מדינת ישראל נ' עבד אלחי געידי

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, הריני מודיעה על זיכוי הנאשם מהעבירות המיוחסת לו בכתב האישום ולו מחמת הספק, למעט הרשעתו בעבירה של נהיגה ברכב ללא ביטוח תקף, בה הודה.

כנגד הנאשם הוגש כתב האישום המייחס לו את העבירות הבאות:

אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בבטחה, עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1964 יחד עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961;

נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה יחד עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה;

נהיגה ברכב ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970.

כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 21.08.19 בסמוך לשעה 07:00, נהג הנאשם ברכב פרטי בכיכר הבנים בהוד השרון מכיוון מזרח למערב.

במקום הנ"ל מסומן על הכביש מעבר חצייה. אותה עת חצתה את הכביש במעבר החציה הנ"ל גב' פלונית (להלן: "הולכת הרגל") משמאל לימין, כיוון נסיעת הנאשם.

הנאשם נהג ברשלנות ובקלות ראש בכך שלא האט ולא עצר רכבו בהתקרבו למעבר החציה, לא נתן זכות קדימה להולכת הרגל, לא נקט באמצעים הדרושים למניעת תאונה, פגע בהולכת הרגל ומנע ממנה להשלים חציית הכביש בבטחה.

כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל בגופה חבלות של ממש.

עוד באותן נסיבות נהג הנאשם ברכב ללא כיסוי ביטוחי תקף.

התשובה לאישום

בתשובתו לאישום, הודה הנאשם בנהיגתו במקום ובזמן ובקיומו של מעבר החציה. הנאשם כפר באחריות לתאונה ובמגע בין רכבו לבין הולכת הרגל. הנאשם לא כפר בתוצאות התאונה ובנהיגתו ברכב ללא ביטוח תקף.

הדיון נקבע לשמיעת הראיות.

מטעם המאשימה העידו העדים הבאים:

מר זיו יעקב, מתנדב במשטרה בתפקיד סייר, אשר הגיע למקום התאונה וערך דוח פעולה (ת/1); גב' פלונית, הולכת הרגל, באמצעותה הוגשו תעודות רפואיות (ת/2) וכן דוח מד"א (ת/3); רס"ב שמשון מדקר, בוחן תנועה, אשר גבה הודעת הנאשם (ת/4) והוציא מהמחשב תצלום אויר עליו סומנו כיווני נסיעת הנאשם וחציית הולכת הרגל (ת/5); רנ"ג ירמי יפת, בוחן תנועה, אשר ביקר במקום התאונה ביום 04/12/19, ערך סקיצת ביקור במקום (ת/6) ורשם מזכר (ת/7) (להלן: "הבוחן"); רס"ר וגיף אורודזב, סייר במשטרת כפר סבא, אשר הגיע למקום התאונה וערך דוח פעולה (ת/8);

מטעם הנאשם העיד הנאשם בעצמו.

בתיק זה, אין הצדדים חלוקים לגבי העובדות להלן:

• נסיעת הנאשם במועד ובמקום המתואר בכיכר הבנים בהוד השרון ממזרח למערב וחציית הולכת הרגל את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם.

• קיומו של מעבר חציה המסומן על הכביש ביציאה מן הכיכר.

• ירידתה של הולכת הרגל לכביש משטח ההפרדה הבנוי, המפריד בין שני המסלולים.

  גדר המחלוקת

הצדדים חלוקים לגבי השאלות העובדתיות והמשפטיות להלן:

• מקום חציית הולכת הרגל את הכביש – האם במעבר החציה או לאחריו.

• קיומו של מגע בין רכב הנאשם לבין הולכת הרגל.

• קיומה של רשלנות מצדו של הנאשם.

   

אתייחס להלן לשאלות אלו, כאשר ראשית אדון בשאלות העובדתיות – מקום חציית הולכת הרגל את הכביש ושאלת המגע בין רכב הנאשם לבין הולכת הרגל. לאחר מכן, אתייחס לשאלה המשפטית – האם התרשל הנאשם בנהיגתו.

דיון והכרעה

האם הולכת הרגל חצתה את הכביש במעבר חציה או 1-2 מטרים לאחריו?

הולכת הרגל, גב' פלונית. העידה כי חצתה את הכביש במעבר חציה, כפי שעושה כל יום בדרכה למקום עבודתה. הכביש הינו דו מסלולי, בכל מסלול 2 נתיבים ומפריד ביניהם שטח הפרדה בנוי. לעדותה, חצתה את מעבר החציה הראשון, הגיעה לשטח ההפרדה, עצרה, הסתכלה לראות שאין רכבים והתחילה לחצות את מעבר החציה. כשהייתה בערך באמצע מעבר החציה, מזוית העין ראתה שיש מכונית שמגיעה מצד ימין שלה ופונה ימינה לתוך מעבר החציה, ראתה שהנהג לא עוצר ולא רואה אותה, ניסתה לברוח ולא הספיקה, הרכב פגע ברגלה הימנית, לא יודעת בדיוק עם איזה חלק של האוטו, עפה ונפלה רחוק מהמעבר.

גם בחקירתה הנגדית חזרה הולכת הרגל על גרסתה וציינה "ניסיתי לזוז לברוח ולא הצלחתי, זה עניין של שניות". העדה שללה מכל וכל טענת הנאשם כי נפלה בשל נעלי עקב שנעלה ולא בשל פגיעת הרכב בגופה: "זה לא נכון, הרכב פגע בי. לא הייתי עם עקבים" (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 5-6).

עדותה היתה עניינית, בהירה, עקבית ומשכנעת. מצאתי את עדותה כי חצתה את הכביש במעבר החציה מהימנה. התרשמתי מכנות דבריה, מדיוקם ומידתיותם. הולכת הרגל לא הפריזה בתיאור הדברים ומאידך מסרה תיאור משכנע וקולח של השתלשלות התאונה.

מנגד, לעדות הנאשם, נסע במהירות ממש נמוכה, בדק אם אין מישהו על מעבר החציה, ובהיות רכבו על מעבר החציה, הופתע לראות משמאלו הולכת רגל חוצה את הכביש מטר או שניים אחרי מעבר החציה. לטענתו, הולכת הרגל ירדה משטח ההפרדה מאחורי "עצים ושלטים ופרחים", הוא עצר מיד, "היא נבהלה, הלכה אחורה כמה צעדים והיתה עם נעליים גבוהות ונפלה." (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 20-23, עמוד 18 לפרוטוקול שורות 1-2).

הגם ששוכנעתי כאמור מטענת הולכת הרגל כי חצתה במעבר החציה ולא 1-2 מטרים לאחריו, כטענת הנאשם, אציין כי אין לכך חשיבות ממשית שכן חציית הולכת הרגל מטר או שניים לאחר מעבר חציה נחשבת כחציה ב"תחום מעבר חציה" ואינה גורעת מחובת הזהירות של הנאשם כלפי הולכת הרגל, שעה שהתקרב למעבר החציה.

ראו בע"פ (ב"ש) 35342-12-16, מדינת ישראל נגד שושנה ארז (12/07/17) שם נקבע כי תחום מעבר החצייה מוגדר על פי מבנה הצומת וזירת התאונה ויכול להגיע גם ל-10 מטרים, לפני ואחרי מעבר החצייה, והכל בהתייחס לנסיבות המקרה ומבנה הצומת.

האם היה מגע בין רכב הנאשם להולכת הרגל?

לטענת הולכת הרגל, רכב הנאשם פגע ברגלה. הולכת הרגל סיפקה תיאור מפורט של אירוע התאונה לפיו "הוא פגע לי ברגל ימין למטה בצד... עפתי ונפלתי רחוק מהמעבר". הולכת הרגל הקפידה למסור עדות מדויקת ולא הפריזה בתיאור הדברים. כאשר לא היתה בטוחה לגבי פרט מסוים – ציינה זאת מפורשות: "הוא פגע לי ברגל ימין למטה בצד, אני לא יודעת בדיוק עם איזה חלק של האוטו" (עמודים 5-6 לפרוטוקול).

מנגד, לטענת הנאשם – לא היה מגע בין רכבו לבין הולכת הרגל. לטענת הנאשם, הולכת הרגל נבהלה מבלימת רכבו, הלכה לאחור כמה צעדים ומעדה שכן נעלה לרגליה נעלי עקב.

גרסת הנאשם אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הולכת הרגל אותה מצאתי כאמור מהימנה. ייתכן כי הנאשם מאמין כי לא פגע עם רכבו בהולכת הרגל וזאת נוכח העדר סימני ניגוב אבק על רכבו ומקום הימצאה הסופי של הולכת הרגל – הרחק מרכבו.

עיינתי בת/1 – דוח הפעולה של המתנדב זיו יעקב אשר תעד אמרת הנאשם לפיה "הגעתי לכיכר רח' הבנים 14 לא היה הולך המעבר החציה לפתע ירדה הולכת הרגל מהדשא ופגעתי בה, בצד שמאל של הרכב מעל הפנס השמאלי", ובת/8 – דוח הפעולה של השוטר וגיף אורודזב, אשר תעד אף הוא אמרת הנאשם: "הנהג מסר כי הוא פגע בהולכת רגל שירדה בדיוק משטח הפרדה, לא מעבר חציה, הנהג לא הספיק לבלום ופגע בה ברגלה עם החזית של הרכב".

לא מצאתי ליתן משקל לאמרותיו של הנאשם כפי שתועדו בדוחות הפעולה שכן לא הובאו בפני ראיות באשר לאופן מסירת האמרות – האם נאמרו באופן חופשי ויזום על ידי הנאשם או שמא אגב חקירה בשטח מבלי הוזהר בדבר זכויותיו טרם החקירה האמורה (עפ"ת 37478-05-15 בוגוסלבסקי נ' מדינת ישראל (28/05/15). המפגש בין הנאשם לבין שני השוטרים לא תועד באמצעות מצלמות הגוף ובדוחות הפעולה לא פורט השיח המלא בין השוטרים לנאשם. הנאשם הכחיש תוכן האמרות לעיל וטען בחקירתו הראשית כי במפגש הראשון שלו עם השוטר אמר לו שלא נגע בהולכת הרגל ועמד על כך גם בחקירתו הנגדית (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 13-17).. בחקירתו במשטרה – לא נשאל על אמרות אלו כלל.

לא נתתי משקל לאמרת הבוחן (ת/7) "מהתעודה הרפואית ניתן להסיק שפציעה כזו לא תתכן רק מנפילה". הנ"ל אינו מומחה בתחום הרפואה ואף לדבריו – "המזכר הזה לא היה אמור להגיע לצד השני – זו תכתובת ביני לבין הפיקוד".

יחד עם זאת – כאמור, לאור עדותה המשכנעת של הולכת הרגל וחבלותיה, שוכנעתי כי רכב הנאשם פגע בהולכת הרגל.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לו הייתי מאמצת טענת הנאשם כי לא היה מגע בין רכבו לבין הולכת הרגל – שעה שעל פי גרסתו הולכת הרגל מעדה בשל בלימת רכבו "אני בלמתי והיא גם פחדה וניסתה לברוח ונפלה" (בהודאתו (ת/4) עמוד 2 שורה 9); ובחקירתו הנגדית בבית המשפט "היא נבהלה כשראתה את הרכב שלי, גם הייתה עם נעליים מסמרים" (עמוד 26 לפרו' שורה 3) – יש בכך כדי לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין בלימת רכבו סמוך להולכת הרגל ותוצאות התאונה והחבלות אשר נגרמו להולכת הרגל. נהג רכב יכול להמצא אחראי לגרימת תאונה ולתוצאותיה אף בנסיבות בהן אין כל מגע בין רכבו לבין הולך הרגל אשר נחבל בגופו או רכב מעורב אחר אשר ניזוק ונוסעיו נחבלו.

ראו ת"א (מחוזי ירושלים) 2223/08 צחי פטל נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ ואח' (14/09/14):

"סיכום ההלכות המחייבות כפי שהובא שם (באותן מילים כמו במהדורה שממנה ציטטו הצדדים) הוא כי כדי שאירוע יהיה מוגדר כ"תאונת דרכים":

א.החוק שלנו... אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב.

ב.ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות... בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה."

האם הוכחה רשלנות הנאשם ואחריותו לגרימת התאונה

לטענת המאשימה בסיכומיה, שדה הראיה בכיוון נסיעת הנאשם פתוח לפנים ל-30 מטרים, הולכת הרגל הספיקה לחצות כברת דרך במעבר החציה, שהתה מספר שניות ממושכות במעבר החציה אך הנאשם לא הבחין בה טרם הפגיעה. בשל כך ולאור סתירות שנפלו בגרסת הנאשם כמו גם נוסעים ברכבו שלא זומנו מטעמו לעדות – ניתן לקבוע רשלנותו בנהיגה ואחריותו לתאונה.

לטענת ההגנה, לא מוצו כיווני חקירה ובשל מחדלים אלו – אי יציאת בוחן לשטח בזמן אמת, אי תפיסת מצלמות עירייה או בתי עסק סמוכים, העדר ממצאים עובדתיים, אי ביצוע שחזור או הצבעת המעורבים או ניסוי שדה ראיה, עד ראיה שלא נחקר – בשל כל אלו, קופחה הגנת הנאשם ולא הובאו די ראיות להוכחת רשלנותו בנהיגה ואחריותו לתאונה.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות, שמעתי את העדים לרבות עדותו של הבוחן ועיינתי בסקיצת שדה ראיה וביקור במקום התאונה שערך (ת/6), הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע ברמה שמעבר לכל ספק סביר כי הנאשם התרשל וכי התאונה הייתה נמנעת אלמלא התרשל.

חובותיו של נהג כלפי הולך רגל אשר חוצה את הכביש במעבר חצייה הוסדרו בתקנות התעבורה, בין היתר, בתקנות 52(6) ו- 67(א) לתקנות התעבורה.

תקנה 52 לתקנות התעבורה קובעת:

"בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:

(6) בהתקרבו למעבר חציה;"

תקנה 67 לתקנות התעבורה קובעת:

"(א) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך."

(א1) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החציה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה."

בית המשפט העליון קבע חובת זהירות מוגברת החלה על נהג המתקרב למעבר חציה. מעבר החציה הינו "מקום מבצרו" של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על הנהג, השולט בכלי רכב בעל-כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת, על-פי הפסיקה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל.

כך בע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (03/05/98) קבע כב' הש' אור, כי יש אף לצפות שהולך רגל ינסה לחצות את הכביש, שלא יהיה ער לרכב מתקרב, ואף שיתרשל.

כך בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל (13/07/13) קבע כב' הש' חשין, כי חובת הציפיות קיימת גם כאשר הנעשה ליד מעבר החצייה מוסתר, וגם כאשר מקצת ממעבר החצייה מוסתר, בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל רכבים אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה, חובה לצפות כי באותו "שטח מת" ימצא הולך רגל.

יחד עם זאת, חרף חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג המתקרב למעבר חצייה - אחריותו לתאונות הנגרמות עת חוצה הולך הרגל במעבר החציה - אינה מוחלטת.

בבג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה-המחלקה הפלילית (06/08/14) התייחס כב' הש' הנדל לדבריו של כב' הש' חשין בעניין שטרייזנט וקבע:

"אמרה זו אינה קובעת אחריות גורפת ואבסולוטית על נהג המגיע למעבר חצייה, ועדיין על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות".

ראו גם עפ"ת (נצרת) 28434-05-13 איתי ברזל נ' מדינת ישראל (23/10/13):

"קביעה קטגורית זו של בית המשפט קמא ולפיה, מקום בו נהג המערער ברכב, לא הבחין בהולכת רגל שחצתה על מעבר חצייה, פגע בה וגרם למותה, מבלי הצורך להידרש להוכחת כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות ברף ההוכחה הנדרש בפלילים, עומדת היא בניגוד לדין ולפסיקה. אין בעצם הפגיעה במנוחה שחצתה על מעבר חצייה, אשר גרמה למותה, כדי לגבש קטגורית את אחריות הנהג הפוגע, בפלילים. עדיין עומדת למשיבה החובה להוכיח את כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים והשאלה היא האם צלחה המשיבה בהוכחה הנדרשת...

השאלה היא, מה צריך ומה יכול היה המערער לעשות על מנת למנוע את התאונה, ובהינתן, כי לא יכול היה לעשות דבר, או למצער, התביעה לא הוכיחה מה יכול היה לעשות, אזי יזוכה המערער...

על המשיבה להוכיח אפוא, כי הפגיעה במנוחה הייתה יכולה להימנע ולהוכיח באופן פוזיטיבי כיצד הייתה יכולה התאונה להימנע. רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי המערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים....

משכך אפוא, קביעתו השיפוטית של בית המשפט קמא ולפיה כל מקרה של פגיעה בהולכת רגל על מעבר חצייה, למעט מצב בו זו "צנחה מהשמיים", מהווה מניה וביה, רשלנות של הנהג הפוגע, הינה קביעה שגויה, שלא ניתן להותירה על כנה." (ההדגשות לא במקור-ש.ש.)

על מנת להכריע בשאלה אם הייתה התרשלות מצד הנאשם יש לבחון כיצד אירעה התאונה והאם בנסיבות העניין, ניתן היה למנוע אותה.

כיצד ארעה התאונה

בתיק שבפני לא הובאו ממצאים עובדתיים אובייקטיביים כלשהם באשר לאופן התרחשות התאונה: לא באשר למהירות נסיעת רכב הנאשם; קצב חציית הולכת הרגל; מקום המגע בין רכב הנאשם לבין הולכת הרגל בכביש (מקום האימפקט); המרחק אותו הספיקה לחצות הולכת הרגל בטרם נפגעה מרכב הנאשם (מרחק החציה); משך הזמן בו חצתה במעבר החציה והיתה גלויה לעיני הנאשם (זמן החציה); מקום הפגיעה ברכב הנאשם; מקום המצא הולכת הרגל בכביש לאחר האימפקט ומקום עצירתו הסופי של רכב הנאשם.

באשר למהירות נסיעת רכב הנאשם – אין ממצא אובייקטיבי כלשהו. בפני רק אמרת הנאשם בהודעתו ת/4 כי נסע במהירות של "כמעט 20 קמ"ש אפילו פחות, הרגל שלי היתה על הברקס" (עמוד 2, שורה 23). בחקירתו הראשית ציין כי היה "במהירות ממש נמוכה". אומנם בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען כי עצר לפני מעבר חצייה אך במהלך החקירה החוזרת הבהיר כי כשאמר "עצרתי" התכוון שנסע לאט. שוכנעתי כי נסע במהירות איטית לפני מעבר החציה אך לא עצר לפני מעבר החציה – אלא כאשר הבחין בהולכת הרגל שעה שירדה אל הכביש.

באשר לקצב חציית הולכת הרגל – לא נמסר כל נתון בעניין זה, אף לא מפי הולכת הרגל אשר ציינה בעדותה בבית המשפט כי הגיעה לאי התנועה, עצרה, הסתכלה לראות שאין רכבים והתחילה לחצות את מעבר החציה – בלי לציין קצב חצייתה – אם חצתה בהליכה איטית או מהירה, אם בריצה וכד'.

באשר למקום האימפקט והמרחק אותו הספיקה הולכת הרגל לחצות בטרם נפגעה – שוב אין ממצא אובייקטיבי כלשהו. בפני רק אמרתה הסובייקטיבית של הולכת הרגל לפיה "בזמן שכבר הייתי במעבר החצייה בערך באמצע, מזווית העין ראיתי שיש מכונית שמגיעה מצג ימין שלי... ניסיתי לברוח ולא הספקתי, הוא פגע לי ברגל ימין למטה בצד, אני לא יודעת עם איזה חלק של האוטו".

למרות שבוחן התנועה יצא למקום התאונה, במועד מאוחר יותר לאירוע התאונה, וערך סקיצת שדה ראיה וביקור במקום (ת/6) – בסקיצה זו לא תעד רוחב הכביש כך שאף אם אתן מלוא המשקל לאמונתה הסובייקטיבית של הולכת הרגל כי הגיעה בערך לאמצע מעבר החציה – אין די נתונים כדי לקבוע את מרחק החציה.

באשר לזמן החציה – שוב אין כל נתון – לא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. הולכת הרגל והנאשם לא מסרו כל נתון רלוונטי בעניין. הולכת הרגל לא נשאלה בחקירה הראשית כמה זמן שהתה על מעבר החציה בטרם נפגעה מרכב הנאשם. הנאשם לא נשאל על כך בחקירתו במשטרה ולא במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט.

אין בידי לקבל את טיעוני המאשימה בסיכומיה לפיהם הולכת הרגל נמצאה זמן ממושך בכביש. טענה זו נטולת כל בסיס עובדתי, כאמור.

באשר למקום המגע ברכב הנאשם – שוב אין נתון כלשהו. הולכת הרגל לא ידעה לומר איזה חלק של רכב הנאשם פגע בה. הנאשם, כאמור, כפר במגע בין רכבו לבין הולכת הרגל. המתנדב (עת/1) ושוטר הסיור (עת/5) – לא ציינו בדוחות הפעולה שערכו אם בדקו את רכב הנאשם לשם זיהוי סימני ניגוב אבק. אציין כי בעניין זה נותנת אני אמון בטענתו של הנאשם, עליה חזר כמה פעמים, כי השוטרים "בדקו אם יש סימנים ברכב ולא מצאו כלום" (עמוד 18 לפרו' שורה 16, עמוד 20, שורה 10, הודאתו (ת/4) עמוד 2, שורה 34).

אשר למקום נפילתה של הולכת הרגל בכביש לאחר האימפקט ומקום עצירתו הסופי של רכב הנאשם – שוב אין נתונים אובייקטיביים או סובייקטיביים פרט לאמרת הולכת הרגל "עפתי ונפלתי רחוק מהמעבר" ולאמרת הנאשם בחקירה נגדית כי שעה שבלם "הקדימה של הרכב היה בהתחלה של מעבר החציה".

האם היתה התאונה נמנעת

כדי לבחון אם היתה התאונה נמנעת יש לקבוע תחילה מהו שדה הראיה של הנאשם ומיקום הולכת הרגל שעה שיכול וצריך היה להבחין בה לראשונה.

שדה הראיה

בתיק שבפני, כעולה מעדות הבוחן, עת/4 –לא יצא למקום התאונה בזמן אמת אלא כמעט 4 חודשים לאחר מכן. מסקיצת שדה ראיה וביקור במקום (ת/6) שערך ביום 04/12/19 עולה כי "ממושב נהג בכניסה לכיכר ניתן לראות את מעבר החציה שמסומן היטב בכביש ממרחק של כ-30 מ'."

ההגנה לא חלקה על נתון זה, אולם לשיטתה, לא נערך ניסוי שדה ראיה הכולל הצבעת המעורבים. עוד נטען כי נבחן שדה הראיה אל מעבר החציה אך לא נבחן שדה הראיה אל שטח ההפרדה ממנו ירדה הולכת הרגל אל הכביש.

הגם שאני מקבלת את הקביעה כי הנאשם יכול היה להבחין בנעשה במעבר החציה עת היה במרחק של 30 מ', אין ולו בדל ראיה לכך שכאשר היה במרחק זה הולכת הרגל כבר היתה בתחום מעבר החציה. לצורך המחשה – יכול והולכת הרגל נכנסה לתחום מעבר החציה כשהרכב היה במרחק של 10 מ' בלבד.

לא נערך שחזור ולא הוצג בפני כל נתון לגבי מיקומה של הולכת הרגל כאשר נכנסה לראשונה לשדה ראיית הנאשם, ומיקומו של רכב הנאשם באותה עת. לא נטען על ידי מי מעדי התביעה ואף לא על ידי הבוחן כי הנאשם יכול היה להבחין בהולכת הרגל שעה שעמדה על גבי שטח ההפרדה עוד בטרם ירדה אל הכביש. לא הוצג בפני כל נתון באשר למשך הזמן שחלף מרגע שהולכת הרגל נכנסה לשדה ראיית הנאשם ועד לרגע האימפקט, או נתון כלשהו באשר לאיחור בתגובת הנאשם, אם היה כזה. הבוחן לא בדק האם התאונה היתה נמנעת במהירות בה נסע הנאשם ואם לא – באיזו מהירות נסיעה כן היתה נמנעת.

בעניין זה אין לי אלא להפנות לעפ"ת (נצרת) 28434-05-13 איתי ברזל נ' מדינת ישראל (23/10/13), שם קבע בית המשפט:

"אין בידינו נתונים כדי לקבוע האם התאונה הייתה, מבחינת הנהג, נמנעת או בלתי נמנעת, שכן אחד הנתונים החשוב לעניין זה הוא באיזה מהירות הייתה התאונה נמנעת, ... משכך, ושעה שגם חסר הנתון המדויק של מהירות הנהג, עובר לתאונה, אזי חסרים הנתונים המרכזיים, שעל פיהם, ניתן לקבוע, אם בכלל, את רשלנות המערער" ...

פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין ברזל, עמדה בביקורת בג"צ. בבג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית (06/08/14), קבע כב' הש' הנדל:

"הגם שמוסכם כי הנהג לא הבחין במנוחה עת חצתה את הכביש עד לסמוך לפגיעה בה, עדיין יש להידרש לחישובים המתמטיים של שדה הראייה הרלוונטי, של מהירותו של הרכב הנוסע ושל הולכת הרגל המנוחה, ושל המהירות (והמרחקים) שבה התאונה הייתה נמנעת.... בענייננו, ויש להצטער על כך, עולה מפסק-הדין של בית המשפט המחוזי כי בדיקות לא נערכו או שלא נערכו בצורה מתאימה."

ראו גם עפ"ת (מרכז) 30354-03-13 ירימי נ' מדינת ישראל (14/02/14) – שם זוכה המערער מאחריותו לתאונת דרכים בה נפגע הולך רגל עת חצה במעבר חציה וכך קבעה הש' אהד:

"כך גם לא הוכח, כי הפגיעה בהולך הרגל היתה יכולה להימנע. התביעה לא הוכיחה, באופן פוזיטיבי, כיצד היה ניתן למנוע את התאונה ובאילו תנאים היתה נמנעת התאונה, ורק עם הוכחה זו אפשר היה להגיע למסקנה כי המערער חרג מתנאי התנהגות הנדרשים ממנו בהתקרבו אל מעבר חציה, בכלל ובפרט, בשעת הבוקר בה נערים חוצים לכיוון בית ספר הקיים באזור (הגם שלא הוכח מיקום ספציפי לבית הספר באזור).

לא ניתן לקבוע, כי כל פגיעה בהולך רגל על מעבר חציה, מהווה מניה וביה רשלנות הנהג הפוגע. קביעה מסוג זה טעונה הוכחה לכל אחד מיסודות העבירה המיוחסים לנהג הפוגע."

מן המקובץ לעיל עולה כי לא הוכח בפני כי הנאשם נסע מהר מדי, לא הוכח כי איחר בתגובה ולא הוכחה התרשלות מצידו בכל דרך אחרת. לא זו בלבד שלא הוכחה רשלנותו, אלא שגם לא הוכח שהתאונה היתה נמנעת אילו לא התרשל.

מחדלי החקירה ונפקותם

על אף שתיק המשטרה נפתח בחשד לתאונת דרכים שלכאורה גרמה לחבלה של ממש, לא יצא בוחן תנועה לזירה סמוך לאירוע התאונה, לא נאספו ממצאים מהזירה, אין תיעוד לבדיקת סימני ניגוב אבק ברכב, לא נעשה נסיון לאתר מצלמות רלוונטיות ולא נגבו עדויות מעדים שנכחו במקום (למשל, עובדים שהיו ברכב הנאשם והוזכרו בהודעתו (ת/4) ופקח שהגיע ראשון למקום התאונה ופרטיו צויינו בדוח הפעולה ת/8).

למעשה, התשתית הראייתית של המאשימה מתבססת בעיקר על גרסת הולכת הרגל.

בית המשפט העליון קבע "כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, שמתוכנה ומבירורה עולה כי ההכרעה תתבסס על "גרסה מול גרסה", וכאשר ישנם עדים ישירים לאירוע, המשטרה חייבת לחקור אותם, ככל שהדבר איננו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מזימונם ומחקירתם בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מהאישום הרלבנטי" (ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.08.13)).

אי יציאת בוחן לזירת התאונה גרמה לאובדן ממצאים המשמעותיים לקביעת שאלת רשלנותו של הנאשם. הבוחן אישר כי "כשבוחן יוצא לשטח יכול למצוא ממצא כלשהו, במקרה הזה לא יצאנו לשטח... אני לא יודע מה היו השיקולים... שני בוחנים במשמרת על 8 ערים על מיליון וחצי תושבים לכן אנחנו יוצאים רק לחלק מן התאונות בזמן אמת. על פי הנוהל לתאונה קשה במעבר חציה אנחנו צריכים לצאת לכן מאוד חשוב שהשוטר ידווח שמדובר בתאונה קשה".

גם אם בוחן לא יצא למקום התאונה בזמן אמת, היו פעולות חקירה, לרבות שחזור, שניתן היה לבצע גם לאחר מכן, אך זאת לא נעשה.

מחדלי החקירה בנסיבות המקרה דנן יורדים לשורשו של עניין.

מחדלים אלו הקשו על ניהול הגנת הנאשם וכן הקשו על בית המשפט לרדת לחקר האמת.

בשל מחדלי החקירה בתיק, המאשימה לא הצליחה להציג תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להביא להרשעה בהליך הנוכחי.

עדות הנאשם

לטענת המאשימה בסיכומיה ישנן סתירות בגרסת הנאשם וגם בהן יש "כדי להשפיע על האחריות של הנאשם בתאונה זו" (עמוד אחרון לסיכומים, פסקה שלישית מהסוף).

אין בידי לקבל טענה זו.

על פי הודאתו (ת/4) – הנאשם הבחין בהולכת הרגל לראשונה "ממש כשהייתי על מעבר החציה". בחקירתו הנגדית ציין כי חזית רכבו היתה בתחילת מעבר החציה. איני רואה כל סתירה בין שתי האמרות. האמרה המאוחרת מדויקת יותר, הא ותו לא.

אומנם בהודאתו במשטרה (ת/4) לא ציין כי הולכת הרגל יצאה מאחורי עץ אך בחקירתו במשטרה לא נשאל ולו שאלה אחת לגבי מקום המצאה של הולכת הרגל שעה שהבחין בה לראשונה. חקירתו קצרה מאוד ואינה מעמיקה.

אשר לטענת הנאשם בחקירתו הנגדית כי עצר לפני מעבר החציה – כבר ציינתי לעיל כי שוכנעתי כי הנאשם, השתמש במילה "עצרתי" כדי לתאר נסיעה איטית עם רגל על הבלם.

גם לו הייתי מוצאת סתירות בעדותו – לא היה בהן כדי לחזק את ה"אין" בראיותיה החסרות של המאשימה. לא ניתן לקבוע כטענת המאשימה בסיכומיה כי בסתירות בגרסת הנאשם יש "כדי להשפיע על האחריות של הנאשם בתאונה זו".

כאמור בפסיקה, שקרי נאשם, ולא מצאתי כאלה בגרסת הנאשם, יכולים לחזק הקיים בראיות התביעה אך לא להשלים החסר.

ב"כ המאשימה הפנתה בסיכומיה, להכרעת הדין המרשיעה בתיק ת"ד (מרכז) 2918-01-18 מדינת ישראל נ' עורקבי (26/04/21). אלא ששם, להבדיל מהתיק שבפניי, הונחה התשתית הראייתית הנדרשת: בוחן תנועה יצא למקום התאונה בזמן אמת וערך דוח בוחן, ונקבע כי הוכח כי הנאשמת צריכה היתה ויכלה להבחין בהולכת הרגל, עוד בטרם ירדה לכביש, אך לא הבחינה בה עד לאחר הפגיעה ובכך טמונה רשלנותה.

לאור כל האמור, חרף מתן אמון מלא בעדות הולכת הרגל, בשל העדר נתונים המלמדים על רשלנותו של הנאשם ועל היות התאונה נמנעת אלמלא התרשל, מצאתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

כל מסקנה אחרת – תוביל למשוואה השגויה לפיה – כל תאונת דרכים אשר מתרחשת עת חוצה הולך רגל בתחום מעבר חציה הינה באחריותו האבסולוטית של הנהג.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בבטחה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש, ומרשיעה אותו בעבירה של נהיגה ברכב ללא ביטוח תקף – עבירה שבביצועה הודה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, במעמד הצדדים