|
בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה
|
1. עניינה של בקשה זו בדרישה לפסיקת גמול למבקש, מר דוד שטרן (להלן: "המבקש"), ולבא הכוח המייצג, עו"ד גיל רון (להלן: "בא הכוח המייצג"), אשר הגישו ביום 27.1.2008 בקשה לבית משפט זה לייצג את קבוצת רוכשי מניות המשיבה, Verifone Holdings, Inc. (להלן: "המשיבה" או "החברה"), בבורסה לניירות ערך בתל אביב (להלן: "הבורסה בישראל") בהליך שעניינו פרסום פרטים מטעים בדו"חות כספיים (להלן: "בקשת האישור הראשונה"). המבקש ובא הכוח המייצג ניהלו במשך שבע שנים הליכים למימוש זכויות של חברי הקבוצה, חלקם בארץ וחלקם בארצות הברית, ועל כך הם טוענים שיש לפסוק לטובתם גמול ושכר טרחה הולמים.
רקע
2.תיאור מפורט של ההליכים בהם מדובר אינו נדרש לצורך הכרעה בבקשה זו, ועל כן אסתפק בתיאור תמצית הדברים הדרושה לצורך הבהרת החלטתי זו. המעוניין בהרחבה יעיין בפסק דינו המפורט של בית המשפט העליון, אשר דחה ביום 2.4.2015 את בקשת האישור הראשונה (רע"א 3973/10 שטרן נ' Verifone Holdings, Inc. להלן: "פסק דינו של בית המשפט העליון").
3.המשיבה היא חברה זרה המאוגדת בארצות הברית לפי חוקי מדינת דלאוור. מניותיה של המשיבה נסחרות במקביל בבורסה לניירות ערך בניו יורק (להלן: "הבורסה בארצות הברית") ובבורסה בישראל. המסחר במניות החברה הרשומות למסחר בבורסה בישראל התנהל לפי פרק ה'3 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, שעניינו מסחר דואלי של תאגיד חוץ.
4.המבקש הוא אחד מבעלי מניות המשיבה, הרשומות למסחר בבורסה בתל אביב. ביום 27.1.2008 הגיש המבקש את בקשת האישור הראשונה בגין נזקים שנגרמו לטענתו לציבור רוכשי מניותיה של המשיבה בבורסה בתל אביב בשל טעות שנפלה בשלושה מדוחותיה הכספיים. לפי הודעתה של החברה לבורסה בישראל, הטעות נפלה באשר לאופן רישום הסחורה במעבר וייחוס הוצאות ייצור והפצה למלאי. על פי הנטען, לאחר הודעתה של החברה לבורסה בישראל על הטעות בדוחות הכספיים, קרסו שערי מניותיה של המשיבה בשיעור של 46%. חודשים לאחר מכן, שער המניה השלים ירידה בשיעור של 70% ביחס לשער לפני הקריסה. לאור זאת טען המבקש כי במשך תקופה ארוכה של 8 חודשים נסחרה מניית החברה במחיר גבוה ממחירה האמיתי בפועל, ועל כן הוא, ובעלי מניות אחרים שרכשו את מניות החברה בבורסה הישראלית באותה תקופה (להלן: "רוכשי המניות הישראליות"), שילמו מחיר שלא שיקף את שוויה האמיתי של המניה.
5.המבקש היה היחידי שהגיש תביעה בעניין זה בישראל, ואולם בארצות הברית הוגשו במקביל לבקשת האישור הראשונה מספר רב של תובענות ייצוגיות נגד החברה על ידי בעלי מניות שהיו רשומות למסחר בבורסה בארצות הברית. הטענות שהועלו בהליכים אלו מתייחסות אף הן לאותן הטעיות נטענות בדו"חות הכספיים. בסופו של דבר, הדיון בתובענות שהוגשו בארצות הברית אוחד לתביעה ייצוגית אחת, שהתנהלה בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה (להלן: "ההליך הייצוגי בארצות הברית").
6.ביום 31.3.2008 הגישה המשיבה בקשה לסילוק בקשת האישור הראשונה על הסף, ולחילופין לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליך הייצוגי בארצות הברית. בהליך שהתנהל לפני נשיאת בית משפט זה באותה עת, השופטת הילה גרסטל, הסכימו הצדדים ביום 25.5.08 שתחילה תוכרע שאלת הדין החל.
7.בהחלטה שנתנה הנשיאה גרסטל ביום 11.9.2008 נקבע כי הדין החל על רוכשי המניות הישראליות הוא הדין האמריקאי (להלן: "ההחלטה בדבר הדין החל"). על החלטה הנשיאה גרסטל הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המבקש לבית המשפט העליון (רע"א 8517/08. להלן: "בקשת הערעור הראשונה"). ביום 27.1.2010 קבע בית המשפט העליון, כי יש למחוק את בקשת רשות הערעור הראשונה, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, כדי שיכריע בטענה לעיכוב הדיון בבקשת האישור הראשונה.
8.ביום 24.6.2010 נתן בית המשפט העליון בארצות הברית את פסק דינו החשוב בעניין Morrison v. National Australia Bank, Ltd., 561 US 247 (2010) (להלן: "פס"ד Morrison"), העוסק בתחולת דיני ארצות הברית ביחס לניירות ערך שהונפקו בבורסות המצויות מחוץ לארצות הברית. על בסיס פסק דין זה ביקשו המבקשים ביום 25.8.2010 מהנשיאה גרסטל לבטל את החלטתה בדבר הדין החל, ולקבוע שהדין הישראלי הוא הרלוונטי לעניין בקשת האישור הראשונה.
9.ביום 25.8.2011 פסקה הנשיאה גרסטל כי פס"ד Morison אינו משנה את קביעתה בנוגע לתחולת הדין הזר (להלן: "ההחלטה השנייה בדבר הדין החל"). גם על ההחלטה השנייה בדבר הדין החל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3973/10. להלן: "בקשת הערעור השנייה").
10.במסגרת הדיון בבקשת הערעור השנייה הסכימו הצדדים על עיכוב הליכים עד אשר יסתיים ההליך בארצות הברית. ביום 10.2.2013 עוכבו ההליכים בבקשת האישור הראשונה, כאשר המשיבה התחייבה להודיע לבית המשפט בארצות הברית בו מנוהל ההליך הייצוגי כי היא מסכימה לכלול את רוכשי המניות הישראליות במסגרת ההליך הייצוגי בארצות הברית.
11.ביום 9.8.2013 נחתם הסדר פשרה בין התובע המייצג בארצות הברית לבין המשיבה, וכן הוגשה בקשה לאישור מקדמי של ההסדר לבית המשפט בקליפורניה. המבקש ובא הכוח המייצג התייצבו לדיון בהליך הייצוגי בארצות הברית, והעלו התנגדויות שונות להסדר הפשרה, שנגעו בעיקרן ליידוע שניתן לרוכשי המניות הישראליות. ביום 25.2.2014 אישר בית המשפט האמריקאי את הסדר הפשרה, כמו גם תוכנית ליידוע רוכשי המניות הישראליות (להלן: "הסדר הפשרה האמריקאי").
12.המבקש ובא הכוח המייצג, הגורסים כי הסדר הפשרה האמריקאי מקפח את זכותם של רוכשי המניות הישראליים, ואינו מקיים את זכותם להליך הוגן, פנו לבית המשפט העליון בבקשה לחדש את ההליך שמתנהל בארץ ביחס לבקשת האישור הראשונה. ביום 2.4.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך זה. פסק הדין דוחה כאמור את בקשת האישור הראשונה, וזאת מהטעם שפסק הדין המאשר את הסדר הפשרה בהליך הייצוגי בארצות הברית מונע מהמבקש מלהעלות את טענותיו נגד הסדר הפשרה האמריקאי, וזאת לאחר שניתן לו יומו בעניין זה בבית המשפט האמריקאי. בית המשפט העליון הבהיר, עם זאת, כי אין בהחלטתו כדי לקבוע מה יעלה בגורל תביעה שתוגש על ידי רוכש מניות ישראליות אחר, אשר לא התייצבו לפני בית המשפט האמריקאי, ולא העלו טענות לעניין הסדר הפשרה האמריקאי (ראו פסקה 42 לפסק דינו של בית המשפט העליון).
13.בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הגיש בא הכוח המייצג שתי בקשות שונות בבית משפט זה:
ראשית, ביום 12.5.2015 הגיש בשמו של רוכש מניות ישראליות אחר, מר משה הייט, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד החברה, וזאת על בסיס טענות דומות לאלו שהועלו בבקשת האישור הישראלית. הליך זה, אשר קיבל את המספר 22300-05-15, מתנהל אף הוא לפניי, והוא יכונה להלן "בקשת האישור הישראלית החדשה".
שנית, ביום 29.6.2015 הגיש, במסגרת ההליך שנפתח לצורך דיון בבקשת האישור הראשונה, בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה בגין פעולותיהם במסגרת בקשת האישור הראשונה, היא הבקשה נושא החלטה זו (להלן: "הבקשה לגמול ושכר טרחה").
14.בבקשה לגמול ושכר טרחה, הבקשה נושא החלטה זו, מבקשים המבקש ובא הכוח המייצג כי יפסק להם גמול ושכר טרחה המבוסס על אחוזים מהסכומים שהתקבלו על ידי רוכשי המניות הישראליות בעקבות הסדר הפשרה האמריקאי. לשיטתם מן הראוי לפסוק למבקש גמול בשיעור 7.5% מן הפיצוי שהתקבל אצל רוכשי המניות הישראליות, ואילו לבא הכוח המייצג ראוי לפסוק שכר טרחה באחוזים משתנים מתוך הפיצוי שקיבלו רוכשי המניות הישראליות, בהתאם לכללים המנחים שנקבעו בע"א 2046/10 שמש נ' רייכרט (ניתן ב- 23.5.2012) דהיינו שיעור של 25% מכל סכום עד 5 מיליון ש"ח, 20% בגין הסכום שבין 5 מיליון ש"ח ל-10 מיליון ש"ח, ו- 15% בגין הסכום שמעבר ל-10 מיליון ש"ח.