רקע
1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה, בהתאם לסעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 10.4.2012, במחסום א-זעים, נעצר ע.ק. (להלן: "המתלונן"), לבדיקה, ברכב בו נהג. במהלך הבדיקה, הגיע למקום רכב בו נהג אמיר אביב (להלן: "אמיר"), לצידו ישב הנאשם. בשל העובדה שרכב הנאשם חסם את המשך הדרך, אמיר צפר. הנאשם ניגש אל חלון נהג הרכב בו נהג אמיר (להלן: "הרכב הלבן"), ומחה על מעשיו. הנאשם ירד מהרכב, התקרב אל המתלונן, וכשעמדו זה מול זה – נגח בפניו. כתוצאה מכך, נחבל המתלונן בפיו ודם ניגר משפתיו.
2. הנאשם הודה בכך שנגח במתלונן, אולם טען כי המתלונן נצמד אליו, התחיל לדחוף אותו, והנאשם נגח בו על מנת להדוף אותו.
לפיכך, נשמעו ראיות. במהלך פרשת התביעה העידו המתלונן, אחותו ראשא מחסין (להלן: "ראשא"), השוטרת גלינה ניסימוב (להלן: "השוטרת גלינה"), וכן ארואה עבדל חיק (להלן: "המאבטח ארואה"), אזרח ששימש כמאבטח במחסום. בנוסף, הוגשו מסמכים שונים בהסכמת הצדדים. במסגרת פרשת ההגנה, העידו הנאשם, אמיר, וכן שחר נאמן, אשר היתה ברכב הלבן בזמן האירוע.
טיעוני הצדדים
3. הצדדים אינם חלוקים על כך שהנאשם אכן נגח בפיו של המתלונן. יחד עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי העובדות שקדמו לנגיחה, כגון מיקומו המדויק של האירוע, וחלקו של המתלונן, וכן מחלוקת משפטית, כפי שיפורט להלן:
א. המאשימה טענה, כי בהתאם לראיות שהוצגו בבית המשפט, המתלונן אכן ניגש אל הרכב הלבן, והתנהג באופן מתלהם אשר לא חרג מגדר מילולי. המתלונן התרחק מהרכב הלבן אל עבר רכבו, אליו הגיע אחריו הנאשם, ושם, בסמוך לרכב המתלונן, נגח בו הנאשם. לגבי טענת הנאשם כי חש בסכנה מצד המתלונן, היפנתה המאשימה לכך שמחומר הראיות לא עולה שהנאשם חש בסכנה מצד המתלונן, וכן לא היתה לו כל סיבה לחוש כך. אשר לטענת אכיפה בררנית שהועלתה על ידי בא כוח הנאשם, טענה המאשימה שלא הוגשה כל תלונה כנגד המתלונן או בני משפחתו, וכן כי אין ראיות לכך שבוצעה עבירת תקיפה כלשהי על ידי הנאשם.
ב. בא כוח הנאשם טען אירוע הנגיחה לא התרחש בסמוך לרכב המתלונן, כשהמתלונן רוכן אל רכבו, אלא כאשר השניים צמודים זה לזה. לענין זה, היפנה לסתירות בעדות המתלונן ולראיות לפיהן התמונה העובדתית היתה שונה. לטענתו, בעקבות התנהלות המתלונן בטרם הנגיחה, טעה הנאשם לחשוב שהמתלונן עומד לתקוף אותו, ולכן נהג בדרך של הגנה עצמית. בא כוח הנאשם ביקש להחיל על המקרה טענת "הגנה עצמית מדומה", וטען כי על בית המשפט להכריע האם טעות הנאשם היתה כנה, ולא לבחון את סוגית סבירות התנהגותו. בנוסף טען כי המאשימה נהגה בחוסר שוויון, כאשר בחרה להעמיד לדין רק את הנאשם, ולא העמידה לדין את המתלונן בשל התנהגותו באירוע, וכן את בני משפחתו. עוד טען למחדלי חקירה, כאשר המאשימה לא תפסה את סרטי מצלמות המקום וכן לא נחקרו נהגים נוספים שנכחו במקום.
דיון והכרעה
בחינה עובדתית
4. כאמור לעיל, הנאשם הודה בכך שנגח בפיו של המתלונן, אולם טען כי קדמה לכך התנהגות מצד המתלונן אשר עוררה בו חשש כי יתקוף אותו. כחלק מאותה התנהגות, טען הנאשם כי המתלונן "בא אלי, הוא היה נראה מאוד מאיים, עצבני... הוא נצמד אלי, ואז הבאתי לו מכה עם הראש וברחתי" (עמ' 25, ש- 3-4 לפרוט').
בחינת גרסתו של המתלונן כשלעצמה, מעלה סימני שאלה, כגון הסתירות הבלתי ניתנות להסבר, לגבי אופן התקיפה על ידי הנאשם: בבית המשפט, חזר המתלונן על גרסתו ביום האירוע, בעת חקירתו במשטרה, שם טען כי הנאשם תקף אותו בנגיחה לפיו. לעומת זאת בעדותו במח"ש טען כי הנאשם תקף אותו ב"בוקס עם היד בפנים" (נ/2 ש-17). המתלונן אף הבהיר בעדותו במח"ש כי לא היה כל בלבול: "הוא היה יותר גבוה ממני אם היה נותן לי נגיחה היה שובר לי את האף ולא מגיע אלי לשפתיים" (נ/2 ש- 33-34). המתלונן אף טען בבית המשפט שלא אמר בעדותו במח"ש את הדברים שלעיל, אלא אמר שספג נגיחה מהנאשם (עמ' 13 ש- 15, 26 לפרוט'). באופן דומה, למרות שאמר בחקירתו במשטרה שהנאשם קילל את משפחתו (נ/1 ש-9), בבית המשפט אישר ש"לא יודע אם זה הוא קילל או לא" (עמ' 12 ש- 8 לפרוט').
ניתן למצוא הסבר חלקי לסתירות אלה בהסברו של המתלונן כי סבר שהקללות נאמרו על ידי הנאשם כיוון שהריב היה עימו (עמ' 12 ש- 10 לפרוט'), או בהלם שליווה את הנגיחה, לגבי הסתירות בנוגע לסוג המכה: "מהחום של המכה התעלפתי" (עמ' 13 ש- 3 לפרוט'). הסברים אלה אינם מספקים על מנת לקבל את גרסת המתלונן, לו מדובר היה בראיה יחידה, בגרסת המתלונן למול גרסת הנאשם, ואולם אין זה מצב הראיות בתיק זה. בנוסף לעדים בעלי ענין, דוגמת אחות המתלונן או חבריו של הנאשם, העידו אף עדים שאינם מעורבים – השוטרת גלינה והמאבטח ארואה.