. החוב אינו של הנתבעים 1 ו-2, אלא של הנתבעת 3, ואין להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לבין הנתבעים 1 ו-2.

    6. יש מחלוקת אודות גובה החוב, שכן התובעת הגישה שיקים להוצל"פ ויש לגרוע סכום זה מסכום התביעה;

    7. נעשו פניות לתובעת על מנת לשלם לה את החוב;

    8. סכום החוב הוא כסכום השיקים שלא נפרעו, ואין כל יתרה בגין חשבוניות, וגם התובעת טוענת שהנתבעים רכשו סחורה בחודשים ספטמבר – נובמבר 2016 בסך 120,000 ש"ח.

        

       העדויות:

19. מטעם התובעת העיד מנהל התובעת, מר שמואל צבי האוער, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על האמור בכתב התביעה, ואליו צירף את הנספחים לכתב התביעה, כולל השיקים, כרטסת הנהלת החשבונות וכל התיעוד עליו נסמכת הנהלת החשבונות.

    העד נחקר על תצהירו, אך תצהירו לא נסתר.

     

20. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 בלבד, בו חזר על האמור בכתב ההגנה. לפני ישיבת ההוכחות ביקשו הנתבעים להוסיף ראיות שהן חוזה למכירת העסק ודפי חשבון לתקופה מאד קצרה, ולא התרתי להגישם. הנתבעים הגישו בר"ע על החלטתי, וכנגד תשלום הוצאות לתובעת צורפו מסמכים אלו. כפי שנראה להלן, דווקא המסמכים שצורפו כראיה לפני ישיבת ההוכחות עמדו לרועץ לנתבעים.

    הנתבע 1 נחקר חקירה שכנגד בה הודה שאמנם העסק במע"מ היה רשום על שם הנתבעת 2, אך הוא היה בעל העסק. מחזור המכירות בעסק הפרטי היה בתחילה 140,000 ₪ בחודש, אך לאחר מכן הגיע למחזור מכירות של מיליון ₪ בחודש. החברה עבדה כחוק, אך אין לו כרטסת הנהלת חשבונות. אשתו, הנתבעת 2 הקימה את הנתבעת 3 בעצת רואה החשבון, וגם היא הייתה מנהלת בנתבעת 3. בעת הקמת החברה, המלאי של העסק בסך 700,000 ש"ח עבר לחברה. ביום 28.8.16 נעשתה העברת בעלות של מניות החברה מהנתבעת 2 לנתבע 1, מכיוון שהנתבעת 2 הייתה מוגבלת בחשבון בבנק דיסקונט, ולכן היה חייב להיכנס באופן אוטומטי במקומה לחברה. נעשו פניות למר האוער לשלם לתובעת את החוב, אך מר האוער לא ענה כי היה עם אמו בבית חולים. לא היה לו כל הסבר מדוע כתב בכתב ההגנה ובתצהיר שאמו של מר האוער נפטרה. החשבון של הנתבעת 2 "אתי איטח-שוק האיכר" הוגבל בערך בחודש יוני 2016, ולכן העביר את המניות אליו. (דברים אלו מעלים ספק רב בדבר המחזורים של העסק, שכן עם מחזורים בהיקף כזה היה העסק צריך להיות ביתרות זכות גדולות בחשבון). לא היה לו הסבר מדוע צירף דפי חשבון בנק של החברה רק מיום 28.10.16. לחברה הייתה מסגרת אשראי בסך 400,000 ₪, והייתה ביתרת חובה כל הזמן (אך מדפי החשבון עולה שלחברה הייתה מסגרת אשראי בסך 200,000 ₪ בלבד). לאחר שמכר את החברה היא הפסיקה את פעילותה ביום 4.11.16. חובותיו בהוצל"פ עומדים כיום על הסך 800,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה הוא חייב לבנק לאומי את הסך 500,000 ₪. הוא קיבל בבנק לאומי מסגרת אשראי בסך 400,000 ₪ ללא בטחונות על סמך המלצה של מר שלמה וקנין מנהל האשראי בבנק לאומי שמכיר אותו. הקשיים בעסק נוצרו בחודש ינואר 2016 כאשר התברר שיש מספר נערים שפורצים לעסק וגונבים ממנו (הנתבע 1 לא הציג כל ראיה על טענה זו, גם לא העתק תלונה שהוגשה במשטרה). ביום 15.9.16 הגיע למר האוער ואמר לו שמוכר את העסק וישלם לו את החוב. רכש סחורה על סמך מסגרת האשראי שהייתה לו בבנק על הסך 400,000 ₪, אך סתר את עצמו בכך שאמר שכבר ניצל את כל מסגרת האשראי שהייתה לו. מודה שהשיקים של בנק לאומי שהעתקיהם צורפו לכתב התביעה לא נפרעו. ביום שמכר את העסק רכש סחורה מהתובעת, ואף לאחר מכן. הסחורה שקנה מהתובע ב- 120,000 ₪ נמכרה וכל כספי המכירה נכנסו לחשבון החברה. מחזור המכירות ירד ל- 700,000 ₪, ולכן מסגרת האשראי לא הספיקה. הרכוש של החברה היה רק משאית משועבדת לבנק, שנמכרה, וזה היה חלק מהאשראי שקיבלה החברה בסך 400,000 ₪. הוא היה הרוח החיה בעסק, אך הנתבעת 2 ניהלה את העסק והעסק היה על שמה, אך כאשר היא הוגבלה בחשבון בבנק דיסקונט, העסק עבר על שמו. כאשר נתן את השיק הראשון ביום 22.9.16 שזמן פרעונו ביום 25.11.16, החברה כבר הייתה בקשיים. החברה חייבת לו כ- 900,000 ₪. החשבון של החברה בבנק לאומי הוגבל בחודש ינואר 2017.

     

    דיון ומסקנות:

    שאלת המהימנות:

21. ניתן היה לצפות שהנתבעים יבואו עדים נוספים על מנת שיתמכו בעדותם, כגון רואה החשבון של הנתבעים, אשר היה צריך להביא עמו את כל הנהלת החשבונות של הנתבעים ויעיד על העצה שנתן לנתבעים 1 ו-2.

    כן היה ניתן לצפות שהנתבע 2 ימציא לבית המשפט מסמכים מהבנק על מסגרת האשראי בסך 400,000 ₪ לה הוא טוען, וכן יזמין מי מהסוחרים בשוק הסיטונאי שיעיד שפרע להם חובות בסך 400,000 ₪.

    ניתן היה לצפות שהנתבעים יגישו לפחות אישור המשטרה על הגשת תלונה בגין הפריצה לעסק וגניבה ממנו.

    כן בולטת בהעדרה עדותה של הנתבעת 2, אשר הייתה יכולה לשפוך אור על התנהלות העסק והגבלת החשבון בבנק דיסקונט, שפרטים רבים אודות הגבלה זו נותרו עלומים.

    החוסר הרב בראיות שהיו הנתבעים יכולים להביא לבית המשפט אך לא הביאו אותן פועלים כנגדם, שכן חזקה על בעל דין שיביא לבית המשפט כל ראיה שהיא לטובתו, ואם לא הביאה, משמע שהיא פועלת לרעתו.

     

22. עדותו של הנתבע 2 היא עדות יחידה של בעל דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. לעומת זאת עדותו של מר האוער נתמכת בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת שהובאה במלואה, ובהודאת הנתבעים בכתב ההגנה ובעדות הנתבע 2 שכל השיקים הנזכרים בכתב התביעה אכן לא נפרעו.

     

23. לאור האמור לעיל, סבור אני שיש להעדיף את עדויות התביעה על פני עדות ההגנה של הנתבע 2.

     

    החוב לתובעת:

24. בסעיף 14 לכתב התביעה טענה התובעת כי מאמצע חודש 9/16 ועד ליום 10.11.16 רכשו הנתבעים מאת התובעת סחורה בסך 120,000 ₪, ונתנו תמורתה שיקים שלא כובדו. אך לאחר מכן טוענת התובעת שיתרת חובם של הנתבעים כוללת את השיקים וכן חשבוניות שלא ניתן כנגדן תשלום בסך 21,691 ₪. שני טיעונים אלו לא יכולים לעמוד בקנה אחד, ולכן סבור אני שיתרת החוב לתובעת הוא סכום השיקים, דהיינו הסך 118,668 ₪.

     

    הרמת מסך ההתאגדות:

    הרמת מסך ההתאגדות-המישור הנורמטיבי:

25. סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע כי:

    "(א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

    (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

    (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

    (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

     

26. פסק הדין המנחה לעניין הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" לאחר חקיקת חוק החברות, הוא ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] (2005). בעניין בן אבו, קבע כב' השופט רובינשטיין, כי יש לגזור את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן לבצע הרמת מסך ולהטיל אחריות אישית, מעקרון תום הלב שהוא עקרון מלכותי החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו. בית המשפט מציין כי הגבול בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה, הוא גבול עדין. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק או לא שקולה אין די בו כדי להצדיק הרמת מסך. רק כאשר ההתנהגות של בעל המניות גובלת בתחום הפלילי תוך פגיעה מכוונת שלא בתום לב, אז ניתן לבצע "הרמת מסך".

     

    ב-רע"א 6039/04 אורי לזשטיין נ' דוד עובדיה [פורסם בנבו] (2005), קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה כי גם אחרי חקיקת חוק החברות, הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. באשר להטלת אחריות על אורגן של חברה, מכח דיני החוזים, קבע כב' השופט דנציגר כי גם כאן ראוי לנקוט גישה מצמצמת.

    ב-ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, [פורסם בנבו] (2010)), נקבע כי ככלל הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה (שם, פסקה 43). בדרך כלל, נושה רצוני וחוזי שהתקשר עם החברה בלבד, אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון, להוציא במקרים נדירים דוגמת תרמית. גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על נושא משרה בחברה, בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה, לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים. לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי. לעומת זאת, שונים הדברים במישור הטענות מדיני הנזיקין: נושה נזיקי, אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין בכך הצדקה להרמת מסך, אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם באופן אישי, קיימו את יסודות האחריות בנזיקין. על המבקש להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה, מוטלת חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה, כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העוולה. אם לא כן, ניתן להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (שם, פסקה 48).

     

27. לעומת הרוח המצמצמת באחריות חוזית של מנהלים בהלכת נשאשיבי, הרי שב-ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין, [פורסם בנבו] (12.4.2011 הטיל כב' השופט ג'ובראן אחריות אישית על מנהלים שנמנעו מלגלות לצד השני לחוזה פרטים מהותיים. לגישתו, מודל האחריות האישית קובע, כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו. כך למשל, תבחן פעילותו של מנהל הנוהג בחוסר תום לב במשא ומתן. כב' השופט ג'ובראן מציע להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. הרמת מסך משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. לעומת זאת, האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ויתרונה הוא בהרחבת מעגל היריבויות ובפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

     

28. ב-ת"א (מח' ת"א) 2659/07 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' טבע הדברים [פורסם בנבו] (26.1.12)), הטיל כב' השופט שוהם אחריות אישית על מנהל ובעל מניות על יסוד הלכת נשאשיבי. כב' השופט שוהם קבע כי לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן או על נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודות העוולה. עם זאת, היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. על מנת להטיל אחריות על אורגן, יש להראות כי רובצת עליו באופן אישי אחריות סובייקטיבית ואשם אישי ישיר למעשים. במקרים בהם אין יסוד של אשם אישי, או כאשר מדובר בכישלון של חברה המהווה הפרת חוזה, אך לא מהווה עוולה הנעוצה באשם אישי, תוך ניצול מסך ההתאגדות, אין מקום, לא להרמת מסך ולא לחיוב אישי בגין הפרת החוזה. באותו עניין, כאשר מדובר היה במנהל שהוא גם בעל החברה, אשר פעל באופן אישי להמשך חובות החברה למרות מצבה, נקבעה לו אחריות אישית לחובותיה.

     

    מן הכלל אל הפרט:

29. סבור אני שיש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לבין הנתבעים 1 ו-2, מהסיבות כדלקמן:

    1) הנתבעים 1 ו-2 לא הזמינו לעדות את רו"ח של החברה, אשר היה יכול לשפוך אור על מצבה של החברה עובר לקריסתה הכלכלית. כן יכול היה רו"ח של החברה לספק נתונים חשבונאיים טובים מאד;

    2)הנתבעים 1 ו-2 לא הזמינו לעדות נציגים מבנק דיסקונט ומבנק לאומי, על מנת שיביאו עמם את כל דפי החשבון של שני חשבונות העסק בגלגוליו השונים, על מנת להראות את ההתנהלות התקינה הנטענת של הנתבעים בניהול החשבונות. עצם העובדה ששני החשבונות הוגבלו, ונותרו בהם חובות בסכומים של מאות אלפי ₪ אומרת דרשני;

    3)הנתבעים 1 ו-2 ביקשו מספר פעמים מהתובעת לדחות את מועדי הפרעון של שיקים שמסרה, ומסרה שיקים חילופיים לשיקים אלו. התנהלות זו מצביעה על קשיים פיננסיים רבים, ועל הנתבעים היה לשקול בכובד ראש האם להמשיך לנהל את העסק או לא כבר בשלב מוקדם מאד;

    4)הנתבעים 1 ו-2 ניהלו את העסק במימון דק, ולמעשה לנתבעים לא היו כל נכסים שהם או הון מניות נפרע מספיק. הון המניות הנפרע של החברה היה 1,000 ₪, ובהתאם לעדות הנתבע 1, לנתבעת 3 היה מחזור חודשי של כמיליון ₪;

    5)הנתבעים 1 ו-2 לא עשו מאמץ אפילו הקטן ביותר להביא ראיות תומכות לטענותיהם, דבר המוכיח שטענותיהם נטענו מן הפה ולחוץ;

    6)המדובר בחברת יחיד, אשר הוא בעל המניות והוא הדירקטור של החברה.

     

30. בסעיף 25 לתצהיר מר האוער נכתב כדלקמן:

    "לאחר שהשיקים החלו לחזור, בסוף חודש 11/16 ובתחילת חודש 12/16 שוחחתי עם הנתבע 1 ודרשתי את תשלום החוב. הנתבע אמר לי שאין להם כסף. לאחר שלחצתי עליו הוא התרברב (בפליטת פה) כי הם ממתינים לקבלת התקבולים מחברות האשראי עקב סליקה בכרטיסי אשראי ולכן הם נתנו הוראת ביטול לכל השיקים שמסרו לספקים לרבות התובעת, ולאחר קבלת הכספים אצלם מחברות האשראי, יחזרו כל השיקים שפיזרו לספקים מהסיבה כי הח-ן מוגבל. ואכן כך היה".

     

    תצהיר זה של מר האוער ניתן לפני שהנתבעים ביקשו להגיש כראיה נוספת את חוזה המכירה של העסק ודפי החשבון הסלקטיביים שצורפו אליו. מדפי החשבון הסלקטיביים עולה שאכן בתחילת חודש דצמבר 2016 החלו הבנק לסרב לכבד שיקים שמשכה הנתבעת 3, לרבות שיקים שמסרה הנתבעת 3 לתובעת.

    דפי החשבון שצירפו הנתבעים לאחר הגשת הבר"ע תומכים תמיכה מלאה בדברי מר האוער שנכתבו בסעיף 25 לתצהירו.

     

31. הנתבע 1 העיד כי היה מחזור עסקאות בעסק בסך של כמיליון ₪ לחודש. אם נכונה טענה זו, נשאלת השאלה להיכן נעלם כל הכסף, במיוחד שהנתבעים לא טרחו להגיש לבית המשפט את הדיווחים שלהם לרשויות המס. סבור אני שהתשובה האפשרית לכך מצויה דווקא בפרטים הקטנים.

     

    בהעתקי השיקים של לחשבון העסק בבנק דיסקונט שהיה על שם הנתבעת 2 רשומה כתובתם הפרטית של הנתבעים 1 ו-2 ברחוב אבוקדו 19 ביבנה. כתובת פרטית זו רשומה גם בפרטי הרישום של הנתבעת 3 ברשם החברות ככתובתו הפרטית של הנתבע 1, וכתובת הנתבעת 3 נרשמה בכתובת העסק ברחוב מנחם בגין 4 במזכרת בתיה.

     

    בחוזה למכירת העסק נרשמה כתובתו של הנתבע 1 ברחוב אשכולית 8ב' ביבנה. דבר זה מלמד שהנתבעים 1 ו-2 עברו מקום מגורים. ואם לא די בכך, אזי בדף החשבון ליום 1.12.16 מופיעה פעולת חובה של העברת כספים לבנק ירושלים, שידוע שהוא בנק למשכנתאות. הנתבעים הקפידו שלא להעביר לבית המשפט דפי חשבון מחודשים קודמים הכוללים את יום 1 לכל חודש, כנראה מתוך רצון להסתיר את מעבר הדירה ונטילת המשכנתא.

     

    היוצא מכל האמור שהנתבעים 1 ו-2 עברו מקום מגורים, והנתונים הנ"ל מצביעים על אפשרות שעברו לבית מרווח יותר, נטלו משכנתא מבנק ירושלים, והשתמשו ברווחי העסק לצורך מימון חלק מהתמורה עבור הבית החדש.

     

32. מהעדויות עולה כי העסק היה רשום בתחילה על שם הנתבעים 1 ו-2, וכי הנתבעת 2 ניהלה אותו והנתבע 1 היה הרוח החיה בעסק. לאחר מכן הוקמה הנתבעת 3 על ידי הנתבעים 1 ו-2, אך הנתבעת 2 נרשמה בתחילה כבעלת המניות היחידה וכמנהלת היחידה, אם כי הנתבע 1 המשיך להיות בעל שליטה בעסק. לאחר שהנתבעת 2 הוגבלה בחשבונה, עברו המניות לנתבע 1, והעסק המשיך להתנהל. בנוסף, בחוזה למכירת הפעילות של העסק לא חתמה הנתבעת 3 על החוזה, אלא הנתבע 1 בלבד, תוך שהוא מגדיר את עצמו כבעל העסק.

    לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעים 1 ו-2 והנתבעת 3 חד הם, ואין לעשות כל הפרדה ביניהם, ולמעשה מדובר בעסק משפחתי לכל דר ועניין.

     

33. בהתחשב בכל אשר נכתב עד כה, סבור אני שהנתבעים 1 ו-2 ניהלו את החברה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה ובאופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תוך שהיו מודעים לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיהם ולמילוי חובותיהם כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. לאור קביעתי זו, סבור אני שיש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעים 1 ו-2 לבין הנתבעת 3, ולייחס לנתבעים 1 ו-2 את חובות הנתבעת 3.

     

    סוף דבר:

    לאור כל האמור לעיל, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן:

    1. את הסך 118,668 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (5.2.17) ועד ליום התשלום בפועל;

    2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;

    3. שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

        

       החיוב על פי פסק דין זה הוא ביחד ולחוד עם החיוב בתיק הוצל"פ 506254-12-16.

        

       התובעת המציאה לבית המשפט את השיקים המקוריים אשר סומנו מוצגים ת/1 עד ת/10. המזכירות תסרוק שיקים אלו משני הצדדים לתיקיית מוצגים, ולאחר מכן תוכל להחזירם לתובעת באמצעות בא כוחה.

        

       ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ט, 14 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.