ת"פ 22051-11-12 בית המכס ומע"מ ירושלים נ' ביטון

הרקע:

הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בשלוש עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה לא נכונה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו – 1975 ובעבירה של אי הגשת דו"ח תקופתי במועד לפי סעיף 117 (א)(6) לחוק האמור.

כמפורט בהכרעת הדין, בדו"ח התקופתי לחודש ינואר 2009 דיווח הנאשם על מחזור עסקאות של 13,762 ₪, בעוד מחזור העסקאות שלו עמד על 314,903 ₪. בדו"ח לחודש מרץ 2009 דיווח הנאשם על מחזור עסקאות אפס, בעוד שמחזור העסקאות שלו באותה תקופה עמד על 340,762 ₪. בדו"ח התקופתי לחודש אוגוסט 2009 דיווח הנאשם על מחזור עסקאות אפס, בעוד שמחזור העסקאות שלו הסתכם ב-404,841 ₪.

בנוסף לאמור, הנאשם הגיש את דו"ח חודש ינואר 2009 באיחור של 198 יום.

תמצית טיעוני הצדדים:

המאשימה טענה כי אין מקום לבטל את הרשעת הנאשם. לטענתה, הימנעות מהרשעה שמורה למצבים קיצוניים ויוצאי דופן, בהם כתוצאה מההרשעה עלול להיווצר פער בלתי סביר בין עוצמת הפגיעה בנאשם לבין התועלת לאינטרס הציבורי והחברתי הכללי. מצבים אלה אינם חלים בעבירות מס, המבוצעות לרוב על ידי נאשמים נורמטיביים, וסוגיית שיקומם אינה עומדת על הפרק. בנוסף, הפסיקה נוטה לנקוט יד קשה נגד עברייני המס, לתת משקל רב יותר לשיקולי ההרתעה ולאינטרס הציבורי על פני נסיבותיהם האישיות, ולא להימנע מהרשעתם. עוד ציינה המאשימה לעניין זה כי לנאשם עמדה האפשרות למנוע את הבאתו לדין באמצעות תשלום כופר, אך הוא בחר להימנע מכך.

עוד טענה המאשימה כי עבירות המס משבשות את תקינות מנגנון גביית המיסים, פוגעות במשק המדינה ומערערות את אמון הציבור בערך השוויון ובנטל המיסים. בשל כך נקבעו בגינן בפסיקה עונשי מאסר בפועל וקנסות מרתיעים.

הנאשם, כך טענה המאשימה, גזל מהקופה הציבורית מס בסך של כ- 200,000 ₪, בחר לנהל הוכחות, על אף שהודה כי הוציא את החשבוניות נשוא האישום ולא דיווח עליהן למע"מ. כן ציינה כי לנאשם נותר חוב מס של 112,000 ₪ (קרן), בגינו הגיע להסדר תשלומים עם רשויות מע"מ עובר למועד הטיעונים לעונש. המאשימה הוסיפה כי בעבר, גם קודם הגשת כתב האישום וגם לאחר הגשתו, הנאשם חתם על הסדרי תשלומים עם מע"מ, אך לא עמד בהם.

לאור האמור טענה המאשימה כי מתחם העונש ההולם נע בין 4 חודשי מאסר בפועל לבין 8 חודשי מאסר בפועל, בתוספת מאסר על תנאי וקנס.