הצדדים שלפניי חלוקים ביניהם באשר לתוכנו של צו ירושה שיש להוציא אחר המנוח י.ש ז"ל שנפטר ביום DD.YY.2019.
1.שלושה ילדים נולדו למנוח מאשתו הראשונה: מ', ר' ות'.
מאז שנת 1996, חי המנוח חיים משותפים עם זוגתו, ד', במשך כרבע מאה, עד לפטירתו.
המנוח וזוגתו נישאו בטקס קונסרבטיבי, בחודש אוגוסט 2000, נספח 2 להתנגדות בת הזוג לבקשה לצו ירושה שהגישו ילדי המנוח.
2.המנוח הלך לעולמו ביום DD.YY.2019 ולא הותיר אחריו צוואה.
3.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה כיצד יש לחלק את עיזבונו.
ילדי המנוח הגישו בקשה לצו ירושה (ת"ע 54800-08-20), במסגרתה עתרו לקבוע כי זכויות המנוח יחולקו בין שלושתם בלבד.
בת הזוג הגישה התנגדות לבקשת הילדים וכן בקשה לצו ירושה מטעמה וטענה כי יש לתת צו ירושה, אשר מחלק את העיזבון בהתאם להוראות חוק הירושה: מחצית לבת הזוג ומחצית לילדים (ת"ע 35972-09-20 ות"ע 54825-08-20).
4.ילדי המנוח אישרו לפניי בדיון הראשון כי ד' ואביהם היו בני זוג.
הבת ר' אישרה שאביה היה ביחד עם ד' במשך 20 שנה וכי הוא הגדיר אותה כבת זוגו: "כשהיו שואלים את אבא, אני מאמינה שברוב המקרים הוא היה מציג את ד' כבת הזוג שלו" (פרוטוקול עמ' 2 שורות 1-6).
בא כוחם של הילדים טען כי לטעמו: "הקשרים שבין המנוח למתנגדת, לא היו ברמה של בן זוג כהגדרתו בחוק הירושה..." (פרוטוקול עמ' 1 שורות 14-15).
5.לטענת הילדים ובא כוחם, אף על פי שאביהם וד' היו בני זוג, מערכת היחסים ביניהם
הצביעה על הפרדה רכושית מוחלטת, גם ביחס לזכותו של כל אחד מהם לרשת את האחר.
6.בנוסף הגישה בת הזוג תביעה רכושית, לשם קביעת היקף העיזבון תמ"ש 35939-09-20.
7.בדיון הראשון שהתקיים לפניי ביום 19.5.21 הצעתי לצדדים להסכים כי יינתן צו ירושה על פי דין, לפיו מחצית מעיזבונו של המנוח יהיה לבת זוגו ומחציתו לילדיו, וזאת מבלי לפגוע בטענות הצדדים באשר להיקף העיזבון, אשר תתבררנה בנפרד.
8.ילדי המנוח לא קבלו את הצעתי.
בת הזוג עתרה בבקשה שינתן צו ירושה, בהתאם לבקשתה ולהצעתי.
ילדי המנוח חזרו על התנגדותם וכעת נדרשת הכרעתי.
אקדים ואבהיר כי אין די בכך שהצעתי לא התקבלה, כדי שהתובענה תוכרע באופן שהצעתי.
לפיכך, מצאתי לבחון את טענות הצדדים, מבחינה עניינית.
דיון
9.השאלה שבמחלוקת:
מה דינו של עיזבון מנוח שלא הותיר צוואה?
לכאורה, התשובה פשוטה, באין צוואה יש ליתן צו ירושה על פיו יורשי המנוח הם בת זוגו (מחצית) וילדיו (מחצית) וזאת בהתאם לסעיף 10 לחוק הירושה תשכ"ב – 1965.
10.אלא, שילדי המנוח טענו כי בנסיבות העניין, יש לקבוע שחרף העובדה שלמנוח הייתה בת זוג,
היא איננה זכאית לרשת אותו.
בא כוחם טען כי מבחינתם "הקשרים בין המנוח למתנגדת לא היו ברמה של בן זוג כהגדרתו בחוק הירושה באופן המזכה אותה בחלק מעיזבון המנוח" (פרוטוקול עמ' 1 שורות 14-16).
ילדי המנוח טענו כי מקום שבני הזוג בחרו לחיות בהפרדה רכושית, היה ברור לשניהם כי אין להם זכויות ירושה, האחד בעיזבון האחר ולפיכך, יש ליתן צו ירושה, ללא זכויות לבת הזוג.
לא אוכל לקבל פרשנות זו.
סעיף 55 לחוק הירושה, מגדיר גם בני זוג שאינם נשואים כבני זוג, אם הם חיו יחד חיי משפחה וקיימו משק בית משותף. המנוח וד', לא רק שערכו כאמור טקס נישואין קונסרטיבי, אלא שלא יכול להיות חולק שבמשך למעלה משני עשורים, הם חיו חיי משפחה וקיימו משק בית משותף.
11.ילדי המנוח מבקשים להסתמך, בין היתר, על פסק הדין בעניין עמ"ש (ת"א) 11700-12-13 ש.א נ' ש.ט [פורסם במאגרים].
אינני מקבלת פרשנות ילדי המנוח לפסק הדין האמור.
11.1באותו פסק דין דובר על בני זוג שערכו הסכם לחיים משותפים, בו הסכימו על הפרדה
רכושית, תוך התייחסות מפורשת להיעדר זכותו של כל אחד מהם לזכות בירושת
האחר.
שם נקבע, ברוב דעות, כי לאור הוראות ההסכם עליו חתמו הצדדים, בת הזוג של
המנוח איננה זכאית לרשת את המנוח.
אין זה המצב בענייננו.
לא רק שהמנוח ובת זוגו נישאו וראו זה בזו בני זוג, אלא שהם לא חתמו על שום הסכם המסדיר את זכויותיהם הרכושיות, או כזה השולל את זכותו של מי מהם לרשת את האחר.
11.2כב' השופט שוחט ראה בהתנהגות בת הזוג שם, כהתנהגות חסרת תום לב, היות וחתמה על הסכם עם בן זוגה, בו הוסכם במפורש כי לא תהיה לה זכות לרשת אותו ובכל זאת, הגישה בקשה לצו ירושה, שם טענה כי היא זכאית לחלק מעיזבונו.
11.3בענייננו, לא נחתם כל הסכם בין המנוח לבין בת זוגו, ד'.
11.4אמנם, הוצגה לפניי ההודעה ליורש, שנשלחה על ידי ד' לילדי המנוח, עת הגישה
בקשה לצו ירושה. שם ציינה ד' כי בכוונתה להגיש בקשה לצו ירושה אחר המנוח וכי ביחס לזכויות בבית, היא הסתלקה מזכויותיה בו (נספח א' לעמדת הילדים) אלא שאין למסמך זה מעמד של הסכם, או התחייבות שלא לדרוש זכויות על פי חוק הירושה (כפי שהיה בפסק הדין האמור).
בת הזוג הבהירה את נסיבות חתימתה על האמור ובכל מקרה, במסגרת הדיון בעניין היקף העיזבון, יוכלו הצדדים להעלות טענותיהם ביחס לשאלה אם הנכס האמור הוא חלק מנכסי העיזבון.
12.ילדי המנוח מבקשים לבסס את עמדתם גם על דבריה של בת הזוג בדיון, לפיהם כוונתה וכוונת
המנוח הייתה ש"אם חלילה קורה משהו לאחד מאתנו, הבית נשאר של בן הזוג עד סוף
ימיו... ולאחר מותו של האחרון, יעבור לילדים של המנוח" (פרוטוקול עמ' 3 שורה 9).
אף שעולה מדברים אלו כי בין הצדדים הייתה הבנה לעניין זכותו של כל אחד מהם לרשת
את האחר, לא די בכך.
הזכות לרשת, כשאין צוואה, נתונה לקרובי המנוח, בהתאם להוראות חוק הירושה.
אין די בהבנה או בהסכמה בין קרובי משפחה, באשר לרצונו של כל אחד מהם להעניק או לשלול זכויות ירושה.
צד שמבקש לשלול זכותו של בן משפחה לרשת את עיזבונו, נדרש לערוך צוואה.
סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, אשר שולל מאדם את הזכות להגיע להסכמות בעניין ירושה עתידה, מחזק מסקנתי בעניין זה.
13.כך גם המדיניות השיפוטית הרצויה, מחזקת מסקנתי:
אם נאפשר לאדם להציג ראיות לכך שהייתה למוריש כוונה כזו או אחרת, שלא קבלה ביטוי
באמצעות צוואה, נגרום לחוסר וודאות ולפגיעה של ממש בהוראות החוק.
כפי שלא ראוי לאפשר לצדדים להביא ראיות באשר לדברים שנאמרו בין הורים לילדים, ביחס לזכויות הירושה, כדי לקבוע זכויות כאלו, כך אין לאפשר זאת בכל הנוגע לזכותו של בן זוג.
גם אם יופיע לפנינו בן שאביו אמר לו במפורש שאין לו כוונה להוריש לו זכויות, אולם לא ערך צוואה, לא נקבע שאינו יורש את אביו, מכח חוק הירושה.
14.אמנם, בפסק הדין הנ"ל הכיר כב' השופט שוחט בהסכם שנערך בין בני הזוג, כשולל זכותה של בת הזוג לרשת, אלא ששם דובר כאמור על התחייבות מפורשת של בת הזוג, מול המנוח ונראה כי היעדר תום לבה, עת הגישה את הבקשה בניגוד להתחייבותה כלפיו, הוא שהכריע את הכף.
15.הדרך היחידה לקבוע זכות ירושה או לשלול זכות שמוקנית ליורש, על פי דין, הינה באמצעות
צוואה.
16.ההתייחסות למתח שלכאורה קיים בין הסכמים שנערכים בין בני זוג, לבין צוואה, איננה רלוונטית לענייננו.
ראשית, וזה העיקר בענייננו, המנוח וד', כאמור, כלל לא חתמו על הסכם יחסי ממון, או על כל הסכם אחר, לא כל שכן הסכם שהוגש לבית המשפט וקבל תוקף שיפוטי.
ושנית, ספק בעיניי אם קיים מתח כזה.
הסכמים בין בני זוג קובעים מהו הרכוש שיש לכל אחד מהם, בעוד שבמסגרת צוואה קובע כל אחד מהם, מה יעשה ברכושו אחרי אחרית ימיו.
כך הבהירה כב' השופטת צפת בפסק הדין בעניין עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 א.צ נ' א.מ (פורסם במאגרים): "הסכם איזון משאבים יכול וישפיע על היקף העיזבון, אולם לאחר שההיקף נקבע, העיזבון יחולק ליורשים על פי חוק הירושה..." ובהמשך: "לטעמי, לא קיים כל 'מאבק' בין חוק יחסי ממון בין בני זוג...לבין חוק הירושה... ".
כב' השופט הנדל, אשר דחה את בקשת רשות הערעור ביחס לפסק הדין האמור, הבהיר אף הוא כי "דין הירושה הישראלי, אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם..." (בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (פורסם במאגרים)).
17.בהיעדר כל הסכם בכתב, לא כל שכן הסכם שקבל תוקף לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג,
התשל"ג -1973, ובהיעדר צוואה, לא מצאתי לקבל את בקשת ילדי המנוח למתן צו ירושה,
לפיו הם יורשיו היחידים.
סוף דבר, בנסיבות העניין, בהיעדר צוואה, יורשיו של המנוח הם בת זוגו וילדיו.
לפיכך, אני מקבלת את בקשתה של בת הזוג למתן צו ירושה ואת התנגדותה לבקשה שהגישו ילדי המנוח ובהתאמה הריני דוחה את הבקשה לצו ירושה שהגישו ילדי המנוח.
צו ירושה יינתן בנפרד.
ילדי המנוח יישאו בהוצאות בת זוגו, בגין הליכים אלו, בסכום כולל של 20,000 ₪.
בשולי ההחלטה מצאתי להדגיש כי אין בהכרעה זו כדי לקבוע מסמרות באשר לטענות הצדדים בדבר היקף העיזבון, טענות שתתבררנה בנפרד, במסגרת ההליך הנוסף.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"ט חשוון תשפ"ב, 04 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
