ת"ק 11707-05-16 אוחנה נ' משטרת ישראל תביעות- שלוחת נתניה ואח'

ביום 26.10.16 החלטתי כי נוכח העובדה שמדובר בתביעה המתנהלת בבית המשפט לתביעות קטנות, ולאור החלטתי בסוגיה דומה בת"ק (קריות) 11019-05-16 שוורצמן נ' ייני [פורסם בנבו] (להלן: "עניין שוורצמן), כי בהתאם לסעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אין למדינה זכות ייצוג אוטומטית בבית המשפט לתביעות קטנות, נדרשת המדינה בתיק זה שלא להגיש כתב הגנה באמצעות פרקליט או מתמחה בפרקליטות המחוז, וכן לדאוג כי בדיון יתייצב נציג משטרת ישראל.

כעת מגישה הפרקליטות הודעה כי: -----

גישה זו אינה מקובלת על בית המשפט.

בגדר מושכלות יסוד במשטר דמוקרטי הוא שמדינת ישראל כמו כל בעל דין אחר, כפופה להחלטות שיפוטיות ועליה לכבדן. הלכה פסוקה היא שעל המדינה לכבד החלטות שיפוטיות, גם אם הינה סבורה שהינן מוטעות, וכי פסק דין תקף, כל עוד לא בוטל על ידי ערכאה מוסמכת, גם אם נטען כי ניתן בניגוד לתקדים מחייב של בית המשפט העליון (ראה: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד [פורסם בנבו] (סעיף 4 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור)).

הדבר מתחייב מעקרון השוויון בפני החוק, וכפי שעמד על כך עוד לפני שנים רבות הנשיא אולשן בע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז, פ"ד טו 2193, בעמ' 2200:

" החוק קיים לא לאזרח בלבד, הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתרה מזאת, כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמא למילוי החוק על ידי עצמו. החוק נוצר על ידי המחוקק כדי שלפיו תנהג המדינה ואין השלטון יכול לדרוש לעצמו מעמד כאילו הוא הינו מעל החוק. זהו אחד העקרונות היסודיים של שלטון החוק ".

בעניין שוורצמן הבעתי עמדה עקרונית ומנומקת כי סעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, חל גם על המדינה. בית המשפט היה מודע לכך כי קיימת החלטה נוגדת בעניין זהה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין רת"ק [באר שבע] 38116-02-12 מדינת ישראל נ' ניר סדון [פורסם בנבו] (להלן: "הלכת סדון"), אך לאור העובדה שאינה בגדר תקדים מחייב של בית המשפט העליון על פי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, בחר לסטות ממנה, מהנימוקים העקרוניים שפורטו על ידי באותה החלטה, המתבססת על עקרון השוויון בין מתדיינים שהינו חלק מהזכות החוקתית לגישה לערכאות.

המדינה בחרה שלא לערער על החלטתי בעניין שוורצמן, בגדר פסק הדין הסופי, ואף לא לתוקפה בבית המשפט הגבוה לצדק.

במקרה הנוכחי, החלטתי החלטה דומה, והינה עומדת בעינה. נכון הוא כי לא ניתן לתקוף החלטת ביניים של בית משפט לתביעות קטנות בערעור ישיר, אך ניתן לתוקפה בערעור על פסק הדין הסופי, ובמקרים מתאימים, שלטעמי מקרה זה נמנה עימהם, ניתן להעמיד את החלטת הביניים במבחן בג"צ (ראה: רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק, פ"ד מח (3) 177, בעמ' 205 מול האות ו'). מה שלא ניתן על פי הדין, הוא להתעלם מההחלטה כאילו לא היתה, כל עוד לא נהפכה על ידי בית משפט מוסמך. היתר זה גם לא ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין רת"ק (ת"א) מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' לורי שם טוב [פורסם בנבו]. באותה החלטה, דווקא דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור של המדינה, על החלטה זהה להחלטתי שלא להתיר למדינה ייצוג אוטומטי בתביעות קטנות, מבלי להכנס לבחינה עקרונית של ההחלטה, וודאי שלא התיר למדינה שלא לקיים את ההחלטה לאחר שניתנה. מובן הוא כי אם בעל דין בוחר שלא להתייצב לדיון, יהא זה המדינה או כל בעל דין אחר, לדבר השלכות ברורות על פי תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976.

עוד יש לציין, בשולי הדברים, כי בניגוד לנטען בהודעה, גם על פי הלכת סדון, ובניגוד להודעת הפרקליטות בפני, רשאי היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 3 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981, להסמיך אדם אחר שאינו פרקליט לייצג את המדינה, אם כי הדבר נתון לשיקול דעתו.

כך או כך, מצופה מהמדינה לפעול על פי החלטתי כל עוד לא נהפכה על ידי בית משפט מוסמך.

אשר לסיפא של ההודעה, על פיו, מוצע לתובע הסכום הנקוב בהודעה כדי לסיים את התיק בפשרה, הנתבעת יכולה לפנות ישירות לתובע, וככל שיסכים להגיש לבית המשפט הסכם פשרה חתום על ידי שני הצדדים לאישורו. כל עוד לא נעשה כן הדיון יתקיים במועדו כפי שקבעתי.