האישומים
1.הנאשמים הִנם אחים, המתגוררים באזור הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית, בכפר עזרייה. על-פי הנטען בחלק הכללי בכתב-האישום, במהלך התקופה הרלבנטית בשנים 2007-2012, עסקו הנאשמים בעבודות חפירה ובמתן שירותי שמירה לאתרי בנייה במעלה אדומים; ואגב ביצוע עבודות אלו סחטו באיומים קבלנים באזור מעלה אדומים, כדי שאלו יעסיקו אותם במתן שירותי שמירה וחפירה באתרי בנייה, זאב אגב ביצוע עבירות נוספות. כתב-האישום המקורי כלל שבעה אישומים, אך לקראת סיום פרשת התביעה, חזרה בה המאשימה מהאישום הראשון, שעניינו עבירת מתן שוחד שיוחסה אך לנאשם 1; ולבקשתה – אף הופרד האישום הרביעי, שיוחס לנאשם 1 בלבד, מחמת אי-איתורו של עד תביעה חיוני להוכחת אישום זה, וניתנה הוראה כי האישום הרביעי, הדן בעבירת ניסיון לקשירת קשר לביצוע פשע, יוגש לבית-משפט השלום.
2.כתב-האישום התלוי ועומד כיום להכרעה כולל, אפוא, חמישה אישומים, כאשר מדובר באישום אחד המשותף לשני הנאשמים – האישום השני; ושני אישומים נפרדים לגבי כל אחד מהם – האישומים השלישי והשביעי המיוחסים לנאשם 1, והאישומים החמישי והשישי בעניינו של נאשם 2. באישום השני, האישום המשותף, מואשמים שני הנאשמים בעבירות של סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 (רישא) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין או החוק) (לגבי שני הנאשמים); סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 (סיפא) לחוק העונשין (בעניינו של נאשם 1); וכניסה לישראל שלא כדין – לפי סעיף 12(1), לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (נאשם 1 בלבד). באישום השלישי המיוחס לנאשם 1, מואשם הלה בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 (סיפא) לחוק; ובאישום השביעי, המיוחס אף הוא רק לנאשם 1, הואשם הנאשם בעבירות של קשירת קשר לעוון – לפי סעיף 499(א)(2) לחוק, מסירת ידיעה כוזבת – לפי סעיף 243 לחוק, וניסיון לקבל דבר במרמה – לפי סעיף 415 בשילוב סעיף 25 לחוק. באישום החמישי מואשם נאשם 2 בעבירת סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 (סיפא) לחוק; ובאישום השישי מואשם הלה בעבירת סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 (רישא) לחוק.
עבירת הסחיטה באיומים – רקע נורמטיבי
3.הואיל ובארבעה מתוך חמשת האישומים הנדונים, מואשמים הנאשמים בעבירה של סחיטה באיומים – לפי סעיף 428 לחוק, אסקור בפתח הדיון את המסגרת הנורמטיבית בעניין העבירה הנדונה.
סעיף 428 לחוק העונשין קובע כדלהלן: "המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים".
מלשון הסעיף עולה, כי עבירת הסחיטה באיומים מכוונת לאלץ אדם, באמצעות איום, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו. ההתנהגות האסורה בנורמה הפלילית מהווה עבירה מושלמת של סחיטה באיומים, ללא קשר לשאלה, האם האיום השיג את מטרתו. ואולם, "הצלחת" האיום מהווה רכיב מחמיר לעניין הענישה, המעלה את העונש המֵרבי בעבירה הנדונה משבע שנים לתשע שנים (ע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל (12.7.10), בפִסקה 7 לפסק-הדין); וכן ראו: ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 304)).
מכאן לאבחנה שבין עבירת האיומים – לפי סעיף 192 לחוק, לבין עבירת הסחיטה באיומים – לפי סעיף 428 לחוק. לעבירת האיומים שני יסודות: האחד – היסוד העובדתי – "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר"; והשני – היסוד הנפשי – "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". תכלית האיומים היא שמבחינה בין העבירה שבסעיף 192 לחוק לבין זו שבסעיף 428 לחוק, שהרי מטרת האיום בסעיף 428 לחוק היא להניע אדם "לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו" (ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' מאיר גוזלן (20.9.84)). כן נפסק, כי האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש, ויכול שהוא יתבטא בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות ואף יהיה מוסווה בדברים תמימים שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת (בש"פ 7683/99 רומן חננייב נ' מדינת ישראל (14.11.99)).
4.ההלכה הפסוקה מורה, כי מבחן "האִיוּם" בעבירה לפי סעיף 428 לחוק, כמו-גם בעבירה לפי סעיף 192 לחוק, הִנו אובייקטיבי; ולפיו יש לבחון האם בתוכן הדברים בנסיבות שבהן נאמרו היה כדי להטיל אימה על אדם מן היישוב (ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (25.11.09); וע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 378 (1989)). עוד מורה הפסיקה, כי יש להבחין בין "איום" כמשמעו בסעיפים 192 ו-428 לחוק לבין "עצה" או "אזהרה" שאינן באות בגדר העבירות הנ"ל (ע"פ 6368/09 בעניין מתן זקן, לעיל). כך למשל נפסק, כי גם אם האדם שלעברו כוונו הדברים לא ראה בהם משום "איום" אלא בגדר "עצה טובה", אין בכך לשלול את האפשרות, כי לנוכח תוכנם ובנסיבות שבהן הושמעו היה כדי להטיל אימה או מורא בלִבו של אדם סביר (ע"פ 7474/02 איציק כהן נ' מדינת ישראל (23.10.03)).
באשר ל"קו הגבול" בין "איום" לבין "אזהרה", הוצגו בפסיקה שלושה מבחנים אפשריים. מבחן אחד הוא מבחן השליטה, ולפיו יש לברר אם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשות הסכנה שעליה הוא מתריע (השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ 103/88 בעניין ליכטמן, לעיל, בעמ' 384). מבחן שני הוא מבחן המהות, על-פיו יש לבחון מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו (השופט גולדברג בע"פ 103/88, לעיל, בעמ' 379). בצד שני המבחנים האמורים, הוצע בפסיקה מבחן נוסף, מבחן ההקשר, ולפיו "יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר", כאשר "מבחן ה'מה' מצריך מבית-המשפט לפשוט בעדינות את קליפתם החיצונית של הדברים ולחדור לליבתם" (ע"פ 6368/09 בעניין מתן זקן, לעיל, בפסקות 7 ו-8). מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים שבהם הסוחט באיומים אינו משמיע איום ישיר, אלא, למשל, "מדבר בטון רך במתק שפתיים"; או טוען כי כוונתו "להזהיר או לייעץ" (ע"פ 6368/09, לעיל).